השיעור של יוסף לאחיו
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע וכל צופינו ומאזינינו ברכת השם עליכם פרשת ויגש סיום הדרמה של משפחת יעקב שבטי יעדות לישראל האמת היא שכאשר אני מגיע לפרשת ויגש באמצע קריאת התורה כשאני מגיע למילים האלה לעבדך ערב את הנער ואני ואתה כבואי לעבדך אביו הנער איננו איתנו ונפשו כשורה ונפשו ופשוט אני נעצר זולגות לי דמעות מהעיניים בלי להרגיש ובלי לשלוט בזה אפילו לא בכדי חכמינו אמרו כאשר התוודע יוסף אל אחיו ואמר את המילה אני אוסף כל הקושיות, כל הבעיות של כל אחד ואחד מאיתנו פתאום מקבלים עליהם תשובה הרבה פעמים מאורח החיים שלנו תמיד אומרים מה זאת עשה אלוקים לנו, למה קורה לנו כך, מה עשינו כך ולמה ולמה ותמיד יש לנו את הלמה ומדוע ואנחנו לא יודעים והכל נסתר מבינתנו, גם משה רבנו שאל את השאלה הזאת מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.
גם הוא לא קיבל תשובה כי הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. וכאן מכל הסיפור ומכל הדרמה של יעקב ובניו ושל האחים המסקנה העיקרית היא שכל אחד ואחד מאיתנו כבני אדם טועים ויורדים למטה ועושים המון המון דברים לא הכי נעימים בעולם, אפילו קשים ביותר. החוכמה היא כיצד אנחנו יכולים לתקן? כיצד אנחנו יכולים לבוא ולומר בשלהי הרעה הזאת?
כיצד לבוא ולומר כפי שאמרו האחים והנה גם דמו נדרש, פתאום הם נזכרים במה שקורה. בפרשה הזאת יש לנו למעשה שני מנהיגים, מנהיג ההווה ומנהיג העתיד. ושני המנהיגים האלה אמורים להוביל את עם ישראל לדורותיו עד לביאתו של משיח. והראשון הוא יוסף, זה משיח בן יוסף. לכן יעקב אבינו מסר בידו את המפתחות לרדת לך ואשלחך. זה השליחות, ההכנה.
משיח בן יוסף מכין את הקרקע למשיח בן דוד. ידוע שבתקופתו של משיח בן יוסף צרות מצרות רבות באות על העולם ועל כלל ישראל. והרבה פעמים אנחנו שואלים מדוע עשה אלוקים לנו. והנה, עומדים למעשה את מנהיג העתיד ומנהיג ההווה. יוסף מול יהודה. ושימו לב מה שקורה. ברגע שגזר יוסף סך הכל גזירה מאוד מאוד קלה לעומת מה שפסקו האחים.
האחים באו ואמרו "אשר ימצא מעבדיך ומת", וגם אנחנו לאדוני לעבדים. ברגע שנמצא הגביע איפה שימצא מגיע לו פסק דין מוות. כי אנחנו לא גנבים, לא גדלנו על זה ואנחנו אנשים נשארים. ועוד יותר מזה אנחנו גם לוקחים אחריות כולנו. לא אחד חוטא והשאר זזים הצידה אלא גם אנחנו לאדוני לעבדים. והנה יוסף ממתיק את פסק דינם. ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא.
והנה הוא מוריד את הלהבות. אשר יימצא איתו יהיה לעבד ואתם תהיו נקיים. הדבר הכי פשוט. והנה נמצא הגביע באמתחת בנימין. וכאן רבותיי מעשי אבות סימן לבנים. וימצא הגביע באמתחת בנימין ויקרעו סמלותם. אומר הקדוש ברוך הוא, אתה בנימין גרמת לכך, גם בדיעבד וגם ללא ידיעה, שהשבטים קרעו את סמלותם. חייך שיבוא בן בנך מרדכי היהודי ויקרא את בגדיו בחוצות העיר.
לכל הכל יש תשלום מדויק בצורה הקריאה כמדויקת. ויהודה שלקח את האחריות עליו, בא ואומר בצורה הברורה ביותר. מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך. הוא מצדיק עליו את הדין ומבין בדיוק הם מכרו את אחיהם לעבד, הם אמורים להימכר לעבדים. אבל כאן זה לא כך. מסבירים חז"ל שאם היה יוסף גוזר עליהם שהם יהיו כולם עבדים, היו אומרים, מה שעשינו לאחינו עכשיו נעשה לנו.
אבל כאן מה קורה? אצל מי נמצא הגביע? אצל בנימין. בנימין בכלל לא היה במכירה. וכאן למעשה מבין יהודה שכאן יש איזה מתעוללים ומעוללים איזה דיבה על האחים, ולכן הוא מוכן לעשות הכול, כי הוא לוקח אחריות. רבותיי, אחריות היא לא רק מתי שטוב לי, מתי שנוח לי. כי הוא יכל לבוא ולהגיד לאבא שלו, תשמע, מה אתה רוצה? הבן שלך גנב.
אתם משפחה של גנבים. גם אמא שלו גנבה את התרפים. אז אין מה לעשות, אז שהוא יישאר בכלא. אבל יהודה מבין עכשיו שהגיע תורו להנהגה. הגיע תורו למסור את נפשו בעד כל אחד. ולקחת אחריות, ואחריות לא רק לוקחים, גם כשהיא הקשה ביותר. הוא אומר דבר אחד פשוט: עבדך ערב את הנער, וכאן והיה כעבדך ערב את הנער מעם אבי, וחטאתי לאבי כל הימים.
ואני מוכן להיות עבד לאדוני, והנער יערן מחר. חז"ל מסבירים שבברכתו של יעקב ליהודה, אמר לו, יהודה, אתה יודוך אחיך. אתה שידעת לתת מסירות נפש כדי לתקן את מעשיך הקודמים. אתה שידעת, קרע רבץ כארי במעשיה של תמר, שבאת ואמרת, קבל עם ועדה, צדקה ממני. וכלבים יתיננו בנושא שמסרת את נפשך על בנימין. חז"ל מביאים בהתגוששות הזאת, בדברים הקשים בין יהודה ליוסף, אמרו, הנה המלאכים נועדו, עברו יחדיו.
הנה, הם מתחילים להתגושש, ובואו נזוז הצידה. זה כבר גדול עלינו, הם ינהלו את העניינים. ברשותכם, אני רוצה לצטט את מדרש רבא, שמביא פה מאמר מדהים על מעשיו ואחריותו של יהודה. בני, אם ערבת לרעך, תקעת לזר בפיך, לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך. אומר שלמה המלך, בני, אם ערבת לרעך, זה לא רק בזמן הטוב ובזמן הרע. עריבות זה לא אורך כל הדרך, וזה לא משנה מה התוצאות, וזה לא משנה אם השני אשם במאת אחוזים.
ברגע שנקעת עריבות, אתה לא יכול לברוח ולהגיד מה אתה רוצה. אני לא תכננתי את זה כך, אז מה אני יכול לעשות אם הוא גנב? אני על זה לא חשבתי. תקעת לזר כפיך ברגע שנתת תקיעת כף, ותוקשת באמרי פיך. זאת אומרת, תראה, כמה תקיעת הכף, דבר האמת, האחריות שאדם לוקח לאורך כל הדרך בכל ימי חייו. אז הוא אומר כאן, במדרש רבה, זה יהודה שאמר, אנוכי יערבנו מידי תבקשנו.
וכאן אנחנו רואים באמת מהי העריבות האמיתית, מהי דרך ואיך צריך לדעת על עם ישראל את מסירות הנפש. ואת מסירות הנפש נתן לנו את הדגם הזה, יהודה, ולכן אנחנו נקראים על שמו. כל יהודי ויהודי יש לו את מסירות הנפש, יש לו את הניצוץ של הגבורה הפנימי הרוחני שנמצא בקרבו. לכן אנחנו רואים כאן בדרך הזאת, איך יהודה הצליח למעשה לשבור את יוסף.
חכמינו אמרו, למה יוסף עשה את כל התרגילים האלה? יכל להתגלות אליהם ישירות. לא. יוסף רצה להוציא מהם קודם כל את ההודעה שהם מתחרטים על מעשיהם, שהם יודעים להפוך את השנאה לאהבה, וברגע שהוא ראה את מסירות הנפש שלהם על בן אמו, על בנימין, הוא הבין בדיוק שהגיעה השעה להתמודות. לכן חכמינו אמרו, כאשר יהודה אמר, כי איך אעלה אל אביו הנער איננו איתי, כל יהודי ויהודי בחייו צריך לבוא ולומר, איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, איך כשאני אעלה אל אבינו שבשמיים והנערות איננה איתי, מה אני יכול להגיד אחר כך שמה?
מה עשית? נתתי לך את כל האפשרויות, נתתי לך כל מה שביקשת, אבל אתה לא ביצעת את המוטל עליך. לא יכול יוסף להתאפק. רבותיי, המילה "אני יוסף" אומרים, וייתן את קולו בבכי. הוא לא בכה. הוא השמיע זעזוע קשה שנמצא בכל הדורות, הבכי הזה שבא למעשה מנשמתה של ליבו, שגם בעתיד לבוא, כשהיא תעמוד עליהם הדרך והבנים יעזבו את הארץ ויצאו לגלות, רחל מבכה על בניה.
ואז הקדוש ברוך הוא שומע את הבכי הזה. זה כנראה בכי שבא בירושה. זה בכי שבא מתוך הנשמה, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה. וכאן חכמינו אמרו שיוסף סיכן את עצמו עד כדי כך שהוא בא ואמר, הוציאו כל איש מעליי. ולא עמד איש בהתוודע, יוסף אל אחיו, כדי לבוא ולומר לנו כמה חשוב הנקודה כדי שהאחים שלו לא יתביישו, כדי שהאחים שלו לא יפגוע בהם, כדי שלא יבואו ויגידו: עבדי פרעה ועבדים. תראו, תראו, אלה אנשים בכלל שאסור לסמוך עליהם.
אלה אנשים שמוכנים למכור את חייהם, אין להם שום מעמד אצלנו. ולכן הוא סיכן את עצמו. חכמינו אמרו שאם סיכן, לא טוב עשה, כי יכלו פשוט להרוג אותו, ואף אחד לא יוכל להביא. חכמינו אמרו, יש אחד המדרשים, ראיתי, שאומר: ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו, איש לא עמד, מלאך עמד. עמדו להורגו, והמלאך הציל אותו מידם.
הוא אמר: אני מוכן למסור את עצמי, עד כדי כך. תראו כמה אנחנו לומדים מהנקודות האלה החשובות. ועד יום מותו יוסף לא סיפר לאביו את כל מה שקרה, את המקרה שקרה. וכאן אנחנו רואים דבר אחד פשוט. שימו לב, יוסף בא ומטיל את כל האשם עליו. ואתה, אל תעצבו על אחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם. אני שליח.
זה שאתם גרמתם מה שצריך, היה צריך להיות כדי שאני אוכל להגיע לנקודה שאותה ואליה נשלחתי. לכן, שוב, הוא מרגיע אותם. עלו אל אבי ותאמרו לו: "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים". שימו לב, רבותיי, אתם תגידו לו את זה בצורה ברורה: את כל כבודי במצרים מהרתם. אדון למצרים ומושל בכל המקום. חכמינו אמרו שיוסף בא ללמד אותנו שמנהיג אמיתי צריך שיהיו בו שלושת התכונות.
שיהיו בו אב שאוהב את הציבור שלו, אוהב את העם שלו. אדום, פשוט שישמע את כל האנשים, אבל שהוא יחליט. שתהיה לו החלטה ברורה. שיעשה מה שטוב לעם ולא מה שהעם רוצה. ולא כל בוקר יתעורר וישמע מה אומרים בכותרות. מה, יש כך? לא. לא כך. אה, הוא לא עשה בסדר. אני אעשה כך? לא. תסתכל מה טוב לעם ולא מה שהעם רוצה. הוא מושל בכל ארץ מצרים.
לכל אלה, אם לא תנהג לעיתים באגרוף ברזל, ביד חזקה, לאותם אלה שמפירי חוק למען יראו וייראו. אז לא תהיה משילות. חייבת להיות משילות. את זה לימד אותנו יוסף, ולא מתוך גאווה, אלא מתוך האחריות על כל המושא הזה. וכאן, אנחנו רואים ברגע שהוא מודיע והמשפחה כבר שמחה, והוא שולח את אחיו. מוריי ורבותיי, כל מצווה שאדם עושה, יש לה משמעות מאוד גדולה.
גם המסירות הנפש של יהודה. לעיתים, בזמן שאדם עושה מצווה, ישנה עוצמה רוחנית שמגנה עליו. ובזמן שאדם עושה עבירה, שוב, סופר על עד לאחד מחכמי ישראל שבא אליו יהודי והביא לו פתק כדי שיברך את חברו שהוא מרגיש לא טוב. הרב קורא את הפתק, קורא את השם, ויורק ברצפה. לקח את הנייר וזרק אותו. החסיד הזה לא יכול לדבר מילה.
הרב עשה, אני לא יודע למה, אני בטח נבעל. במקום לברך הוא יורק. בערב הרב שואל אותו, תביא לי בבקשה את השם של הבחור הזה שרצית שאני אברך אותו. הוא לוקח את הפתק הזה, והוא מברך אותו. ואז הוא שואל את הרב, הרב, בבוקר באתי אליך והבאתי לך את השם, אתה הרקת. עכשיו ביקשת את השם וברכת אותו. הוא אומר לו, בבוקר, כשאתה מסרת לי את השם, הוא באותו זמן שיחק קלפים.
וכשהוא שיחק קלפים, כל הסדרה האחרונה נמצאת שם. הברכה לא תתקבל. אבל בערב, כשמתת לי את השם, ביקשתי את השם, הוא היה מדליק את נרות חנוכה ומקיים את המצווה שאין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, הברכה מתקבלת. כל יהודי ויהודי, בזמן שהוא מקיים את המצווה, הברכה שלו מתקבלת. וכאן, ותחי רוח יעקב אביהם. חכמינו אמרו שברגע שהוא שמע, יש בכלל סברה שפרחה נשמתו של יעקב, שנאמר, ויפוג ליבו כי לא האמין להם.
כנראה שהוא מת מוות קליני. כי לא האמין להם. ואחר מכן, ודברו אליו את דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירת על עגלות אשר שלח יוסף. העגלות האלה, נכון שרש"י מסביר לנו, והזכיר לו שהדבר האחרון שלמד יוסף עם אביו בנושא עגלה ערופה. הרבה פעמים יש דברים שהם נסתרים מבינתנו, דברים שאף פעם לא יודעים למה, לא יודעים איך. בנושא הזה של עגלה ערופה, ברגע שהוא אמר, טרוף טורף יוסף, יעקב אבינו הבין שפה יש אסון שהוא לא מבין אותו, הוא מבין שהוא לא יודע אם הוא חי, הוא מת.
ולכן הוא נשאר בדיכאונו עד "ותחי רוח יעקב אביהם" חזרה בו רוח הקודש, והוא הבין שאני אסתרות להשם אלוקינו. וכאן, הוא הבין שהשליחות למעשה מולאה בשלמותה. הוא אמר, עכשיו אני יכול ללכת עוד בני יוסף חי. וברגע שאמרו לו את זה, הוא הבין עכשיו שהוא צריך לשלוח את השליח הבא, את משיח בן דוד. וכאן אנחנו רואים, כתוב, ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף לאורות לפניו גושנה.
עכשיו הזמן של יהודה להתחיל למשול. עכשיו הזמן של הדרך שמתחילים להגיע לשם. וכאשר הם יורדים למצרים, יוסף מכיר כבר את מצרים ואת תועבותיה על בוריו. יוסף לא מוכן יתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ולכן, מה הוא מושיב אותם? הוא מושיב אותם בארץ גושן. הוא שם אותם במקום נבדל מהגויים. כי ברגע שהם יתערבו בגויים וילמדו מעשיהם.
הוא יודע שהגזירה נמצאת, אבל הוא ניסה לעשות, יוסף, ככל שהוא רק יכול לעשות. כדי שבאמת האחים שלו יהיו מחוץ לטחום. לכן הוא הוריד את הערך שלהם אצל פרעה. ולכן הוא בא ואמר לו, הם רועי צאן, כדי שיהיו מובדלים. כי תועבת מצרים רועי צאן. וכאן אנחנו רואים באמת את עבודתו של יוסף. רבותיי, ברגע שמתחיל הרעב, ברגע שמתחיל הרעב, יוסף מלמד אותנו דבר אחד פשוט:
כדי שלא תהיה שיטת עליהום, וזו כלכלה נכונה ונבונה. אנחנו רואים, ויפתח יוסף כבר את כל השם לו. שימו לב, לא דבר קל. הרי בשנת רעב. ובשנת רעב, מה היה צריך להיות? היה צריך להיות שהכול יהיה במשורה. נכון, הוא חלקל את כל העם במשורה. לחם לפי הטף. והמתחה הוא אותו דבר. ולכן, אבל דבר אחד, כדי לא לתת שהציבור ילך על היום והעשיר פשוט יאגור ויעניח, אחר כך לא יהיה לו כלום, אנחנו רואים דבר אחד פשוט:
שימו לב את יוסף כאן. ויהי רעב בכל ארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, ותרעב, והנה ללחם ויאמר פרעה, ורעב, ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים. להראות שיש שפע. כשאתה מראה שיש שפע, אז לאנשים פשוט אין התנפלות. אין זה כדי שיהיה לכולם, וכולם שווים. רבותיי, לא סתם. יוסף עוד דבר מלמד אותנו. כשמנהיג נכון ואמיתי הוא צריך להיות תמיד בשטח.
ואנחנו רואים את יוסף. רבותיי, הנה יוסף, בלי הרבה חוכמות. הוא יורד, מתחיל להגיע בכל מקום ומקום. מגיע לכל מקום ומקום כדי לראות מה קורה. ויקפוץ כל אוכל, וייתן אוכל בשדה העיר במקום. הוא מנהל את כל המערכת בצורה אמיתית. וכאן הוא מלמד אותנו, יוסף, נקודה מאוד מאוד חשובה בחיים. כאשר הרעב גבר, וכבר לאנשים אין מקנה ואין צאן, ותתום אשר לבעבר עוליו, לא נכהד גם תם כסף, ומקנה אין.
אמרו לו, קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם. ויהי כן יוסף את אדמת מצרים לפרעה, אותם הוא לא קונה. ואת העם הוא העביר מקצה לקצה. ואז ברגע שאומרים לו, קנה אותנו לעבדים בלחם, יוסף לא עושה את זה. הוא שומר על כבודו של האדם. זה נקרא, הוא לא צריך להמתין לכבוד האדם וחירותו אצל אברהם לינקולן. יוסף ידע כמה כבוד האדם שנברא בצלם אלוהים, יש לו משמעות.
לכן, מה הוא עושה? הוא עושה דבר מדהים. במקום לקחת אותם לעבדים, ויאמר יוסף אל העמל, קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. היה לכם זרע וזרעתם את האדמה. והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה, וארבעה ידעתי אליכם. זאת אומרת, 80% אתם, 20% רק לפרעה. אני אתן לכם כדי. אני נותן לאנשים חכות ולא נותן דגים. המצווה הגדולה ביותר שאומר מלמד אותנו הרמב״ם, בצדקה, הדרגה הגבוהה ביותר, זה לדאוג לאדם שיעבוד ויתפרנס והביא את לחמו.
להרים את ראשו ככה כלפי מעלה ולא לקבל לחם חסד. נעמדי כסיפה. לכן, מה אמרו לו? ויאמרו, חייתנו, נמצא חן בעיני אדוני, והיינו עבדים לפרעה. הוא לא מוכן. אתם תמשיכו להיות בחירות שלכם. תחיו, פרנסו את בני ביתיכם. ועוד יותר מזה, יוסף גם לא רק שם אותה לחוק על אדמת מצרים, אלא אדמת הכהנים לא הייתה לפרעה. למה? כי הכהנים האלה שפסקו אז, שהוא רק ייכנס לבית הסוהר, וידעו שהוא לא אשם, בנושא של אשת פוטיפר, יוסף גומל להם טובה.
הוא לא כפוי טובה כמו שר המשקים, ושם, איתנו, נער, עבד, עברי, כבצורה כזאת. לא. הוא יודע לתת לאדם ולהחזיר את הטוב אחד לשני. לכן המילה ה"לכם זרע וזרעתם את האדמה", הבעל שם טוב אומר, המילה ה', שכתובה כאן בתורה, היא כתובה כאן, שימו לב, היא כתובה למעשה ב-ה' ו-א'. ה' ו-א', רמזי יוסף, תדעו לכם דבר אחד, המילה ה' או ה', ואתם תזכרו אותה כשתצאו ממצרים.
הלחמה עניה דאכלו אבטנה במצרים. תדעו לכם דבר אחד, נכון, אני מכלכל עכשיו בלחם הזה, אבל לא על הלחם לבדו יחיה אדם, כי על מוצא פי ה' יחיה אדם. לכן יוסף מבין כמה עוצמה צריך לאדם כדי לדעת תמיד להיטיב. תמיד לתת, ושלא ידאג, כי בראש העולם בסופו של דבר מחזיר לו חזרה. אין מה לעשות. ולכן זה יוסף. אנחנו צריכים פשוט ללמוד במידותיו, תמיד ללכת ולהוסיף.
ואנחנו נראה את זה גם בהמשך, שכאשר אביו נפטר, הוא יודע לנחם את אחיו, הוא מרגיש את זה כשליחות. הכול כבר מאחוריו, הוא מסתכל רק כלפי מעלה. לכן הה"א הזאת, שבזכותה למעשה המשיך לנהל את מצרים במשך כל שנות הרעב, הה"א הזאת, קיבל אותה יוסף מאמו, שהיא של הפריון, הה"א של הפריון. ולכן אנחנו קוראים עדות ביוסף שמו בצאתו על ירד מתם. ביוסף, אותה הה"א של הפריון, הוא נתנה לו אימו, שלקחה מבלהה לפריון, אמרה לו, הה"א הזאת, שיש בה שם ה' נמצא בה, היא תוביל אותך לפריון במצרים, על פיך יישק כל העם.
היא רצון ועזרת השם, כשם שיוסף ידע להפוך את השנאה לאהבה, ולהושיט יד ותמיד לראות, כפי שהרב קוק אומר, שנראה בחיוב שבחברנו, ולא בשלילה, כי הקדוש ברוך הוא ברא שתי עיניים לאדם, באחד יראה בה את יתרון חברו, ובשנייה יראה את חסרונו הוא כדי שיוכל לתקן את עצמו. ימלא משאולת ליבכם לטובה ולברכה, לששון ושמחה, אמן ואמן.