כוחו של הדיבור
תמלול השיעור
חודש טוב ומבורך, חודש תמוז, שבא עלינו לטובה ולברכה. האמת היא שהחודש הזה מזכיר לנו שתחילתו למעשה, תחילתה של תקופה, תקופת בין המצרים שאנחנו נכנסים בה, בין שבע עשרה בתמוז לבין תשעה באב. בחרתי לקחת נושא, שהוא מעניין את כולנו, אקטואלי בכל הזמנים, וגם נוגע לפרשת השבוע של הפרשה הקודמת של פרשת קורח, ופרשה הבאה עלינו לטובה, פרשת חוקת.
הנושא, כוחו של הדיבור. כמה חשוב לדעת איך לדבר, מתי לדבר ובאיזה זמן, מדוע ואיך, ולעיתים גם מה לדבר. בפרשת קורח אנחנו רואים כמה כוחו של הדיבור, יש לו השפעה. למשל, על קורח השפעתו הייתה קשה מאוד, שנבלע הוא וכל חבר מרעיו, אסון גדול, שיצא מהשמיים, שאכלה את הנשיאים, את אלה שבאמת נציגי העם. ומדוע? כי כוחו של הדיבור היה גרוע ביותר.
מדוע תתנשאו על קהל השם? תראו, הרי האדם הזה, משה רבנו, ענו מכל האדם. האיש הזה לא רק שלא מחפש לדבר, אלא אנחנו יודעים, הוא ערן שפתיים. לא איש דברים אנוכי. לפעמים גם אדם שתיקה יפה לחכמים. לא איש דברים, צריך לדעת מתי. היו זמנים שמשה רבנו באמת היה ערן שפתיים, לא דיבר. נתן אפילו להרון לדבר כשניגש לפרעה. אבל בסוף הדרך שלו, כאשר הוא בא להוכיח את עם ישראל, איך אומרים, מפני כבודם, וידבר משה אל כל ישראל.
זאת אומרת, כוחו של הדיבור כשהוא בחיוב יש לו משמעות. מתי ואיך? ובפרשת חוקת. עכשיו, בפרשת חוקת גם, וידבר שימו לב אלוהים, וידבר העם באלוהים ובמשה. ואז מה שקורה? לעם העליתונו מארץ מצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין וכו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקר. והנה מה קורה? וישלח השם בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם. כוחו של הדיבור יש לו משמעות.
מי הוא השליח שמעניש בכוח הדיבור? דווקא הנחש. כי בתחילת העולם הנחש שדיבר לשון הרע וידע לפתות את האדם ואת אשתו, שהוא הביא את המוות לעולם, את היגון, את השאול, את הכול, הוא הופך להיות כביכול שליח לתקן את הדברים האלה. ראיתי לנכון להסביר. יש בתלמוד שני סיפורים. סיפור אחד שהגמרא מביאה במסכת חגיגה. הייתה שנת בצורת, ואנשים היו באים כדי לבקש מזון, סל מזון בשנת הבצורת.
ופעם אחת הגיעה ביתו של אחר, ביתו של אלישע בן אבויה, שהיה רבו ומורו של רבי יוחנן, של רבי מאיר בעל הנס, שבסוף ימיו הוא כפר. ואז הוא נקרא אחר. בא לרבי יהודה הנשיא ואמרה לו, רבי פרנסני, תן לי גם אני את המנה כפי שנותנים לכולם בשנת הרעב. אז הוא שאל אותה, בת מי את? אמרה לו, "ביתו של אחר אני". ואז שואל אותה רבי יהודה הנשיא, יש עוד מזרעו בחיים?
שאלה מאוד מאוד קשה, מביכה, ובעיקר לנערה שהיא רעבה וצמאה, ורוצה באמת, ואין שום סיבה שיהיה עוון אבות על בנים. והנערה החכמה הזאת ענתה לו תשובה מדהימה: רבנו, זכור תורתו ואל תזכור מעשיו. פירושם של דברים, תזכור את הדברים הטובים שהוא עשה. תזכור שהוא היה אחד מגאוני ישראל שלימד תורה את הרבים. זכור תורתו ואל תזכור מעשיו.
אומרת הגמרא שבאותו רגע ברגע שאמרה לו את הדברים האלה, ירדה אש מן השמיים וסכסכה ספסלו של רבי. וזה באחד משלושת המקומות שחז"ל אומרים שרבנו הקדוש בכה. ורבנו הקדוש אמר, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. זאת אומרת, לעיתים תסתכלו כמה כוחו של הדיבור יודע לומר את הדברים האלה, כמה הוא בעל משמעות.
שאפילו רבנו הקדוש, נשיא ישראל, האיש הזה הענק שבענקים, בא והודה לאותה נערה שאמרה לו את הדברים האלה. כמה כוחו של דיבור. המעשה השני שמביאה הגמרא, וממנו אנחנו באמת לומדים, בבבא מציאה מספר את הגמרא על רבי יוחנן. רבי יוחנן היה מאוד מאוד יפה. היה יפה, תואר, יפה, מראה, ופעם אחת הוא הלך לרחוץ בירדן. וכשהוא הלך לרחוץ בירדן, תוך כדי שהוא מתרחץ, ראה אותו מרחוק ראש השודדים, שקראו לו אז ריש לקיש.
הסתכל מרחוק, וראה תיאופיו, האמת היא שריש לקיש, איך אומרים, ראש השודדים, חשב שזו אישה או נערה שרוחצת ביעור. ויצר התאווה עלה בקרבו, רץ, רץ, רץ, רץ, כדי להשיג ולהגיע ולמלא את תאוותיו. עד כדי כך, תראו כמה כוח התאווה קפץ וחצה את הירדן. חצה את הירדן, והנה העומד לפניו, במקום אישה, העומד לפניו גבר. אתם יודעים, זה מחזה מביך.
עומד לפניך גבר, ואתה עם כל התאווה שלך, אתה עומד, עכשיו, שני אנשים, כל אחד בא מעולם אחר. זה מעולם התאווה והרצח והשוד והכול, וזה מעולם הקדושה. שני עולמות, קדושה וטומאה. אחד מול השני, מה עושים? הנה, לא פחות ולא יותר, רבי יוחנן, שהוא ראה את האיש הזה לא רק שלא נבוך, לא רק שלא פחד, אלא הסתכל על האדם הזה, באיזה כוח הוא עשה את הקפיצה הזאת והגיע חצה את הירדן, אמר לו:
כוחך לתורה, לאורייתא. מה, אדם כזה? אני הייתי עומד ואומר, מה אמור היה לעשות? יש שתי אפשרויות: או מרוב התאווה שלו, זה לא מעניין אותו גבר, הוא אישה, היה אונס אותו, את רבי יוחנן, או שיהיה מכה אותו, מכה ניצחת והורג אותו. והנה, רשתקיש מסתכל גם על רבי יוחנן ועונה לו מהמסלול שלו, מהדרך שלו, מדרך הראייה שלו. הוא אומר לו:
יופייך? לנשים. מה זאת אומרת? אתה בחור כזה נאה, כזה יפה. במקום לשבת ללמוד תורה, תהיה איזה דון ג'ואן גדול, בנות בתי יחטפו אותך, ישלחו לך היום בשפה שלנו וואטספים, יתאהבו בך, יהיה לך חבל לך על הזמן, רייטינג כזה גדול, מי לא ירצה לעבוד במחיטתך. תנצל את היופי הזה שלך. זה מדבר בשפה שלו, וזה מדבר בשפה שלו. רבי יוחנן הבין את המסר, והוא יודע דבר אחד פשוט:
אם הוא רוצה לשכנע את ריש לקיש שהוא בא בעולם אחר, מעולם החול, מעולם התאווה, הוא צריך לדבר בשפה שלו. ורבי יוחנן אומר לו: אם תחזור בך, אני אתן לך את אחותי יותר יפה ממני. שימו לב, חכמים שואלים, האדם הזה, אתה לא מכיר אותו בכלל. מי הוא? מה הוא? אתה יודע שהוא ראש השודדים, אתה יודע שהוא עבריין. אתה הולך להציע את אחותך לאיש הזה?
איזה סיכונים אתה לוקח? אלא ברגע שרבי יוחנן ראה את כוח התאווה שלו, את המסירות נפש למען החול, למען התאווה, הוא אומר: אני יכול לדבר בשפה שלו ולהפוך את התאווה, את הטומאה, לקדושה. רק אחת כמו רבי יוחנן יכול להיכנס למוח שרש לקיש ולהבין ולקחת את הסיכון כדי לתת לו את אחותו. והוא הציע לשכנע אותו, אבל הוא לא היה בטוח עד הסוף.
ואז אמר לו: כדי שנוכל לקחת את אחותי, תחזור חזרה לירדן, מהירדן, תביא את הבגדים שלך. אתה לא יכול לעמוד ערום. הוא בא, רץ, כדי לחזור חזרה, ואיך אומרים, לקפוץ לצד השני, לגדה השנייה של הירדן, והוא נופל בתוך המים. הוא נופל בתוך המים, והוא עומד המום. והנה, שואל את רבי יוחנן: כשבאתי אליך בקפיצה, כשבאתי לחזור, הנה, לא יכולתי.
הוא אומר לו: ברגע שקיבלת על עצמך להיות בן תורה, לקבל את התורה, התורה מתשת כוחו של האדם. פה ירד האסימון רבי יוחנן, הוא כבר רגוע שהאיש הזה קיבל על עצמו להיות ענמית חכם. ואז הוא הבין: רק אחד כמו רבי יוחנן מוכן לקחת סיכון לתת את אחותו לעבריין כזה. והנה, הוא לקח אותו באמת, הוא ראה את כל הכוח הזה שלמד ולימד, לימד, לימד אותו, עד שהופך להיות חברותא שלו.
למה אני רוצה להגיע בכוחו של הדיבור? ופעם אחת היה דיון בבית המדרש של רבי יוחנן על נושא של גמר מלאכה. ידוע, כל כלי אינו מקבל טומאה רק אחרי גמר מלאכתו. זאת אומרת, גמר מלאכה של כל מוצר ומוצר. למשל, אם אני לוקח כלי מחרס, גמר מלאכתו זה לא רק שאני מכין אותו שלהם, אלא גם מכניס אותו לאור, מכניס אותו לאש כדי לחשל אותו. זה נקרא גמר מלאכתו.
עכשיו, אותו דבר גם דיברו שם על חרב או על סכין, והחרב הזה או הסכין הזה, מהי גמר מלאכתו? אדם שלא בקיא בדברים האלה יודע איך עושים סכין, או חרב, לוקחים עוד חתיכת ברזל, חותכים אותה, משחיזים אותה ועושים ממנה סכין, וזה גמר מלאכתו. ואז רבי יוחנן פונה לריש לקיש ואומר לו: אתה בעבר שלך היית הרי ראש השודדים, ועסקתם הרבה מאוד בחרבות, בסכינים.
תגיד לי, מהו גמר מלאכתו של סכין או של חרב? אז אמר לו רבי יוחנן, גמר מלאכתו של סכין או של חרב הוא לאחר שחותכים ומסדרים ועושים את החרב, מכניסים אותה לאור, לאש, מחשלים אותה, ואחר כך זה גמר מלאכתו. אז אומר לו רבי יוחנן, בעל מלאכה יודע בעל מלאכה את מלאכתו. רבי יוחנן, ריש לקיש נפגע מהדברים האלה שהזכיר לו את עברו, הוא לא היה צריך להזכיר לו את עברו, וחלה.
וכשחלה באה אחותו של רבי יוחנן וביקשה מאח שלה שיתפלל לרפואתו. ורבי יוחנן לא הבין שהוא פגע בריש לקיש, והוא אמר לה, אל תדאגי, וראה אם הוא ימות אני אטפל בעיטומייך, אני אטפל באלמינותך, כל מה שצריך. והנה, ריש לקיש נפטר. וכשריש לקיש נפטר, הביאו חברותא נוספת לרבי יוחנן. הביאו לו את רבי אלעזר בן פדת. רבי אלעזר בן פדת לומד ביחד עם רבי יוחנן, וכל מה שאומר רבי יוחנן, הוא אומר לו, כן, אתה צודק, אתה צודק, אתה צודק.
אומר לו רבי יוחנן, זה לא זה מה שאני מתכוון. ריש לקיש, כשהייתי אומר לו הלכה מסוימת, היה מקשה עליי 24 קושיות. ולזה אני צריך, ככה אני מפרה, ככה אני באמת לוקח את הסוגיה ומנתח אותה מכל הכיוונים. רבי יוחנן הבין את ערכו של ריש לקיש. אני מאוד מאוד הרגיש שהוא פגע בריש לקיש. עד כדי כך, חז"ל אומרים, שיצא מדעתו והיה יוצא החוצה בשוק וצועק, היכן אתה, ריש לקישה, איכן אתה, ריש לקישה.
חכמים אומרים, שיתפללו עליו כדי שימות, כדי שלא, לראות את רבם במצב כזה. שבנושא הזה הגמרא באה ללמד אותנו כמה כוחו של דיבור, כמה אסור לאדם להגיד, להשכיל את עברו משהו, היה אדרבה ואדרבה. תסתכל קדימה. התורה מתחילה באות ב', באות ב' יש פתח אחד, הפתח הוא רק קדימה. אל תסתכל מה היה לפני זה, מה הוא עשה, אסקו אדרבה ואדרבה.
קדימה, העבר אין והעתיד עדיין. צריך להמשיך קדימה. זאת הנקודה הכי חשובה שאנחנו צריכים לדעת כמה כוחו של דיבור בנושא הזה. ולכן גם כאן, בפרשת חוקת, הרבה פעמים אנחנו רואים את משה רבנו. ברגע שפגעו העם בו, הוא לא דיבר בכלל, הוא ויתר, הוא שתק. רק הקדוש ברוך הוא שמבקש את עלבונו של משה ואז הקדוש ברוך הוא מביא את הנחשים השרפים.
ומה משה רבנו אומר לו הקדוש ברוך הוא, שמע, תתפלל בעד העם, מה עושים? הוא אומר, עשה לך נחש נחושת. ומה עושה משה רבנו? הקדוש ברוך הוא אומר לו, עשה לך שרף, הוא עושה נחש. למה? כי הוא חס על כבודו של הקדוש ברוך הוא, ולא חס על כבודו שלו. האמת היא שדווקא בפרשה הזאת, כיוון שדיברנו על כוחו של דיבור, אנחנו נפרדים משתי נשמות גדולות בפרשה הזאת, ממרים הנביאה ומאהרן הכהן.
אז קודם כל, כוחו של דיבור אצל מרים, בגלל שהיא דיברה, ויכול להיות שזה בצדק, במשה רבנו, על אודות האישה הכושית אשר לקח, הנה תראו מה יהיה, איך היא נענשת. שבעה ימים, מצורעת כשלג, ואז היה חייב משה רבנו לצעוק כדי לרפותה. ואנחנו רואים אחר כך זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך מצאתכם ממצרים. אפילו שהתכוונה לטובה, הכל טוב יפה.
גם כוחו של דיבור צריך לדעת מתי, ואיך, ולמי. את רוצה להעיר למשה רבנו, זכותך, את האחות הגדולה, ראית דבר שלא נראה לך, ותפני אליו ישירות. כל אדם ואדם, יש לך בעיה איתו? יש לך בעיה איתה? במקום להתחיל לספר סיפורים ולהסתובב סחור-סחור עם הדבר הזה הוא לחוץ, תפני ישירות לאדם. ייתכן מאוד שתקבל את התשובה שאתה באמת לא מודע ולא חשבת עליה לגמרי.
זכור אשר עשה, בדרך למרים, בדרך, בצאתכם ממצרים. תראו כמה כוחה. זאת האישה הזאת שאנחנו יודעים בדיוק מה הייתה תרומתה לעם ישראל. היא לא הייתה מנהיגה, היא הייתה שליחת ציבור. זאת האישה שבזכותה עמרם החזיר את אשתו. זאת האישה שעמדה בפרץ, לא פחות ולא יותר, מול גזירתו של פרעה. ותראנם ילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיברה על הלך מצרים ותחיינה את הילדים.
זאת האישה שידעה בדיוק. אתם יודעים, זו סכנת נפשות. היא נכנסה, על מה? על גזירתו של פרעה. מי יכול היום להמרות את פיו? והיא עומדת מולו, איך אומרים? כחומה בצורה, ואומרת לו, תשמע, גילוק הנשים העבריות המצריות העבריות כחיות הנה בטרם תבוא אל המברך. ואז הוא רואה את אומץ הלב שלה, ואז הוא מוותר ולא עושה לה שום דבר.
אנחנו רואים גם בהמשך איזה חוסן היא נתנה וכוח אמונה לנשים. שעם ישראל חטא בעגל, חטא בחטא המרגלים, ואנשים לא חטאו. זה בכוחה של מי? כוחה של מרים. ומרים, ארבעים שנה, עם שלם שותה מהבאר, מהמים האלה. ואיך הוא שותה? שאל אותי פעם תלמיד, איך אפשר לשתות מבאר אחת? שישה, שבעה מיליון איש. אמרתי לו דבר פשוט, תסתכל בשירת הבאר.
באר, חפרו השרים, קרוע נדיבי עם, במחוקק במשענותם. האדם מגיע, לוקח את המשענת שלו, מגיע ליד הבאר, עושה קו מהבאר עד לאוהל שלו. צינור מצר, שמביא לו מים זכים עד למקום. אתם מתארים לעצמכם את הדבר הזה. בכוחה של מי? בזכותה ובכוחה של המנהיגה הזאת, של מרים, שמה היא אמרה? שירו לה' כי גאו גאה סוס ורחבו רמה בים. את שירת הים, הקצרה שלה, אבל מלאה טעמותה עצומות נפש.
זאת האישה שעם ישראל חייב לה לבוא עוד שפרה ורבה בזכותה. הדמות השנייה שאנחנו נפרדים ממנה בפרשה הזו, פרשת חוקת, היא אהרן הכהן. מעטים האחים האלה שמוכנים למען השלום, באהבה וביראה, לוותר על התפקיד שלהם. מעטים האנשים שעליהם כתוב ורעך ושמח בליבו. האח הקטן הזה הולך לקבל תפקיד. הוא הולך לקבל תפקיד על חשבונו. ומה הוא אומר?
הוא בא, הוא אומר לו, אני עומד לרשותך. אדוני משה קורא לו. וכשמשה רבנו במשך הזמן מטיל עליו את האחריות על חטא העגל, למרות שהוא לא חטא בו, הוא לוקח את כל האחריות. אז הוא מבין שהתשובה לחטא העגל זה לאזור לחגור חגורה וללכת לעם ישראל, להתחיל ללמד אותם. ולא רק ללמד אותם, אלא להכניס בתוכם, להחדיר בתוכם את כוחה של התורה, את חוקת התורה שלא כל אחד יכול להבין אותה.
זאת חוקת התורה. וזה, אהרן הכהן יודע לעשות את זה. הוא אוהב שלום ורודף שלום. לאהוב את השלום כולנו אוהבים. מה אנחנו עושים כדי לרדוף את השלום? כמה אנחנו מוותרים למען השלום? זו עוצמה אדירה. אני רוצה לסיים בסיפור ששמעתי ממורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שפעם באתי אליו ואמרתי לו, כבוד הרב, תן לי מתכון לנישואים הכי הכי מאושרים.
הוא אומר לי, מה הבעיה? זה הדבר הכי פשוט. הוא אומר, תשמע, אני, כשהתחתנתי יום לאחר החופה, באתי לאשתי ואמרתי לה, בואו נעשה הסכם, אני ואת, כדי שיהיה שלום בינינו לאורך כל הזמן. אמרה, לא, מה? אמר לה, תראי, יום אחד אני אוותר לך על מה שאת עושה ואני לא אכעס, ויום אחד את תוותרי לי. וככה זה היה עד יומנו האחרון.
ואחרי שהלך לעולמו, פגשתי את הרבנית צביה, זה העטו של הרב, שתיבדל לחיים ארוכים, ואמרתי לרבנית, האם זה נכון באמת? ככה זה המתכון שהרב אמר שלמחרת נישואיכם עשיתם את הדבר הזה, שיום אחד הוא ויתר, יום אחד את ויתרת. זאת אומרת לי, לא נכון. הוא תמיד ויתר, אני לא ויתרתי. תראו כמה כוח הדיבור. זה כוחו של השלום. של מי?
של אהרן הכהן. ולכן אהרן הכהן, מי בוכה אותו? ויבכו אותו כל בית ישראל, נשים וגברים. חז"ל אומרים, כשהיה עושה שלום בין בעל לאישה, היה בא ואומר לה, אתה יודע, בעלך בא לי כאן אליי, והוא מתחרט על מה שהוא עשה, והוא מצטער, ובאמת עבד קשה, ותסלחי לו. אחר כך היה בא לבעל, אומר לו, אתה יודע, אשתך באה אליי, ובאמת היא מצטערת, היא מתחרטת, אתה יודע כמה קשה לה היה לטפל בילדים ובבית, וכל צורכי הבית עליה וכו', תבין אותה, היא באמת מתנצלת.
ככה היה מפגיש ביניהם ומביא שלום. חז"ל אומרים, 70,000 ילד שקראו לו אהרן, שנולדו בנושא השלום שעשה אהרן. אוהב שלום ורודף שלום. זכותו תגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל, אמן ואמן, ויבטל מעליכם ועלינו, בעזרת השם את הגזרות הקשות ואת המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אדוני רופאיך.