שיעור לפרשת ראה

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו ולכל צופינו, ברכת השם עליכם. השבת פרשת ראה, בשבת אנחנו גם מברכים את חודש הסליחות והרחמים, חודש אלול. לא בכדי, אני לדודי ודודי לי. יהודי צריך לדעת שהוא נמצא כמובן לפני מתן דין וחשבון למה שעשה כל השנה, חשבון בן בוראו וכל המצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. הפרשה פותחת ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וכללה את הברכה אשר תשמעו למצוות השם אלוקיכם והכללה אם לא תשמעו.

שאלות השאלות, קודם כל, שימו לב, התורה מתחילה ביחיד, ראה. כי היא מעין פנייה לכל אחד ואחד מאיתנו. כי הראייה שלי ושלך ושלה ושלו אינה שווה. כל אחד בהתאם לראייה שלו. יש אדם שרואה כל הזמן את החיוב. גם כשבתוך החושך הוא רואה את האור. יש אדם שהראייה שלו ברגע שהוא לא רואה ממזרח שמש, אז אצלו תמיד מבוא. תמיד שוקעת, שוקעת השמש, ותמיד יש בעיות ומה יהיה ואיך יהיה וכולי.

ולכן הראייה היא אינדיבידואלית, כל אחד ואחד בראייה שלו. אבל אשר אנוכי נותן לפניכם. כל אחד ואחד, עם ישראל ככלל, ישנן שתי דרכים. הברכה ואת הקללה. וכאן נמצאת שאלת השאלות: האם אנחנו בעולם הזה, יש לנו חופש בחירה או אין לנו חופש בחירה? האם זה שאנחנו שומרים את מצוות השם ואז אנחנו מקבלים כביכול שכר ומנהלים את אורח החיים שלנו, ואם חלילה לא נשמור כביכול המקל והגזר?

והמסלול הזה לא קל. על כך חכמינו דנו הרבה הרבה מאוד, וביניהם בין גדולי חכמי ישראל, הרמב״ם. וברשותכם, אני רוצה להביא את דבריו של הרמב״ם. מה המשמעות של קיום המצוות? מה האם הם באו כדי להרתיע, או שיש להם מגמה מיוחדת? והרמב״ם אומר כך: אין בני אדם מסוגלים להבין ולהבחין בין תכלית לבין אמצעי. התכלית היא קיום המצוות, והאמצעי הוא מתן הענישה והפורענות לעוברי העבירה.

לכן עצם הגישה החיובית אשר תשמעו, אנחנו במסלול הנכון, זאת אומרת עצם העובדה שאתה מוכן לשמוע, גם אם הדברים הם לא נראים לך, גם אם הדברים הם לא מתקבלים על דעתך. עצם הנכונות לשמוע זה כבר דרגה מאוד גבוהה. אך אם לא תשמעו את זאת, האדם לא יבין לעולם ולא יאמר: ניסיתי לא מה שאני מחפש, זה לא מה שאני מחפש. לפעמים יהודי בא ואומר לי:

רב שאול תשמע, היהדות היא קשה, אני כל היום צריך בבוקר, בערב, על כל פיפס, על כל דבר, איך לשמור ולקיים ולעשות ואיך להתהלך וכו'. ולכן, מה שמסביר כאן הרמב״ם, הוא אומר: עצם השמיעה, עצם ההקשבה, יש לה גם כן חלק באורח החיים שלנו. וגם בין אדם לחדרו. הדעות הן שונות, אני לא מסכים לדעתו, אני לא מסכים לדרך שלו, ובואו נשמע, ייתכן מאוד מאוד שבכל הדברים שהוא ישמיע, שהם בניגוד לדעתי, בניגוד שכביכול אולי יש משהו חיובי בדברים שהוא אומר.

הבאתי גם דעה נוספת, והיא דעתו של אורח חיים, רבי חיים בן עטא, זכותו יגנה עלינו. הוא אומר דבר מאוד מעניין. הוא אומר: עצם השמיעה היא תענוג מופלא, ומחיה את הנפש, והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאה כזאת. זאת אומרת, לא כל אדם זוכה. עצם השמיעה היא תענוג לנפש עצמו. אדם שלא ירדיע להחוש, איך אמרה, כתוב על התורה, טועמיה חיים זכו.

עצם הטעימה הזאת, עצם הישיבה הזאת, עצם ההקשבה זה כבר מתנה שבורא עולם נותן. יש אנשים מסכנים, קוראים להם היום בשפה שלנו היפראקטיביים, שלא מסוגלים לשמוע, לא מסוגלים לשבת, לא מסוגלים להקשיב. האטם ההקשבה אומר רבי חיים בן עטר, אומר זה כבר דבר שמחיה את הנפש. השמיעה עצמה בקול השם היא עצמה הברכה. והאדם חייב לברך את השם על שזיכהו לשמוע ולקיים את דבר השם, ותלה הברכה בשמיעה ולא הזכיר מעשה.

אורח חיים אומר, גם אם לא עשית. שמעת, הקשבת, באת לשיעור תורה, באת להזין, איך אומרים, האוזניים שלך, שקלטו דבר מסוים, עצם זה, גם זאת זכות. פעם אמר ליהודי שבאתי לשמוע הרצאה, באמת, זה נכנס מצד אחד ויצא מצד שני. אמרתי לו, אתה יודע, את זה אמרו לחפץ חיים, והתחיל לרקוד כששמע. אז אמרו, למה אתה רוקד? אמר, עצם העובדה שדברים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מאוזן שנייה, משהו נשאר, ואם משהו נשאר, זה חיוב שבדבר.

ולכן אומר על החיים לגבי הקללה, מהי הקללה? שאומר, אם לא תשמעו. הפירוש שהמונע עצמו משמיעת, משמירת התורה, הרי זו מקולל מעצמו. והחטא ועונשו אחד הם. ועצם העובדה שהוא איננו שומע, זו קללה. עצם העובדה הזאת. אני ממשיך הלאה ולקחתי עוד שניים מחכמי ישראל, ואבן עזרא. אבן עזרא אומר לנו, אין הברכה והקללה קשורות כלל בתוצאות של עבודת השם.

או המרידה בו, והברכה איננה שכר וגמול, הנותן לאדם על כך שהוא שומע ומקיים את דברי השם. וזו ההצגה הבולטת ביותר של המושג עבודת השם לשמה. הוא אומר, אני עובד את השם כי ככה צריך. אני לא מחפש לא שכר, לא עונש, לא זה. זה בשם עבודת השם. רבנו בחיי לעומתו, כותב דבר גם מעניין, ומכל הדברים האלה, מה אנחנו לומדים מהם.

הוא אומר, לגבי הברכה והבחירה, בחיים ובטוב, איננו מוטל בספק. ולכן התורה נוקטת בלשון ודאית, אשר תשמעו. כאילו בקללה הוא לא אומר, אשר לא תשמעו, אלא אם לא תשמעו, לשון מסופק. זאת אומרת, המילה אשר, זה בטוח. יהודי בכל זאת, הוא תמיד ישמע. לא משנה באיזה סיטואציה, באיזה זמן, הוא תמיד ישמע. גם אם זה לא נשמע, גם אם בהתחלה הוא אומר, שמע, זה לא בשבילי, זה...

טוב, תעמו, ראו, בואו. אבל לעצם העניין, הוא אומר, לעומת בו הבעיה העצומה של הבחירה החופשית, הן בתחום האמונה והן מחוץ לתחום האמונה. ולכן, לכל אדם ההוגה בבעיות האדם והמציאות, אומרת דבר אחד, פשוט מסיימת הפרשה שלנו, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך. עצם השמיעה היא הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך. ולכן, גם על המילה הזאת, ואבא למשפט הזה, מהו הטוב והישר?

רבי עקיבא מסביר, הטוב בעיני שמיים והישר בעיני אדם. לפעמים אתה רואה את האדם באמת, צדיק, גלוי, כולם משבחים ומהללים אותו. מה קורה פנימה? אז הוא אומר, כיוון שישר, רק אצל אצל בני אדם, הטוב בעיני השמיים. לעומתו, רבי ישמעאל אומר, הטוב בעיני אדם והישר בעיני שמיים. כי לעיתים אדם לא יכול לדעת מה תוכן האדם, מה ישירות לבב שלו, האם הוא זה רק הצגה, או גם באמת תוכו כברות.

לכן רבי עקיבא דורש, מן האדם התנהגות שבנוסף להיותה טובה מצד עצמה תתקבל גם כטובה על דעת הבריות. לעומת רבי ישמעאל, רבי ישמעאל מחייב לעשיית הטוב ללא התחשבות בהבנת בני אדם את הטוב ומפני תגובה עליו. אני עושה את המוטל עליי, זה לא משנה מה יגידו הציבור, לא משנה למה יגידו, וואו, תראו איזה צדיק זה, איזה פעולות הוא עושה, מה הוא עושה למען הכלל.

רבי ישמעאל אומר, זה לא מעניין אותי. זו חובה שאני צריך לעשות אותה, ואני אעשה אותה בכל מצב. שלמה המלך בספר משלי כותב: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם". יש חן ושכל טוב. אנחנו צריכים לדעת, אם אנחנו מוצאים חן בעיני אלוהים, זה גם יבוא בעיני אדם. ברגע שאני עושה כי ככה בורא ציווה אותי, אז אני עושה את זה.

לכן הסברו של רבי עקיבא הוא לא די שיעשה הצדק, אלא נדרש גם שייראה לעיני כל שנעשה הצדק. ולכן הסברו של לעומת זאת של רבי ישמעאל, שדברים שבין אדם לחברו אין האדם יכול ומסוגל לנהוג אלא לפי הכרתו המוסרית. אני הולך בין אדם לחדרו, רק לפי ההבנה שלי. אני לא הולך ללכת לעשות דעת עליון, לא כל אחד יכול להסביר אותה. ואילו במעמדו לפני ה' אדם עליו לחתור לכיוון האמת מוסרית ואובייקטיבית.

כשאנחנו נכנסים לכל המהלך הזה, יש נקודה אחת מרכזית לכל הדברים האלה. איך אנחנו מגיעים לברכה? והברכה נמדדת במילה אחת שהתורה מביאה לנו בנושא זה של עולם הנתינה, של עולם החסד. וברשותכם, מהו חסד? חז"ל מביאים לנו כך: גמילות חסדים היא מצווה הכוללת מספר מצוות, שתחליט כולן לעזור לזולת במלוא היכולת בכל מקרה שתידרש העזרה.

ולכן הנביא זכריהו אומר לנו: "כה אמר ה' צבאות לאמור, משפט אמת שפוטו" נכון, חשוב להוציא את המשפט לאור, "וחסד ורחמים עשו איש את אחיו". זאת אומרת, המצוות שבין אדם לחברות יש להם כאילו כמה משמעות יש להם. אני מביא עוד אסמכתא נוספת של הנביא מיכה. "יגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך". אנחנו רוצים לדעת מהו הדבר הטוב שהקדוש ברוך הוא מבקש מהאדם.

כי אם, שוב, "עשו משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". הנושא הזה של חסד הוא קשור בצניעות. צניעות, רבותיי, זה לא רק בלבוש. צניעות זה במעשים שלנו. צניעות זה התנהגות בין אדם לחברו, בין איש לאשתו. צניעות זה גם להראות לילדים איך לחיות בצורה הנכונה. צניעות זה לא רק ראווה, להראות הנה אני ואני ואני, אדרבה ואדרבה.

ככל שתצניע לכת, ככל שתנמיך קומה, ככל שתעשה את הדברים האלה בדרך הפשוטה והרגילה, בורא עולם תמיד ייתן לך כהנה וכהנה. ולכן אומר רבי שמעון הצדיק היה אומר בפרקי אבות, על שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. האבות, אנחנו יודעים, גם הם, אברהם, תורת החסד, יצחק, אנחנו יודעים, עבודת השם, התורה זה יעקב אבינו.

אצל אברהם אבינו, עולם חסד ייבנה, שזה בעולם הנתינה. לכן, בנושא הזה, כמה יש לו משמעות הדבר הזה, של הנושא של הנתינה, של ההצדקה, של כל מה שאנחנו חושבים. באתי כמה קטעים מחז"ל, אוסף של חז"ל שמביאים לנו לגבי הנושא של הנתינה. אז קודם כל, התורה באה ואומרת לנו, לא תקפוץ את ידך, פתוח תפתח, הענק תעניק. עכשיו, אדם צריך לדעת, בשבילי האמונה כתוב, הכסף הוא פיקדון מאת השם, והצדקה היא החזרתו.

לכן, חז"ל מביאים לנו מספר פסוקים שיש להם משמעות לאורח חיים שלנו. תפק לרעם נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפילתך בצהריים. ישעיהו אומר. תפק לרעם נפשך. אותו אדם, כשאתה יודע שהוא לא חייב להגיע למצב שהוא יכיש לך בדלת ויגיד לך, תן לי. כשאתה יודע, כי לעיתים הוא מתבייש. כי לעיתים קורה מצבים, אנחנו סך הכול בני אדם לפעמים למעלה, לפעמים למטה.

אתם יודעים, בתקופה האחרונה של הקורונה משפחות רבות נפלו והגיעו לפת לחם, אבל התביישו לבוא ולבקש. אבל כשאתה יודע שהאיש הזה באמת זקוק, ויש ביכולתך לתת לו, אז כדי שלא ייפגע, תגיד לו, הנה, זה בתור הלוואה. ובעזרת השם, כאשר תזרח עליך השמש, תוכל להחזיר. עוד דבר, אם אותו אדם, אתה יודע שהוא עכשיו סביב עצמו, ובאמת, יש לו בעיה איך לקלקל את בני ביתו.

תראה במה ניתן לעזור לו, אפילו בעבודה מסוימת, כאילו שהעבודה זמנית עד שבאמת הדברים ישתנו. אז הוא אומר, תפק לרעבנה דרחשנא וזרח בחושך, לא רק אורך, האור שאתה נותן לו בחושך שלו, שחשך עליו עולמו, ואפילתך בצהריים. תראה כמה שיכול לתת, כמה יש לזה משמעות לאדם. בתהילים כתוב, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. לא משנה מתי, ברגע שיש ביכולתך לעשות לא צדק, אלא צדקה.

צדק זה משורת הדין, צדקה זה לפנים משורת הדין. שירגיש אותו אדם לא מבויש, לא מושפל, אלא הושטת יד בעת צרה. שירגיש שהוא מרים את הראש שלו למעלה. איך הרמב"ם אומר, יש שמונה דרגות בצדקה, והדרגה הגבוהה ביותר זה לדאוג לאדם שיוכל לפרנס את עצמו ולהביא את המזון לבני ביתו. בספר נשלט לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממוות.

אוצרות רשע אדם שבאמת משיג שלא ביושר את כל מה שיש לו, זה לא יחזיק מעמד. אם אתה חושב כך, זה לא יחזיק מעמד. זה עניין שרק שזמן בסופו של דבר תבוא נפילה אחת חלילה ויכולה להוריד אותו שעולה. למה? כי הוא לא עשה את זה ביושר. הוא עשה את זה על גבם של אחרים, על זיעתם של אותם עובדים. וכמה יש כאלה, לצערנו הרב, שעושקים.

בשביל זה לא צריך להיות יצאת הצדיק. בשביל זה אתה צריך לעשות. ברגע שאתה עובד באמונה, ברגע שאתה נותן את מה שמוטל עליך, מוטל לך לגבות ולבקש את מה שאתה צריך. אבל אל תעשוק את רעך. ולכן לא יועילו אוצרות רשע. אבל צדקה תציל ממוות. אתם יודעים, סופר על רבי עקיבא שהיה לו גוי, חבר טוב שהיה חוזה בכוכבים. ויום אחד הוא פגש אותו.

הם הולכים ככה בדרך ואומר לו, אבלת, מה יש לך לספר הפעם? הוא מסתכל, מסתכל, הוא אומר לו, אתה רואה את שני האנשים האלה? אלה הולכים כרגע לקציר. זה שבצד שמאל יקיש אותו נחש וימות. רבי עקיבא החליט לבדוק האם הדברים של אותו חבר, אותו גוי, הם באמת יתקיימו לו. והוא המתין עד שעות הערב. שעות הערב עוריד שני אנשים חוזרים, ואותו גוי לידו אומר לו, רבי עקיבא, נו, מה יש לך לומר?

הרי אמרת שזה קישנו נחש, והנה הם חוזרים שניהם. הוא קורא להם, תגיד לי, במה עבדתם היום? אומר לו, בקציר. אומר לו, תגיד לי אתה, מה עשית היום בעבודה? הוא אומר לו, מה יש לי לעשות בעבודה? קצרנו את האלומות, אספנו אותן, בצד״ך. אומר לו, ומה עוד? אומר לו, דבר ראשון, בשגרה, כל יום יש מישהו אחר, תורן, שאנחנו, שהוא גובה, נניח, סכום מסוים, חמישה או עשרה שקלים מכל עובד, הולכים לעשות קנייה מרוכזת ואוכלים בשותפות.

הוא אומר לו, ומה, הכל בסדר? הוא אומר לו, כן, רק היה מקרה במקרה שבאתי לאסוף מכל האנשים, ואחד מהם לא היה לו. ולא נעים לי כדי לא לבייש אותו. לקחתי מכיסי, במקום להכניס, לדוגמה, עשרה שקלים, הכנסתי עשרים שקלים. וככה היה בניסתר, והכול עבר בשלום. הוא אומר לו, אתה יכול להוריד בבקשה את התיק שיש לך, או תיק הגב, להוריד אותו? הוריד אותו.

הוא אומר לו, תשפוך בבקשה את מה, את התכולה. הוא שופך את התכולה, ורואה נחש חתוך לשניים. הוא אומר לו, אבל לאט, מה עושה לאלוהים שלכם שהוא כבר מתרצה אפילו בסכום מסוים? וזה נקרא, וצדקה תציל ממוות. אז קמה עוצמה, שאנחנו לא יודעים, זה מעל הצדק. אתה נותן ואתה לא יודע מאיפה זה בא. שום דבר, הכל חוזר חזרה. במשלי ממשיך ואומר, יש מפזר ונוסף ונוסף עוד, וחושך מאשר אחלה מחסור.

אומר, דבר, יש מפזר ונוסף עוד. אתה מתפלא. אתה נותן, ופתאום יש לך יותר. אמר לי פעם, גו אחד, אפשר תגיד לי דבר אחד פשוט, אללהים ושפיים עליכם. אני לא מבין. אתם בשישי-שבת לא עובדים, לא, רק לא עובדים, מוציאים הוצאות פי שניים על השבת, ובכל זאת יש לכם. אמרתי לו, אני אגיד לך. אתה אולי לא תבין את זה, אבל יש לנו קטע שאנחנו קוראים אותו בערב שבת.

לכבודה של שבת אומרים, כי היא מקור הברכה. המקור הברכה, וזה נקרא, יש מפזר ונוסף. אך, אומר, וחושך מאשר אומר אחלה מחסור. אם אתה בחוסך, ברגע שאתה חוסך, בסופו של דבר תמיד חוסך וחזר לך. למה? אתה רוצה שיילכו לעבוד? מה אני צריך לספק לכל האנשים? עוד ועוד, הוא אומר לו. עכשיו, אותו אדם שחוסך, מיישר, חושב ככה. אחלה מחסור, בסופו של דבר ככה.

ומשלי ממשיך הלאה. אוטם אוזנו מזעקת דל, גם הוא ייקרא ולא יענה. זה חוזר אליו כמו בומרנג. הורה אדם מסכן, זקוק, צריך לראות, תראה מה שאפשר. ולי יש, לא שאין לי. אוטם אוזנו. העולם הוא גלגל. בסופו של דבר זה יגיע למצב הזה, ובסופו של דבר תגיע למצב כזה שאתה גם כן תזדקק חלילה ולא תענה. אף אחד לא יסתכל עליך. אתם יודעים, אחרי חורבן בית המקדש השני, מסופר שרבי עקיבא ורבי יוחנן עברו בחוצות ירושלים כשהייתה חריבה וראו ריבה אחת, אישה אחת, מלקטת שעורים מגללי בעלי חיים כדי לאכול.

ראתה אותה, מתביישה, כיסתה את עצמה בשערה, והתקרבו אליה, אמרה רבי יוחנן, בת מיעת. אמרה לו, ביתו של נקדימון בן גוריון, למה? נקדימון בן גוריון שיכל ונתן כל כך הרבה צדקה, שהיה פורש שטיחים של כסף ושטיחים של בדים מיוחדים והיה אומר, תמכרו את זה, תחלקו לעניים. אומר אבי יוחנן, רבי עקיבא, אני זוכר, אני הייתי בחופה שלה, כאשר היא עמדה להינשא שקלו אותה כדי לכתוב את הכתובה שלה בזהב.

אז הוא אומר לה, היכן כל הצדקה שנתן אביך? אמרה לו, הוא לא נתן מספיק כפי היכולת שלו וכפי עושרו. אמר לה, והיכן כל הצדקה שנתן חמיך? אמרה לו, הלך זה עם זה. ברגע שלא נותנים מספיק ולא נותנים נכון, תראו מה שקוראים למצב הזה. עכשיו, הגמרא אומרת: איזו הצדקה שמצילה את אותה אדם ממיתה משונה? נותן ואינו יודע למי נותנה.

נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. אתה נותן, העיקר שנתת. אתה לא יודע למי נתת. וזה חשוב. אדם לא יתבייש על-פי זה. יש הרבה הרבה היום מקומות של גמילות חסד. אתה נותן הוראת קבע ואתה לא יודע למי נטעת. וגם זה שמקבל, הוא לא יודע ממי הוא קיבל. כמה שזה חשוב הדבר הזה. ממשיכה ופסוק נוסף בדרך ירת זאת: ידיך שלא קפצה מן הצדקה, מה יעשו לך כל בעלי הזרוע.

כשלא קפץ, כשלא קפצה מן הצדקה. עכשיו, גם האנשים האלה שחלילה עומדים כדי להתקיף אותך, אין לך מה לדאוג. שום דבר. אל תהיה מודאג, הלך לפניך צדקיך. עכשיו, במסכת דרך ארץ זאתה כתוב: ואוהב את העניים כדי שלא יבוא בניך לאותה מידה. כמה, שאלו פעם את רבי עקיבא, אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העני, אז למה הוא ברא אותו, עני?

היה מעשיר אותו. הוא אומר לו, עונה רבי עקיבא, כדי שדרכו אתה תוכל לעשות צדקה וחסד ותזכה להמון להמון מצוות בדרכים הגדולות האלה. לכן, כשאנחנו מסתכלים ואנחנו רואים כמה כוחה של הצדקה, כמה כוחו של גמילות חסד, לכן חכמינו אומרים, צדקה עושים בין אם עשיר בין אם עני. חסד עושים גם עם החיים וגם עם המתים. כי חסד אנחנו לא מצפים לתגובה חזרה.

ולכן, הנושא הזה של חסד, יש לו משמעות בכל הראייה שלנו. ראייה אנוכי נותן לפניכם. ברכה וקללה. אל תסתכל על הקללה, תסתכל על הברכה. יהודי שמסתכל ורוצה את הברכה, והוא נותן לפניך אשר תשמעו. ברגע שאתה, אשריך שאתה שומע. אשריך שאתה נותן כפי יכולתך. לא מבקשים ממך יותר. כי מה שאתה נותן זה לא שלנו, זה משלו אתה נותן.

שאלו פעם אחד מאשרי העולם למה נאמד העושר שלך. אמר, העושר שלי נאמד במה שנתתי, לא במה שיש לי. מה שנתתי זה העושר שלי, וזה נאמד. יהי רצון, בעזרת השם, שימלא שאת ליבכם לטובה ולברכה, ותמיד תהיו בין הנותנים ולא בין המקבלים, ותמיד תראו את טובת חברנו ולא את חסרנותיו, כי ראה אנוכי נותן לפניכם, כפי שהרב קוק אומר, הקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי עיניים.

בעין אחת לראות את יתרונו של חברו, בעין השנייה לראות את חסרונו שלו. אם נראה את חסרוננו, תמיד נוכל להיטיב לחברנו. בפרקת השם עליכם, אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.