מחלוקת קורח ועדתו
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, כל מאזיננו וצופינו, ברכת השם עליכם. השבת, פרשת קורח, חכמינו אמרו, פרשה זו היא אף פי נדרשת, כי בכל דור ובכל מקום, בכל חברה, לצערנו הרב, ישנן תמיד מחלוקות. הבעיה היא האם המחלוקת הזאת היא לשם שמיים, או המחלוקת איננה לשם שמיים. מאוד מאוד קשה להבין, מאוד מאוד קשה לדעת, גם קשה לחוש את זה.
עובדה שחכמינו ברגע שבאו לדבר על מחלוקת לשם שמיים, הם מביאים את הדגם ואת הדוגמה היחידה והמיוחדת שהיא באמת לשם שמיים. איזו מחלוקת לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמיים. אפילו לא בית הלל ובית שמאי, אלא הלל ושמיים. כי שניהם באמת עמדו בראש של באמת עוצמה אדירה של תלמידי חכמים, וגידלו דור ישרים יבורך בארץ הזאת, ועל פיהם נסעו ועל פיהם חנו.
ובכל זאת, מחלוקות שביניהן היו מחלוקות לשם שמיים, ועד כדי כך שחכמינו אמרו, למרות כל המחלוקות ולמרות כל הדעות, נישאו אחד עם השני ולא נמנעו מליסע נשים מבית שמאי ומבית הלל יחד. אבל כמה אנחנו יכולים לראות אנשים כאלה שהם לשם שמיים? ואז קריאה רבות אומרת, איזו מחלוקת שלא לשם שמיים? קרח וכל עדתו. שימו לב, לא מדובר כאן קרח ומשה, הרי הוא חלק על משה, אלא גם בתוך עדתו היו מחלוקות.
אבל יש הרבה פעמים שלצערנו הרב, דבר שמלכד, כאשר שונאים מישהו ומתבייתים עליו, כל הדרכים מתחברות יחד, כל השנאה הופכת לאהבה וכל המחלוקות מתיישרים, העיקר לא פלוני, העיקר לא אלמוני, העיקר איך אנחנו נחפש כדי להתביית על אדם זה או על אדם אחר. קרח, רבותיי, לא סתם אדם. אדם חכם, פיקח היה, עשיר שעושרו אין גבולות.
כאשר אנחנו רוצים לתת הערכה למישהו עשיר, אנחנו אומרים עשיר כקרח. מנוסעי אהרון, שבט לוי. על מי הוא חולק? בני דדים, הוא ומשה רבנו. ובאמת באמת קרח היה חכם, כיוון שההתנשאות שלו והדרך איך הוא יעשה את הדבר כדי לזכות במעמד, בתפקיד, בשלטון, הוא חיפש את המומנטום הנכון ביותר. אחרי שחטא המרגלים נגזר על כולם, לא להיכנס לארץ, אין תקווה לאנשים.
אנשים ממתינים מתשעה באב לתשעה באב כדי למות, זאת אומרת, זו ההזדמנות הטובה ביותר, איך אני יכול כרגע לנגח ולהשתלט ולכבוש את השלטון. אז עושים את זה, ראשית, מחפשים מי הם מתנגדיו או אלה שכביכול נשמעים כנפגעים מדרכו של משה. הרי אין מנהיג בעולם שהוא רצוי לכל אחיו. אפילו מרדכי היהודי, כטוב היה עליו, מרדכי היהודי רצוי לרוב אחיו.
וקורח, אוי לרשע ואוי לשכנו, מתחבר עם דתן ואבירם, שהם באמת האופוזיציה הגדולה במשך כל ימי חייו, שמררו את החיים של משה רבנו. ואחר כך, כמובן, בני אליאב, עון בן פרז ובני ראובן, הכוהנים, הבכורים שלא זכו למעמד מיוחד והנה הנקודה שלא ניתנת להוכחה היא הנקודה מדוע תתנשאו על קהל השם. לך תוכיח שאתה לא גאוות. התורה אומרת, ואיש משה ענו מכל האדם.
אבל לך תוכיח לציבור ולומר, הנה האיש הזה, אתם חושבים שהוא ענו, אבל זה לא נכון. הוא מציג, הוא מראה ליד כולכם בצורה כזאת שהוא ענו, וזה לא נכון, עובדה קיימת, שעושה כל מה שהוא רוצה. ובמצב של דיכאון, של דכדוך, של חוסר ודאות בעם, יטעום, מגיע, כביכול, המושיע וכורח. והוא לא מדבר על עצמו, הוא מדבר על אחרים. האיש שבא לגאול, מדוע? רבותיי, כל העדה כולם קדושים.
אין פה אנשים שווים יותר ושווים פחות. כולנו היינו במעמד הר סיני. כולנו זכאים להיות בשלטון. כולנו יכולים לקבל את פני השכינה ולהגיע, ואין שום סיבה שמשה רבנו יבוא ויבחר, על פי ראות עיניו, מקורביו, את אחיו, את בני אדוניו. מה זה צריך להיות? אני לא בשבילי, אני לא זקוק לכלום, ככה אומר קורח. אני לא צריך כלום.
זה תמיד טבעם של המנהיגים ואותם מועמדים שרוצים להיבחר, תמיד הם באים. לא למעני אני עושה. לא, אני לא צריך את זה, למענכם. אני שליח של הציבור. אני לא שליח של עצמי. כל מה שאני מחפש זה טובתכם, אני בא לשרת אתכם. אני לא בא לעבוד, אני בא לשרת ולעבוד אצלכם. לי לא חסר כלום. תראו, אלה השיטות ואלה הדרכים שמתחילים להסביר אותן גם אז וגם היום.
ובנוסף לכך, כדי להטיל דופי על משה רבנו, הדבר הכי קל, מצאו דרך. ומהי? מלמד, שחשד הוא הובשת איש. אתם יודעים מה זה? חשד כזה גדול שלא ניתן לאישוש או להפרחה. לך תוכיח שזה לא נכון. וכאן פעם ראשונה, "וישמע משה ויפול על פניו". האיש שפרש מאשתו, האיש שבגלל הדבר הזה, שסך הכל דיברה מרים עם אהרון אחיה, נענשה בצרעת, וזה הפך להיות לדרור עולם. זכור את אשר עשה השם למרים בדרך מצדכם ממצרים.
אנשים לא הספיקו לקחים, לא הסיקו מסקנות. חשד הוא באשת איש. ומשה רבנו עכשיו לא יכול להוכיח. אין. זו בעיה. כמובן, דרגה אחרי דרגה ממשיכים גם לאחר החשדות, מתחילה גם דרך הליצנות. באים כדי לקנטר, והשאלות הפילוסופיות, כביכול ברומו של עולם, באים ואומרים לו, משה, בית מלא ספרים, האם הוא חייב במזוזה או לא חייב? הכל קודש בפנים.
רבותיי, הכוונה והמטרה היא לא הנושא של המזוזה. הכוונה והמטרה היא להראות שברגע שאדם נחה עליו הרוח וקיבל את הקדושה ושמע את הקדוש ברוך הוא מדבר אליו במעמד הר סיני, זה לא הולך כל הדרך. זה לא משנה מה הוא יעשה, הוא תמיד יישאר קדוש. קורח לא הבין שקדושה לא קונים לו בכסף, ולא ביחסים, ולא בקרבה משפחתית, ולא אם אבא שלי היה רב גם אני צריך להיות רב. אם אבא שלי היה קדוש זה עובר מדור לדור, לא.
חוץ מכהונה ומלכות הדברים האחרים לא עוברים מדור לדור. אלא כל אדם ואדם צריך להיות עמל וטורח כדי להגיע לדרגה הזאת של קדושה. זה בדיוק מביא אותנו לצערנו הרב, תחילתה של הדרך של הנצרות, שקובעת דבר אחד פשוט: ברגע שאתה בא להבדיל אלף הבדלות לכנסייה, והכומר שופך עליך כמה טיפות מים, ואומר לך, ושר עווניך מעליך, וחטאתך תכופר, אתה כבר קדוש, אתה זכאי לעשות מה שאתה רוצה, והקדושה נשארת ומעולם לא הולכת ממך.
אצל עם ישראל זה לא כך. אדם צריך לעלות לדרגה כדי להגיע לקדושה. אדם צריך לשאוף כל ימי חייו כדי להגיע לפחות למינימום שהוא צריך. קדושים תהיו כי קדושים תהיו, לא אתם, אלא אתם צריכים להיות את הקדושה הזאת. ולכן, כורח רצה ככה להסביר שדרכו של משה רבנו חלילה היא לא הדרך הנכונה. כולנו שווים. אין בעולם היהודי שווים.
כתבים יכולים להיות בחוקים שהמדינה מה נותנת, שהחוק האזרחי וכו', אבל בתורה, יגעת ומצאת, תאמין. אתה לא יכול להגיד, שמע, אני לא עשיתי כלום, אבל אני קדוש. זה לא הולך כך. לכן, מה באה המזוזה הזאת לסמן לנו? המזוזה הזאת באה לסמן לנו, היא נמצאת בפתח, היא המעבר בין הבית לבין החוץ. בשבטך בביתך ובלכתך בדרך. כדי להתקדש אתה צריך קודם כל להתקדש בבית, דווקא עם כל הספרים שנמצאים שם, כדי ללמוד את החוקים, את המשפטים, את הדרך ארץ ובלכתך בדרך.
וכאשר אתה יוצא החוצה, גם אתה יודע איך להשתמש במה שאתה לומד בבית הזה של מלא ספרים, מה הספרים מנחים אותך כדי להמשיך, להמשיך הלאה. יהודי לא צריך להיות רק בבית צדיק, גם בחוץ, או ההפך. כלפי חוץ הוא מראה את עצמו אדמו"ר גדול וכלפי פנים זה לא הולך. אז אומר משה רבנו, זאת המזוזה, אתה צריך לדעת, כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך.
אדם צריך לדעת בדיוק, יש את השמע ישראל, השם אלוקינו, השם נקדש שם שמיים גם בחוץ וגם בפנים. כמובן, עוד שאלה נוספת, שגם היא מקנטרת. והיא באה כורע ואומרת, ציצית שכולה תכלת, היא מחייבת באמת? חייבת בציצית או לא? חייבת בחוץ תכלת או לא? משה רבנו אומר לו כן. מריי ורבותיי, כשיהודי קולה טלית, הכי יפה, הכי יקרה והכי יוקרתית.
כאשר אנחנו מברכים, אנחנו לא מברכים אשר כדשאנו במצוותיו וציוונו להתעטף בטלית. אנחנו מברכים אשר כדשאנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית. במה? בציציות אלה שנמצאים למטה. הם נמצאים בענווה. הטלית יכולה להיות עם עטרה, עם יופי, עם הכול, במאות ואלפי שקלים. לא. אם חסר חוט אחד בציציות אלה שלמטה, אלה שנמצאים בתחתית, אלה שנמצאים בענווה, הם העיקר להתעטף בציצית ולא בטלית.
החוטים האלה באים לתת לנו בסר. הטלית הזו כולה זו עטיפה רוחנית, זו לא רק עטיפה גשמית. עובדה קיימת שזה התחיל גם באדם הראשון. כשאלוהים ראה אותו, שהתעטף בעלי תאנה, אומר לו, לא, לא רק בעטיפה הגשמית אתה צריך, אתה צריך להתעטף בעטיפה רוחנית. ויעשה ה' אלוקים לאדם ולשתוק קטנות עור וילבישם. רבי מאיר אומר, לא קטנות עור היו, אלא קטנות עור.
הם מפיצים מהעור הגנוז, זה הציצית שנותנת. לכן ראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'. תראו כמה עוצמה יש ברגע שהיהודי הזה מחזיק את אותם פתילים. את אותם ציציות. כמה עוצמה יש לדבר הזה. עובדה קיימת, חכמינו אמרו שזכה שם למצוות ציצית, הוא בנה ואחריו אברהם ובנה, והוא בנה עד היום הזה, בזכות דבר אחד פשוט, שכאשר ראה את אביו ערום, הוא ואחיו, הוא היוזם היה, קח שם ויפת.
הוא היוזם ולקח את השמלה ויכסו את ערוות אביהם, וערוות אביהם לא ראו. כי למה? כי יש פה קדושה. כשיש כאן קדושה, אז ודאי הציציות הן חשובות. אסור לנו לזלזל רגלית רק את הדברים הגדולים, לא? הציצית באה לומר לי דבר אחד פשוט, שאני יכול לקדש שם שמיים בבית, ברחוב, בכל מקום, בדברים הקטנים ביותר. לראות ילד נניח שזקוק וחסר לו סנדוויץ' בבית הספר ואני עושה לו את זה ואני נותן לו והוא שמח בזה.
הילד הזה, שימחתי אותו, זו מצווה גדולה. אלה הציציות, אלה השלוחות של כל הדברים האלה. ולכן, קורח ניסה להעביר כביכול כורחה לעולם. שינוי. התורה היא לא דת. התורה היא אורח חיים של כל אחד ואחד מאיתנו. וכאן אנחנו רואים דבר מעניין. משה רבנו, שרואה בדיוק מה הוא יוכל לומר, איך הוא יוכל להציל, ובעיקר בעיקר אנחנו רואים את כוחו, כביכול בפיו של כורח, שהוא הצליח, ויכהן עליהם את כל העדה.
אתם יודעים מה זה כל העדה? אז עכשיו, מה קורה חלילה? הנה, אנחנו רואים, אצל ברגע כך, ויהשם, ויאמר השם, הרומו ואכלה אותם כרגע. אני הולך להשמיד את כל העם הזה. זה לא דבר קל. בצורה כמו משה רבנו, ויפילו על פי אלה לא יוכלות לאכול בשר, האיש אחד יחידיו, ועל כל העדה תקצוף. מורי ורבותיי, הרבה תחנות שמשה רבנו היו לו תשובות והצליח לבטל את הגזירה ולשכך את חמתו של הבורא למען כלל ישראל.
זה התחיל בעגל, ואחר כך במתאוננים, ואחר כך גם בחטא המרגלים, אבל כאן, בנושא של גאווה, אי אפשר. הקב"ה אומר, אדם כאוותן, אני והוא לא יכולים לדור במקום אחד. זה לא הולך. יש תמיד את הסיפור הידוע על גודל הגאווה אצל ירבעם בן נבט, שחכמינו מסבירים שהיה כל כך, היה אומנם חוטא ומחטיא, אבל כוחו היה בלימוד התורה אדיר.
חכמינו מסבירים שהיו כל חכמי ישראל לידו כעשבי השדה. עד כדי כך. והקב"ה לא רצה לוותר עליו, כי הקב"ה ערך אפאי ורבחסן מושיט לאדם ונותן לו יד עד סוף הדרך. רק אני ממתין לך, אני עומד וממתין. יש לו סבלנות לבורא עולם. לכן בא ואמר לו, מה דעתך על טיול מאורגן? אני ואתה ובן דוד. בגן עדן, יש דבר יותר גדול מזה. חשב שבאמת סוף-סוף יוכל לתקן אותו ולהביא אותו אליו.
והתשובה שלו הייתה, מי בראש? אומר לו בן דוד, אומר לו לא. אם אני לא בראש זה לא הולך. כוח של גאווה, כוח של עוצמה, שאני מסתכל רק אני ואפסי. כשאדם מסתכל רק אני ואפסי, יש לו בעיה בחיים. הוא צריך להסתכל על האחר. הוא לא צריך להסתכל רק על אוכי השם אלוקיך. הוא צריך להסתכל על הסוף, שם וכל אשר לרעך. סופר שפעם אחת באו בשכונתו של החפץ חיים, באו אנשים להתלונן על יהודי אחד שהיה חבר טוב שלהם, ולאחר ברכתו של הרב הוא התעשר, והוא כבר הפסיק להתייחס לאנשים ואין לו זמן בכלל לכלום.
אז ביקשו מהרב שידבר איתו כדי שבאמת יחזיר אותו למוטב. אמר להם, תקראו לו. אמרו לו, הרב מבקש שתגיע. כמובן, הוא התלבש, התענב, והגיע לרב. הוא הגיע לרב, הוא שואל אותו בתחילה, הרב, איך העסקים, איך העניינים? הוא אומר, ברוך השם, תודה רבה, כבוד הרב, בברכה שלך, מה זה, תפסה בענק. ואודה להשם כי טוב כי לעולם חסדו על כל מה שקיבלתי.
אמר לו, תגיד לי, הרב, מה אתה רואה דרך החלון? הוא מסתכל, אומר לו, אנשים הולכים, כל אחד הולך לעיסוקיו. אז הרב, כמו שהיה פעם, היה לו בכניסה, מראה. הוא אומר לו, תגיד לי, ומה אתה רואה במראה? הוא אומר לו, מה אני רואה? אני רואה איך שאני לבוש, מסודר, עניבה, מצועצחת, הכול מגונדר, הכול טוב. הוא אמר לו, לא לכך התכוונתי, אבל, הרב, תקשיב טוב.
כשהזכוכית היא ריקה, אתה רואה את כל האנשים. כשהזכוכית היא מצופה כסף, אתה רואה רק את עצמך. כל מה שהיה לו, זה לא הספיק. אותו מעניין דבר אחד פשוט. איך לשני לא יהיה? איך לשני שייפגע? זו התכונה, כתוב, יצר התאווה, כמה כוח יש בו, ואין אדם מת, וחצי תאוותו בידו. לכן חכמינו אמרו, דורשי רשומות, שקורח קרח זה שלושת המידות המגונות, קנאה, רוממות וחמדה.
תראו כמה. לכן, אם אדם מתאווה לדבריו של חברו, לרכושו של חברו, גם את שלא לוקחים ממנו. שימו לב איך הייתה מיטתו של קורח. חכמנו מסבירים, כל אחד היום חי. וירדו הם וכל אשר להם שעולה. חיים, הוא אומר פה, ירדו חיים. וירדו חיים שעולה, וידעתם כי נעצבו השם האלה. מסופר שאחד הרבנים היה טיול במדבר, ופגש אותו רועה, בדואי, אמר לו, אתה רוצה לראות את המקום היכן שקורח וכל עדתו בלעו אותם הארץ?
כמובן, הוא סקרן אותו, הוא מגיע לשם מקום ברבע עשן עולה. אז הוא מטא את אוזנך. הוא מטא את אוזנו והוא שומע, משה אמת ותורתו אמת. ואנחנו בדאים. היהודי צריך תמיד להיזהר, לא רק כנגד משה רבנו, כנגד כל אדם. לצערנו הרב, אנחנו נמצאים בתקשורת, והרבה פעמים פתאום שומעים, יש חשד לכאורה על מנהיג זה או איש ציבור זה, ואז אנחנו כבר הופכים להיות דיינים, שופטים ופוסקי דין והכול, ואיך אומרים?
מוצצים את דמו, שופכים את דמו בראש חוצות. ואחר כך, לאחר מסכן, איך אומרים, עינוי דין ועיוות דין שעובר במשך שנים, ברגע שהוא יוצא זכאי, אז הם מוציאים פתק, נקודה קטנה, מחוסר הוכחות. בינתיים אנחנו הרגנו את האדם, גמרנו אותו לגמרי. זו דרך הכורחה, זו דרכו של קורח. איך הוא יכול? רק להוסיף, איך הוא יכול לעשות את זה?
לכן, הקדוש ברוך הוא, לאחר כל המקרה שקרה, הוא בא למשה רבנו ואומר לו, דבר אחת פשוט: דבר ה' למשה אמור, דבר ויקח מאיתם מטה מטה לבית אב. כל נסיעיהם לבית אבותם 12 מטות. אצלי, אצל בורא עולם, וגם אצל משה רבנו. אין פרוטקציות. כולם שווים. ולכן, כל הנסיעים, זה לא משנה. גם אם יש חלק מהאנשים שבנסיעים שם, שהשתתפו, והיו נניח במחשבה בדרך עם קורח, את כולם אני מבקש לקחת את המטות.
והנה אנחנו רואים דבר אחד פשוט. אומר, תנו להם מטה-מטה, 12 מטות, ולקח את מטה אהרון בתוך מטותם ולא מעל למטותם. להראות דבר אחד פשוט: מנהיג צריך להיות בתוך העם, לא מעל העם. מנהיג צריך להיות בדוגמה ובדגם, כמו אהרן הכהן. כל מה שגידפו אותו, כל מה שאמרו עליו, כל מה שכתבו, כל מה שאומרים בשפה שלנו, את כל דבריה מהצד, הוא לא הוציא מפיו אפילו מילה אחת.
ואז הוא קיים יהיה רצון שאני אהיה בין הנעלבים ולא בין העולבים. ובגלל שהוא היה בין הנעלבים ולא בין העולבים, את מטה אהרון בתוך מטותם ולא מעל למטותם. ואנחנו רואים, פתאום, באים אחרת, ויבוא משה אל אוהל העדות, והנה פרח מטה אהרון. לכאורה, אנחנו מכירים את מטה אהרון, במקרים הקודמים היכן? במצרים. כשהאהרון משליך את מטהו לפני פרעה, אז מה קורה?
מטה אהרון בולע את כל מטותם של המצרים. אומר אהרון הכהן, אני אוהב שלום ורודף שלום. אם אני אוהב שלום ורודף שלום, אני צריך, כל אלה החי, כל השבטים האלה, אלה בני ביתי, אני צריך להראות להם את הדוגמה שאני אוהב שלום ורודף שלום. איך אני עושה את זה? ויוצא פרח וציצית וגמול שקדים. ההפך מהמחלוקת זה לדבר אליי בפרחים.
זה מה שעושה אהרון. ואז, ויוצא משה את כל מפני ה' ויראו ויקחו איש מטהו. והמטה הזה של אהרון, שיש בו ברכת אהרון, שיש בו אהבה, ברכת הכוהנים, שיש בו אהבה ואחווה ושלום ורעות, הוא נשאר למטה לעדות במשכן, לאורך כל הדרך. אנחנו כאן רואים כמה חשוב השלום, כמה חשובה הושטת היד, כמה חשוב הוויתור, כמה הנקודות האלה לחפש את החיוב שבאדם.
מרי ורבותיי, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, תקופה בעייתית, שאנחנו לא מבינים מה קורה איתנו. אנדרלמוס היא מאוד גדולה. אנחנו מאמינים שזה דורו של משיח, ובתקופתו של משיח אנחנו לא יכולים להבין מה קורה ואיך, לא ביום, לא בלילה, לא בכל שום מקום. כולנו מבקשים ומתפללים לבורא עולם שינחה את המנהיגים שלנו לטובה ולברכה, לששון ושמחה, שנוכל באמת לומר, "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", ובאמת, וזכותו של משה רבנו ואהרן הכהן יעמדו לנו ולכם.
ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם. חודש טוב ומבורך. אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.