חוקים שמעבר לבינת האדם
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע בראשית דבריי, לפני שאני אתחיל בפרשת השבוע במשך ארבעים שנות נדודים במדבר כל פעם שפרצה מגפה כתוצאה מחטא העם, אם זה מדברים במשה, בקדוש ברוך הוא, אם זה מבקשים דברים שהם לא לעניין בכלל כמו למשל התאווה לבשר, התאווה למגבלות ששמו עליהם אחרי שקיבלו את התורה. במצבים כאלה בא הנגף. ואז כשהחל הנגף, החלה מגפה, כמו כשרבנו ידע את התרופה, היה בא לאהרון ואומר לו, אהרון, קח את המחטה, תן עליה אש, והולך מהרה כחיל הנגף.
ככה עושה אהרון. כנראה שבאמת הקטורת הזאת, זה היה האנטיביוטיקה והתרופה והחיסון לאותה מגפות. ותמיד אנחנו רואים את הארון, ויעמוד הארון בין המתים ובין החיים. לעניות דעתי, מה המשמעות של המילה הזאת בין המתים ובין החיים? טבעו של האדם שרוצה להיות דווקא בצד של החיים ולא בצד של המתים. אם אתה רוצה להיות ולעמוד בצד של החיים ולהזיז הצידה כדי לטפל במגפה, אתה צריך להישמע להוראות.
כדי להישמע להוראות, ידוע דבר אחד פשוט: אסור לסמוך על הנס. אסור ליהודי לבוא ולהגיד גם היום במגפה שפרצה בעולם כולו, במגפת הקורונה, אסור לבוא ולהגיד, לי זה לא יקרה, זה רק לזקנים, זה רק לחולים, אני לא חובש מסכה, אני לא נוהג בהיגיינה הראויה, אני לא שוטף ידיים, אני מתקרב, זה לא מעניין אותי. לא. התורה מצווה אותנו בצורה הברורה ביותר.
ונשמרתם מאד לנפשותיכם. הגוף הוא לא שלנו, הוא של בורא עולם. עכשיו, ומעבר לזה, חז"ל אומרים, עיר שאין בה רופא, אסור לגור בה. ולכן, מה שעלינו היום פשוט להישמע להוראות. אז אם אנחנו חפצים להיות בין החיים ולא בין המתים, אנחנו צריכים פשוט להישמע להוראות. ולכן, אהרן הכהן, כשהוא נשמע להוראות ומילא אותן עד תום, כפי שמשה רבנו אמר לו, ואתה עצר המגפה.
כולנו מחויבים לעצור את המגפה. אסור שלבוא ולהגיד, שאני חלילה גרמתי לכך בגלל כל ההתרשלות שלי, בגלל שהאמונה, הכל טוב ויפה, לא סומכים על הנס. תעשה את שלך, הקדוש ברוך הוא יעשה את שלו. זה רציתי פשוט להתריע כאן בנושא הזה, כיוון שבאמת משרד הבריאות והם ממונים עלינו, ואנחנו יודעים דבר אחד פשוט, שגם הרופאים הם שליחים של הקדוש ברוך הוא.
כתוב, ורפו ירפא. הקדוש ברוך הוא נתן את הכוח לרופא כדי לרפא, כדי להיות שליח שלנו. לכן חייבים אנחנו להישמע להוראות האלה. ובאמת, ככל שנישמע יותר וניזהר ונישמר יותר, כך בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יסיר מעלינו את המגפה הזאת, שבאמת פקדה את העולם כולו, והנה, שבה אלינו לצערנו הרב שוב ובגדול. בפרשת חוקת כתבתי פעם, אני תמיד רוצה לקחת נושא מסוים או דבר מסוים ולהשתדל להשליך אותו על כל התורה כולה.
ופעם כתבתי מאמר, דווקא בפרשת חוקת: עגל ועגלה ופרה אדומה. מה הקשר? אז נכון שפרה אדומה זו חוקה. חכמינו אמרו, חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין לנו רשות לערער עליה, ואנחנו לא יכולים, לא יודעים את זה. ואפילו שלמה המלך החכם שבאדם אמר, אמרתי החכמה והיא רחוקה ממני, אני לא יכול להבין את המשמעות שלה. והנה, כדי להרגיע את הרוחות, רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן ואומר, אתם רוצים לדעת?
מדוע באה פרה אדומה? מדוע נכתבה פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים? אומר, תבוא האם ותקנח צואת בנה. זאת אומרת שעל פי הפשט הוא מעריך, רבי משה הדרשן, שהתפקיד של הפרה הזאת, שהוא רחוק מבינתנו, הוא פשוט לכפר על חטא העגל. כי גם חטא העגל, מי שמסתכל, הוא רחוק מבינתנו. מדוע עם ישראל, כשראו שמשה איחר, הרי משה רבנו, מה אמר להם?
הנה, אהרון וחור עמכם, מבעל דברים ייגש אליהם. הנה, יש לי מחליף. פתאום. הם לא רק שלא מחפשים את המחליף, הם קמים בזעקה כזו גדולה. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו. קום עשה לנו אלוקים. מה זה? שילכו לפנינו. מה קרה? אנחנו לא מבינים את הסיבה. לא מבינים כלום. אז נכון שחלק מהמפרשים מתחילים לתת גם הסברים כדי להרגיע אותנו, אבל אני לא יודע אם זה מדויק.
שאכן הם יצרו תלות כל כך גדולה במשה רבנו, שגם אהרון וגם חור לא היה יכול למלא את התפקיד. והנה, מה קורה? הם זורקים את הזהב, ומתוך זה יוצא עגל. גם זה לא מובן, לא ברור למה עגל, למה לא דבר אחר. אז נכון, יש כל מיני מדרשים, אבל המציאות האמיתית, חוקה חקתי וגזרה גזרתי, ואנחנו לא מבינים את המשמעות שלה. יכול להיות שזה היה ניסיון לראות את העם אחרי שראו את כל ניסי מצרים, את כל קריעת ים סוף, את המן, את הסלב, את הכול, כדי להעמיד אותם, ובאמת, האם באמת הם יימשכו במהרה אחרי אותו עגל.
זה לא משנה אם הוא מדבר או לא מדבר. פה גזרה גזרתי. זאת אומרת, תבואו, אותה פרה אדומוות ייתן לנו פה את ההסבר, תבינו דבר אחד: אם לא הבנתם את המשמעות של אותו עגל, אתם לא תבינו גם את המשמעות של הפרה, כי יש לזה קשר. כי הפרה האדומה הזאת היא האמא של העגל ושל העגלה. ואיכן אנחנו נפגשים גם בעגלה? בעגלה ערופה. כאשר אדם נרצח, לא נודע מי היכהו, מה עושים כאן?
מה זה, שידור חוקר? הם באים, מסכני המקום, לוקחים את העגלה המסכנה הזאת במיטה משונה, שוחטים אותה, אפילו לא בשחיטה, אלא עורפים אותה מאחורה, בקופיץ, ככה, והדם נשפך, והם באים לבכות ורוחצים את ידיהם בדם ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה. וכי באמת ידם לא שפכה את ה... באמת, הדם שפכה? לא, הרי לא שפכה את הדם הזה.
אלא מה שקרה, קרה דבר פשוט. הם לוקחים את האחריות. ברגע שאתה לא מחנך את הדור מקטנות, ואתה חושב שהוא יגדל לבד, והוא יצמח לבד, וזה יבוא מאליו, והמחנכים יחנכו את זה, זה לא בא בחשבון. זה לא כך. חינוך מתחיל מהבית מקטנות, חינוך מתחיל ממודה אני לפניך ועד שמע ישראל. ככה ילד גדל על הדברים האלה. ולכן מה קורה? אותה מיטה משונה, שאנחנו לא מבינים מדוע עשו את זה.
כדור התורה אומרת לנו. אומר רבי משה הדרשן, תבוא האם ותקנח את סואת בנה, ואני רוצה לומר לכם, תקנח גם את סואת ביתה. חד כדי כך. זאת אומרת, זה עמוק מאוד מאוד מבינתנו. לעניות דעתי, חטא העגל, לכאורה בא על עבודה זרה. באמת, אמרו אלה אלוהיך ישראל, זה עבודה זרה. עט העגלה זה שפיכות דמים. הרי ברגע שנרצח אדם ולא יודעים מי יכהו, זה שפיכות דמים.
הפרה האדומה שמטהרת את הטהורים ומטמה את הטהורים ומטהרת את הטמאים, זה למעשה אבי אבות הטומאה. וכאן אני חושב שזה גילוי עריות. ומדוע? כי בנושא אישה סוטה, וכשהם מביאים אותה לבית המקדש, וכותבים את השם של ששמו של הקדוש ברוך הוא, ומוחקים ונותנים מים מהמקדש ועפר מקרקע המקדש, כל הדבר הזה על מה? זה בנושא גילוי ערות.
אם באמת היא חטאה או לא חטאה. ולכן צריכים גם לטהר את אותם אנשים שעוסקים, שהם נטמאו. אז לכן כל הדבר הזה, למעשה שרחוק מבינתנו יש בו את שלושת הגזירות הקשות שבהן יהרג ובל יעבור. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אם נעמיק קצת יותר, מעניין מאוד שגם מדרשת הנחומה רוצה גם הוא לתת גם איזה פן מסוים על כל הנושא הזה.
נכון שהוא רחוק מבינתנו, נכון, קשה לנו להבין אותו. הוא אומר, כל הנושא של פרה אדומה זה כל עתידו של עם ישראל. וכיצד הוא מסביר את זה? הוא אומר, פרה זו מצרים שאנחנו צריכים לעבור בתחנה הראשונה של מצרים שמענים אותנו. ובאמת, מה שעברנו במצרים במשך ארבעה מאות שנה לא יאומן כי יסופר. פשוט, איך אומרים, רצח של עם בדם קר, בשלבים.
ולא זכה ויקום מלך חדש על מצרים. אשר לא זכר את יוסף. פתאום יוסף נשכח כל הטוב שעשה להם יוסף במשך 110 שנים. זה לא עניין אותם, הכל, הכל הכל הלך לאיבוד. ופתאום מתחילים, הטילו עליו שרי מיסים. אחר כך מתחילים לענות, אחר כך להטריד אותם, אחר כך בעבודה קשה, אחר כך להרוג את הילדים שלהם. כל הסבל הזה, איש לא חלם. זה רחוק מבינתנו שהעם הזה בכלל יכול לחיות ויכול גם לצאת משם.
אז הוא אומר, פרה זו מצרים. אדומה זו בבל. אגב, לגבי מצרים, ירמיהו הנביא אומר, קורא למצרים, עגלה יפיפיה מצרים. אדומה זו בבל. דניאל מכנה אותה. אנטו, כאשר אומר, האישה דהבה. זאת אומרת, האישה מהזהב האדמומי. הרי כדי ליצור זהב חייבים להשליך אותו באש וכו', כדי לחשל את הדבר הזה. אנחנו יודעים בדיוק כמה סבלנו ממלכות בבל.
לא עשינו להם כלום, לא הצקנו להם לא שום דבר. הם באו אלינו, אנחנו יודעים, שלוש שנים צרו על ירושלים. אחר כך את כל הסבל שסבלנו מהם. אחר כך הלכו ופיזרו אותנו. ומי שרוצה באמת לראות את הסבל האיום, ואת הדמים ששפכו, יכול לראות את זה במגילת איכה, איך רמיה הנביא מתאר את כל התיאור הזוועתי הזה, שאין לו שום חילה וסליחה וכפרה לגבי בבל.
תמימה זו מדאי. אנחנו יודעים בדיוק שבהתחלה באמת מלכי מדאי היו תמימים. מלכי מדאי, עובדה קיימת שניסו לעזור כורש שהקדוש ברוך הוא נתגלה אליו, ואמר לו, ואמר הקדוש ברוך הוא, שלח אותי, מי בכם ויעל לבנות ויעל לבנות את בית השם. שימו לב, האיש הזה מוכן לתקן כדי שיבואו. לצערנו הרב, עם ישראל שהיה בתוך הגלות, שקוע בתוך החומר, לא רצה לעלות.
והם יעלו שתוקי וחרוכי, כל המסכנים והכול. חז"ל אומרים שמה 17,000 וכמה אנשים שעלו כדי להחזיר חזרה ועשרת השבטים האחרים לא חזרו, מי שחזר למעשה על פי חז"ל, חזר שבט אחד, שבט יהודה. לכן אנחנו נקראים יהודים על שמו של שבט יהודה. אשר אין במום זו יוון, ואנחנו יודעים בדיוק, יוון, כל המגמה והמטרה היא להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.
ואנחנו יודעים דבר אחד, והיחידים שיכלו להיאבק מול יוון דווקא הכהנים, שהם לא אנשי מלחמה, אלא הקדוש ברוך הוא שלח אותם. למה? כיוון ששבט לוי עסק בלימוד התורה לעם ישראל, הם רצו להשכיח. אומר הקדוש ברוך הוא, אני אביא להם את אלה שבדיוק האנטידות שלהם, כנגדם. לכן יש אמרה מאוד מעניינת שאומרת יבוא השלישי בשלישי ויכה את השלישי.
אומר, מה זאת אומרת? יבוא השלישי, שהוא שבט לוי, הוא בין שמעון ולוי. ויעקב השלישי. מי השלישי? אנחנו יודעים. האימפריה השלישית, שהיא שאמרנו, יש לנו למעשה את מצרים, ואחר כך יש לנו את בבל, וכמובן, אחרי בבל יבוא השלישי, כמובן יבוא אחר כך יוון. ואם תשימו לב, גם שבט לוי, הביא גם שלוש אותיות, למד ויו, יוון. יוון גם שלוש אותיות, יו, ויו, נון.
רק ההבדל ביניהם הוא דבר אחד פשוט: עם ישראל מתחיל מהגדול לקטן. הם מתחילים ישר בגדול. שימו לב, הם מתחילים בהתחלה, שלב-שלב. קודם כול, להשכיחם תורתך, אחר כך לעבירה מחוקי רצונך. ככה זה יוון. יוון הקטנה, אחר כך עוברת לוו, אחר כך עוברת לנון. ואז היו חייבים אחר כך יהודה המכבי, שבא ואמר, מי להשם אליי. אז זה אמרנו לגבי הנושא של יוון.
אשר לא עלה עליה עול זו אדום, שלא קיבלה את עולו של הקדוש ברוך הוא. והמלכויות האלה, כשאנחנו רואים לאורך כל הדרך, שבסופו של דבר, דווקא מהמלכות הקשה, האחרונה, שהיא מלכות, ממלכות רומא, מהם דווקא צמחו גדולי הדורות של עם ישראל. ראיתי פעם הסבר מדהים שיצחק אבינו כתוב: ויהב יצחק את עשיו כצייד בפיו. אז אומרים לך, נכון, הפשט אומר שצייד בפיו, הכוונה שהוא צד את האנשים כשבא והוא אומר לאבא שלו כיצד מעשרים את המלח, כיצד מעשרים את התבן וכו', כדי למצוא חן בעיני אביו.
אבל מעבר לזה יש דבר הרבה יותר עמוק. יצחק אבינו שראה ברוח הקודש כי צייד בפיו, מפיו ובפיו, מי אמור לצאת? דווקא מעשיו. אמור לצאת רבי מאיר בעל הנס, אמור לצאת רבי עקיבא, אמור לצאת שמעיה ואבטליון, אמור לצאת אונקלוס שמתרגם את התורה כולה ועוד הרבה הרבה גרים שבאו והם למעשה הקימו עולה של תורה לעם ישראל. כי צייד בפיו, הנה, הכוח שלהם יבוא בפיהם.
לכן הנושא הזה באמת של פרה אדומה הוא רחוק מבינתנו. איך יכול להיות מעשיו דווקא יצא רבי עקיבא ורבי מאיר, זה לא מובן. איך יכול להיות שדווקא ממדי זאתי שפגעה בנו בכל יצא כורש מלך פרס ויגיד מי להשם, מי בכם ויעל לבנות את בית השם. הכל רחוק מבינתנו. זה לכן הנסתרות להשם אלוקינו. לא יכולים להבין את זה. תסתכל, תקבל את התורה כפי שהיא.
לכן הרמב״ם נותן לנו שלוש דרגות באמונה. דרגה ראשונה שנותן הרמב״ם, אומרת, זו דרגה פשוטה. אדם מקיים את התורה כי הוא פוחד. הרב שלו, ההורים שלו אמרו לו, תשמע, אם לא תשמור שבת מחלליה מות יומת, אם לא תשמור מצוות, עלול להיות כך, אם האישה לא תשמור טהרת משפחה, אז חלילה יבואו עליה כל מיני מריעים בישין, כל מיני פגעים, מחלות וזה.
הם שומרים ועושים מפני פחד. זו דרגה, גם היא חשובה. יש דרגה שנייה של דרגה של תן וקח. אני עובד את הבורא, אני מקיים מצוות, אבל כשאני צריך משהו מבורא עולם, ריבונו של עולם, שלח משהו, שלח פרנסה, שלח רפואה, שלח זה. תראה, תראה כמה אני עובד אותך, תראה כמה אני משרת אותך, תראה איך אני הולך בדרך הישרה ובדרך הנכונה.
גם זו דרגה, דרגה שנייה. יש דרגה שלישית, שהיא דרגת יראת הרוממות. הדרגה הזאת, אני עושה, כי כך הקדוש ברוך הוא ציווה. את הדרגה הזאת מעטים מהאנשים מגיעים אליה. הראשון שהגיע אליה זה אברהם אבינו. אחרי כל הנושא הזה של העקדה, שבה הקדוש ברוך הוא אומר לו, עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חסכת את דינך. מה, 137 שנה?
לא ידעת? כן. היה לך איזו טובת הנאה אפילו, ולא הקטנה ביותר. אני ארבה את זרעך, אתן לך את הארץ, תעשה כך, שרה, תלד בן, הכל טוב ויפה. יש בזה, זו נגיעה אישית. אבל בנושא של העקדה, כאשר לא הייתה שום נגיעה, עתה ידעת יקרי אלה כמעטה. זה למעשה יראה שנקראת יראת הרוממות. הדרגה הגבוהה ביותר של היראה הזאת. עכשיו, בפרשה שלנו, יש נושא נוסף, שגם הוא לא מובן, גם הוא לא ברור.
שימו לב, התחלנו בנושא הלא ברור של חוקה חקקתי וגזרה גזרתי. אותו דבר גם מי מריבה. זה נושא גדול, נושא סתום ומופלא מאיתנו, על חטאו של משה רבנו. הקדוש ברוך הוא בא ומבקש ממשה רבנו: קח את המטה, לך וניפרטם אל הסלע. העם נמצא בסיטואציה כזאת אחרי פטירתה של מרים. הבאר הפסיקה לתת את המים, העם צמא, ובצדק. אם הוא צמא, ובצדק, אז בבקשה, תן להם את המים.
הפעם יש שינוי מהמסלול הקודם. בתחילת הדרך הקדוש ברוך הוא מבקש ממשה רבנו: כשלא היה להם מים, הוא אומר לו: קח את מתכה והכית בצור. עכשיו יש דבר שונה. אני לא רוצה שתכה, אני רוצה שתדבר על הסלע. והנה אנחנו רואים משה רבנו כועס, כנראה שהרגיזו אותו, והוא ואהרון מכים בסלע פעמיים. על פי הפשט אנחנו רואים את התשובה.
אומר הקדוש ברוך הוא: יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. והיה צריך להיות קידוש השם, ואתם לא קידשתם. מעניין שהתשובה של הקדוש ברוך הוא באה במשך הפרשיות כל פעם בברציה אחרת. בהמשך אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא בא ואומר: אתם לא נכנסים לארץ. למה? על השם מריתם פי למי מריבה. אחר כך, יש עוד משפט נוסף:
כאשר מריתם פי במדבר סין. אחר כך, בספר דברים, כשמשה רבנו חוזר על כל המהלכים שהיו במדבר, אומר הקדוש ברוך הוא: על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל. אחר כך: על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל. וגם משה רבנו עוד מוסיף ואומר: שימו בסוף ימיו, גם בי יתענף השם בגללכם, או למענכם, ויתמענכם. חז"ל מסבירים שעד יומו האחרון, תשימו לב טוב, לא ידע משה רבנו מהו החטא שחטא.
ומעניין מאוד, אבן עזרא היחיד מבין המפרשים, שאומר: לא ידעתי מדוע נענש משה ולא ייכנס לארץ. כמובן המפרשים האחרים, כל אחד אחד אומר, כמו הרמב״ם למשל אומר, אומר: בגלל שמידת הכעס, שמונה מורים. הרמב״ם אומר: בגלל שהוא היכה. ועוד מפרשים אחרים, וכל אחד מביא סיבה לדבר הזה. אבן עזרא אומר: כאשר אני אגיע לעולם האמת, והקדוש ברוך הוא, ואני אראה את משה רבנו, ישאל אותי משה רבנו:
למה כתבת כך וכך את הסיבה שלא נכנסתי לארץ? וזו לא הסיבה, לא תהיה לי תשובה. התשובה הטובה ביותר: לא ידעתי. ככה אני יכול להיות לפחות רגוע כלפי משה רבנו. ובאמת, אחד מחכמי דורנו כותב הסבר מדהים: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה". פירושם של דברים: לא יודע כולל משה רבנו את קבורתו, את הסיבה לפטירתו עד היום הזה.
הנסתרות להשם אלוקינו. חוקה חקקתי וגזרה גזרתי. לכן כל הנושא הזה של חטא מי מריבה הוא בעל משמעות מאוד גדולה. ראיתי גם אחת מחכמי דורנו כתב מדוע משה רבנו היכה פעמיים. אומר משה רבנו, ובא לחנך את אנשי החינוך: שמעונה המורים, גם אם יגיע אליכם תלמיד שלא מבין קשיי הקשבה, קשיי קליטה, שהמוח שלו כסלע, לא תופס כלום.
אז הוא אומר, משה רבנו, אם תכה אותו פעמיים, תלמד ותשנה ואל תתייאש, בסוף יצאו ממנו מים רבים. זה דבר חשוב כדי ללמד אותנו שאסור להתייאש מאף אחד. והראיה לדבר, כאיש חינוך אני יכול לציין, שבאחד מבתי הספר בעפולה הייתה כיתה, כיתה מקדמת קראו לזה, לתלמידים שבאמת היו להם קשיים בלימודים. ותמיד זו כיתה קטנה עם ארבעה-חמישה תלמידים שהיו לומדים בה.
ואחד התלמידים, המסכן הזה, כמה שניסו, קליטה שלו שואפת לאפס, הגיע עד גיל כמעט 13, ולא היה יכול ולא למד קרוא וכתוב. כמה שניסו, אני לא אשכח. באנו לחנוך את בית הספר, את בית הספר נועם, ואז ביקשתי מהמנהלת כדי לחנוך את בית הספר, בואו נזמן את הראשון לציון. היא אומרת לי, מה, אתה תוכל להביא? אמרתי לה, כן, מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו.
באמת דיברתי איתו, הוא אמר לי בחפץ לב, אתם מקימים עכשיו בית ספר תורני, מדעי, ממלכתי, כזה גדול של... בעצם קראו לזה אז, קראנו לזה "נועם מוריה", כי בדרכיה דרכי נועם, וגם מוריה, שהתורה ניתנה למעשה, איך אומרים, בהר המוריה אברהם אבינו ממש הקריב את בנו. וגם אנחנו יודעים שהר סיני הוא כשאור מן העיסה שנקטף ונלקח מהר המוריה.
כמובן, תעלינו מודעות, הכל טוב ויפה, והגיעו כל רבני הערים, גם ראש העיר, אני זוכר, נאוי, הגיע, הייתה הילולה אחת גדולה. ויומיים לפני זה בא אותו תלמיד וביקש מהמורה שלו שתכתוב לו פתק לרב, שיברך אותו, שידע לקרוא, ולפחות שידע לקרוא את הברכות של הנחת התפילין. כי בעוד חודשיים הוא אמור להניח תפילין לגיל הבר-מצווה והוא לא ידע לקרוא.
כמובן שהמורה שלו התרגשה מאוד וכתבה לו, והיא נתנה לו את הפתק. ואני לא אשכח, כאשר הרב הגיע, דיברו הרבנים והרב בירך את בית הספר, את ההנהלה, את המורים, את התלמידים. וכל התלמידים לעבור דרך הרב, לנשק את ידו ושיברך אותם. וככה עברו כולם. ובתוך ההמולה הזאת עובר הילד הזה, ובמקום לנשק את ידו של הרב, הוא מחזיק את היד של הרב ומוסר לו את הפתק.
ואנחנו רואים, הפלא ופלא, הרב לקח את הפתק, עמד, פתח את הפתק, קרא, לא יודע, מועמר, דירך את הילד והמשיך. עברו אולי יומיים שלושה, ולפתע אני מגיע לבית הספר, ואני שומע את המורה לחינוך מיוחד צועקת, הרוב, המנהלת, מאיר יודע לקרוא. מה אם מאיר יודע לקרוא? לא יאומן. כולנו כמובן התאספנו והגענו לשם, והילד קורא, וקורא שוטף.
עמדנו עמומים, התקשרנו להורים, התרגשות בלתי רגילה, וכולם אמרו, הברכה של הרב. בא אליי ההורים, האבא והאימא, יש לי בקשה אליך, הרב שם. אומר מה? אומר, אני מבקש שהילד יניח תפילית בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו בירושלים. ככה עשינו, הלכנו עם המנהלת, עם המנכת, ההורים, ועבדכם הנאמן, עם הילד הגענו לבית הכנסת של הרב.
לא אמרנו מילה, הגענו לבית הכנסת של הרב, שאלנו באיזה שעה מתפללים, התפללנו לתפילת שחרית, הילד מניח תפילין, והנה הרב מגיע, מסתכל עליו, נותן לו תפיחה על השכם, הוא אמר לו: אה, ברוך השם, אתה עכשיו קורא, תמשיך הלאה, חילך לאורייתא. רק תראו כמה כוח. כשצדיק מברך, אין גבולות להצלחה ולדרך. בהמשך, יש לנו כמובן, אנחנו רואים דבר נוסף שיש, העם בסוף הדרך, יש נפילות.
וידבר העם באלוקים ובמשה. פתאום נפשנו קצה בלחם הקלוקן. רק יש לכם בשר, יש לכם דגים, קיבלתם, כל מה שאתם רוצים, קיבלתם. פתאום זה הפך להיות לחם הקלוקל. אלא אחד מחכמי המסוד מסביר שלחם קלוקל, לחם שבא בקלות. כל דבר שבא בקלות הוא חסר ערך. כשהדברים באים בקלות, אז הם חסרי ערך. אז מה עושים? אומר, מתחילים להתלונן.
מתחילים להתלונן. על מה התלונה? כנראה שהמן מגלה את הסודות של האדם. מה זאת אומרת? אדם צדיק בבוקר מקבל את המן איש לפתח אהולו. בינוניים ימצאו בשדה. רשעים דחו במדוכה וטחון ברחיים. זאת אומרת, אם היום יהודי מסוים בא ואומר, אני צדיק. אומרים לו חביבי, מחר בוקר ויודע אשר את השם לו. אם המן בטח הוא לא סימן צדיק, אם הוא מצא אותו בשדה הוא בינוני.
ואם הוא מביא אותו והוא קשה, נכון, במדוכה, נכון ברחיים, סימן שהוא לא צדיק. יותר מזה, המן היה מגלה את הסודות. נפשנו קצה בלחם הקלוקל. מה זאת אומרת? אישה שחלילה בעלה חושד בה שהיא בגדה עם פלוני. הוא בא למשה רבנו ואומר לו, תשמע, אני חושד שאשתי בגדה בפלוני. הוא אומר לו, בוקר, והיא יודעה שאתה שלו. אם המנה של המן היא בפתח האוהלך, סימן שלא בגדה בך, רק הללת עליה.
ואם מנת המן היא נמצאת אצל המאהב, זה סימן שהיא בגדה בך. בוקר, ויודע אשר את אשר לו. עם ישראל לא רוצה לעשות את הדברים האלה. מה קורה? כל אלה עבריינים, פוחדים שהם יתגלו ויגלו את כל, כל הבושות שהם עושים ואת כל העבירות, באו למשה. נפשנו קצה בלחם הקלוקל. אז, וינשכו את העם הנחשים השרפים. רבותיי, הנחש הוא שליח של הקדוש ברוך הוא. הנחש זה שקלקל והביא את המוות ואת כל הבעיות לעולם הוא בא לתקן.
הוא הולך והופך להיות שליח. שליח למי? שלמי שממרה את פיו של הקדוש ברוך הוא. לכן אני אסיים באותו סיפור תלמודי שהגמרא מספרת על רבי חנינה בן דוסא, שבאזור שלו היה ערוד, היה נחש, שכל מי שעובר משם היה מקיש אותו הנחש והיה מת. ובאו חכמים מרבי חנינה בן דוסא ואמרו לו, תשמע, איך אנחנו עושים? אנחנו פוחדים. כל מי שעובר שם, הערוד הזה, הנחש הזה, מקיש אותו ומת, כנראה זה נחש ארצי.
הוא אמר להם, תראו לי את המקום שלו. הם מראים לו את המקום, הוא שם את רגלו על המקום הזה, והנחש הזה מקיש את רבי חנינה בן דוסא. והנה, הפלא ופלא, הם מוציאים את הנחש מת, ואז חכמינו אמרו, אוי לו לערוד או לנחש שמקיש את האדם, ואוי לו לערוד לאותו נחש שמקיש את רבי חנינה בן דוסא. ואז רבי חנינה בן דוסא אמר, לא הנחש ממית.
אלא מה? מה שממית, החטא ממית ולא הנחש. אשר רב לאדם באמת שלא צריך להגיע לאותם נחשים שרפים, אלא פשוט אדם יכול להגיע לדרגה של שרף, של מלאך שמפי, בעזרת השם, תצמח ותגדל התורה, להמשיך הלאה, ומי ייתן בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יבטל מעלינו את כל הגזרות הקשות והרעות, וגם מעיר הקודש טבריה, שעכשיו לצערנו הרב נפגעה גם בקורונה.
אני חושב שכל אחד ואחד מאיתנו ברגע שיצעק לבורא עולם ויקיים את ההוראות, אז אנחנו יתקיים בנו כל המחלה ששמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני אדוני רופאך. אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.