זוגיות ושותפות במציאות

תמלול השיעור

והברכה וכל טוב סלע, שבת פרשת נשוא, פרשה ארוכה מנשוא, עם משמעויות רבות, נושאים מגוונים, אך לפני זה הרשו לי באמת להביע את שמי ושם חדריי על הזעזוע הקשה ועל השרפה שבני העוולה הגיעו לקודשי הקודשים ושרפו את בתי הכנסת בלוד ובכמה מקומות אחרים. אולי ברשותכם, אחד מבתי הכנסת שאני מכיר אישית בלוד זה בית הכנסת של יוצאי טוניסיה, בית הכנסת על שמו שרבי יחיא טייב לומד.

אחד הניסים שקרו שם, שלכאורה כשאנחנו מסתכלים כל בית הכנסת על כל תכולתו עלה באש. כולל ארון הקודש אבל ספרי התורה ניצלו. אני אומר כאן שנזכר באחד מעשרת הרוגי מלכות, רבי חנינא בן תרדיון, שכאשר הקיפו את גופו בספר התורה וביטו ברוריה מביטה בו ככה ואומרת לו, אבא, יראיך בכך? אז הוא אמר לה, ביתי, אילו רק אני הייתי נשרף, את צודקת.

אבל ברגע שנשרף איתי ספר התורה, כל מי שיבקש את העלבונה של תורה יבקש גם את עלבוני עלי. ואז הוא מרגיע אותה ואמר לה, וכנראה שראתה גם את המחזה הזה, שהגוויל תמיד נשרף, אבל האותיות לעולם לא נשרפות, ואנחנו כרגע יצאים למחג השבועות, האותיות עולות ופורחות באוויר. אני חושב שכוחו של הצדיק שבשמו ועל שמו נקראה בית הכנסת, רבי חי טייב לא מת, הייתי בציון לפני הרבה שנים בתוניס, וראיתי בדיוק על המצבה כתוב כאן, פה, נפטר, רבי חי טייב, ויש למעלה, לא מת.

ומספרים מדוע זה קרה, כיוון שאותו אדם שעשה את המצבה שעוסק בשייש, כנראה אדם שלא היה מחכמי ישראל או לא קיבל טיוטה מה לכתוב ומה לחרות שם, כתב, כאן רבי חי טייב מת, והנה בלילה הוא בא אליו ואומר לו, למה אתה אומר שאני מת? אני לא מת בכלל. ההוא התחיל לרעוד מרוב פחד וחלחלה, התעורר מחצות לילה, הלך לבית העלמין, וכתב, הוסיף את המילה "לא".

עד היום היא נמצאת על מצבה שלו, רבי חי טייב לא מת. אני חושב שאותם אנשים זדים ורשעים שבאו לכלות את זעמם על בית ה' הם כנראה לא ראו דבר אחד, שצדיקים במיתתם קרויים חיים, רבי חי טייב באמת לא מת, ואנחנו רואים "אשריכם ישראל, אשרי חלקכם", שבנערינו ובזקנינו, תוך יממה, הכל חזר על כנו והפך להיות פי כמה וכמה יותר טוב.

וכוחו של העם הזה, הם יכולים, הגויים, לעשות הכול. את הרוח לעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו. לכן כל המלחמה וכל מה שהם עושים, והם מחפשים כיצד, איך אומרים, לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל, וזאת התמונה וזאת הנקודה שהיום הדור הבא החדש שלהם פתאום יתעורר. אתם יודעים, רבי עקיבא, אהלן ושלום, זכותו יגן עלינו בזמן שהייתה מכת הצפרדע, אז היה לו ויכוח עם חכמים איך מצרים התמלאת צפרדעים.

אז יש כאלה שסברו שספרדע אחת ושרקה לחברותיה, וכולם באו. רבי עקיבא אומר, לא, צפרדע אחת והיכו אותה והשריצה מיליונים או מיליארדים של צפרדעים. מה זה משנה? אלא יש להם שתי דרכים אצל הגויים. יש דרך אחת שבאמת השנאה שלהם נמצאת פנימה וממתינה רק לליבוי היצרים כדי לצאת החוצה. ויש דרך שנייה שצפרדע אחת וקראה לחברותיה, שאותם מחבלים שנמצאים בעזה קוראים לחברותיהם בכל המקומות, בצפון, בדרום, ערבי ארץ ישראל, בגדה, בכל המקומות, וכולם יוצאים יחד למטרה אחת.

ואיך אומרים? היום התגלה פרצופם האמיתי, אנחנו באנו כדי שאתם תעזבו פה. אין לכם מקום במקום הזה. לכן, לעניות דעתי זה דורו באמת של משיח. זה דורו שאנחנו ממתינים לו, ואנחנו מקווים שנהיו ראויים לו. ברשותכם, אחד בירקוט שמעוני, מובא כאן תיאור מדהים. אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח נגלה בה, וכל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה.

מלך פרס, של איראן של היום, אתם יכולים לתת דוגמא, מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם. איומים, גם אז, גם היום, בטילים, בכל מה שצריך. וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, ורוחזם אותם צירים כצירי יולדה. תראו איזה פחד וחלחלה שאולי הם יעשו ויפעילו את כל המנגונים ומנגנונים שלהם.

וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים, להיכן נבוא? ולמאחד נלך? אומר להם בניי, אל תתיירו. הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה, גאולה האחרונה. גאולה ראשונה הייתה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה, אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה. אני חושב שהדברים חוזרים על עצמם גם אז וגם היום. כל אחד ואחד מאיתנו אמור וחייב את המינימום שביכולתו כדי לקרב את בואו של משיח, כדי לקרב את הגאולה, להוסיף עוד אהבה ואחווה ושלום ורעות.

אנחנו רואים, הנה, ברגע שפרצה הסערה הזאת של המלחמה כרגע, שפורצת בכל ערי ישראל, פתאום לפתע אנחנו כאיש אחד או בלב אחד ומסייעים ועוזרים והכול. איך אמר הקדוש ברוך הוא? מי ייתן והיה לבבם זיל יראה אותי כל הימים. צריכים פשוט לשמר את האחדות הזאת. לאהובי שתראהו יעזרו לאחיו יאמר חזק. ואנחנו זוכרים השבת בפרשת נשוא שמתחילה כמובן בנושא הזה של חנוכת המשכן והנשיאים, כל אחד ואחד שמביא את קורבנו.

והנה שלושה נושאים קטנים, אבל בעלי משמעות. אחד הנושאים שהתורה נותנת לנו בפרשה הזאת, נושא של אישה סוטה, שהוא אקטואלי לכל הזמנים, בכל הדורות. וכאן נותנים לנו מסר באמת לדורות, איך צריך באמת לבנות את הבית היהודי בדרך הנכונה והאמיתית. והתורה אומרת לנו: וידבר אדוני אל משה לאמור, דבר אל בני סבב אמרת עליהם, איש איש, כי תסטה אשתו מעלה בו מעל.

חכמינו שואלים, הרי התורה מקצרת בדברים. מדוע? לא אמר וידבר אשם אל משה לאמור, אישה כי תסטה. למה איש איש כי תסטה אשתו? אלא התורה באה ואומרת, ולא מצדיקים אותה כמובן. אם האישה הגיעה למצב הזה, שהיא סוטה מהדרך הנכונה, ומועלת בבעלה ומחפשת את אהבתה במקומות זרים, וכרגע לא מדבר על ההשלכות של הטומאה, חלילה ממזרות וכולי, האיש צריך לבדוק את עצמו.

מה קרה? מדוע? בואו נראה. אולי באמת לא התייחסתי, אולי לא הקשבתי לה מספיק, אולי לא ידעתי לפרגן. ולהעיתים רבותיי, גם בדברים הקטנים ביותר, כמה הם בעלי חשיבות אצל בן הזוג. כי בן הזוג או בת הזוג, הרבה פעמים אין להם היכן לפרוק את המועקה שיש להם בנפשם, והם מחפשים איפה לעשות את זה. ואם באמת לא תהיה אוזן קשבת לאותו בן זוג או לבת זוג, ולמרות שהוא יחזור על זה פעמיים או שלוש.

והוא יכול ללבן את הבעיה ביחד. קוראים לזה היום בשפה שלנו כביכול שעות איכות. כל יהודי היה עושה כל יום שעת איכות. אז לא היינו מגיעים לדבר הזה. והדבר הזה, שימו לב, מה מביא. וערבר הרב רוח קנאה וקינאת אשתו. רבותיי, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. האדם אין לו יום, אין לו לילה. ברגע שכביכול הוא מרגיש שהוא נבגד, זה גם ההפך.

ואנחנו רואים דבר מאוד מעניין. האיש הזה מביא את אשתו כמובן כאשר היא אומרת בצורה הברורה ביותר לא היו דברים מעולם. והוא בא כדי לבדוק את חשדו, האם זה נכון או לא. ואנחנו רואים הוא מביא אותה לכהן, ופה יש תופעה מאוד מעניינת שיש לה מסר לדורות. ברגע שהוא מביא אותה, מה עושה הכהן? מים קדושים בכלי חרס, עפר מן הקרקע, ואחר כך לוקח קלף, כותב את שמו של הקדוש ברוך הוא, ומוחה אותו, ממחק אותו במים האלה ומשקה את האישה.

רבותיי, שלושת הפעולות האלה נותנות תזכורת לאדם. תסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה. מאין באת? טיפס רוחה. מה לוקחים? מים קדושים. נגד הסירחון לוקחים מים קדושים מן העם. ולאן אתה הולך? למקום עפר עם מוות עולה. לוקחים מעפר הקרקע. של מה? של המשקל. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים?

בשביל השלום הקדוש ברוך הוא מוכן ומסכים ומבקש שימחקו את שמו חלילה ולהשקות את האישה. ושימו לב לדבר מעניין. השם הקדוש הזה וכל התהליך הזה וכל התרכובת הזאת שיש בה את כל הקדושה מהמקדש. אם האישה באמת קדושה ונכנסת בה גם הקדושה היא מרוממת או מעלה אותה. למעלה כתוב ואם אין לה כלום ונקטה ונזרועה זרה. אפילו לא משנה באיזה גיל ואם לא ילדה והיא עקרה, הקדוש ברוך הוא נותן לה רבותיי זרע של קיימא.

ואם לא נטמאה האישה או טעורה ונקטה ונזרועה זרה. תראו כמה זכות. ואם לא, כוח של הקדושה הולך וגובר על כוח הטומאה שחדר לתוכה עם אותו איש זר, וכאן קורה האסון הגדול מקודם. אני חושב שמהדבר הזה אנחנו צריכים פשוט לבנות ולדעת איך בונים את הבית היהודי בצורה הנכונה. תמיד אני מציע לזוגות שבאים אליי לקבל הדרכת חתן ואצל אשתי הדרכת כלה, אני אומר להם, תראו, כאשר רוצים לקדש אישה, מקדשים אותה בטבעת עגולה.

אז נכון, על פי הפשט טבעת עגולה זה דבר עגול, ככה סוגרים מעגל ואין התחלה ואין סוף כלפי בני הזוג. אבל כיצד יוצרים טבעת עגולה? לוקחים פתיחת מתכת, זה לא משנה אם זה זהב או כסף, וחתיכת מתכת ארוכה, ישרה, והם כופפים אותה משני הצדדים, כופפים, כופפים, כופפים, עד שמגיעים לחיבור והם מקבלים את העיגול. זה רמז לבני הזוג.

אם הם רוצים להגיע לעם הקשרי, אם הם רוצים להתאחד ולשמוח איש את רעהו, הם חייבים כל אחד להתכופף קצת ולתת משלו לקראת חברו. ולא לומר, מה אני מקבל ברגע שאני מתחתן? לא. לא מה אני מקבל, אלא מה אני נותן. וכשאדם לא מצפה, אלא מצפה רק לתת, בורא עולם נותן לו כהנה וכהנה. בהמשך, כנראה שיש השפעה גדולה על כאשר המשפחה חלילה יש בה סדקים.

יש לנו את המקרה, שוב, של נזיר. נזיר, חז"ל אומרים, רואה את הסוטה, את האישה בקלקולה, הוא אומר, רגע, רגע, רגע, אני הולך להתנזר, אני הולך לברוח מכל החיים המציאותיים, אני הולך כרגע לעמוד מן הצד, אני רוצה להיות קדוש. מוריי ורבותיי, קדושה ביהדות אינה נמדדת רק בבית הכנסת ובבית המדרש. קדושה ביהדות נמדדת בבית ובשדה.

קדושה ביהדות נמדדת מאזני צדק, איפה צדק ואין צדק. קדושה ביהדות נמדדת כאשר אנחנו רואים אדם זקן ולא עוצרים לו במעבר חצאיו, אנחנו עוצרים ומעבירים אותו. קדושה ביהדות כאשר אנחנו רואים שבני זוג חלילה מסוכסכים ועושים שלום ביניהם ומשרים את השכינה ביניהם, זה קדושה ביהדות. קדושה ביהדות זה לא לברוח מהמציאות אלא להתמודד עם המציאות פנימה.

וככל שנתמודד עם המציאות פנימה אנחנו מעלים את כל העולם, את הטבע כולו לדרגה של קדושה. בורא עולם, עכשיו סיימנו לא מזמן את מעמד הר סיני יורד וירד השם אל הר סיני. כל נקודה ונקודה יש בה עוצמה, יש בה כוח, יש בה תנועה, יש בה חיות. פעם לימדו אותנו בבית הספר שיש דומם, צומח, חיים, דבר וכו'. מגיע בעל שם טוב 250 שנה ואומר אין שום דבר דומם.

אצל בורא עולם הכל חי. אז אותם אנשים לעגו. איך יכול להיות? והנה רק לא מזמן בכל הנושא של המדע התחילו ללמד אותנו שהחלקיק הקטן ביותר שלא ניתן לחלוקה אם הוא גם ניתן זה האטום. ואז מה הסבירו לנו? שהאטום החלקיק הקטן הזה שנראה דומהם יש בו חיות. יש בו אלקטרוני וניאוטרוני ופרוטוני ויש בו תנועה, תנועה סיבובית פנימה. זאת אומרת שרבי ישראל, בעל שם טוב, זכותו להגן עלינו, ידע שבכל נקודה ונקודה, בכל מקום יש חיות.

עכשיו בידי האדם איך להביא את החיות לנושא הזה. ולכן הנזיר שבורח מהמציאות הוא נענש. ואחרי 30 יום הוא צריך להביא קורבן וכולי ולצאת מהמדיקה. אסור להתנזר. אדרבה ואדרבה. אתה צריך להשתמש ביין ישמח לבב אנוש. יהודי צריך לדעת איך להתלבש, לכבוד שבת, לכבוד חג. צריך לדעת לאכול כמו שצריך. גם כן לכבד את השבת, לכבד את המועד, לכבד את המשפחה, לכבד את האישה, כפי שדיברנו מקודם.

כל הנקודות האלה, אלה העלאת דרגה של קדושה, ולכן עם ישראל לא מתנזר. הנושא השלישי ברגע שהוא נושא מאוד מאוד עם עוצמות אדירות, וזה ברכת הכוהנים. רבותיי, הברכה הראשונה שבתורה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה. שימו לב למילה הזאת. חכמינו מסבירים בצורה ברורה ביותר מתי לכהן יש לו זכות לעלות לדוכן, נכון שחולץ את נעליו, כמו במעמד הר סיני, או כמו שהתגלות השם בסנה.

של נעליך מעל הרגע, מקום אשר אתה עומד, קודש הוא. חכמינו מביאים ארבע נקודות שמחייבות הכוהן. א', הברכה צריכה להיות באהבה. אם הכוהן אין לו אהבה כלפי עם ישראל או שיש לו שונאים והוא לא רוצה, אומר אני אברך רק את אלה ולא את אלה, אל תעבירי בכלל. שהמברך יאהב את המתברך. ג', אינו רואה חיסרון וגם במתברך. גם הוא ראוי לברכה וזה לא משנה מי הוא ולא משנה מה דעתו ולא משנה כמה הוא מקיים מצווה בינם.

אתה תברך אותו. והדבר הרביעי, צריך הכוהן המברך להיות ראוי לברך את עמו ישראל. חכמינו אמרו ברמז, מה המשמעות של הנעל שבאמת מורידים כשהכוהנים עולים לדוכן לדרגה של קדושה. ואנחנו הסברנו זה כאשר משה נתגלה השם אליו בסנה, אמר לו של נעליך מעל רגליך. חכמינו אמרו, נעל זה נותר עיקון, נשיכה עקיצה לחישה. הרבל שאמרו חז"ל באבות, והווה זהיר בגחלתם של חכמים שלא תיקווה שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב ולחישתם נחישת שרף.

אסור לנו לזלזל באף אחד. אם אנחנו מסתכלים כמה עומק, כמה סוד יש בברכת הכוהנים. רבותיי, בברכת הכוהנים, בשלושת הפסוקים, יש לנו חמש עשרה תיבות כמניין יד עם הכף. אני רוצה שתדעו דבר אחד, יש לנו ארבע עשרה פרקים והכף עצמה חמש עשרה. אתם יודעים, הרבה שנים בימי נעוריי, כאשר ראיתי את האבא ואת הסבא ז"ל, והרבה הרבה מזקני העדה, וזה קיים גם בהרבה עדות, שהיו מחזיקים את הגביע של הקידוש כך, כאשר הגביע באמצע נמצא על הכף ולא מחזיקים אותו כך.

ואני זוכר שסבא, כשהיה מבקש מהסבתא שתביא לו את היין לקידוש, הוא לא אמר תביא יין לקידוש. אני אומר תביא את הברכה. ולכן כשיש לנו ארבע עשרה מילים בברכת הכהנים כנגד ארבע עשרה הפרקים שיש ביד, אם אני לוקח את הגביע של הקידוש שאני מברך אותו, זה למעשה החמש עשרה, וזו המילה חמש עשרה שלום. לכן רבי יוסף חיים, לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

ברגע שאני מחזיק את הגביע של הקידוש, יש בו את השלום. כמה יש חשיבות בדבר הזה. חכמנו גם דורשי רשומות מביאים שיש לנו בברכת הכהנים גם שישים אותיות כנגד אותם המלאכים ששמרו על שלמה המלך. ששלמה המלך אומר: הנה מיתתו של שלמה שישים גיבורים סביב לה, רמז לשישים מלאכים מקיפים את השכינה. לשומרה וכן כנגד שישים ריבו נשמות של עם ישראל.

יתרה מכך, דורשי רשומות גם מוסיפים, תראו כמה העוצמה, כמה יש דברים עמוקים בברכה הקטנה הזאת. כיוון שאמרנו שיש חמש עשרה תיבות ושישים אותיות, חמש עשרה רבועות שישים, בסך הכל שבעים וחמש. ושבעים וחמש זה בגימטרי הכהן. ואנחנו, מעניין מאוד שבפסוק הראשון יש שלוש תיבות: יברך לך השם וישמר לך. אם תסתכלו בשלושת המילים האלה, הראשי התיבות שלהם: י' יברך לך, י' של השם וו' של ישמר לך.

מה קיבלנו ביחד, ראשי תיבות? כמובן, מה קיבלנו? קיבלנו עשרים ושש, שם הוויה. וסופי תיבות: כ', ה' וכ', בגימטרי הר ארבעים וחמש, אדם. ולכן הרמז לכך שמשה רבנו עליו השלום אומר בתורה: "מה אלוקיך דורש מעמך"? מה? זה בגימטרי האדם. ולכן חכמינו מסבירים. הפסוק הראשון של ברכת כהנים רומז על השפע, יורד על האדם. הפסוק השני, יש בו חמש תיבות כנגד חמישה חמישי תורה.

יש כאלה שאומרים, שגם ראיתי בספרים הקדושים, שהפסוק הראשון יברך השם וישמירך, כנגד שלושת האבות. כמובן, הפסוק השלישי, יש בו שבע תיבות. כנגד שבעה ריקעים, שבעת ימי השבוע, ויש בו עשרים וחמש אותיות. רבותיי, שימו לב: עשרים וחמש ועוד שבע, שלושים ושתיים כמניין לב נתיבות החוכמה ולב האדם. רבותיי ורבותיי, על פי תורת הזוהר, ברכת הכהנים, תמיד הכהן מגביה בברכת הכהנים את יד ימין יותר מאשר יד שמאל.

לכן, מדוע עושה את זה? אומר, תמיד כופים ימינו. כתוב שם: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". הימין, ימין ה' עשה חיל, אם ימנה שם רוממה. יהיה רצון שבעזרת ה' שעם ישראל בימים הקשים האלה יזכה בברכת הכהנים וכולנו נזכה בסוף לברך את עמו ישראל באהבה. אתם שלום, ביתכם שלום, ויבטל מעלינו כל גזרות קשות ורעות, ויציח את חיילינו וישמור אותם מכל צרה ומצוקה, מכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם וידבר שונאיהם תחתיהם תמיד.

ועטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם, אוהביכם להושיע אתכם ונאמר אמן.