מה למדנו ממפגש יעקב ועשיו
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, ברכת השם עליכם לכל מאזיננו וצופינו, פרשת וישלח, פרשה מגוונת, יפה, מעניינת, ויותר הנסתר מאין נגלה בה, ופרשה באמת באמת מעשה אבות סימן לבנים. וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיר, המפגש הדרמטי לאחר עשרים שנה יעקב סוף סוף חוזר הביתה. עכשיו, לפני חזרותו הביתה הוא יעקב אחר. הוא יעקב שעבר תלאות, שבנה את המשפחה.
כשהאיש הזה מסתכל על העולם בדרך השונה, לא כפי שהיה מקודם, אולי אם משה אני אבי ואני צריך לקחת את הברכה, ואני זקוק להתקדם וצריך להראות וצריך לעשות, הוא ראה שהעולם זה סולם, כפי שהוא חלם בפרשה הקודמת, שהוא צריך לעשות שלב-שלב. הוא ראה שבסולם לא כל דה גבר אלים, כל דה אלים גבר, אלא הוא ראה שבתחבולות ובחוכמה, תעשה לך מלחמה.
הוא ראה שאדם שמוותר בחיים זה לא אדם שפוחת. אדם שמוכן ללכת לקראת השני, היריב שלו, ושיהיה היריב, היריב הכי קשה, זה לא בגלל חולשה, אלא זה בגלל תעצומות נפש, כדי למנוע מריבות, כדי למנוע שנאה, כדי למנוע מלחמת דמים. ואנחנו רואים את יעקב, וירא יעקב, ויצר לו. חכמינו אמרו, מה קרה? איפה הכוח של יעקב? אותו איש שנאבק עם המלאך לפני זה, נדבר על המלאך אחר כך, אותו איש שגלל את האבן שכל הרועים לא יכלו להרים אותה.
אותו איש ששמר על כל המרעה של לבן, גנובתי יום וגנובתי לילה, לא פחד לא מהדוב ולא מהאריה ולא מהנמרים, לפתע מול אחיו, אחיו, אלא זה אותו יעקב שונה. זה יעקב שמסתכל אחרת, זה יעקב שצריך להיות דגם. זה יעקב שאמור להיות ישראל. זה לא אותו איש שכל הזמן רק במעקב ואוקב ואוקב ומעקב בכל הדברים האלה. זה אותו יעקב שעושה חשבון נפש ואומר, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך.
לא כל מה שאתם חושבים ושאתם רואים, שאני יכול להרים, יכול לעשות ויכול לקוח, הכול לא הולך בכוח. עולם הכוח זה לא עולם האמת. עולם הוויתור הוא עולם האמת. גם בין בני זוג, אמר אחד מהתנאים, אמרו לו, מהו מתכון להצלחה ולחיים נאותים וטובים ומאושרים? הוא אומר, לא לצפות להרבה דברים. שאלו אותו, לפני שהתחתנת, למה ציפית?
אמר, ציפיתי לשני דברים. מאשתי, כדי שתמנע אותי מן החטא, וכדי שתגדל את ילדיי לדרך הנכונה. יבואו דברים אחרים, זה רווח, זה בונוס. לא באו, אני לא מצפה לי יותר. יעקב אבינו מבין דבר אחד. האם כל מה שהוא עושה כאן, במפגש הזה, כשאנחנו רואים, וירא יעקב ויצר לו, אני חושב שרש"י נותן לנו תשובה מאוד מעניינת של דמותו של האיש בצורה שונה.
וירא יעקב שמא יהרג, ויצר לו שמא יהרוג. הוא גם לא רצה להיכנס עכשיו לסיטואציה של רצח. למרות שהוא, לכאורה על פניו, הבא להורגך, השכם להורגו. יעקב אומר, לא, לא, אני לא מחפש את זה. יותר מזה, יעקב מבין שבכל זאת זה אחיו, וכל מה שהוא עשה לו לפני זה, זה מעיק עליו. למרות שהוא לקח את זה בזכות, ולמרות הכול, וקנה כאן כנת הבכורה, ולמרות הכול.
אבל הוא אומר, אני לא צריך לקחת את זה במרמה. אני אקבל מה שמגיע לי בזכות, ולא בדרך העקיפית. ולכן, יעקב למעשה עובר תהליך נפשי עמוק מאוד מאוד. והרבה פעמים נראה לנו בפרשה שיעקב פתאום קורא לעשו אדוני, ומשתחווה ומתרפז, ושולח מתנות, שולח הכול. מעניין מאוד, הוא נראה לנו כביכול, כאילו שיש סיטואציה של חופשה נפשית של האדם, שאליה נקלע יעקב משום מה.
הסיטואציה שהגיעה אליה, שוב, אני אומר, לא משום חולשה, אלא משום שאין מצפונו נקי כלפי אחיו. הוא רוצה להגיע לדרגה שיבואו מהשמיים ויאמרו לו, תיתן אמת ליעקב, שהאמת הזאת תהיה נקייה לגמרי לגמרי. מוריי ורבותיי, הפחד שהיה לו מפני אחיו, שלא פחד ממנו, אלא מצפונו לא נתן לו לעמוד כלפי אחיו אשר אליו חטא. לכן יעקב מתפלטל ומתייסר.
אם הייתי מגדיר זאת, כפי שחז"ל מסבירים, זה תהליך נפשי עמוק באדם, בעל תכולות נפש ורגישות רבה, המבקש לתקן עיוותים ופגמים שיצאו מתחת לידו. ולכן התנהגותו של יעקב במפגש עם עשיו איננה מעידה על פגם באישיותו, אלא אדרבה. לפנינו כאן ראשית התיקון שיעקב מתקן את עצמו. המעבר ממה שהיה מסומל בחייו בשם גנל, יעקב, עוקב, לוקח, איך אומרים, בעקב אחיו וכולי, פתאום עתיד להיות מסומל, במה?
בתמונה של השם הנשגב שהוא עומד לקבל ישראל. אין זה מקרה כי פרשת שינוי השם, פרשת ההתפייסות עם אחיו, היו סמוכות זו לזו. למרבה ההפתעה, אנחנו רואים דבר מעניין. כאשר הוא משתחווה לאחיו שבע פעמים, הוא אומר לו, וברשותכם אני אקריא, ויאמר יעקב, אנם מצאתי חן בעיניך ורקעת מרחתי מידי, כחנא את ברכתי, את ברכתי אשר הובט לך.
מה זאת אומרת את ברכתי אשר הובט לך? הברכה שלקחתי ממך. לפני זה, אני מחזיר לך אותה. ראיתי, תיארו את הרמב"ם, איך הוא מתאר את זה בסגנון של ימינו. אחד מחכמי הדור אומר, משפט זה נפלט מפיו של יעקב מבלי לשים לב. מה שהפסיכואנליזה המודרנית מסבירה בתת-המודע של נפש האדם, וזאת מתוך מועקתו הנפשית, החונקת אותו. ובזוכות הברכה שלקח במרמה.
ולכן הוא בא וכאילו, שימו לב, בלי להרגיש, זה יוצא, זה מאליו, כי הוא רוצה לטהר את עצמו. הוא רוצה לרקות את עצמו. זה היופי שבאדם, חכמינו מסבירים. כאשר אדם פוגע בחברו, הנפגע, אחרי זמן מסוים, שוכח. הפוגע מספורו מעיק עליו, עד שהוא לא מבקש סליחה. מהנפגע הוא לא נרגע. כאילו כמה חשובה הדרך הזאת שאנחנו היום מסתכלים עליה.
ולכן יעקב אבינו לפני פגישתו עם אחיו, ויוותר יעקב לבדו. זהו מסר לדורות ידוע. גרועו של יעקב תמיד לבדו. רבותיי, וייאבק איש עמו עד עלות השחר. חכמינו מסבירים את זה, שכאשר בלעם הרשע רצה לקלל את ישראל, אז הוא נתן מסר לגויים. הוא אמר, אין עם לבדד ישכון, ובגויים לא התחשב. הוא אמר כך: מתי עם ישראל ישכון? אם הוא עם לבדד.
אם הוא לבדד, אם הוא ממשיך בתורתו, בדרכו, בארצו, במורשתו, לא מתבייש בזה, הוא ישכון תמיד. אבל הוא בגויים? אם הוא רוצה להתערב בגויים ולהביא את כל הזוהמות מבחוץ פנימה, הוא לא יתחשב. לאט לאט הוא ילך חלילה לאיבוד. יעקב אבינו מבין את הסכנה שאורבת לו, הקשה ביותר, לא במלחמתו עם יסע. מלחמתו עם יסע בסוף תהיה ידועה לעליונה.
איך כתוב שם? כיפדה השמת יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. הפחד שלו, חיבוק אדום. הפחד שלו, אחי, נשאב אלך ונגדך, בוא נהיה ביחד, בוא נהיה עם אחד, וככה, איך אומרים, עשו בולע את יעקב. ויעקב מבין את הדברים האלה. וכאן, ברגע שהוא נמצא לבדו, כוח הסיטרח רע וכוח הטומאה, כוח הקנאה והתחרות עומדת למולו. ויאבק איש עמו עד עלות השחר.
אז נכון שחז"ל אומרים, שזה היה שרו של עשו, שבא פשוט להורגו. הרמב״ם מסביר קצת שונה, לא כולם מסכימים איתו, אבל הוא אומר, שהמצפון של יעקב פנימה, הייצר שלו נאבק בו. ויאבק איש עמו עד עלות השחר. ואז הוא אומר שהרבה פעמים אדם חולם חלום, שהוא נאבק עם משהו, ולפתע הוא קם בבוקר ונתפס לו הרגל או נתפס לו היד או משהו כזה קרה לו.
הוא נאבק עם עצמו. יעקב רוצה לטהר את הנפש שלו. יעקב יודע שארץ ישראל נקנית בייסורים. יעקב יודע שאם הוא לא ידאג לזרעו לילדים שלו, שאם הוא לא ישמור עליהם, שאם הוא לא יגן עליהם מכל הרוחות הרעות, הם עלולים פשוט ללכת לאיבוד. ולכן, ויאבק איש עמו עד עלות השער. ויש כמובן רב המורים שהיה שר אקשר עשרה. מעניין מאוד שרש"י מביא לנו דבר מאוד מעניין, ואומר שיעקב, הנה כאן, ווותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו.
שימו לב מה הוא אומר פה כאן. שכח פקים קטנים וחזר לקחתם. באמת, ובאמת זה מה שיעקב אבינו צריך, כזה עושר יש לו, כבשים ופרות, וכל מה שצריך, ובסופו של דבר, שכח פקים קטנים וחזר לקחת אותם. אז נכון, חכמינו באים ואומרים לנו, נותנים לנו מוסר השכל מאוד גדול, שבאמת חביבים לחושו של צדיק יותר מגופו. כי הוא עמל עליו, ועל כל דבר שבדבר הוא לא השיג את זה בקלות, ולכן חביב עליו ממונו כגופו.
אבל יש מסר הרבה הרבה יותר עמוק. יעקב אבינו אומר לנו, אסור לנו בתכלית האיסור לשכוח את הפקים הקטנים, את הדברים הקטנים. יעקב, אנחנו נראה בפרשת והיה עקב תשמעון, המצוות שאדם דש בעקבו. הדברים הפשוטים האלה, שאנחנו לא שמים אליהם לב. איתם אנחנו בונים את הסולם. בסולם שחסר לו אפילו מסמר אחד, הוא יכול להיות רעוע וסכנה.
אם אני יודע ללמד את הילד בבוקר, לומר מודה, אני לפניך. אם אני יודע לחנך את הילד, לדעת להודות, לדעת לעזור לעוד ילד שאין לו, לראות את החבר שלך, את הילד הזה, שבבית יש לו בעיה, ולא הביא כריך, להתחלק עם הכריך שלו, זה גדולתו, זה הפקים הקטנים. יש מסר כמובן הרבה יותר עמוק. חז"ל אומרים שיעקב אבינו בא לרמוז לנו.
אסור לשכוח את הפקים הקטנים. תדעו לכם, יבוא יום ואתם תיאבקו מול עשיו ומול אנשיו, ויוותר יעקב לבדו, ובסופו של דבר אל תשכחו. תזכרו דבר אחת, את הפך הקטן, פך השמן שיימצא במקדש ואיתו יעשה הנס הגדול. ויעקב אבינו אומר, לא, אסור לי לשכוח את זה. את זה אני צריך לתזכורת. שדווקא המעטים, אלה שניצחו את הרבים, דווקא אלה שלא חשבו עליהם, איך אומרים?
גם בדור שלנו, שזה דורו של משיח. ודור הגאולה, איש לא חשב שאחרי השואה הארורה הזאת, בסופו של דבר נזכה להיות עם, לשוב אל ארצו, למודדתו, לדבר עברית, ושהיה לנו פה, כה מתחילים לאט-לאט לחזור חזרה ולראות בדיוק את עם ישראל בשיא תפארתו, וזה הולך וגדל. ולכן, עשו את הפרקים הקטנים האלה, ויעקב אבינו מוכן להסתכן. כמו גם כל אלה שחזרו. מי חשב שבמלחמת השחרור אנחנו המעטים מול הרבים, מיליון גויים שבאים, איך אומרים?
בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים, אז הם מלא שחוקים ופועלים. הגדיל השם לעשות עם אלה. אי אפשר פשוט לתאר את זה. זה לא נקלט בשכל הישר. ולכן, כל המטרה של אותו איש, איך אומרים? אנונימי, אותו איש מסתורי, שתתארו אותו בכמה תיאורים שאתם רוצים, לא מוכן לוותר. ואז מה הוא עושה? וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירחו.
אתה רוצה חלילה לפגוע בעם ישראל ולהשמיד אותו? תפגע בצאצאים שלו בכף ירחו. תבוא ותגיד, תיגע בנוער. זו הנקודה. את זה גם פרעה רצה לעשות. וכשעמדו לצאת בני ישראל ממצרים ובאו כל המכות בפרעה, לכחוני הגברים, איך הוא הזקנים? כמה תחזיקו? מה עשר? עשרים שנה? הכול ייגמר. הוא רצה להשאיר את הנוער אצלו, כדי, איך אומרים? למצר אותם, לעשות מהם מצרים.
משה רבנו הבין את המסר ואמר לו, לא, בן ערינו ובזקנינו נלך. לכן, גם עשו, כשנפגש עם יעקב, שם עיניו, על מה? על הנשים קודם, על ילדים. אז הוא בא ליעקב, אתה אישתם יושב אוהלים? מי אלה לך? מה זה? איך? אמר לו, הילדים השלחן האלה עולים את עבדך. הנשים האלה באו כדי לבנות את עם ישראל. לכן, זאת הנקודה חייבת להיות. ותיקע בך וירכבי ירקו עמו.
לכן, חכמינו אמרו, עד היום אסור לנו לאכול את גיד הנשה. ואת גיד הנשה, מה יש בו? הרי הגמרא אומרת, כי העץ בעלמה, זה לא דבר אפילו ניתן לאכילה. ובכל זאת עצמנו אותו, להראות לך דבר אחד פשוט: הרבה פעמים אנחנו לא מבינים מה הגויים האלה שולחים לנו. בסך הכול כולנו הולכים ללמוד באמת את התרבות שלהם, הכול. אדם צריך בדיוק להיזהר מכל התרבויות האלה, עד היכן הם מגיעים.
וכאן אנחנו רואים באמת במפגש של יעקב עם המלאך, ברגע שהוא משנה לו את השם. כנראה שהיה דיאלוג שאנחנו לא מבינים אותו, והיהר כי לא יכול לו, יעקב מבין שבאמת עכשיו ידוע על יונה. והוא שואל את המלאך, תגיד לי, בקשה אלייך, האם נסלח לי החטא כביכול שלקחתי את הברכה במרמה? כי הבעיה שלי היא לא עשיו, זה אבא שלי. המצפון שלי לא נקי כלפיו, מה שעשיתי לו.
אז הוא אומר לו, אחרי כל מה שעברת, כבר שילמת די ויותר. לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים, עם אדם. דורשי רשומות מביאים את זה מאוד יפה. אומרים שהשם ישראל שניתן לו, אז נכון, חכמינו אומרים, שמאגד בתוכו למעשה את האבות ואת האמהות. יוד, שין, רש, א', למ'. יוד זה יעקב ויצחק, שין, שרה, רש, רחל רבקה, א', אברהם ול', לאה.
יותר מזה מסבירים חכמינו, שהמלאך ברגע שנתן לו אמר לו, תדע לך, בשם הזה שלך, שאתה מקבל, זה כל מסכת חייך. אתה יכול לקחת את כל מסכת חייך, וככה הוא מסביר. יוד של ישראל, של השם שלך, תדע לך, אתה תעבור תלאות מאוד קשות עם הבן שלך, הבן האהוב יוסף, ועד שתראה אותו, ויעבור זמן, וכשם שעשרים ושתיים שנה לא ראית את אביך, אתה עשרים ושתיים שנה לא תראה אותו.
שתדע לך. יוד, זה עוד תלאות שעבר יעקב אבינו, יצחק. ותיכה נא עיניו יראות, רמית את אביך, מסכן. כיבוד אב ואם לא עשית במשך עשרים ושתיים שנה, ולכן אחד הדברים שפחד מהם יעקב, אומר, וירא יעקב וייצר לו, חכמי הסוד אומרים, אומר יעקב, אני פוחד משתי מצוות שלא קיימתי. וירא יעקב איש אמו ואביו תיראו. עשרים ושתיים שנה לא כיבדתי את הוריי.
וייצר לו, אישה לאחותה לא תיקח לצור על רוותה בחייה. שלקחתי שתי אחיות בחייהם, ועתידה התורה לאסור אותה. ואת שני הדברים האלה, מאוד פחד מהם יעקב אבינו. לכן, בנושא של יצחק, יוד, שוב, של ישראל, אנחנו מעבר יבוק. שהוא נלחם עם המלאך, ועד, הוא ראה, עד עלות השעה, לא היה כאן. היהודה נוספת, שוב ועוד מסר ביהוד, יהודה, שהצליח להכניע, קודם כול, להביא את קטונת הפסים לאבא שלו ולהגיד לו "חכר נא", וגם לשכנע אותו לקחת את בנימין כדי להוריד אותו למצרים.
שין, שכם, כל מה שקרה, האונס של דינה, כל הצרות הצרורות שעברו על יעקב אבינו, חכמינו באים כביכול נותנים, מטילים בו אשמה. אומרים שהיכן הייתה דינה במפגש, יעקב אבינו היתה לו כוונה, שם אותה בארגז וסגר עליה, שמה ייתן אינו בא אותו רשע וייקחנה. הוא רק לא יודע דבר אחד, יכול להיות, שאם היא היתה לוקחת את העולה, הייתה מחזירה אותו בתשובה.
ולכן הנושא של שכם זה הדבר שהיא העיקה עליו לאורך כל הדרך, ואת זה הוא בא בחשבון בסוף ימיו, שם בצורה כתובה ואומר, עכרתם אותי. וגם שין, אחד מהבנים שלו, שמעון, שמה קרה לשמעון, כולנו יודעים, שבא הנוקם, קחו איש חרבו, שמעון ולוי, אני קורא לזה בשפה שלנו היום, שני הנערים האלה, מרד והנעורים. אותו אבא שהיה שולט בכול לפתע, הנה, מאבד שליטה, לא שואלים אותו, לא מתייעצים איתו, לא כלום, ואז הם לוקחים את הידיים, לוקחים את החוק לידיים ורצים קדימה.
ואנחנו יודעים בדיוק מה שקרה שם. אנחנו יודעים שזה לא דרכה של תורה. יש חוק, יש דין ויש דיין. אם נניח היו רק הורגים את שכם שהוא ביצע את העבירה, ועבירה קשה ודאי, וחלל את כבוד המשפחה, הכול טוב ויפה. אבל למה עם שלם? לכן יעקב אבינו בסוף ימיו, כשהוא מגיע ונכנסים, הוא אומר, שיבעון ולוי, כי לחמאס מכירותיהם, בסוטם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחת כבודי.
זה לא דרכו של עם ישראל. דרכו של עם ישראל, זה קודם כול, קודם כול יעקב. ואחר כך, קודם כול יעשיו. אתם השתמשתם בידי עשיו. זה לא הדרך. אז אם קודם כול, נכון שהם ענו לו, כבוד המשפחה, אחזוריו, יעשה את אחותינו, נכון, אבל זאת לא הדרך. לכן יעקב אבינו זה הציק לו במשך כל ימי חייו, ובסוף ימיו הוא בא איתם חשבון. ראש של ישראל, הרבקה, שהוא שומע בקולה, שמדריכה אותו ואומרת לו, עליי כלולתך, בני, ולצערנו הרב, כאשר יעקב אבינו חזר לארץ, לא זכה לראות את אימא שלו.
היא נפטרה לפני שהוא הגיע. ראש, שוב, עוד רמז נוסף נותנים לו, רחל, במיטתה הטראגית, ואני בבואי מפדן, מתה עליו רחל, אהובת נפשו, צעירה, מתה בלידה. הוא ראה שגם היה לו תקרית איתה, שכאשר באה לבקש ממנו ואמרה לו להתפלל עליה, הבה לי בנים ואם אין מתה, אנוכי ויחרף יעקב כועס. חז"ל מסבירים לו, כך עולים את המעיקות, ולכן היה לו מאוד מאוד קשה, ובסוף ימיו, כשהוא נפגש עם יוסף, אמר, ואני בבואי מפדן, מתה על הרחל.
זה הכאב הקשה ביותר, הניסיון הקשה מנשוא שהיה לו. כמובן, ברש יש לו גם את ראובן, שחילל את יצואו. עובדה, הוא בא איתו חשבון. בסוף ימיו בברכה, ראובן, בכורייתה כוחי ועוצם ידי, חיללת יצואי עליו. לא דבר קל לאבא שקרה מה שקרה עם ראובן. א' של ישראל, חכמינו אומרים, אדום, אחיו, וגם האיש שנאבק עמו עד ענות השחר. לא דבר קל.
למד של ישראל, לבן הארמי. אנחנו אומרים כל פעם בליל הסדר, ארמי עובד אבי, לבן הארמי ביקש פשוט לעקור את הכול. פעם רבי מאיר אמר, חריטוה דעובד, תסתכל על השם גם בכיוון ההפוך. לבן, אם אתה קורא אותו משמאל יבין, זה נבן. חד כדי כך. אז תסתכל על אדם, בדיק בשמה. היה רבי מאיר תמיד בודק בשמו של האדם. לכן, כשאדם רוצה לתת שם לילד או לילדה, שיבדוק טוב, לא לקר, כמו לצערנו הרב, בא אליי מישהי ואומרת לי, תשמע, אני נותנת שם לילדה. אמרתי לה, מה?
הוא מתי רומי. לא מצאת, אמרתי לה, מכל השמות רק רומי. מספיק סבלנו מהרומאים. אתה צריך כך. בבלמד יש לנו, חוץ מלבן הארמי, לאה, שבאמת נכנסה לו בדלת האחורית, ולא אוהב אותה, אבל עם כל זאת, כל המטרה של לאה הייתה להיות שותפה, ודיברנו על זה בשבוע שעבר, שותפה לבנות את עם ישראל. וכמובן, לוי, שהיה שותפו של שמעון במעשה דינה.
אם נסתכל, אנחנו מקבלים יעקב אחר. יעקב, שעבר את השלבים והגיע, ראשו מגיע השמימה, לאן? להיות ישראל. פעם שאלו אותי, בלשון הלצה, לאיזה עדה אתה משייך את יעקב אבינו? אז אמרתי לו, לפי דעתי הוא היה תוניסאי. אמרו לי, למה? אמרתי, כי הוא פחד מעין רעה. איך אתה מוכיח את זה? אמרתי לו, בבקשה. כאשר הוא נפגש עם עשו, אמר לו, עשו, מה לך כל המחנה הזה שפגשתי?
כתוב שם, וייקח מנבא בידו. עשה לו ככה ביד. מנבא בידו, לא מנבא בידו. עכשיו, יש עוד הסבר נוסף, ובואו אני אקריא לכם. עכשיו, הנה, מישאל, כדי לאמת את הדברים, בבקשה. בואו נסתכל ביחד. הוא שלח לו מנחה לעשו אחיו. בבקשה. וילא אינשם בלילה ההוא, ויקח מנבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים, 200, כיישים העשרים, זה 200. רחילים, 200, 420, אלים, 20, 440, גמלים מניקות ובניהם 30, 470, פרות, 40, 510, פרים העשרה, 520, אתונות עשרים, 540, ועייראים, ועיירים עשרה, 550. שלח לו 550 נגד העין הרעה. כנראה יעקב אבינו פחד מאוד מאוד מהעין הרעה, ולכן הוא כך, יתרה מכך, שתדעו לכם שגם בסוף, כאשר הוא שלח את בניו בשנות הרעב להביא אוכל ממצרים, הוא פחד עליהם מהעין הרעה, ואמר להם שכל אחד ייכנס בשער אחר.
כדי שלא תשלוט בהם העין רעה. היא רצון שימלאים לשלוט ליבכם, לטובה ולברכה, לששון ושמחה, אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום, אמן ואמן.