יוסף הולך ומוסיף

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע ברכת השם עליכם לכל מאזיננו וצופינו. פרשת השבוע, פרשת מקץ, שבוע של חג האורים, חג חנוכה, שבא עלינו לטובה ולברכה, לששון ושמחה. כפי שחז"ל אומרים, מעט מן האור דוחה הרבה מאוד מן החושך. כמה מילים על חג החנוכה. אני חושב ש... באמת, הסמל העיקרי של חג החנוכה זה כיצד לדעת להוציא את מעט האור מריבוי החושך.

זה לא קל. עם ישראל חי מתחילת דרכו. חי תמיד לא רק בניסי ניסים, אלא תמיד במעטים נגד רבים, ברשעים מול צדיקים, בטמאים מול טהורים. וכל המהלכים האלה, איך כל ההיסטוריה של עם ישראל לעולם לא נוכל להבין אותם, כי הם רחוקים מבינתנו, כי אלה מהלכים אלוהיים שמאוד מאוד קשה לאדם להבין אותם. ואם אני מסתכל, נתחיל אפילו עם היהודי הראשון, עם האבא הראשון, אברהם אבינו, הלך להילחם ב-318 איש, חניכיו, ילידי ביתו, מול מי?

מי שמביט, זה מלחמת התאבדות, חמישה מלכים, שכבשו את כל המזרח התיכון, ויחלק עליהם לילה, משמאל דמאסק, והולך ופוגע בהם. אתה אומר, איך? הנה, זה בלתי אפשרי. בואו נעבור משם אפילו לכאן לימינו אנו. מישהו חשב וחלם, ובכלל בטבע, שאחרי השואה הארורה שקלטה כמעט מחצית מעמנו, קמה מדינת ישראל וגם ניצבה. מלחמת השחרור, הדות שלי ז"ל סיפר לי, היה בגיל 17 כשהביאו אותו בעליית הנוער, ביום הראשון שהגיע, אפילו לא יודע, לא עברית, לא כלום, שעתיים הסבירו לו איך יורידים ממנשק ויצא לקרב.

אותם מעטים נגד כל צבאות ערב. זה לא נתפס, זה לא הולך. ולכן, גם במרץ של יהודה המכבי ואחיו, מול האימפריה היוונית, הרי אנשים באו אליו בטענות ואמרו לו, תשמע, למה אתה הולך? מה אתה הולך להתאבד? מה אתה הולך פה לגזור על גמרי עלינו? כליה? אבל הוא הבין דבר אחד, שכל דבר גדול מתחיל דווקא בדברים הקטנים. וכשלא מוותרים על הדבר הקטן, מגיעים לגדול.

יעקב אבינו הוא הבחיר שבאבות. כל מה שהיה לו, הוא לא שכח את הפקים הקטנים, ויוותר יעקב לבדו, רש"י אומר, שכח פקים קטנים. חסר לו? לא. גם את הפח הקטן הזה אסור לוותר עליו. אסור לוותר עליו, אסור לשכוח אותו. זה מעט מן האור, זה מהאור הגנוז. כשהאור הגנוז מלווה אותנו, זו עוצמה אדירה. אמרה לי פעם תלמידה שלי שסיימה גיור, אומרת לרב, הדבר הכי מדהים אותי, ואני פשוט מתרוממת ומתעופפת כלפי מעלה שאני לא יכול להסביר בזמן שאני מדליקה נרות שבת.

אני אומרת, לא יודעת כמה זה. אם הייתי יודעת כמה עוצמה יש, בהדלקת הגפרור רק, כפי שחז"ל מסבירים, יתפרדו כל פועלי אוון. כל כוחות הטומאה, הסטרה אחריה של כל השבוע, הכול מתפרק. וכשאת מדליקה את הנרות, לשפה ערי שפה אש שלהבתיה. קל וחומר לנרות של חנוכה, שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. האור הזה, זה שהוביל את יהודה המכבי וחבריו, את אבא שלו שנתן לו את עוצמה, מתיתיהו כהן גדול, ואמר לו דבר אחד פשוט.

אמר לו, תקשיב טוב, בן יקר, אתה הולך למשימה בלתי אפשרית כמו שהלכו אבותינו, אבל אל תשכח דבר אחד, שלמול עיניך יעמוד המשפט המדהים של הכהן הגדול הראשון, אהרן הכהן, כאשר כל השבטים, כולם בחנוכת המשכן, כולם באו והקריבו קורבנות, והוא לא הקריב. החלשה דעתו של אהרן, ואומר, שמא בגלל החטא של חטא העגל לא מגיע לי להקריב.

ומשה רבנו אומר לו, ככה אמר הבורא, לך תדליק, אתה מטיב את הנרות של המנורה במשכן. שלך גדולה משלהם. הם מקריבים בזמן שהמשכן או בית המקדש קיים. רק אתה תדליק את הנרות לאורך כל הדורות. שלך גדולה משלהם. האור הזה, שזה התחיל מיעקב אבינו, מהפח הקטן, זה נמשך לדורי דורות. זה האור הגנוז של אהרן הכהן. זה שמועבר, וכאשר רצו לשכחם את תורתך, ורצו פשוט לפגוע בקודש הקודשים, דווקא השבט, שהוא לא השבט המלחמתי, שבט הכהנים, הם יוצאים לקרב שם.

חכמינו אמרו, בגלל הנס שהיה שמונה ימים, יצאו מחלציהם שמונה מלכים שהמשיכו את שרשרת החשמונאים. לכן הנושא הזה של הנר, זו עוצמה אדירה. נר מנר דולק, זה נהנה, לא רק שלא חסר, אלא גם זה נהנה. זה כוח. לכן אנחנו אומרים תמיד בתפילה, עשרת גיבורים, ביד חלשים ורבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתיך. זאת אומרת, חג החנוכה זה לא רק חג לסוף גניות ולביבות.

זה חג שכל אדם ואדם, אם הוא יביט בעומק לתוך הנרות האלה, אין לנו רשות להשתתף, רק לראותם בלבד, הוא יצלול עמוק למורשת האבות, כפי שציין יהודה שקראו לו מכבי, וזה ראשי תיבות, "מי כמוך באילים השם". כשיהודי יודע מי כמוך באילים השם, הכול קטן עליו. ואז הוא ירגיש כל דבר שהוא לא ניתן בהיגיון, בסופו של דבר זה השליחות.

זה מה שרצת ההשגחה, ולעולם לא נבין את זה. כן, אנחנו רואים גם פרשת מקץ, חלחמנו אמרו לעולם פרשת מקץ חלה בשבוע שחל בו חג החנוכה. ויש דברים שניתנים להקשה. כשאנחנו עמדנו בחג החנוכה, מעטים מול רבים, כאן לפתע אותו איש קיבל את התואר צדיק, אותו יוסף, שלכאורה אנחנו לא מבינים מדוע, ולעולם לא נדע, שיושב בבית הסוהר, וכפי שהוא מציין, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אותי בבור הזה, הוא לא מבין גם למה.

הוא לא מבין שיד ההשגחה היא שולחת אותו, והנה, גם הוא עומד יחיד מול רבים. איפה הוא עומד במצב כזה שלא ניתן להבין אותו? כפי שחז"ל מסבירים, אתם מתארים לעצמכם, עומד בחור, אסיר, אחרי שתיים עשר שנים בבית הסוהר, איפה הוא עומד? מול העוצמה האדירה, הכוח המיוחד של פרעה, "לי יאורי ואני עשיתיני", שופע עבדיו, כל החרטומים והמחשפים של מצרים, כל השרים.

ויש פה דבר, תיאור, ברשותכם, רק אני אעמוד עליו ככה בקצרה. הוא בא לפתור את החלום. של פרעה. חכמינו אומרים, איפה כל החרטומים, איפה כל החרטומים? מה קרה? אף אחד לא ידע לפתור את החלום? אלא גויים רגילים בחוקי הטבע, רגילים שהטבע הוא השולט, רגילים לעבוד את היהור, "לי יאורי ואני עשיתיני", רגילים לקוחות מחוץ לבורא עולם.

רק לא הבינו דבר אחד, שמי שמנהל את כל הטבע הזה הוא בורא עולם. לכן חכמינו אמרו שאלוהים בגימטרייה הטבע. הוא שולט בו כל את זה לא תפסו. את זה לא תפסו כל חתומי מצרים, שיש דברים שהם נגד הטבע, שיש דברים כאלה שפרות דקות ורזות בולעות את הפרות עייפות הטוער והשמנות, שהשיבולים הדקות האלה הם בולעים את השיבולים הבריאות והמלאות.

זה בניגוד לטבע. את זה פרעה לא יכולה להבין. גם החתומים לא יכולים להבין את זה. מי שיכול להבין את זה, זה האיש אשר רוח אלוקים בו, שהוא חי כל הזמן, השם צילך על יד ימיניך. שהוא יוריע את הדבר הזה. ועומד יוסף, וזו השעה, קץ שם לחושך. הרי החושך, עכשיו מתחיל האור. ופרעה ישר אומר לו, שמעתי עליך, שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו.

אומר לו יוסף, זה לא מה שאתה חושב. ויהן יוסף לאמור בלעדיי, אלוהים יענה את שלום פרעה. לא אני הפוטר, אני השליח של הפוטר. יש מעליי מישהו שמנהל את העולם כולו, אולי בניגוד לדעתך ודעת כל השרים. אתה, יוסף, עומד מול כל האימפריה הזאת? אתה עומד בראש זקוף, מקדש שם שמיים ברבים? זה לא דבר קל. ועד כדי כך שהוא מסביר כל פעם שהוא בא לתת הסבר לפרעה, שימו לב מה שקורה.

רבותיי, הוא הדבר אשר דיברתי על פרעה, אשר אלוהים עושה, הראה את פרעה. ואנחנו ממשיכים הלאה. ועל לשנות את החלום אל פרעה, מעמא האלוהים ולמאר האלוהים לעשותו. ושוב אנחנו מזכירים, שוב, האלוהים והאלוהים והאלוהים, עד שהוא החדיר את הדבר, שאני חושב שחרטומי מצרים וחכמיה, מעולם לא שמעו את זה מפיו של פרעה. והנה, ויאמר ויטב הדבר בעיני פרעה, בעיני עבדיו ויאמר פעולה, אבל ניצה כזה איש אשר רוח אלוהים בו.

והנה פרעה אומר לו, אחרי הודיע אלוהים אותך, את כל זאת אין נבן וחכם כמוך. כשאתה עומד על שלך ואתה מאמין בדרך, זה רק עניין של זמן, בסוף תגיע אליה. ויוסף הבין שכל הסבל שעבר, כל הזמן הזה של 12 השנים שישב בכלא, שעמד בכל הלחצים, הוא יודע דבר אחד, שזו שליחות אלוהית, ועכשיו הוא עמד בה, הוא קיבל את התעודה כדי להתחיל להוביל מהלכים.

ושני דברים שעמדו בשליחות שלו. הראשונה, כדי לקיים את ברית בין הבתרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. והדבר השני, דווקא האיש המעט, דווקא האיש הזה הבודד, האיש העברי, שלא יתבייש, לא בשמו ולא בארצו, כפי שאמרו לפרעה, ושם איתנו נער, עבד עברי. הוא לא מתבייש בזה. זה האיש שיציל את העולם כולו מחרפת ערב. זה האיש שלפני שהקדוש ברוך הוא מביא את הפורענות לעולם, הוא מביא קודם כול את התרופה לפני המכה.

הוא שולח את יוסף. ואת זה הבין פרעה בסוף. וכאשר חכמינו אומרים, אמרו לו עבדיו לפרעה, עבד שכנעו רבו בעשרים כסף, תמשילו עלינו, אמר להם, גינוני מלכות אני רואה בו. מה זה גינוני מלכות? מלכותו של העולם שלח אותו אלינו, להציל אותנו מחרפת רעב, ושארץ לא תיכרת ברעב, שהעולם כולו למחר. לאחיות העם רב. זו כל המטרה, זו הדרך של יוסף, שהוא הולך ומוסיף.

לא בכלי שמשמע יהיה עליו, למרות שניתן ליוסף את השם צפנת פענח. הוא אומר לו, אני יוסף. יתרה מכך, בכל המצב הזה, שהוא עלה למלוכה, לא גבה ליבו, ולא רמו עיניו. ולכן אנחנו רואים כאן דבר מאוד מאוד מעניין, שיוסף ממשיך דרכו של אברהם אבינו. כשם שאברהם נקרא עברי, שהעולם כולו מעבר האחד, ואברהם אבינו מעבר השני, אנחנו רואים גם שוב שוב את יוסף.

יוסף מול כל מצרים, הוא בודד במערכה, הוא לבד. ולכן אנחנו רואים את יוסף בשליחות שלו. הוא יודע לא שררה הוא מחפש, אלא שליחות הוא מחפש, עבדות הוא מחפש. והוא הבין בדיוק שכל מה שעשה לפני זה, זה רק כדי לתקן ולראות את הדרך הנכונה והאמיתית. ונמדד בזה יוסף, כאשר יורדים אחיו בשנות הרעב, כתוב, ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירו.

אדם צריך תמיד להכיר את אחיו, לדעת מאין באת ולאן אתה הולך. אפילו שאחרים לא הכירו אותו, אפילו שגמלו לו רעה, הוא את הדבר הזה לא מבין, הוא יודע דבר אחד, כפי שאומר רבי עקיבא, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, אנחנו לא מבינים את זה. מתי הם מבינים את זה? בסוף זה כבר לא חוכמה, כאשר הדברים מתפצעים.

ולכן יוסף מגיע ושם ה' על פיו. לכן דוד המלך, עדוד ביוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. מי ששם לב שם, פעם ראשונה שאנחנו מתקננים ביוסף, יוסף בהא. אותו אחד מאותיות שמו של הקדוש ברוך הוא, מוביל אותו איתו יחד. ולכן כל מילה, כל דבר שבמפגשים של יוסף, גם כשהוא נפגש עם אחיו, שהם חשבו שהוא המושל המצרי, אמר להם, את האלוהים אני אראה.

זאת אומרת, הכול שם ה' בפיו. לכן, כשאנחנו רואים את הדרך שיוסף מביא אותה, הוא בא כדי לתקן. מתקן את העולם במלכות שדיי, וגם את בני משפחתו. הוא לא שומר להם טינה, הוא לא בא איתם חשבון. ההפך הוא הנכון, הוא לוקח את כל החלויות עליו. אני הייתי לא בסדר. וכיצד הוא עושה את זה? אחת השאלות התקשות שחז"ל מתלבטים בהן.

מדוע? לאחר שעלה לגדולה, יוסף לא שלח מרכבה להודיע לאבא שלו, בטח אבא שלו סובל, והוא לא יודע מה איתו. נאמר לו, אבא, אני חי ואני נמצא במצרים. וגם אם הוא לא רוצה לספר לו שנמכר ואחיו מכרו אותו, נאמר לו שהוא חי. הוא יכול לספר לו סיפור שהוא עבד וכו'. יוסף ידע דבר אחד. אמר, כל עוד שאני לא ידע מה המצב של האחים שלי, האם יצאה השנאה מתוכם, האם הם התחרטו על מעשיהם, אני לא אתגלה להם גם עד סופי המים.

אני לא רוצה שהאבא גם ידע, ולעולם הוא לא ידע, שהאחים מכרו אותו. ונכון, כשחזרה עליו רוח קודש, אז אמר יעקב ליוסף בסוף ימיו, ידעתי בני, ידעתי. ידעתי מה שעשו אחריך. אמרו לו, אבא, זו טעות. הם לא עשו לי כלום. אני היה לו לא בסדר, אני יחסיתי להם. אני הבאתי דיבתם רעה אליך. אני תיקנתי את זה עוד פעם בסוף, אבל אני.

לכן, כדי להחזיר חזרה, כדי להוביל ולחזק את המשפחה היהודית ולהביא חזרה, להפוך את השנאה לאהבה, יוסף שימו לב, רבותיי, 22 שנה הוא לא ראה את אביו. ואם הוא לא היה רואה שהאחים כבר מתחילים להתחרט על מה שהם עשו, פתאום רק אז הוא היה מוכן להתגלות אליהם. לכן, שימו לב לקטע הדבר המעניין, כאשר יוסף מבקש מהם להביא את אחייהם הקטונות.

ויאמרו של אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, שראינו את צרת נפשו התחננו אלינו, ולא שמענו. ופתאום עוד התוועדות נוספת של חרטה. ויענו הוא ונתנו, הרוא אמרתי לכם, אל תחטאו בירד ולא שמעתם וגם דמוני נדרש. ויוסף, כששומע את הדברים האלה, מתחיל להרגיש מצד אחד כשם שהוא מתחרט, גם הם מתחרטים, ויסוב מעליהם ויאבק. זה יוסף.

זה הולך ומוסיף. זה מה שאנחנו עושים גם בזמן הדלקת הנרות. מדליקים את הנר הראשון, ואנחנו הולכים ומוסיפים עוד נר ועוד נר ועוד נר, ככה מתחילים. ואכן יוסף אומר דבר אחד פשוט: אני רוצה לדעת מה יהיה עם האחים? האם לאחר כל מה שגרמו לי להגיע לכאן, האם תהיה להם מסירות נפש? או לא. ואת זה הוא ראה בסוף הדרך בניסיון, כאשר הוא לקח כערבון את בנימין אחיו בן אמו, למרות שהם יכלו לבוא ולומר לאבא שלהם:

אנחנו נכון היינו ערבים לבנימין, אבל מה נעשה? הוא נתפס בגניבה. מה אנחנו יכולים לעשות? והחוכמה היא, איך מתקנים את החטא שחטאו בו? אז באמצע הפרשה אנחנו רואים את ראובן, שלא הצליח להביא אותו להוריו, הנה בא, לא אמרתי עליכם, אל תחטאו בילד. באמת לא רצה להשיבו אל אביו. והנה עוד אחד שעתיד להיות ממלכי ישראל, שמחלציו יצאו המלאכים מיהודה.

והנה יהודה, רבותיי, בסוף הדרך, אומר בצורה הברורה ביותר, הנה, ויבוא אל יהודה ויאמר אל יהודה, מה נאמר לאדוני? מה נדבר ומה נצטדק? האלוהים מצא את עוון עבדיך. אנחנו חטאנו? אנחנו דאגנו? רצינו להרוג את החינוך, מכרנו אותו לעבד? מגיע לנו. כמה חשוב שהאדם יתוודה הלכת האב. גם אלה שידועים לו וגם אלה שלא. ואז אומר, גם אנחנו, גם אב אומר לו, אני מוכן היות והילד נע יעל ימיו.

גם אנחנו גם נצבע בעדו. הוא אומר, לא, אני מוכן לקבל את האחריות. אדם שמוכן לקבל את האחריות למען האחים שלו, זה שהפקיר את האח שלו קודם, רבותיי, עשרים שנה לפני זה, הוא יודע לבוא לתקן. ולכן, יהודה זה השורש של להודות. כל יהודי נמצא ונקרא על שם יהודה. יהודה, יעקב אבינו, ברגעיו האחרונים, כאשר הוא מברך את יהודה, אומר ליהודה, אתה, יהודה בן חניבל, הוא לא מבין מה קורה, למה?

חזרה רוח הקודש שלה, ויעקב, ידוך אחיך, קרע רבץ כארי וכלבים מיקימנו. קרע רבץ כארי, למדת את הלקחים במעשה תמר. כאשר היא מוצאת לשרפה, והנה קרה דבר מעניין, היא שלחה לחמיה, הקרנה, גם היא הייתה לה מסירות נפש בלתי רגילה. כדי לא לבייש אותו, היא יכלה לבוא ולהגיד, אתה האיש. אבל היא מוצאת, עומדת לשרפה. היא אמרה למישהו, תשמע, אתה יודע מה, תלך לאדון לפניך, אפילו אחרי השרפה.

לך, תגיד לו, אני בהיריון שאדע רק למי הדברים האלה שייכים לו. ויהודה עומד כארייה, קרע רבץ כארייה. הוא מוריד את הראש שלו והוא אומר, צדקה ממני. היא צודקת, אני לא בסדר. וכלבים יקימנו במעשה בנימין. שהיית מוכן, כמו שאמרת, בצורה ברורה, ונראה את זה בפרשה אחר כך, והנער יעלי מחיו, ואני מוכן להיות לעבד תחתיו. וכאן, כאשר יוסף רואה את מסירות הנפש, שכולם הפיקו לקחים, הסיקו מסקנות, הוא אומר, עכשיו, המטרה שלי ושלהם, לאחד, ללקט את המשפחה, להפיק לקחים ולצאת לדרך.

ועכשיו אנחנו נהיה בני ישראל ביחד. אני חושב שהאחים, לאחר כל מה שעבר עליהם, אנחנו רואים דבר מעניין, שכאשר הם נשלחים על ידי אבא שלהם, כתוב דבר מאוד מעניין. רבותיי, קחו מזמרת הארץ וכו', וירדו אחי יוסף עשרה. שימו לב למה שקורה, הם יורדים. מלמד שנתנו את דעתם להצילו. אם הוא נמצא במצרים, אם הוא נמצא באיזה מקום, אם הוא נמצא כעבד, אנחנו מוכנים לעשות הכול.

לכן היופי שבסיפורים של יוסף ואחיו, זה ללמד אותנו שכל אדם עלול לטעות ולשגות בין במתכוון, בין שלא במתכוון. חוכמה היא איך אנחנו יוצאים. לכן, רבותיי, אולי הרמז, הפרשה מתחילה, ויהי מקץ. קץ כל דבר, קץ לחושך, ומסיימת, ואתם עלו לשלום אל אביכם. אחשריו לכל אדם ואדם שבא למלא את תפקידו בעולמנו אנו, ואז גם בסיום חייו הוא עולה לשלום, לאביו שבשמיים.

אם אני משיב את ליבכם לטובה ולברכה, ושהאור הגנוז הזה יאיר עליכם, על בתיכם, על כל בני ביתכם, אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום.