החטא ועונשו

תמלול השיעור

שלום והברכה לכל טוב סלע, לכל מאזינינו, לכל צופינו, ברכת השם עליכם. שבת פרשת שמיני של דברי התורה האלה, שנאמר בעזרת השם, יהיו לזכות ולנשמתם של אחינו ששת המיליונים שנספו בשואה הארובה, ועליהם נאמר "ואחריכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם". כאשר אני מגיע לשואה, מהדהד המשפט של אחד האדמו"רים שעמד בפני תאי הגזים וראה בדיוק את האש בוערת, ואמר, אדוני ריבונו של העולם, באש הזאת הגוף יכול ללכת, אבל הנשמה תישאר לעד.

באש הזאת אתה יצטח ובאש הזאת אתה עתיד לבנותה. אנחנו כולנו תפילה, בעזרת השם, שכל הנשמות הגדולות שנמצאות במרום, והם ודאי ימליצו על עם ישראל לטובה ולברכה, לששון ושמחה, אמן ואמן. פרשת שמימי למעשה פרשת חנוכת המשכן. מעניין מאוד שכאשר ישנה שלמות מסוימת או תיקון מסוים בחייו של האדם, תמיד יש סיבוכים. אין דבר שהוא מגיע שלמות. שלמות זה רק אצל הבורא.

כולנו מבינים, המשכן הוא קם, עם ישראל כולו שש ושמח שהבורא סלח להם על חטא העגל, והנה שרבנו מתפלל, שבעה ימים הוא מתפלל, הוא לא נענה. ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל. מה שכתוב ל"ויהי" זה לשון צער. באחד הספרים הקדושים כתוב שכל האומר שהקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו בני מאיו. בעולם שלנו משלמים על הכול.

על הטוב משלמים, על הרע משלמים. מסבירים חז"ל שכאשר משה רבינו נתבקש לצאת ולגאול את ישראל, נענה בשלילה. נענה בשלילה פעם ראשונה, פעם על השפתיים, פעם "לא איש דברים אנוכי", "מיני אחי", "מי אני" וכו'. שבעה ימים הקדוש ברוך הוא מתחנן ומבקש ממנו להוציא את בני עצל ממצרים. הוא נענה רק ביום השמיני. אומר הקדוש ברוך הוא, אל דאגה, יבוא יום שגם אתה תצטרך אותי וגם אני אענה לך באותו מטבע.

ובחנוכת המשכן העולם כולו, ויראו נוער, ויעמדו מרחוק, ואיזה שכינה שלו הם מחכים. ורק ביום השמיני השכינה יורדת, ואז הקדוש ברוך הוא אמרו, זכרת? גם אתה שבעה ימים סירבת ללכת? רק ביום השמיני, אני גם כן נענה לך ביום השמיני. והנה, במצב הזה אנחנו רואים את משה רבינו מבקש לסמוך את אהרן הכהן ככהן גדול. ומה הוא אומר לו?

ויאמר אל ארון, קח לך עגל בן בקר לחטאת, ואין לעולת ימימים, ועקרב לפני השם. תדע לך שהקדוש ברוך הוא סלח לך כל הנושא הזה של חטא העגל. קח לך עגל בן בקר. אם רוצים לזכור חטא שאדם עבר ולא לחזור עליו, איך אומר דוד המלך? "בחטאתי לנגדי תמיד". אהרן הכהן כל הזמן הבין שאולי בגללו רק, הוא היה גורם למרות כל מה שהוא עשה, ולמרות כל מה שהוא השתדל, ולמרות שהוא ראה את חור הרוג, והשתדל ממש לאחר את הזמן מחר, ולהכניס אפילו בתוך העבודה הזרה הזאת חג להשם מחר אומר לא לעגל אלא להשם, עם כל זה הוא חש אחריות.

זו מנהיגות אמיתית שלוקחת אחריות והודעת ומוכנה לקבל על עצמה את כל התוצאות שיהיו. והנה, קח לך עגל להגלתות, ואין לעולה, הנה, יש כאן. הקדוש ברוך הוא כיפר לך. אבל אל בני ישראל תדבר לאמור, קחו צעיר עזים, לחטאת והעגל והחפס בין השעירה תמימים לעולם. קחו צעיר עזים, תזכרו גם כן את אותה שנאת חינם, את מה שעשיתם כששחטתם צעיר עזים, וטברתם את הכותרת בדם של האח שלכם שרציתם להרוג אותו.

וחטא של השבטים, החטא של יוסף עד היום, במה הוא בשנאת חינם? בעיקר המשפט תמיד מהדהד שם, ולא יכלו דברו לשלום. כשאנחנו לא יכולים לדבר עם השני לשלום, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו, זו המכה הכי קשה. אמרתי השבוע, נוראי ורבותיי, בית המקדש הראשון חרב, נעשו בו שלוש העבירות, גילוי העבירות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אחרי 70 שנה חזרנו.

בית שני, תלמידי חכמים, צדקות, הכול. חרב, חז"ל אומרים, בגלל סיבה אחת, בגלל שנאת חינם. בני שרון, כשיש את הדבר הזה של שנאת חינם, מהי שנאת חינם? שנאת חינם זה חוצר אכיפתיות מהשני, אני בז לשני, אני לועג לו. אני אומר עליו את כל הדברים הכי שליליים שיכולים להיות, כדי שאני אוכל על גבי השלילה שלו לעלות כלפי מעלה.

את זה. ולכן אלפיים שנה עוד לא הצלחנו לכפר. מוריי ורבותיי, יהודי כאשר מסיים את תפילת שמונה עשרה שנה, אולי עם בוראו בתפילת שמונה עשרה, בסיום, הוא פותח את עיניו, מסתכל ימינה שמאלה לאחוריו, והוא אומר, עושה שלום, הוא צעד שלושה צעדים לאחור. בשביל השלום צריכים לצעוד שלושה צעדים לאחור. ולכן, אהרן הכהן בא ואומר גם לבני ישראל, כדי לכפר, אנחנו צריכים תמיד לזכור מה חטאנו ומה אנחנו עושים הלאה כדי לתקן.

ובאמת, בתוך כל המערכת הזאת, בתוך הגדולה הזאת, מעין מעשה בראשית ויותר מאשר בריאת העולם, המשקל עד כדי כך. כשאנחנו נזכרים, כאשר ציווה השם, כאשר ציווה השם את משה, כאשר ציווה השם את משה, ויברך אותם משה, איזו התרוממות נפש, איזו התעלות, סוף סוף התייחדות. יש כולם ביחד. והנה, בתוך כל הקושי הזה, בתוך הבעיה הזאת, נופלת פצצת אטום והיא למעשה פטירתם הבלתי מובנת של בני אהרון.

כתוב בצורה הברורה ביותר, רבותיי: ויקחו בני אהרון, נדב ואביהו, איש מחטתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטור, ויקריבו בפני השם אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני השם, ותאכל אותם וימותו לפני השם. אלה שני אנשים בתוך ארבעת בניו, הבנים הגדולים, הבנים שהיו בדרגה כל כך גבוהה שמשה רבנו לא מבין ואומר לאהרון כדי להרגיע אותו, ואומר לו: תשמע, עכשיו אני יודע שהם גדולים ממני וממך.

והפלא ופלא, גם הפטירה שלהם הנשמה נלקחה, הגוף והבגדים נותרו שלמים. למיטה אי אפשר להבין אותה. רבותיי, האש הזאת ששרפה אותם, אש זרה קוראים לזה. זה אש של אנרגיה, של כוח, שדוחף את כל הפעולות האנושיות של העולם שלנו, גם הגשמיות, גם רוחניות. היא היסוד לכל המעשים. באש הזאת אדם צריך לדעת. אם הוא מפקח על האש, אז היא ודאי מיטיבה איתו.

אם הוא לא מפקח עליה, היא חלולה עלילה לא רק לשרוף אותו, אלא לגמור אותו לגמרי. חכמינו אמרו, ניסו לחפש את הסיבות. כתוב מספר סיבות לפטירתם, והביאו את זה ברמז, בהקריבם אש זרה. חז"ל אמרו, אש א' זה באמת איזה רע. היו אמורים להמתין עד שתרד האש מהשמיים, וככה העם יוכל לראות את כל הנס הגדול. והם לא המתינו. החיבור שלהם הפנימי, של הנפש לעולמות העליונים, היו כל כך מהירים וזריזים, שלא המתינו עד לנקודת הרתיחה.

ש"ן, יש אומרים שטויי יין. זרע, ז"ן, זרע לא היה להם, לא התחתנו, כי הם התחברו כל כך הרבה ליהדות, לתורה, לכל הדרגות הקדושות שאמרו, אנחנו לא רוצים להגיע למדרגה כזאת שעלולים, כמו משה רבנו, לפרוש אחר כך מהאישה. איך אמר אבי ראותן בן עוזיאל, כשאמרו לו, למה לא התחתנת? אמר, נפשי חשקה בתורה, התחתנתי עם התורה. ואז, לפני שנפטר, הוא אמר, אל תעשו כמוני, כל מי שיבוא להתפלל על זיווג אצלי, אני אתפלל עבורו כדי לתקן את מה שאני לא עשיתי.

כי זו אחת המצוות הראשונות שחז"ל נתנו לנו, שהתורה אומרת לנו פלו ורבו. יש במילה "זרה" נכנסו ללא רשות למקדש, בהקריבה מזרה. הי, יש שאומרים, הורו הלכה בפני רבם. אבל כל זה, באמת, ניכנס אליו קצת לעומק. משה רבנו אומר דבר אחד פשוט: ויאמר למשה לאהרון, הוא אשר דיבר השם בקרובה יקדש ועל פני כל העם יכבד. כשהקדוש ברוך הוא רוצה לזעזע עם, רוצה לזעזע משפחה, שכונה, לעורר אותם את תרדמתם, לוקח את הפרח הטוב, אותו הוא לוקח, ומזעזע את כולם.

כמו שאומר שלמה המלך, דודי ירד לגנו לרעוד בגנים ולרקוד שושנים. כשלוקט הקדוש ברוך הוא את השושנה, הוא מכאיב לכולם. כולם עוד עם המונים, מה קרה? אם אלה כך, לא. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם. המילה אש מוזכרת כאן חמש פעמים. רבותיי, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל את המזבח", ויתנו בהן אש, אש זרה, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותן".

תראו כמה פעמים נושא של האש. דוד המלך אומר, "רשפיה רשפי אש שלהבדיה". זה האש של בורא עולם. זה האש שאנחנו צריכים לדעת. דברי הבורא, דברי כאש. יש משמעות לדבר הזה. ולכן, כשקורית טרגדיה כזאת, הטרגדיה של העם כולו. כל אחד ואחד צריך לבוא ולהגיד, אולי בשביל יקרה הרעה הזאת. מדוע אני לא מספיק? איך אני יכול לתקן? ולכן, מכאן אנחנו לומדים דבר אחד פשוט:

ואור השם מגיע דווקא דרך משברים וסיבוכים. חז"ל נכנסים קצת יותר לעומק ומסבירים שכאשר שתי נשמות כאלה גדולות, שנדב ואביהו לא השלימו את הפעולה שלהם, מסביר הזוהר הקדוש, שהם באו מאוחר יותר לעזרתו של פנחס, ופנחס הוא אליהו. חז"ל מסבירים שכאשר פנחס עמד במצב הקשה ביותר מול זמרי בן סלוף וקוסמי בצור, עם אותה מגפה שפרצה, עם אותה זנות שהיה של כל העם, ויחל העם לזנות את בנות מדיין, כל מה שקרה שם.

ויקח רומח בידו, חז"ל מסבירים, באו שתי נשמותיו, שמותיהם של נדב ואביהו וסייעו בעדו. אבל מדוע עשו בעדו? כדי שבעתיד הוא יתקן את מה שהם קלקלו. והיכן הם תיקן? הוא תיקן כאשר הוא היה בער הכרמל ואמר, אם השם או האלוקים לכו איתו, ואם הבעל או האלוקים לכו איתו, ותצא אש מן השמיים, וכאן אליהו מתקן. אבל אליהו, התיקון הזה, עם הסיבוכים האלה, הוא לא השלים, כי אליהו ברח מהמחויבות.

אליהו ברח מהאחריות. ולאן הוא הלך? הלך להר חורב. וכשהגיע להר חורב, הוא מגיע לשם ואומר לו, הקדוש ברוך הוא, מה לך פה, אליהו? מה אתה עושה כאן? הוא אמר, כאן לא קינאתי להשם, הפרו בריתך. אומר הקדוש ברוך הוא, על בניי לא מדברים לשם רע. על בניי, לא מדברים, רק סנגוריה, לא קטגוריה. עכשיו, לך תיקח עכשיו את אלישע, תמשוך אותו, ואתה סיימת את תפקידך.

וכאשר הוא בא למשוח את אלישע, באותה אש אנחנו יודעים, שירדה מלשמיים, אותה אש, לא אש זרה, זו אש שהמתין לה, שלא נלקחה מן העדיות, אלא מגבוה, אותה אש למעשה עלה איתה אליהו השמיימה בסערה. ושם הרמוז משהו מעניין. שם הרמוז שהנביא מבקש אלישע מאליהו, וינע פעמיים מרוחך. מה זאת אומרת, היא אינה פעמיים מרוחך? אני רואה שאתה תיקנת או באת לתקן את שתי נשמותיהם של המילה נא, נדב, אביהו.

אני רוצה לתקן אותם, להשאין ולתקן אותם. הוא נותן לו את הנשמות האלה, והנשמות האלה תוקנו על ידי אלישע. מתי? אחד, אלישע היה, לקח את נשמתו של נדב, וכאשר אותה אישה שהייתה אישה גדולה, שערכה לו שולחן ומנורה בעליית הגג, כל פעם שהיה בא היה נח שם במקום, ולא היו לה ילדים. והוא ביקש מגחזי, מה אפשר לומר לה? הוא אמר לו, אין לה ילדים.

הוא אמר לה, כעת חיה, בעוד שנה את חובקת בן. ובאמת ככה היה. והילד הזה, כשגדל, חלה, היה אצל האביב ואצל הקוצרים ועמד למות. וכאשר מת העלתה אותו בעליית הגג, וכאשר הגיע אלישע, שם את פיו על פיו, ידיו על ידיו ורגליו, ומה קרה כאן? גחן והעביר לו אחת מהנשמות של נדב ושל אביהו, שלו, שהיה של נדב והוא של אביהו, ואז מי היה בסופו של נדב? חבקוק הנביא.

כל זה כדי לתקן. ואחריכם, כל בית ישראל, יבכו את השרפה. הרבה פעמים, גם עכשיו, השבוע, אנחנו בוכים על השרפה הגדולה שהייתה בשואה, ואותה שרפה, אנחנו מאמינים שבעזרת השם, ממנה גם ייבנה בית המקדש. בהמשך התורה אומרת לנו, להבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. שימו לב באיזו שפה התורה שלנו מדברת.

חיה נאכלת, חיה ארץ שלא תאכל. זאת אומרת, חיה טמאה וחיה טהורה. לא היא מדברת בשפה. טהורה באשר איננה טהורה. ובסוף הפרשה מסיימת התורה בכל הולך על גחון. חכמינו הסביבו דבר אחד פשוט. כל הולך על גחון זה הנחש. הרי הקדוש ברוך הוא נתן לו הרגליים, היה עומד. כל מי שהוא חושב להגיע לדרגות הגבוהות והראש שלו בשמיים, בסופו של דבר יורד והולך על גחון.

והתורה מסיימת, להבדיל בין הטהור, במיר הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. חז"ל מספרים מדוע באמת לא מסיים את התורה בדבר טוב, בחיה אשר לא תאכל ובחיה הנאכלת. אלא ישנו דין שאישה שבהיריון מעוברת, שהאריחה מאכל טמא, ונתעוותה לו, מאכילים אותה עד שתשוב דעלה דעתה. שאם לא כן, העובר והיא נתונים בסכנה.

והגמרא במסכת יומן מספרת לנו, מספרים החכמים, מעשה במעוברת שהאריחה אוכל ביום הכיפורים. באו לפני רבי ואמר להם, לכו ולחשו לה באוזנה, שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. הלכו ולחשו לה כך באוזן, מיד נרגע העובר, ופסק מתאוותו, ומזה יצא מכך, מי נולד? רבי יוחנן. ומאידך, סיפור אחר. היה מעשה במעוברת אחרת, וציווה רבי חנינה לרכוש באוזנה.

אולי רכישה תשפיע, אך לא השפיע עליה, האכילו אותה, ויצא ממנה שבתאי העוצר, שהיה העוצר את התבואה בשנות השמיטה ומוכר אותה ביוקר. אז מה ההבדל ביניהם? החכמינו אמרו, אומר הגאול מווילנה, הנשים נקרא להם חיות, כי לא כנשים העבריות, המצריות העבריות, כי חיות הנה. אז בין החיה הנאכלת ובין החיה שלא תאכל. זאתי שאוכלת ביום הכיפורים וזאתי שלא אוכלת ביום הכיפורים.

מה השכר שמגיע לה? המשך בפסוק, בפרשה הבאה, אישה כי תזריע וילדה זכר. זאת אומרת, היא זוכה לבן זכר. כשאדם מתאפק ויודע לשים רסן על תאוותיו, ולדעת בדיוק מה מותר ומה אסור. אז הקדוש ברוך הוא גם שומע לדבריו. אנחנו כולנו צריכים לדעת דבר אחד פשוט: התורה נותנת לנו בדיוק מה מותר לנו לאכול ומה אסור לנו לאכול. ורוב העם, ברוך השם, מקפיד ומסתכל ובודק מה כן ומה לא ומה מותר ומה אסור, והיכן וכולי.

הלוואי וניקח את הדברים האלה לא רק מה שאנחנו מכניסים לפה, אלא גם מה שאנחנו מוציאים מהפה. כי אם אנחנו נעשה הבחנה גם כן, מה אנחנו מוציאים מהפה, המצב שלנו פשוט ישתנה לגמרי. ולכן, גם בהפטרה של הפרשה הזאת שלנו, מדובר על דוד המלך. ודוד המלך, למעשה, מסביר עם חז"ל כך שאמר, זמירות היו לחוקך. הקדוש ברוך הוא כעס עליו.

ואנחנו יודעים דבר אחד פשוט: התורה היא לא זמירות. אנחנו שרים זמירות כדי לשבח את הבורא. התורה היא חוקים, היא משפטים, היא חלק מאיתנו, ולא רק חלק מאיתנו, היא אנחנו, אנחנו חיים אותה. אנחנו חיים את פרשת השבוע יום-יום. לכן חכמינו אמרו שדוד המלך בשניים ועלתה לו, ששאול באחת ולא עלתה לו. ולכן אמרו דבר פשוט. למה באמת שאול המלך באחת, שאול באחת ועלתה לו, מסכן שילם על זה ביוקר.

הסיבה היא פשוטה. שאול המלך היה צדיק גדול, אבל הוא עשה מה שהעם רצה. לא מה שטוב לעם, אלא מה שהעם רוצה. וכאשר שאל אותו שמואל, למה השארת את הצאן ודבקן, הוא אומר, כי יראתי את העם. מנהיג אסור לו לראות את העם. צריך לכבד את העם, צריך לשמוע, צריך להקשיב, אבל לעשות מה שטוב לעם. לעומת זאת, דוד המלך, אנחנו יודעים בדיוק, אינו רבוש ואינו נכלם.

חכמינו מסביר ככה, שלגבי דוד, השיב דוד כאשר מיכל לעגלו, בזמן שהיה מפזז ומקרקר, לפני ארון ברית ה', אמר לה דבר אחד דוד המלך, לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו. זה לא מעניין אותי מה העם יאמר, מה יזלזלו. מעניין אותי דבר אחד פשוט: מה נצטרך ללכת שטוב שהקדוש ברוך הוא רוצה. הרבה פעמים אנחנו צריכים לדעת ולהבין מה שטוב, מה שהקדוש ברוך הוא מבקש.

לא רק מה שאנחנו רואים, הרבה דברים אנחנו לא מבינים אותם. רבותיי, חזיר, חזיר זה הבשר הכי טוב שיכול להיות. ככה אמרו, ככה אומרים. אלא מה? אפשי ואפשי, אלא כיוון שבואי. ציווני לא לעשות את זה, אני לא עושה. זה לא משנה מה. זה לא משנה מה כן. אני רוצה לסיים. שמעתי פעם מרב שמואל אליהו, שכאשר מורנו הראשון לציון היה חולה בבית החולים, והנכדה שלו עפתה לו עוגה, שהוא באמת אוהב, הביאו לו את העוגה, פרסו לו פרוסה.

הוא לקח חתיכה קטנה מהעוגה ועצר. שאל אותו הבן, אבא, העוגה לא בסדר? הוא אמר לו, לא, היא מאוד מאוד טעימה. הבין, אמר לרב שמואל, כדי לא להימשך לתאוותיו, כי היא הייתה מאוד מאוד טעימה. זה כוח, זה עוצמה, שאנחנו שולטים ביצר, ולא היצר שולט בנו. יהי רצון, בעזרת השם, שימלא ושולט לבכם, לטובה ולברכה. ששון שמחה והמחנה הנשאר לפליטה גדולה, ואנחנו רואים, ברוך השם, מהאש שהייתה באותה שואה ארורה שקילתה מעל מחצית מעם ישראל, ברוך השם, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, קמנו ונתעודד ובנינו ארץ לתפארת, שיש בה תורה יריאת שמיים.

עם ישראל כולו מתקבץ, איך אומרים, בשוב השם את שיבת ציון, היינו כחילומים. ברכה והצלחה, אמן ואמן.