סיכום חומש שמות

תמלול השיעור

, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו היקרים, ברכת השם עליכם. השבת פרשת פיקודי מסיימים את חומש שמות שעליו נדבר בהמשך והפרשה למעשה מסכמת לנו את כל עבודת המשכן לפרטי פרטים, מה ההוצאות, מה ההכנסות, מה עשו, עם מה, מי עשה. והדבר הזה כל כך מלמד אותנו לאורך כל הדורות, שאם אתה עושה משהו בחיים, למען הכלל, וגם למען עצמך, תעשה אותו כמו שצריך.

ולא רק שתעשה אותו כמו שצריך, תעשה אותו במחשבה צלולה, באמת ובאמונה, תעשה את הדבר הזה בניקיון כפיים, כי כל דרך קצרה היא בסופו של דבר ארוכה. ולכן, התורה מלמדת אותנו שהמשכן, שבסך הכול זה אוהל, שהוא נייד, ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יחזיק. ברגע שהגיע הציווי, ואנחנו רואים את פרטי הפרטים, ואנחנו רואים עוד תכונה מאוד מעניינת, שאני חושב שצריכה ללמד כל מנהיג ומנהיג עלי אדמות, שהוא צריך למסור דין וחשבון לממונים עליו, לציבור שהוא מופקד עליהם, בדרך של "והייתם נקיים" מהשם ומישראל.

אנחנו רואים כאן את משה רבנו לא רק ניקיון כפיים, לא רק ענווה, אלא גם כאשר הוא רוצה לתת דין וחשבון או לקבל את כל התרומות מעם ישראל, היו בשלושה: בצלאל בן אורי בן חור, העוליאב, הוא עליהם, בניו של אהרן, כולם, זאת אומרת, בודקים לפני ולפנים היכן, איפה הלך כל שקל, איפה הלך הזהב, איפה הלך הכסף, איך כל דבר ודבר לפרטי פרטים.

כי ידוע דבר אחד, איש ציבור, לצערנו הרב, תמיד יהיו עליו חשדות. יהיו כאלה ליצני הדור שתמיד יבואו באיתנו ויגידו, אה, הנה, זה לקח משלנו, זה עשה כך, זה עשה כך, אפילו על משה רבנו. ידיד ראש אומר שליצני הדור, כאשר הביטו אחרי משה עד בואו, אומר אחד לחברו, ראה את צווארו, ראה את שוקיו, איזה גודל. מה קרה לעשות? משה רבנו גדול, יש חז"ל אומרים עשרה מות עורכו, גדול, אז חברו, מה עונה לו?

על מה אתה מדבר בכלל? משלנו הוא אוכל, משלנו הוא שותה. יותר מזה, כאשר היו רואים אותו כך, היה בא אחד לחברו ואומר לו, תשמע, מה אתה רוצה? הרי כל מלאכת המשכן הוא אחראי עליה. כסף, כיכרי זהב, נחושת, כל מה שיש. אז מה אתה רוצה? שלא יהיה עשיר? למרות שלא היה לו כלום. למרות, התורה מעידה עליו, עניו האיש משה עניו מכל האדם על פני האדמה.

לא היה לו שום דבר. אפילו עם ישראל עסקו בכל השלל, בכל מה שלקחו ממצרים, מהמצרים, מהבתים וכולי. היחיד שלא לקח כלום זה משה רבנו, במה הוא עסק? בעצמות יוסף. לכן חכמינו אמרו עליו, חכם לב ייקח מצוות. זו הנקודה. יש סיפור מאוד מעניין דווקא בפרשה כתוב כאן: וחסד פיקודי העדה מעט כיכר ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש. מה קרה?

החשבון הזה מדויק. אלא מסבירים חז"ל שכאשר משה רבנו הגיש כדי לתת אותם לממונים ולאחראים, הוא רואה שחסרים לו אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל. עכשיו, מה יגידו עליו? בוודאי, משה רבנו לקח את זה, מה זה טבעי, הוא קרוב הצלחת. ומסבירים חז"ל שהוא נכנס למשכן ובוכה. מה יאמרו עליו? ולפתע הוא נתקל בתקרה. ומה הוא רואה?

הוא מסתכל על המשכן והוא רואה שהמשכן הרי עשוי. אנחנו רואים חלקים-חלקים שמתקפל והופך להיות כמו אקורדיון, חתיכה אחת. אז הוא מסתכל ואומר, רגע, איך הקיפול הזה? איך התזוזה הזאת של החלקים של המשכן? רק מתברר אחר כך כשהוא חשב, אני זוכר פעם, כשהיינו ילדים, כשהארונות היו בדרך כלל במקום צירים, היה מסמר כלפי מטה ומסמר מלמעלה, וזה היווה כציר, ואת המסמרים האלה לא ראו בכלל.

ואז הוא מתחיל להסתכל ואומר, רגע, איך זזים העמודים האלה? ואז הוא נזכר, את האלף ושבע, מאות ושבעה וחמישה ושבעים שקל, עשה ווים לעמודים, כדי שיהיה רגוע עד כדי כך. ובאמת, אחת הנקודות המעניינות בעבודת המשכן, יש משפט מאוד מאוד באמת שובה את ליבנו, שחוזר על עצמו שמונה עשרה פעם, וכאשר ציווה השם את משה. כל תנועה, וכאשר ציווה השם את משה, כאשר ציווה השם את משה.

זה מה שאנחנו שומעים. ויש בתוך השמונה עשרה פעם, פעמיים, ככל אשר ציווה השם את משה, כן עשו. חז"ל מסבירים ששמונה עשרה פעמים האלה, שבא ציווי כאשר ציווה השם את משה, לא עשה מדעתו דבר בכל המשכן הזה, כנגדו חז"ל תקנו את תפילת שמונה עשרה, שיש בה שמונה עשרה ברכות. כאשר ציווה השם את משה, כן עשו. הוא מעניין מאוד. לעבודת המשכן, שחוזר על עצמו פעמיים שלוש, ארבע מאות חמישים פסוקים.

בריאת העולם, עשרים ושמונה פסוקים. אתה בא ותואר, מה? מה גדול ממה? כנראה שאצל הבורא עבודת האדם היא בעלת משמעות יותר מאשר עבודת הבורא שהוא נותן לאדם, שהאדם לא טרח ולא עמל בשבילה. לכן לא בכדי משה רבנו, בזמן שהוא בירך אותם, כשסיימו והביאו, ויברך אותם משה, כתוב כך. במה הוא בירך אותם? יהי רצון שתשרה ברכה בכל מעשה ידיכם.

כשאדם עושה, הקדוש ברוך הוא עוזר לו. זה מה שצריך לעשות לאורך כל הדרך. ולכן, כשאנחנו מסתכלים על המשכן, תראו מה שקורה, דבר מעניין. בריאת העולם מסתיימת במה? "ויכל אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד אשר ברא אלוהים לעשות". ובסיום עבודת המשכן "ותחל כל עבודת המשכן", זה לעומת זה עשה אלוקים, עבודת האדם ועבודת הבורא.

ולכן, כשהקדוש ברוך הוא ברא את האדם, הוא ביקש ממנו בקשה ראשונה, לעובדה ולשומרה. תראה מה עשייך מנאים, תן דעתך שלא תקלקל. לא רק שלא תקלקל, דעתך לתקן. אכן, לא בכדי הבעל שם טוב אומר, שתמיד יהיה לאדם בשני כיסיו שני פתקים. בפתק אחד כתוב "ואנוכי עפר ואפר", זו מידת הענווה. ומאידך יהיה כתוב "בשבילי נברא העולם".

כשאדם מסתכל שבשבילי נברא העולם זה לא משנה מה אורח חייו, השליחות שלו תהיה המלאה ביותר והיעילה ביותר ובעלת התוכן הגדול ביותר. מעניין מאוד, אנחנו מסיימים את חומש שמות. ברשותכם בואו ניתן מסע קצר לתחילת הספר, חומש עד לסופו. חומש שמות מתחיל באלה שמות בני ישראל באים מצרימה, את יעקבו שובי דובה וכו' וכו'. אתה מסתכל, ירידה.

הירידה הזאת לאן? למצרים. מצרים, למקום הקשה ביותר, שיש בו מ"ט שערי טומאה, שכל הטומאות של העולם כולו נמצאים שם. מצרים היא בית העבדים, המקור שמי שנכנס לא יכול לצאת יותר משם. מצרים, חז"ל אומרים, זו המכבסה שהייתה אמורה לכבס את בני ישראל כדי להוציא אותם משם, בגלל הנושא הזה של ברית בין הבתרים, הוא עשה עם אברהם אבינו לזרעך, וזרעך יהיה בעבדום, ועיינו אותם ארבעה מאות שנה בארץ עולהים, ואחר כך הם יצאו כך.

בירידה הזאת יעקב אבינו מאוד דאג, עד שהקדוש ברוך הוא לא הבטיח לו: אנוכי ירד עמך ואנוכי אהלך גם עלו, ואז הוא רואה שם נקודה מאוד מעניינת. ואלה שמות בני ישראל באים מצרימה, לא מצרים, כי מצרים תחילתה מהם פתוחה וסופה מהם סגורה. אבל כשיעקב אבינו יורד והקדוש ברוך הוא מבטיח לו, השכינה יורדת איתו. חכמינו אמרו: מצרימה בגמטרי השכינה.

ירדו איתו. ושם היה כל העינוי, ושם היו למעשה כל הצער והיגון, שכל התעללות, למעשה התחילה השואה הגדולה בעם ישראל. ובכל זאת, בניגוד לכל התחזיות שהעם הזה היה צריך פשוט להיכחד מן העולם, הנה, כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. ומה קורה שם? קורים שם דברים בלתי רגילים, והם למעשה כל הנושא של החסד בין אדם לחברו.

כל מסירות הנפש של אותם בודדים, שלא חשבנו עליהם, בתוך מלחמת העריצות, בתוך פרעה העריץ הרשע הגדול ביותר. ואז אנחנו רואים נקודות אור שהם מפיחים תקווה באדם עצמו, ביהודי. ולא עשו כאן מילדות העבריות, דת פרעה ותחמול עליו, מרים שבאה ואומרת לאבא שלו: לאבא שלה הגזירה שלך יותר גדולה, וכן הלאה. אנחנו רואים בדיוק את כל הנקודות.

ואחר כך, כמובן, מתחיל משה עם של ישראל. ומשה עם של ישראל גם לא רוצה ללכת, כי הוא יודע בדיוק. גאולה זה לא דבר קל. גאולה זה צער, זה יגון, זה עינוי, זה סבל. זה למעשה מהפכה שלמה של העולם כולו. לטהר אותו בכל התאומות. ואיך אפשר להוציא אנשים שהם שקועים במ"ט שערי טומאה. אנחנו רואים באמת, השם יילחם לכם, אתם תחרישוּד.

באים עשרת המכות ומתקדמים קדמים. מתקדמים קדימה, רואים בדיוק את הניסים, את הניסים הגדולים של קריעת ים סוף. עוברים משם, שוב, יש טענות, יש מענות מוצדקות, נכון. אבל הנה, מגיע מן, מקבלים מן וסלב וענן ועמוד האש להוביל אותם בדרך. ולאן הכיוון? כדי לטהר אותם, להגיע לקבלת התורה. והם מגיעים למעמד הר סיני. שם מדהים.

מפגש ישיר בין הקדוש ברוך הוא לבין עמו. לא היה דבר כזה, וגם לא יהיה יותר. אתם ראיתם, כי מן השמיים דיברתי עמכם. זה פשוט מעמד שאי אפשר לתאר אותו. חז"ל מסבירים את זה על פי תורת הקבלה, שכל נשמות עם ישראל בכל הדורות, עד ביאתו של משיח, כולם היו נוכחים במעמד הר סיני. פעם אמר לי הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק וקדוש לברכה, אמר לי, תקשיב חכם, כל אלה שמתגיירים, כולם, אומר לי, אלה נשמות אבודות שהיו במעמד הר סיני והתפזרו.

הם סוגרים מעגל וחוזרים. ואנחנו רואים באמת, בתוך התרוממות נפש הזאת, הגדולה, העלייה. אני אמרתי, אלוהים, אתם ובני העליון כולכם. המוות פסק מן העולם, כוח הרע עשה והלך. והנה, בתוך כוח הטוב, ההתרוממות נפש הגדולה הזאת, בום, מגיעה הנפילה הגדולה בחטא העגל. קום עשה לאלוהים שלא היו לפנינו וכו'. ואתה רואה בדיוק זה מול זה.

הקדוש ברוך הוא חורט את הלוחות והם חורטים בעגל, כל הדברים האלה. וזו הבעיה הכי קשה שהייתה. ומשה רבנו כבר, איך אומרים? ידיו רפו. אין לו מה לומר. אפילו הקדוש ברוך הוא, כביכול כועס עליו, לך רד. אם עמך עשית את הדבר הזה, לא צריך אותך. ומשה רבנו, אנחנו רואים בדיוק דוגמה של מנהיגות, ממנה אנחנו צריכים ללמוד. "אם עין מחנינה מספרך אשר כתבת" הוא עומד איתן.

וזה לא משנה, הגרש אותו, הקדוש ברוך הוא מגרש אותו והוא לא יורד. והוא עומד ומוסר את נפשו לאורך כל הדרך. עד כדי כך שהקדוש ברוך הוא רואה את הנשמה הגדולה של משה, שננזף והכול, זה לא מעניין, בשביל עמו מוכן להקריב את נשמתו, את נפשו, את הכול. ואז באה התגובה שיכולה לבוא אצל כל יהודי ויהודי, אם מוסר את נפשו על עם ישראל ועל תורת ישראל.

"ידעתיך בשם, גם מצאת חן בעיניי". ומשה רבנו עושה דבר מאוד מעניין. אי אפשר להשאיר קדושה וטומאה ביחד. צריך לטהר את הכול. צריך לטהר את הכול, וצריך להבין איך עובדים את הבורא. אנחנו לא עובדים לא את העגל ולא את הלוחות. אנחנו עובדים את הבורא דרך לוחות הברית. ואז הוא גם שובר את הלוחות וגם את העגל. אבל את העגל, מה הוא עושה לו?

הוא טוחן ומשקיע את בני ישראל. עד היום, כל יהודי ויהודי בואו ולתקן ולו פסיק קטן מחטא העגל. וכאן, והתאבלו העם, הרגישו בדיוק מה שעשו. הרגישו מה שפגעו, פגעו באלוהים ופגעו במשה עבדו על כל הטוב שהוא עשה להם. הדבר, המכה הכי קשה ביותר היא כפיות הטובה. הם מתקדמים קדימה. ובתוך כל האבל הזה, בתוך כל הסליחה הזאת, בתוך כל העבודה הקשה, משה רבנו מבין דבר אחד:

שעם ישראל צריך להוכיח את עצמו כדי לתקן. כי לכל דבר בחיים יש תיקון. אם אנחנו מסתכלים קדימה, ולא בוכים רק לאחור, עשו לי, אכלו לי, שתתפו לי, זו לא המטרה. המטרה היא איך אני מתקדם קדימה. חלילה נפלתי, יש לי מהמורה מסוימת, יש לי פגיעה, איך אני ממשיך הלאה? ואיך אני ממשיך הלאה? אני ממשיך בדבר אחד, הצליח בעשייה.

ועשו לי מקדל ושכנתי בתוכם, לא בתוכו. כל יהודי ויהודי בדלת אמותיו יכול לקדש שם שמיים. כל יהודי ויהודי, אצלו זה עולם שלם. לא בכדי, חז"ל אומרים, וצדיק באמונתו יחיה. עד כדי כך. ובאה המלאכה הזאת של מלאכת הקודש, של המשכן. זה לא המשכן העיקר. העיקר זה את רוממות הנפש של האדם. לא המשכן העיקר, אלא עולם הנתינה והחסד שגברים ונשים כולם רואים לשם מצווה לא מהססים.

ועל כך יש פוקוס מיוחד דווקא לנשים הצדקניות. ולא בכדי. הנשים האלה לא השתתפו בעגל. הנשים האלה לא השתתפו בנושא הזה של חטא המרגלים. לא הוציאו דיבת הארץ רעה. הנשים בסוף הדרך רצו גם נחלה בארץ ישראל שלא ראו אותה. ולכן שלמה המלך משבח אותה. אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה. אלוהיך ישראל לא מצאתי. אבל כאן אנחנו רואים את חוכמת הלב שלהם בדרך, את הנתינה.

למה? לקדושת המקום. כמה חשוב הדבר שליכד אותם זה הדבר המדהים ביותר, זה המשכן. אותו אוהד, אותו דבר פשוט. לעיתים אנחנו לא מבינים. האדם, האושר שלו לא בא רק בממון. כשאני מסתכל על הדוגמה של רבי עקיבא, שבתחילת דרכו היה עני מרוד וישב בבקתה וישנו על קש, וכדי לנחם את אשתו מגיע אל יום הנביא במיוחד, מחופש לאדם עני ומקיש לו בדלת ואומר לו: אשתי ילדה, אם יש לך קצת קש לתת לי כדי שאשתי תאכל להניח את התינוק עליו.

אז הוא בא לאשתו ואומר לה: תראי, לנו ברוך השם יש קש. יש אנשים שגם את הקש אין להם. כשאדם מסתכל על יותר גרוע ממנו, הוא תמיד מתקדם קדימה. אל תסתכל על זה, יש לו וזה וזה, זה הבעלו. מה יש לי וברוך השם שיש לי, יש כאלה. גם את זה אין להם. וזאת הנקודה של המשכן. ובמשכן אחת המשימות המדהימות זה הנשים הצדקניות שוב שהן נתנו.

יותר מזה, מה אני לומד גם מכאן, מעבודת המשכן. כתוב: הנשיאים, והנשיאים הביאו את הבוסם תשמן. ונשיאים שם בכתיב חסר. ומדוע? חז"ל אומרים שהם באו בגלל שהם עשירים. אמרו למשה רבנו, תבקש קודם כל מהעם, מה שיחסר, עלינו. הם לא יודעים רק שעם ישראל לעולם אינך מבין טבעה של אומה זאת. מבקשים לעגל, נותנים. מבקשים למשכן, נותנים עוד יותר.

ופתאום אנחנו רואים: ויעבירו קול במחנה. ויקלה העם להביא. די ויותר. ואז הנשיאים, כשבאו, אמרו להם: משה רבנו יש הכול. והנשיאים הביאו את הבוסם שם. עד כדי כך הם הרגישו כל כך רע שההשתתפות שלהם לא הייתה גדולה. למה? חז"ל רבה, מה שביקשו מכם, תעשו. אסור להתגאות על האחרים. וכאן בסיום הדרך אנחנו רואים דבר מעניין.

ויקם יתחצה סביב המשכן וייטב וכו' וכו'. ויקם משה את המשכן. משה בעצמו, למרות שהוא נתן את ההוראה, למרות שהוא ראה, עשה את הכול. המשכן נקרא על שמו. והנה אנחנו רואים דבר מעניין כאן בסיום. וייחס הענן את האוהל מועד וכבוד השם מלא את המשכן. במידת הענבה הגדולה, שימו לב, איפה הקדוש ברוך הוא שוכן? שוכן באוהל, הרי מלוא כל הארץ כבודו.

לא, כל יהודי ויהודי הוא יכול להיות משכן מעט. כל יהודי ויהודי שהבית שלו זה משכן קטן. יש לו את המזוזה בכניסה, יש לו את ספרי הקודש בבית, יש לו את הכשרות, יש לו את טהרת המשפחה בחדר השינה שלו, יש לו את חינוך הילדים על השולחן, יש לו את נרות השבת שהאישה מדליקה. זה כמו המנורה הגדולה שמאירה. אם הנשים היו יודעות מה הגודל של הדלקת שני הנרות האלה בשבת, למרות שעל פי הלכה אנחנו מחויבים רק בנר אחד.

ומדליקים שניים, נכון? חז"ל אומרים, אחת כנגד שמור, אחת כנגד זכור. פעם תלמידה אחת שאלה אותי, הרב, למה צריך שניים? אמרתי לאחד, בשבילך עד לבעלך. שלום בית זה חשוב מאוד מאוד. ולכן חז"ל מסבירים שכאשר יש שבת וחנוכה ולאדם יש לו או להדליק נרות שבת או נרות חנוכה, אז אומרים, ידליק נרות שבת מפני שלום בית. תראו כמה שלום גדול.

לכן משה רבנו, כשהוא רואה את הדבר הגדול הזה, הוא אומר, את זה, זאת הדרגה של עם ישראל, שאינני מבין את טבעם, אני בעצמי לא יכול להיכנס. כתוב כאן בצורה, ולא יכול, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו יענן. הרי אתה מדבר פה אל פה, הקדוש ברוך הוא אומר, אני כנראה לא מספיק ראוי. אני לא יכול לעשות את זה. עד שהקדוש ברוך הוא, נראה בפרשויות הבאות, בורא עולם קורא לו ויקרא אל משה, קורא לו להגיע.

ואנחנו רואים דבר אחד, תראו איזה עוצמה אדירה אחרי נושא של המשכן. ומוריי ורבותיי, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נחרבו. כתוב, אין לפיקודי המשכן משכן. אומר, שניהם נחרבו, כי יד של גויים הייתה בהם. כי הבנייה והחנות והכול, השתתפו בזה גויים. אבל אוהל מועד, עבודה עברית נטו. כולה באה בקדושה. אז האוהל הזה, למעשה אוהל מועד, לעולם.

הוא לא נחרב. יש אומרים שהאשיהו המלך גנז אותו, ואנחנו נראה אותו לעתיד לבוא. אבל בית המקדש השלישי לעתיד לבוא, לא רק שלא יחרב לעולם, אלא הוא, השכינה תשרה עליו לעולם, שכתוב: "מקדש השם, כוננו ידיך". אין עבודה של גויים, אין עבודה של זרע. וכאן הענן, וביעלות הענן מעל המשכן יישאו בני ישראל בכל מסעיהם. שימו לב, על פי השם יישאו, על פי השם יחנו, איזו דרגת קודש שזכו האבות שלנו במדבר.

תראו, שלב אחרי שלב, וכל זה בגלל דבר אחת. ברגע שאנחנו מתחילים להאמין, יהודי שמאמין, כוחה של אמונה, אין לה גבולות. לכן אנחנו נמצאים כאן, צריכים היום ואז להודות לבורא עולם על מה שקורה עכשיו בסביבה שלנו, איך טובחים באנשים, איך רוצחים רצח בדם קר. עם שלם, עכשיו הרוסים עם האוקראינים. היום אנחנו מבינים יותר, ואני מקווה גם המנהיגים שלנו שיבינו, מה שאמר בלעם:

"אין עם לבדד ישכם ובגויים לא יתחשב". "אין עם לבדד ישכם". עם ישראל לא צריך לסמוך לא על ארה״ב ולא על ברית נאט"ו ולא מאט"ו ולא כלום. צריך לסמוך על בורא עולם למעלה ועלינו פה למטה. אין עם לבדד, אם הוא לבדד ישכם. אבל הוא בגויים. אלה יעזרו, אלה יסייעו, לא יתחשב. גם יהיה מעורבה ולא יתחשב, ואנחנו רואים את זה היום.

לכן עם ישראל לא בכדי העם לבדד ישכם. יהיה רצון בעזרת השם שימלא משרת לבכם לטובה ולברכה ולששון ושמחה, ויאסר מעלינו את כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני אדוני רופאיך. חזקו ואמצו חזק חזק ונתחזק, שנוכל להמשיך בספרים הבאים בעזרת השם. אמן ואמן.