תפילות ובקשות

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזינינו וכל צופינו, ברכת השם עליכם. שבת פרשת ויתחנן, שבת נחמו, פרשה מאוד מעניינת ומאתגרת. כמובן אחרי כל הצער והצערות שעברנו בימי המצרים ואחרי החורבן, תמיד אדם צריך להעביד קדימה ולראות שיש תמיד אור בקצה המנהרה ומעל הכל בורא עולם חנון ורחום. ואנחנו יודעים שכל מה שבא עלינו, נוכל לומר כל מנדעביד רחמנא לטב כדי לחנך אותנו. הקדוש ברוך הוא אינו מעניש, הקדוש ברוך הוא למעשה מחנך ואינו חפץ במות הרשע כי אם בשובו וחייו.

אחת השאלות שנשאלת בתחילת הפרשה, האם תפילה או בקשות שאדם, לא משנה באיזה דרך הוא עושה אותן, האם היא מתקבלת? וכאן עומד לפנינו מקרה שלמעשה משה רבנו נמצא בגבול ארץ ישראל, סיים את תפקידו, העביר את כל השרביט למשרתו, ליהושע בן נון, והוא מבקש בקשה פשוטה מבורא עולם: ויתחנן אל אדוני בעית אל ימור אדוני אלוהים אחילות נא להראות עבדך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת.

יש לי בקשה אליך. נכון שגזרת עלינו להיכנס לארץ? גזרת עלינו להיות מנהיג? אני מוותר על ההנהגה, אני מוותר על הכול. תן לי רק לראות את הטוב שבארץ. כי עד עכשיו המרגלים ראו רק את הרע שבארץ: ארץ אוכלת יושביה, בני הענקים, החזק הוא ממנו וכו'. תן לי לראות את הטוב. הרי אני כל הזמן דיברתי את הטוב, תן לי רק לראות את הטוב.

עיניו של האדם הן בידיו ובשכלו. הוא רוצה, יכול לראות את הטוב. הוא לא רוצה, הוא תמיד יראה את הגרוע. תלוי בנו, איך אנחנו מכוונים, איך הראייה שלנו. לכן משה רבינו רוצה לראות רק את הטוב שבארץ. את הגרוע כבר שיראו אחרים. אמר הרב קוק פעם שהקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי עיניים. אחת, כדי לראות בזה את טוב חברו, והשנייה, כדי לראות את חסרונותיו.

אם אדם יראה את חסרונותיו, תמיד אוכל לראות את הטוב. פעם שאל אותי תלמיד בבית הספר, לא אשכח, לפני הרבה שנים, הרב, מה היה קורה? כולה כולה בקשה, מה ביקש משה רבנו מהקדוש ברוך הוא לראות את ה... תן לו לראות, אז מה? הקדוש ברוך הוא הרי, חנון ורחום, שירת אותו ארבעים שנה? שאלה מאוד מעניינת. אז הוא אומר, אותו נער, אם תפילתו של משה לא התקבלה, תפילה של מי כן תתקבל?

ואז נאלצתי להשיב לו ואמרתי לו, מי אמר לך שהתפילה לא התקבלה? אמרתי לו, בוא תשמע, בוא תראה את התשובה ואת התגובה של הקדוש ברוך הוא. ויאמר אדוני אליי, רב לך אל תוספו ודבר אליי עוד בדבר הזה, עוד? עלי ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימן ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה. מה זאת אומרת? אמר הקדוש ברוך הוא למשה, רבנו, העיניים שלך הטובות הן לא כעיני כל בשר ודם.

העיניים שלך הן רואות מתחילת העולם ועד סופו. העיניים שלך רואות כמו שראה האדם הראשון לפני החטא, שיכול לראות את כל הטוב. כיוון שיש לך עיניים כאלה שרואות את הטוב, עלה לראש הפסגה. זה קטן עליך כבר למטה, אתה עולה לראש הפסגה, אתה עולה בדרגה, אתה ממונה. לא רק זה, כשאתה עולה לראש הפסגה, כל מה שיש לך למטה נראה קטן.

כמו שאדם עולה על מטוס, הוא רואה את כל האנשים, כל העולם הרבה הרבה יותר קטן. אתה עכשיו תשכיב על כל הארץ, כמו בכף ידך, ולא רק זה, אתה תהיה שם מגן וצינה לעם ישראל כדי להציל אותו מכל הצרות שעלולות להיות לאורך כל הדרך, ולכן אתה עלית בדרגה. אנחנו כאן רואים באמת שהקדוש ברוך הוא באמת קיבל את תפילתו, וחוץ מזה, אל יתייאש האדם מן הרחמים, גם אם הוא לא נענה פעם, פעמיים, קבל השם, חזק ויאמץ ליבך וקבל השם.

אסור לאדם להתייאש בסופו של דבר, ואם הוא לא נענה, סימן שבורא עולם יודע את הדרך הזאת שהוא מחפש, ואת הבקשה הזאת, אולי הבקשה הזאת לא תצמח ממנה טובה, אלא תצמח ממנה חלילה דבר לא טוב, ולכן הקדוש ברוך הוא עצר את הדבר הזה בנושא הזה של תפילתו של משה רבנו. בהמשך יש לנו שני דברים מאוד מעניינים בפרשה. קודם כל, נושא את הדברות.

השניים, יש הבדל גדול, לא רק בקיטוב, אלא ביצירה עצמה. בדברות הראשונות נכתב, נכתב אלוהים, חרוט על הלוחות. משה רבנו לא היה צריך לקחת לו אבנים כדי לכתוב בהם. הקדוש ברוך הוא כתב, הכל נעשה שם, אש לבנה בתוך אש שחורה. זה פשוט דברים שהם בלתי נתפסים בשכלו של האדם. ולכן הדברות האלה נשברו, ונשברו, לעניות דעתי, באחת הסיבות שעם של העבדים, עם שבאו ממ"ט שערי טומאה, נורא קשה להם לקבל קדושה כזו גדולה.

עד כדי כך שמסביר הזוהר הקדוש שכאשר משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים, הדבר היחיד שנותר, הרי כל האותיות פרחו להם, מה שנותר מהאותיות, מהמילים שלא פרחו, זה היה "זכור את יום השבת לקדשו". לכן אנחנו אומרים בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו כי האבן נאמן קראת לו, כי לי תפוררו בראשותו אתה בעמלה לפני הר ארץ סיני". זאת אומרת, אתה קיבלת.

הנושא הזה של השבת נותר במקומו ולא התפרק, הוא מלהביא אותנו לעד. ולכן אנחנו אומרים לפי רבי שמעון, "כן די נתיר שבתה כאילו נתירו איתה כולה". כל שומר של שבת שומר את כל העולם כולו. כמה חשוב הדבר הזה של שמירת השבת. ולכן בדיברות השניים, למעשה משה רבנו כותב את זה, הוא מביא את הלוחות, זה כבר ברמה הרבה הרבה יותר נמוכה, ברמה שעם ישראל יכול לקבל את זה.

ולכן הלוחות השניים לא נשברו. הרבה פעמים יש תמיד שואלים את רבי עקיבא, שאל אותו אחד מהפילוסופים הגדולים של רומי, מה יותר גדולים, מעשי ידיו של האדם או מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא? אז אמר לו, מעשי ידיו של האדם. אמר לו, איך? אמר לו, כי הקדוש ברוך הוא נתן בידיו לאדם את הכוח כדי שיוכל להשלים, את הפיניש האחרון.

זאת הסיבה שהקדוש ברוך הוא לא ברא אותנו מעולים, כדי לזכות את ישראל, כדי שהאדם יעשה את ההשלמה. לכן, הלוחות השניים שנכתבו בידי אדם, בידי משה רבנו, נמצאים לעד היום במקום ובזמן הזה, בעזרת השם, הם יתגלו במהרה. אולי שתי נקודות מאוד מעניינות בנושא הזה של עשרת הדיברות, בדיברות השניים, שאנחנו נקרא בשבת, שמור את יום השבת.

מה ההבדל בין זכור ושמור? נכון, אנחנו אומרים שמור וזכור בדיבור אחד, ואנחנו נוהגים להדליק שני נרות בערב שבת, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. לזכור את השבת, לידעת שיש שבת, זה חשוב. אבל איך אני מכין בתוכה ומחדיר בתוכה כי אם נניח היום הלכתי לישון מערב שבת עד מוצאי שבת, למעשה לא חיללתי שבת. אז זכרתי שערב שבת הלכתי לישון.

אבל מה עשיתי בתוך השבת? לא עשיתי כלום. כי הכול בא וניזון מתוך השבת. לכן בדיברות השניים משה רבנו רואה שהעם הזה עומד להיכנס לארץ, הוא אומר: אתם רוצים ברכה כי היא מקור הברכה. אתם רוצים שיהיה לכם נחת? שמור את יום השבת לקדושו. תשמור, תדע לך. השמירה הזאת מתחילה מיום ראשון. איך אנחנו עושים את הקניות ועוברים לכבוד שבת?

איך אנחנו מתלבשים לכבוד שבת? איך אנחנו מדברים לכבוד שבת? איך אנחנו עושים, מחפשים את השלום בין בעל לאישה ובין אדם לחברו לכבוד שבת? איך אנחנו בשבת שבאים סוף סוף לבית הכנסת ומתכנסים כולנו ולא מחפשים איך אחד לקסח את השני, איך איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק? אני לא אשכח כמה חודשים היתה אזכרה של מור אבי והייתי אמור לעלות מפטיר, והנה מגיע אל היהודי ואומר לי: תשמע, יש לי אזכרה של אבא שלי, אני יכול לעלות מפטיר?

אמרתי לו: בבקשה, תעלה. הוא עולה מפטיר, ופתאום אחד מהציבור אומר לי: לא, לא, הרב שאומר, יש לך אזכרה. הוא אומר: אז מה, זה לא משנה. אני אעלה עלייה נוספת, זה לא משנה. והעיקר, אם זה עושה לו נחת, זה חשוב לו, זה גם נחת רוח לאמור אבי. העיקר איך אנחנו, הגישה שאנחנו צריכים לעשות, ולכן שמור את יום השבת לקדשו. יש עוד נקודה בעשרת הדיברות, שהיא שונה מהדיברות הראשונים בכיבוד ההורים.

בדיברות הראשונים כתוב: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. מי לא רוצה אריכות ימים? תשמע, יש פה בצווה ששכרה בצדה. אני מכבד את ההורים שלי, הקדוש ברוך הוא ייתן לי אריכות ימים ושנות חיים. אבל מה קורה במקרים כאשר אתה לא מכיר את ההורים שלך, או כאשר חלילה ההורים שלך מקטנות זרקו אותך מהבית, או התעללו בך, אתה לא מכיר את ההורים שלך בכלל?

האם במקרים כאלה אתה תכבד או לא תכבד? אומרת התורה כדי להוריד כל ספק. כבד את אביך ואת אמך כאשר צוותך השם. אני עושה את זה כי הקדוש ברוך הוא ביקש. אני לא עושה את זה כדי לקבל שכר. שכר של תן וקח זה לא מצווה מושלמת. שכר שאני מקבל כאשר הקדוש ברוך הוא ציווה אותי, וזה לא משנה לי מה הוא עשה ומה הוא ביצע ואיך ומה וכולי, כאשר ציווך השם.

כמי שעוסק בגיור, פעם שאל אותי תלמיד שאביו נפטר. ואביו היה גוי והוא התגייר. האם אני צריך לשבת שבעה או לא? תראה, מבחינת ההלכה אתה לא חייב. אבל אתה רוצה לקיים את מצוות ההורים, אתה רוצה לכבד אדרבא ואדרבא, תגיד קדיש ותעשה אשכבה ותשב שבעה על אביך. יכולת, אתה מתקן נשמה כזו גדולה, בשמיים ודאי זו זכות גדולה למקום הזה, והוא באמת ישב בנושא הזה.

כמה יש חשיבות לנושא הזה כאשר ציווך השם ואחר כך למען יאריכון ימיך. בסוף הפרשה, יש לנו את שלושת ההדגשים ולדעתי שלישייה של טומאה, שהיא מאוד מאוד קשה לכל אדם ואדם מאיתנו ואנחנו מתמודדים איתה, לפעמים באמת מתגברים על זה ולפעמים לצערנו אנחנו משתעבדים לה ונכנעים אליה. והיא לא תעמוד ולא תתאווה ויש עוד נקודה נוספת שהיא לא רשומה ואנחנו מוסיפים אותה, הנושא של קנאה.

ובפרקי אבות הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. לא תחמוד, איך מגיעים לזה? רבותיי, יש חמדה שהיא לא פסולה. אם אני היום מספר לי חברים ואומר לי, תשמע אני קניתי רכב זה וזה והרכב הזה הוא באמת רכב טוב, רכב באמת משוכלל, אין בו תקלות, כדאי לך לקנות רכב כזה. ואני רואה שהרכב הזה הוא טוב, ואני שמעתי כבר בקולו והוא הולך לקנות, זו חמדה שהיא למעשה חיובית.

אבל אם אני מסתכל על האדם ואני מתחיל קודם כל בתאווה, תראה מה יש לו האיש הזה, באיפה הוא השיג, מאיפה הוא עשה, איך אני אעשה כדי להשיג. ואני עלול חלילה להגיע ולהשיג את הדבר הזה מתוך התאווה, להשיג את זה בדרכים לא כשרות. לכן חכמינו אמרו, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. כוח התאווה, כמה שיש לה, יש לה משמעות, אי אפשר, אין לזה גבולות.

ראינו את זה עם משה רבנו במדבר, בקברות התאווה כתוב: "ואספסוף יתאווו תאווה". לא כתוב מה, כתוב תאווה. לכן לתאווה אין גבולות. לכן חכמינו אמרו, שלושת המושגים האלה, לא תחמוד, לא תתאווה ולא תקנק, נכון שאת זה לא רשום. הקנאה והתאווה והעמדה הזאת של מעשה שלהם, חפש כבוד, אלה מעבר לשליטתו של האדם. יש רב לאדם באמת שיכול להבין את זה.

לכן גם התורה, כשמביא לנו את עשרת הדיברות, עשרת הדיברות מתחילה ב"אנוכי אשר אלוקיך". חכמינו אמרו, אם אדם אומר "אנוכי" רק אני ורק אני, רבותיי, אומרים לו, תסתכל בדיבר האחרון. במה עוסק הדיבר האחרון? "וכל אשר לרעך". אדם צריך פשוט להבין ש"כל האנוכי" הוא שייך לכל אשר לרעך. כל האנוכי יש לו משמעות. יש לו משמעות ברמה עילאית.

איפה הוא נמצא? הוא נמצא דווקא בהפטרות עכשיו, שבעה דנחמותה. שמעתי פעם מפי הרב הצדיק, הרב ישי חדד, זכר צדיק לברכה, שאמר כך, שבהפטרה אנחנו נקרא "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". אז הוא אומר, למה לא אמר הקדוש ברוך הוא "יתנחמו את נחמו עמי", אלא הקדוש ברוך הוא פונה לגויים, כאילו שהגויים הרבה יותר טובים מאיתנו, "לכו תנחמו את עמי".

אבל עם ישראל, עם קדוש, הוא לא מוכן לקבל את הנחמה הזאת. ובהפטרה הבאה, מה אנחנו קוראים? "ותאמר ציון עזבני השם". אם הקדוש ברוך הוא לא בא לנחם אותי ישירות, סימן שיש פה בעיה, יש פה קצב בין עם ישראל לבוראו, "ותאמר ציון עזבני השם". בהפטרה השלישית, מה אומר הנביא ישעיה? "עניה סוערה לא לוחמה". ריבונו של עולם, או שאתה פונה אלינו ומנחם אותנו אישית, אם לא, אין צורך.

הגויים הם לא יותר טובים מאיתנו. והנה, בהפטרה הרביעית אנחנו קוראים "אנוכי, אנוכי, הוא מנחמכם". כמו שבאת, ריבונו שלו, ושאלה, אמרת לגויים "נחמו, נחמו עמי", אתה אומר עכשיו "אנוכי, אנוכי, הוא מנחמכם". קמה הגישה הישירה של בורא עולם באהבתו את עמו ישראל. ונסיים רק בדבר האחרון, שאנחנו חיים אותו יום-יום, שעה-שעה.

והיא קריית שמע. זה למעשה, אני חושב, המדד והחיבור של כל יהודי ויהודי באשר הוא, וזה לא משנה מהי, איך אומרים, כוחו ואמונתו, זה לא משנה. ואת זה הבנתי הלכה למעשה לפני הרבה שנים. נסענו לביקור בתוניס, וכשהגענו לעיר הבירה, לתוניס, אמרו לנו שאנחנו לא נזדהה כיהודים ורצינו לנסוע לג'רבה. ולקחנו מונית. בלבד היינו שני זוגות, ונסענו, ואנחנו רואים מנהג מוסלמי עם כיתוביות של הקוראן, ומזבחה כזאת אצלו, ושירים בערבית.

ואז הוא שאל אותנו, מאיפה אתם? אמרנו לו שאנחנו מפריז, היינו תושבי תוניס וחזרנו ובאנו לביקור. הכל טוב ויפה. ואנחנו נוסעים, נוסעים, נוסעים, זה היה חום אימים, יולי-אוגוסט, ולפתע הכבישים הם לא כביש שש כמו שאצלנו. הייתה מהמורה בכביש, והוא נכנס לתוך המהמורה, ואנחנו, עלה הרכב אולי מטר. גב בן. עלה, בום, יורד למטה.

וכאשר הוא עלה, אנחנו רואים את הנהג פורץ בשאגה, ואומר, שמע ישראל. אנחנו ענינו לו, אדוני אלוהינו, אדוני אחד. אז שאלתי אותו, תגיד לי, איך אתה פה עם הקוראן? וזה אומר, שמע, אני יהודי אחד בודד בין הבודדים שגרים בתוניס, ואני לא רוצה להזדהות, ואני פוחד על עצמי, ולא רוצה שיזהו אותי, וכולם חושבים שאני פה ערבי, מוסלמי, ולכן לא. אבל בעת הצרה, מנבחה נשמתי יצאה המילה שמע ישראל.

כמה כוח יש בתוכנית האלוקית הזאת של שמע ישראל. אם אדם מסתכל, מביאים דורשי רשומות, עשרה דברים נמצאים בקטע הזה של משמע ישראל על מזוזות ביתך ובשעריך. קודם כל, הרמב״ם מסביר, יש שלוש דרגות באמונה. יש דרגה של למעשה של תן וקח. יש דרגה של אמונה של פחד מפני הבורא. יש אמונה טהורה שמעטים שמגיעים אליה. האמונה הראשונה של פחד, אני עובד את השם, כי אני פוחד שם אני אענש.

אם אני לא אשמור שבת, אלוהים ייתן לעונש, מחללי עמות יומד וכולי. זו דרגה של עמי ארצות, אבל זו דרגה של התחלה, כדי שאדם, או בעיקר כילד, להבין שיש שכר ועונש ולא כדאי לו לעשות את זה. יש דרגה שנייה של אמונה, באמת. אבל כשאני צריך משהו, אני ריבונו של עולם, אז זרוק עצם. וזה והיה עם שמוע. ובעיה עם שמוע, תשמעו, אמר ונתתי עשב בשדך ועמתך, ואכלת ושבעת וכולי.

ואם לא, ואחר אף השם בכם, בעצת השמיים ולא יהיה מטר וכולי. יש עונשים, ומזה יש פחד. יש דרגה שלישית, שהיא עבודת השם טהורה, קוראים לזה למעשה רק אצל אברהם אבינו, שדרגה מאוד מאוד מאוד גבוהה, מבלי לקבל שכר, קוראים לזה יראת הרוממות. ויראת הרוממות נמצאת בקטע הזה של שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד. אין שם כלום.

לא שכר, לא עונש, לא כלום. יש הוראות מפורשות, חכמינו מחלקים אותן לעשר דרגות, כמו, איך אומרים, עשרה מאמרות שבאים מעברי העולם, או עשרה ניסים היו לאבותינו, בעשרה, או בעשר ניסיונות, עשרה ניסיונות התנשא אברהם אבינו. אז מחלקים את זה כך: הראשונה, אמונה טהורה, ואהבת את השם אלוקיך. השלב השני, איחוד תחתון. מהו האיחוד התחתון?

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אני מייחד את בורא עולם. בשביל זה אנחנו אומרים את זה בלחש. נכון, יש סברה שאת זה אומרים המלאכים, ואת זה משה רבנו לקח מהמלאכים. נכון שזה לא כתוב בתורה, אבל אנחנו, משה רבנו הוסיף לנו את זה, ואנחנו אומרים את זה בקול רם רק ביום הכיפורים. עכשיו, ג', אהבה שיש בה אמונה, ואהבת את השם אלוקיך בצורה מכובדת.

ד', לימוד. והיו הדברים האלה על לבבך. ה', לימוד מתוך הלב. אם אדם לומד מתוך ליבו, אם אדם לומד באמת במחשבה טהורה, הלימוד וזאי וודאי ייתן את פריון. ו', לימוד לדורות הבאים, ושיננתן לבניך. אם אדם לומד רק לעצמו, זה לא הולך תפיץ, תיתן, אדרבה ואדרבה. זה נהנה, וגם זה נהנה, לא רק שזה לא חסר. אחר כך, לימוד מעשי.

והיה לאות על ידך. תושיע לך ידך ויושיע לך אשר אל השם. לך, תצא, תעשה. תעשה מצוות מעשיות, כמו הרבה מצוות של צדקה, של חסד, של שופר, של מגילה, של עשיית סוכה. כל אלה עשיות במעשה, אין אותתך. חטא הסתכלות והשקפה. היו לי טוטפות בין עיניך המחשבה איך אני יכול לחבר, איך אני יכול לרכז את המחשבה עם המעשה. זאת הסיבה, אגב, שבתפילין של יד יש לנו למעשה ארבעת הפרשיות מחוברות יחד נמצאים על קלף אחד.

לעומת זאת, בראש, בתפילין של ראש, ישנם ארבעה בתים, וכל פרשה היא נפרדת, נמצאת בבית נוסף. אמרו חז"ל, שרבות מחשבות בלב איש. אדם חושב מיליון ואחד מחשבות, אבל ארצת ה' היא תקום. הרבה פעמים אנחנו מתכננים תוכניות והתוכניות משתבשות, וכואב, אבל לא צריך לדאוג. אם הדברים ישתבשו מלמעלה. כנראה בורא עולם לא רוצה שהדברים האלה יהיו כך, אלא יהיו אחרת.

אדם לא יודע לאן פניו ומה קורה איתו. לכן אסור לאדם לתכנן תוכניות ולהגיד א', ב', ג'. בעזרת ה' תמיד לומר, והשם ייתן טוב. ואם ישתנו התוכניות, כל מן דעביד רחמנא לטו עביד. כל מה שעושה בורא עולם רק לטובה, ואנחנו לא מבינים את זה. ולכן במוח חושבים הרבה, רבות מחשבות בלב איש. העצת ה' היא תקום. ט'-המשפחתיות. איפה המשפחתיות?

כאשר אנחנו קובעים מזוזה בבית, על מזוזות ביתך? אם אדם היה יודע כמה שמירה, המזוזה הקטנה הזאת שנמצאת פה בכניסה, כמה עוצמה נותנת לאדם ברגע שהוא מניח את ידו על המזוזה, אם זה ביציאה ואם זה בעשייה, הוא כבר זוכר. זו מעין נורא אדומה נדלקת לך. תשמע, אתה נכנס הביתה? תיכנס בנחת. תשאל לשלום, תחייך, תשאל את בן הזוג או את בת הזוג שלך, איך עבר היום.

תשאל את הילדים שלך, במקום להתחיל לצרוח עליהם ולראות, אלא תראה איך היה להם היום בבית הספר, מה קרה, מה הוא יכול לעזור. אדרבה, תתעניין בהם, תראה מה שקורה, תוסיף לאופך במקום. למה? כי אנחנו אומרים דבר אחד פשוט: ברגע ששמת ידך על המזוזה, אחרי קריית שמע יש לך ואהבת. אם אתה יודע להוסיף אהבה בבית, זה משפיע על הכול.

זה טייטיות הציבוריות, איפה? ובשעריך. זאת אומרת, כמו שכשאתה נכנס הביתה, אתה נכנס בשמחה, תדע גם את הדברים שלמדת בבית, שלימדת בבית, להעביר אותם גם בחוץ. תהיה רב לא רק בתוך הבית, תהיה גם בחוץ. תשתדל להתערות בקהילה, תשתדל להעניק, תשתדל לחייך לכל אחד, תשתדל לבוא לעזור, לראות מה האדם הזה זקוק ייתכן, אפילו עצה טובה, אפילו חיוך, אפילו מילה טובה, אפילו, איך אומרים, רק לתת לו טפיחה על השכן ולחזק את רוחו, זה עולם שלם.

ולכן, ובשעריך. במה מסיימת את פרשת קריית שמע? ובשעריך. זאת אומרת, התורה נלמדת בבית הכנסת, בבית המדרש, אבל היא מבוצעת הלכה למעשה ברחוב, בשכונה, בכל מקום. אתם לא יודעים כמה שזה כיף כזה, פתאום אני הולך לסופר, אני הולך להיפר, או בדרך, במוסך אפילו. אתה הולך לתקון את הרכב שלך, פתאום בא יהודי, ארב שאול, תגיד לי, יש לי שאלה הלכתית, זאת וזאת, מה עושים?

איך? איזו הרגשה נעימה הזאת? שהנה, דווקא לא בבית הכנסת. אני נפגש יהודי פעם, פגש אותי, לא אשכח, חילוני לגמרי. ואני אומר, אין יהודי, ריק שבישראל מלא מצוות כרימון. תגיד לי, הרב שאול, האם במוצאית שעה באב מותר לאכול בשר או אסור לאכול בשר? תראו במה הוא מתעניין. יש לו חיבור כלשהו: אשריכם ישראל ואשריכם כחם. אתם יודעים כמה אנשים, אני מכיר אישית, שפנו אליי ושאלו אותי אם רוצים לפתוח עסקים וכולי, אמרתי להם: בשלושת השבועות האלה, בין המצרים, מידת הדין שורה, תדחו אם אתם יכולים.

והרבה מאוד אנשים דחו את זה. זה כוחה של אמונה, אמונה תמימה של מה? ככל אשר יורו לך. יהי רצון, בעזרת השם, כפי שאנחנו מתנחמים בשבת, תנחמו נחמו עמי, שהקב"ה יוסיף וייתן בינה וחוכמה ודעת למנהיגים שלנו, שבמקום שנאת חינם תהיה אהבת חינם. אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.