זכר קדושים לברכה
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, ברכת ה' עליכם, שבת פרשת אמור. שבוע הזה שבוע מיוחד במינו, בעיקר כאיש טבריה, שזכתה טבריה, וזכו כל התושבים שהם מסתופפים במחיצתם של ענקי הדורות, והשבוע הזה כמובן ההילולות של ענקי הדורות של רבי מאיר בעל הנס, שהיה בי"ד באייר, רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ומורם ורבם, גם שלהם וגם של רבים אחרים, רבי עקיבא, שזכותו יגן עלינו ועליכם, אמן ואמן.
אנחנו נתחיל קצת בנושא של הפרשה, רעיון קצר, ואחר כך נעבור לגדולי הדורות ומי אנחנו שיכולים לומר ולו במעט למלאת פינו שירה על הזכות הגדולה שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בנשמות הגדולות האלה. פרשת אמור מדברת על סוגי הקדושה. בהתחלה התורה מתעסקת בקדושת הכהנים, מתוך כלל ישראל. במציאות של העולם שלנו יש תמיד קו מחבר בין הדומם, הצומח, החי והמדבר.
נכון, אלה דרגות, אבל האדם הוא שמקדש אותם. התורה נתנה לנו באמת הפרדה. לא הפרדה של מעשה עלולה, חלילה, לפגוע באחר, אלא הפרדה של דרגות בקדושה. יש לנו עם ישראל מובדל. אתם תהיו לי עם קדוש. זה העם, הקדוש ברוך הוא בחר מכל העמים אשר בחר בנו, מכל העמים, ולהטלן אותה. הקדושה שלנו נובעת מהיותה של קבלת התורה. אז זה, עכשיו, בתוך עם ישראל ישנה גם דרגות.
יש את הכהנים, יש לוויים ויש ישראל. אבל החוט המשולש הזה, אסור שזה יינתק. שזה אחד מחכמי הסוד אמר שהמילה ציבור זה ראשי תיבות. צדיקים בינוניים ורשעים. עם ישראל חייב להיות שלושת עמים אלה. לכן, גם בקדושה יש רמז נוסף שאומר, ונתן עליו מים חיים אל כלי. אז אומרים, כלי זה כ"ל י"ת כהנים לוויים ישראל. עכשיו, ישראל אמרנו, מובדלים מהאנושות כולה.
עכשיו, בתוך ישראל יש גם את החכמים, שהם גם מובדלים. עכשיו, בתוך מחנה ישראל יש לנו כהנים לוויים וישראל וגרים, ואת זה אסור לנו גם לשכוח. העובדה שרבי מירי בעל הנס הוא בנם של גרים, הענק שבענקים, רבי עקיבא רבם בנם של גרים, גם הם נמצאים איתנו. הקדושה, מה זה? הקדושה היא הופעת החיים במלוא שלמותם ומציאותם האמיתית.
אנשים חושבים שקדושה זה פשוט היבדלות מהחיים, וזה לא נכון. זה חיבור בתוך החיים. כתוב, "בטומאתם אשר אנכי שוכן בתוכם". זאת אומרת, גם בתוך הטומאה, שכביכול היא נראית עראית, הקדוש ברוך הוא נמצא. מה המטרה שלו? הרי הוא קדוש, אנחנו אומרים, אתה קדוש ושמך קדוש. הקדושה שנמצאת פנימה, המטרה שלה היא דבר אחד פשוט: לקחת, כמו שאמרנו, אתה דומן, אתה צומח, אתה חי, נדבר, ולהעלות אותו לדרגה מאוד גבוהה.
אולי אחת הדוגמאות שריגשו אותי, ואחר כך, מישאל, אנחנו נטריט את זה. אתמול נתתי שיעור לתלמידים הגיאורים בזום. כשסיימתי את השיעור, מתקשרת אליי תלמידה, אומרת לי: רב שאולי, אני שולחת לך פה תמונה שאני עמדתי המום ויש לי צמרמורת. אמרתי לה: מה קרה? אומרת: תשמע, תשמע, כשדיברת על הנושא הזה של החגים ושל גדולי הדורות, היא אומרת לי: יש לי חתול.
והחתול עמדה מול המחשב מעל חצי שעה לא זזה. אומרת לי: צילמתי, ואני אשלח לך את התמונה. מאוד מאוד מרגש. אמרתי לה: תשמעי, יש לאדם השפעה על כל הטבע שהקדוש ברוך הוא בריא. ולכן יש דברים שקשה לנו מאוד להבין אותם. אצל הגויים בשבילם קדושה זה להתנזר, ללכת להרים, ללכת לאיזה מערות ולהתרחק. לא להתחתן, לא להביא ילדים, לא לקיים מצוות, לא שום דבר.
לשבת לבד בינו לבין בוראו. זה הכול. אתם יודעים שבנצרות, למשל, האישה זה השטן בהתגלמותו. למה? הם טוענים שהיא הביאה כביכול את המוות לעולם, ולכן השטן מתגלמותו. ולכן הם עושים את הנושא הזה של הנזירות, שהן הולכות ומתרחקות מהגברים והולכות שם. וזה בדיוק בניגוד ההלכה. אצלנו האישה ומעמדה וכבודה היא שותפה, איך אומרים, מתוך המשולש הזה של הקדוש ברוך הוא אביו ואמו.
ולכן יש בזה קדושה מיוחדת. אצלנו לא, הקדושה איפה נמצאת? בכל מקום. יהודי יכול לקדש שם שמיים בכל מקום. יהודי, אם הוא רוצה להיות קדוש, הוא לא מתנזר מהאוכל, אלא הוא אוכל בקדושה. יהודי שרוצה להיות קדוש, הוא לא מתנזר מחיי האישות, אלא הוא עושה את זה בקדושה. איך אמר החפץ חיים? פעם, הבעל שם טוב, הארי הקדוש, כל גדולי העולם, שבזמן שהנשים שלהם חוזרות מהמקווה, הם מרגישים ערב חופתם.
זאת אומרת, כל זה קדושה. אפשר לעשות את הדברים האלה בקדושה. עכשיו, בקדושה נמצאת, למעשה, אנחנו נמצאים בתחום המותר. זה שאני אוכל, זה קדושה. זה שאני אוכל ומברך לפני ומברך אחרי, למעשה, הבאתי לדרגה של קדושה. מעניין מאוד, אולי נקודה אחת, אנחנו גם מקדשים את הזמן. יהודי בחגים אומר, ברוך אתה ה' אלוהים ומלך, מקדש ישראל והזמנים.
עם ישראל מקדש את הזמן, מקדש את החודש, שאנחנו נמצאים בברכת החודש, מקדש את חגי ישראל, עם ישראל. אכן, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אל תקרא אותם, אלא אתם. אתם תקראו, לפי הדרך שלכם. זאת אומרת, כמה כוח הקדוש ברוך הוא נתן לאדם, ליהודים מישראל, להתעלות. עכשיו, ויש דברים רוחניים שמאוד מאוד קשה להבין אותם, אבל רק ברמז.
חכמינו מסבירים מדוע באמת התורה אוסרת על כהן, למשל, לשאת גרושה. אלמנה יכולה לשאת גרושה? לא. אלמנה, גם כהן גדול לא יכול לשאת. מה הסיבה? מה הפסול בגרושה? הרי גרושה קיבלה גט, והיא מותרת לכל אדם וכו'. אז הם מסבירים חכמינו בתורת הסוד. האישה שנישאת היא מחוברת לבעל נעוריה בחיבור רוחני מעבר לקידושים האלה. ואז מה שקורה, הוא אומר, הגירושים, לא המוות, הגירושים אינם מצליחים להפריד בכל נעימי החיים המחוברים אליהם.
זאת אומרת, גם כשהאישה התגרשה, היא מחוברת בנימי נפשה, בנימי נשבתה, עוד לבחור הקודם. למרות הגירושים ולמרות זה הכול. ואז הוא אומר ככה, הנפשות נשארות עדיין מעורות במקצת זו בזו. ולכן, כהן, שהוא בדרגה גבוהה, לא יכול לשאת אישה גרושה. וזה, למעשה, יש לנו שלוש קדושות, קדושת הזמן, קדושת המקום וקדושת האדם שיש לנו.
והקדושות האלה הן למעשה נמצאות בתוך עמי אנוכי יושבת. וברשותכם, אני עובר לרבי עקיבא. רבי עקיבא קבור אצלנו בטבריה. רבי עקיבא אחד מגדולי התנאים שחי בתקופה שבין חורבן הבית השני למראית בר-קוכבא. הוא זכה לראות את שני הדברים. אנחנו מסתכלים, שמו של למעשה רבי עקיבא, בנם של גרים, היה לכולם קצת היסטוריה עליו, היה רוע צאן, חסר השכלה, למעשה רוב ימיו רועה אצל קלבא סבוע, אחד מעשירי ירושלים, ועלה לגדולה בזכות שקדנותו העצומה.
את האמת, התחיל לימודיו בגיל מבוגר, שאומר בגיל 40, בזכות רחל אשתו, כולם מכירים את הסיפור. גם זה לא ברור לנו בכלל, אלא רק אנשים מיוחדים במינם יכולים להביט על האדם, ולראות שתמונה בו נשמה ענקית. והנערה הזאת עוזבת את הכול, את כל מנעמי השלטון, את כל העושר, את כל העושר שיש בבית אביה, נערה צעירה, ומסתכלת ומביטה מתוך, מי יודע, כמה מאות של רועים שיש לאבא שלה, ומביטה על אדם מבוגר בגיל 40 ואומרת לו, תשמע, אם תלך ללמוד תורה, אני מתחתנת איתך.
הוא עומד המום. מי הוא ששילמד תורה בגיל כזה שרואה אנלפ"ב, אין לו לא הורים, לא קיבל השכלה יסודית, לא כלום. אבל הוא גם לא מבין. אבל הוא יודע דבר אחד, אם האישה הזאת עשתה צעד כזה, זה צעד, היום, באנשים בעולם שלנו, אומרים, צעד של התאבדות. אבל כנראה הראייה שלה הרבה הרבה יותר גדולה מהראייה שלנו, והיא הייתה מוכנה להקדיש את כל חייה הטובים כדי להגדיל תורה ולהתירה.
ובאמת, האיש הזה, כשנתנה לו את החיזוקים האלה, כשהיא נתנה לו באמת את ה... סללה לו את הדרך והיא מוכנה ללכת לקראתו בכול, עשה את הצעדים שבלתי יאומנו. לכן, אחת מהנקודות שראינו, אומרים על רבי עקיבא, שבתחילת דרכו עמד ליד סלע וראה, הסלע הזאת מטפטפת מים על סלע אחר, הוא מסתכל ומביט ומביט, והוא אמר, אבנים שחקו מים.
מה זאת אומרת? הרי היה צריך להיות שלא אבנים שחקו, אלא מים שחקו את האבנים. הוא מסתכל, הוא אומר, מה ערכה של הטיפה, טיפת המים הזאת? כלום. אפס. אבל טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, אפילו הסלע הקשה ביותר לאט-לאט נשתחק. אבנים שחקו מים. זאת אומרת, האבנים נשחקו מהטיפות הקטנות הזאת. וזה נותן לנו מסר לדורות, לנו, לכל הדורות.
כוד ההצלחה הוא כוח ההתמדה. הרגע שאני מתמיד, זה כוח ההתמדה. אירוע, רבי עקיבא למד את רבי אליעזר את רבי יהושע, וכולנו מכירים, לגדל דור ישרים מבורך, 24,000 תלמידים, שמתוכם כמובן הצליח להציל חמישה, וביניהם רבי מאיר בעל הנס, לרבי שמעון בר יוחאי, זכותם יגן עלינו. וודאי שזאת מכה קשה לעם ישראל, מכה קשה לתורת ישראל, ולכן אנחנו נוהגים מנהגי האבילות מתחילת חג הפסח עד ל"ג בעומר, 33 הימים שעושים.
אחת הנקודות, מספרים על רבי עקיבא, שבתחילה, כשהוא ראה תלמידי החכמים, הייתה לו קנאה גדולה אליהם, ומתוך הקנאה למעשה באה מעין שנאה. הוא אמר, כתב כך, מי ייתן לי, כשהיה עם הארץ, מי ייתן לי תלמיד חכם, וישכנו כחמור. עד כדי כך. למה? כי החמור, בדרך כלל, אם הוא נושך, הוא שובר גם את העץ. הוא בדרך כלל לא נושך. כלב נושך, אריה נושך, החיות האלה לא נושכות, אבל כלב חמור לא נורא. אבל אם הוא נשך, אז הוא שובר את העצם.
לכן, כאשר יששכר נולד, אז יעקב אבינו למעשה, כשמברך את יששכר, אומר, יששכר חמור גרם. זאת אומרת, אפילו את הגרם, את העצם, הוא שובר. ויש מדרש שאומר, כשנולד יששכר, למעשה ירדה נשמתו של רבי עקיבא. לכן, הוא אומר, מי ייתן לי תלמיד חכם וישכנו כחמור. לכן, יששכר, למעשה, אנחנו יודעים מה התפקיד שלו, בין השם, את כולם, אנחנו יודעים, שמח זבולון בצאתיך ויששכר באוהליך.
והתורה. תראו כמה נשמות יורדים מאותם השבטים שנמצאים. כמובן, חכמינו מספרים שגדולתו לא רק מההסברים של התורה, אלא כל אות ואות מהתורה, כולל התגים. כמובן, מי שקורא את פרקי אבות, רבי עקיבא דוגל בשיטה של שכר ועונש. הוא כותב כך, הוא אומר, על הכול משלמים, ומצודה פרוסה על החיים, החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, וכל הרוצה ללוות, יבוא וילווה.
והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכול מתוקן לסעודה. קיצור, אם אנחנו נסביר את כל המגמה של רבי עקיבא, זה כאילו שאנחנו נמצאים בתוך סופרמרקט. לוקחים עגלה, נכנסים, מנהל הסופר למעלה יש לו מצלמה ורואה את הכול, ואז הוא רואה את האדם שנכנס, וכל מה שהוא מכניס לעגלה, אז הוא מעשה, הוא צריך לדעת דבר אחד:
כל מה שהוא מכניס, בסופו של דבר חייב להגיע לקופה ולשלם, ואין דבר כזה בלי תשלום. הוא משלם על הטוב ומשלם גם על הרע. לכן יש מצודה פרוסה, זה הסופר, והכול נפרעים מן האדם. לפעמים, מדעתו ושלא מדעתו. יהודי הביא נניח 200 שקלים, ופתאום עגלה היא להתמלט, ויש 500, הוא אומר, שמע, אני לא ידעתי. מצטערים מאוד, אדוני, זה מה שעשית, הנה, כל הדברים ברורים.
לכן הדין דין אמת והכול מתוקן לסעודה. רבי עקיבא גם אומר, אין אדם שיעשה טוב ולא יחדע. החוכמה היא איך אתה קם ומתעורר מתוך זה. כמובן, הוא היה מבין התומכים הנלהבים במרד בר-כוכבא, והוא קרא עליו, דרך כוכב מיעקב, חשב אותו בהתחלה למשיח, כמובן, תחזב רבי עקיבא. אני חושב שהנקודה שאנחנו יכולים ללמוד עיקרית מכל הדברים של רבי עקיבא, כי אפשר לדבר עליו שעות, הנושא הזה, כשהוא היה מעשרת הרוגי מלכות, והוא קיים הלכה למעשה את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מועדך".
זאת אומרת, אז בכל לבבך, נכון, תורה, ובכל נפשך, גם אם הוא נוטל את נפשך, אתה צריך לדעת ולהאמין בבורא עולם על כל מעשיו ודרכיו, ולא חלילה לערער. ולכן פטירתו הייתה בקריית שמע, והמילה הזאת, "אחד", ומי ששם לב, בתורה כתוב, העין גדולה והדלת האחרונה גדולה, אומר רבי עקיבא, זה העדות שהשם אחד ושמו אחד. לכן פטירתו הייתה גם ביום הכיפורים, שחז"ל אומרים שאליהו הנביא בא וקבר אותו במקום, וסמל המסחרי של רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה.
הלוואי ומי ייתן שבאמת נוכן, באמת ולו במעט, ללכת בדרכיו ולשמור את כל הדרך שהוא הנחיל לעם ישראל. כמובן, אני עובר ברשותכם לרבי מאיר בעל הנס. אחד מעמודי התווך של הנהגה היהודית ואחד הדמויות הבולטות בעולמם של חכמים, בימים הקשים שלאחר מלחמת בר כוכבא. כדאי לדעת, שמו המקורי זה נבי נאוראי, ונקרא שמו מאיר, חכמים אומרים שהיה מאיר עיניהם של חכמים.
מעניין מאוד, דורשי רשומות אומרים, שבדקו שבספר התורה שלו, היו ארבעה שינויים, והם מרומזים במילה מאיר. ואומרים כך, מאיר, מ, א, י, ר. אומר המ"ם, ויר אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. רבי מאיר כותב שם, אל תקרה טוב מאוד, אלא טוב מוות. כי לעיתים, לצערנו הרב, הרבה אנשים שחולים מכל מיני מחלות, מכל מיני צרות, כל זה, המוות גואל אותם.
אז אומר רבי מאיר, טוב מוות. הא של מאיר, ויעש השם אלוקים קטנות עור וילבי שם לאדם ולאשתו לאחר החטא שהיה באכילת עץ הדעת. אומר רבי מאיר, הרי לא היו עורות, בעלי חיים לא מתו. אל תקרה קטנות עור, אלא קטנות אור. וזה הא של מאיר. הי' של מאיר, כותב שם, ובני דן חושים. חכמינו מסבירים שלדן היה לו בן אחד. קראו לו חושים בן דן.
למה הוא בני דן? אלא אצל רבי מאיר כתוב הוא בן דן. הרי של מאיר, כאשר התורה מתחילה למנות את צאצאיו של עשיו, כתוב, הוא מסע ודומא. אומר רבי מאיר, אל תקרא ומסע ודומא, אלא הוא מסע ורומא, כי הרומאים, יימח שימם ושם זכרם, במעשה שהחריבו את מקדשנו והגלו אותנו מארץ. אז הוא אומר, אל תקרדו מאה אלא רומא. עכשיו, יש גם סברה שרבי מאיר קראו לו גם רבי מייש"ע.
רבי מאיר, השם שניתן לו, התואר הזה, שהיה מאיר עיניהם של חכמים. מעניין מאוד שחכמים נותנים תמיד דרגות בגודל עמקותם של חכמים בתורה. יש כאלה שאומרים, זה סיני. אדם כזה קדוש, מדמים אותו לסיני. יש כאלה שקוראים לאותו תנא או אמורה, הוא אדם צדיק, עוקר הרים. זאת אומרת, באמת מסביר ומפרש את כל התורה בכל מיני דרכים.
אז רבי מאיר כתבו, נתנו לו תואר מיוחד. כתוב כך: כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש, כאילו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה. זאת אומרת, הוא גם סיני. גם עוקר הרים וגם טוחנם זה בזה. לכן, לא קבוע לחקם אותו, מפני, לא בגלל גדלותו, שלא ירדו לסוף דעתו. אי אפשר, לדורגות כאלה גבוהות, צריכים לרדת למטה. לכן, רבי מאיר היה בעל כושר הבעה מדהים, שראוי לכל סיום בדרשותיו.
אני מציע שכל דרשן וכל מרצה בעולם היהודי שילמד ממנו כדי שיוכל למשוך את שומעיו ואת רואיו, רבי מאיר היה מחלק את הדרשה שלו לשלוש. שליש באגדה, שליש בהלכה ושליש במשלים. וככה הוא יכול למשוך בדיוק את הציבור ולעניין אותו, להסביר להם ולהגיע לדרגה שלהם. אגב, כדאי לדעת שהוא הראשון מבין חכמי ישראל שקבע שיעור תורה קבוע לנשים.
והוא ידע בדיוק כי נשים באמת הן שהן חנכות, הן בעיקר, בעיקר את הנוער, את הדור הצעיר, הן נמצאות עם הילדים במשך רוב הזמן ורוב היום. לכן, לא בכדי שלמה המלך אומר, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת ימיך. ואת זה עשה רבי מאיר. כמובן, סיפורים גדולים, ואין לנו הזמן כדי לעשות את זה. בסוף ימיו של רבי מאיר פקד את משפחתו אסון גדול, שני בניו מתו בחייו, כשהם קטנים, ואשתו התאבדה בסוף ימיה.
את פטירתו הוא מצא באסיה, שזה באילת, שהוא הלך כביכול, שם הלך כדי לעבר את השנים, את השנה ואת החודשים, והוא ביקש לבוא לקבור אותו בחמת, שם היה בית מדרשו. יש מדרש שאומר שהוא ביקש לקבור אותו עומד ותרמילו בידו ומקלו ותרמילו בידו כי הוא רוצה לקבל הראשון, כי עתידה טבריה ראשונה בתחיית המתים, והוא רוצה גם לקבל את בואו של משיח.
לכן, לא בכדי יהודי טבריה שיבואו על הברכה שקבעו את יום י"ד, כי לא ינעו מתי פטירתו, את יום י"ד באייר ליום ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, שזכותו יגן עלינו ועליכם, ולא סתם יום י"ד באייר. זה יום גדול בעיניי, זה סמל ורמז שתדעו לכם. אדם שאיחר את הרכבת, אף פעם לא מאוחר. י"ד באייר ניתן לאותם אנשים שלא הספיקו לעשות פסח, שלא יגידו, גמרנו, הנה, אבודים, לא. לעולם אדם לא אבוד.
אם יסתכל קדימה, לא על אבו. יש לו עוד צ'אנס, תמיד ינסה, תמיד ינסה, בסופו של יגיע. בסופו של דבר, לכן, י"ד באייר יש לו משמעות של משני הצדדים נוהגים גם לאכול מצע, יש לנו פה גם חמץ וגם מצע. איך אתה מתמודד עם שני הדברים האלה, שזכותו יגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל? וברשותכם, אני עובר לרבי עקיבא. עיני רבי מאיר בעל הנס, שמעון בר יוחאי מלחילה.
כן. רבי שמעון בר יוחאי, מוריי ורבותיי, אנחנו יודעים, הוא בן דורו של רבי מאיר בעל הנס, מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא שנותרו בחיים. אחד משבעים הזקנים, שהתכנסו לאחר מרד בר-כוכבא ועברו את השנה בסתר בבקעת בית רימון, פה אצלנו בצפון, השתתף בכינוס באושה שבגליל התחתון, בו הונח היסוד למוסדות ההנהגה המחודשת. תפס מקום חשוב ביותר בין חכמים בתחום ההנהגה, ההוראה, השיפוט והלימוד.
היה קיצוני בדעותיו לגבי היחס של לארץ ישראל ולגויים. היום, אם הוא היה בזמננו, יכול להיות שהיה נעצר. הוא אמר דבר אחד פשוט: טוב שבגויים הרוג, הוא אומר, וטוב שבנחשים מרצה את צמחו. בתקופה שלו היו שלוש קבוצות בארץ ישראל לגבי יחסם של הרומאים, כי הרומאים פה שלטו. הייתה קבוצה ראשונה שהשלימה, אומרת, אין מה לעשות.
זו הגזרה מה שנגזרה עלינו, אנחנו לא יכולים להיאבק באימפריה כזו ענקית, אנחנו משלימים עד, איך אומרים, שהקדוש ברוך הוא ירחם. הייתה קבוצה שנייה של העומדים מן הצד. אם מישהו יחליט למרוד או מישהו, אנחנו מוכנים לתת לו יד וכתף ולזרום איתו. הייתה קבוצה שלישית של המתנגדים. המתנגדים, אלה שלא ויתרו על רעיון המלחמה ברומאים, ורבי שמעון בר-אוחייה, בין המתנגדים.
והנה, באחת השיחות שהתקיימה בנושא המצב של הרומאים, הרומאים, היו שלושה מחכמי ישראל, רבי יהודה בא ושיבח את פועלם של הרומאים. תראו מה שעשו בארץ, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות, הכול טוב ויפה. רבי יוסי שתק. רבי שמעון ענה לו, אמר לו, כל מה שעשו לצורך עצמם. מה עשו? עשו מרחצאות כדי להתרחץ בהמהם בכל הזוהמה שלהם, עשו שווקים כדי לגזול כסף לקחת מאנשים.
מי אלה בכלל? אלה באו רק לטמא את הארץ. היה בתוכם שמה. קיצור, אז אמרו כך, יהודה, הרומאים, בא מישהו כמובן וסיפר למלכות. יהודה בן גרים הלך וסיפר למלכות. אמרו, יהודה שסיפר, יתעלה. נתנו לו תפקיד בכיר. יוסי, גם יוסי ששתק, יגלה, יגלו אותו. שמעון, שממש מה שהוא אמר נגד הרומאים, יהרג. כמובן הוא ברח, כל המכירים לקח את בנו והסתתר במשך 13 שנה במערה בבקעת מירון.
שתי נקודות אני רוצה, ברשותכם, לעמוד עליהן אצל רבי שמעון. כאשר הוא יוצא מהמערה, מסופר שמה, הוא בבן שלו, וראה יהודי שחורש. הוא אמר, אנשים עוזבים, חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה, נתן בו עיניו ועשה הוגל עצמות. יצאה בת קול ואמרה, וכי באתם להרוס את עולמי? כנסו פנימה. וחזרו לתוך המערה עוד 12 חודשים כעונש. אחרי 12 חודשים הם חוזרים שוב, וזה היה בערב שבת, ובדרך הם רואים יהודי שהוא הולך עם הדסים ביד.
כמובן, אבי שמעון עוצר אותו, והוא פחד יחז בו. או, תגיד לי, אתה תלמיד חכם? אומר לו, לא. אומר לו, לאן אתה הולך? אומר לו, הולך לבית הכנסת. אז מה אתה הולך לעשות שם? להתפלא? הוא אמר לו, אני לא יודע להתפלל. אז מה אתה הולך לעשות? אומר לו, אני לוקח את ההדסים האלה, ויש כמה בתי כנסת, ואלך לפזר אותם כדי שאנשים יזכו לברך בורא עצי בשמים.
עמד ונשקו על ראשו ואמר, ריק שבישראל מלא מצוות כרימון. מה קרה מהפך הזה אצל רבי שמעון? אומרי ורבותיי, כשיהודי חי בתוך עולם רוחני בלבד, נראה לו שהעולם הגשמי הוא מרוחק ממנו, ואין ליהודי מה לעשות בעולם הגשמי. אבל כאשר יצא בפעם השנייה והבין שהקדוש ברוך הוא, כדי להיטיב עם הבריות ולא ללכת ולהתנזר, הוא הבין שכל אדם ואדם יש לו את הניצוץ, יש לו תפקיד בעולם הזה.
תארו לעצמכם אותו יהודי פשוט, שנשקו על ראשו. כשאני מסתכל ולוקח את ההדסים האלה, מספיק 200 איש מברכים הבורא עצי בשמים, כמה ברכות הרוויח וזיכה האדם הפשוט הזה בברכות האלה של אותו הצומח וזיכה לעשות אותם. לכן, רבי שמעון בר יוחאי הביא בעולם אחר כך את שלושת המסלולים לעם ישראל, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
לגבי תורת ישראל אמר, אילו הייתי במעמד הר סיני, הייתי בורא לאדם שתי פיות. אחד ללמוד בו תורה, והשני לדבר בו דברים רגילים בחיי העולם. לגבי ארץ ישראל, הוא אמר, כל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לאלוהו. וכל הדר בארץ ישראל, רבותיי, כל הדר בארץ ישראל, נרחלים כל עוונותיו. כן, איזו עוצמה, כמה כוחה של הארץ הזאת.
וכמובן, לעם ישראל, אומר עם ישראל בני מלכים, השאר האחרים אלה בני שפחה, אנחנו בני המלכים. אנחנו צריכים לדעת ולכבד את עצמנו. לכן, הכוח הזה שאיגד את שלושת הדברים האלה, לא בכדי שיש, על פי תורת הקבלה, שאחד מהנשמות הגדולות שהוריד משה רבנו בזמן שעלה להביא את התורה, זה היה נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי, ויש כאלה שנוהגים ביום פטירתו של משה רבנו, לעלות למירון ולעשות שם לימוד גדול בזין באדר, שכתוב: "עלית למרום, שבית שבי, לקחת מתנות באדם".
שבי, שמעון בר יוחאי. עד היום אנשים המומים מלהבין כמה כוח הקב"ה נטע בנשמה הגדולה הזאת, שיודע לחבר את כל עם ישראל ביחד, בתים וחילונים ואשכנזים וספרדים ומאמינים ופחות מאמינים. כשהייתי ממונה על המקומות הקדושים, באוניברסיטת בר-אילן עשו מחקר. מקום שני בארץ שמאגד בתוכו כל כך הרבה אנשים, שלושה מיליון איש באים בשנה למירון.
המקום הראשון זה הכותל המערבי, המקום השני, רבי שמעון בר יוחאי. ואתה אומר לי, בואו נשמעון, מה? זה כמו מגנט שמושך את כל האנשים. לכן אנחנו אומרים כל ערב שבת, בר יוחאי, המשכת אשריך, שמן ששון מחבריך. מי ייתן וזכותם של כל התנאים האלה יגנו בעדנו, בעדיכם, מימלאים פשוט לבכם, לטובה, לברכה, לששון ושמחה. אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום.