מנגע צרעת לעונג של עצרת
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע, שבת פרשת תזריע, סדר הטהרות, שבת מיוחדת במינה, שבת שנקראת שבת החודש, מעלתה מאוד גדולה, שבת נוהגים להוציא שלושה ספרי תורה, אחת של הפרשה, השנייה של שבת החודש, של ראש חודש, והשלישית שבת החודש, חודש ניסן. אולי לפני הכול שהדברים שנאמר יהיו לעילון נשמתם של אותם הבחורים שבאמת מסרו את נשמתם בדרכם בקודש צדיקים יסודי עולם, ולכן אני חושב, אין משפט גדול מזה, מאשר לומר עליהם "והערך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, שם ייקום דמם, ותהיה נשמתם צרורה בצרור החיים", והמליצו טוב על כל עם ישראל בשעות הקשות ובימים הקשים שעם ישראל עובר בזמן הזה.
בפרשת טהרות, פרשת תזריע. "ודבר השם אל משה לאמור, דבל בני ישראל לאמור, אישה כתזריעה וילדה זכר, וטעמה שבעת ימים, כימי נידת דבותה תטמע, וביום השמיני ימול בשר עור לתום". זאת אומרת, המצווה הראשונה כאן זה מצוות ברית המילה, זה הברית המיוחדת במינה, שהקדוש ברוך הוא החל עם אברהם אבינו, ועכשיו אנחנו מקבלים אותה הלכה למעשה, וביום השמיני ימול בשר אורתו.
כמה מסירות נפש עם ישראל, בכל הזמנים ובכל המצבים, ידעו ולא ויתרו על המצווה הגדולה הזאת. וברשותכם, אחד מעובדי משרד ממשלתי בסוכנות היהודית, שסיפר לי שהיה לפני הרבה שנים, כשהיה בברית המועצות, הוא היה קולונל בצבא, ונולד לו בן. הוא רצה לעשות לו ברית, אבל השלטון הקומוניסטי אסר את הדברים האלה. הוא ניסה להתעניין בכל מיני דרכים, איפה יש או איפה היה פעם מוהל שהיה מל את היהודים.
אמרו לו, תשמע, יש בכפר פלוני, אבל הוא כבר אולי 10-15 שנה, הוא לא מל יותר בכלל, והוא כבר לא עוסק בזה, כיוון שמי שנתפס, שמקיים את המצווה הזאת, אחד דתו להמית. הוא לקח את הרכב שלו, הגיע שלו למקום, הגיע לאדם הזה, ובא ואמר לו, אתה מוהל? הוא אומר, לא הייתי, אבל אני לא מוהל עכשיו. אני מבקש ממך לבוא איתי ולמול את בני.
הוא חשב שבאו, אני יודע, מהקג"ב לעצור אותו או לנסות אותו. אמר להם, אני כבר לא מוהל, 15 שנה, אין לי כלומר לא. הוציא את האקדח. הקצין הזה אמר לו, תקשיב טוב, או שאתה בא איתי או שאני אורה בך. המסכן הזה עלה לבוידום למעלה, הוציא את הכלים שכבר 15 שנה, תארו לעצמכם, לא נגעו בהם, ואמר לי אשתו, אם אני לא חוזר, שתדעי שזה הסוף שלי, כנראה שלוקחים אותי למקום בלתי ידוע.
הכניס אותו איתו, אחרי נסיעה של שלוש שעות, הוא מספר שהוריד אותו למרתף, הוא רואה שם אישה יולדת עם תינוק, הוא אמר לו, זה התינוק, זאת אשתי, אני רוצה שתמול אותו. כמובן שאחרי שמל אותו וגמר, הוא החזיר אותו הביתה. ועברו שנים, והנה הבחור הזה, הקולוניאל, עזב את ברית המועצות, עלה לארץ, ואחד מהעובדים הבכירים של הסוכנות היהודית.
והנה הוא מקבל בעלייה, בזמן האחרון, מקבל יהודים שבאו מברית המועצות. הוא מסתכל, מסתכל, והנה הוא נזכר ורואה מי מגיע בעלייה, אותו אדם מבוגר, אותו מוהל. הוא מסתכל, אומר לו, אתה זוכר אותי? אומר לו, לא. הוא אומר לו, אתה זוכר את אותו קולונל שהגיע בחצות לילה ולקח אותך למול את בנו במרתף? אומר לו, זה היה יום שאני לא אשכח אותו, ולילה עוד יותר, שזה היה דבר מיוחד במינו.
הוא אומר לו, טוב, אתה רואה את הקצין הזה, הצעיר פה שלידי, את הבחור הזה אתה מלת לפני 21 שנה. זה כמובן מעמד מאוד מרגש, רק מראה דבר אחד, שברית המילה היא דבר מעל הטבע, ולכן זה ביום השמיני. זה מעל הטבע, וגם אם יש ברית מילה, אפילו ביום הכיפורים, בלידה רגילה מלים את האדם. ובאמת, שאלת השאלות, כיצד אישה שותפה לבונה, שלושה שותפים לאדם, אביו, אמו והקדוש ברוך הוא.
שלושת השותפים האלה. האישה הזאת שמביאה חיים לעולם, האישה הזאת שכתוב עליה בצורה ברורה, שברחמה מלאך מלמד את התינוק את כל התורה כולה, ונר לראשו. והנה לפתע מה שקורה, קורה דבר פשוט. ברגע שהתינוק יוצאת, היא הופכת להיות טמאה, תשב בדמי טהורה וכו', ובמות ימי טהורה וכו', אלא חז"ל מסבירים. מתחילת בריאת העולם, בחטא אדם הראשון, כוח הטומאה ירד לעולם, והוא המתנגד והמודד התמידי לכל אדם ואדם, כנגד כוח הקדושה.
ולכן, ברגע שכוח הטומאה רואים שברחמה של האישה נמצא מלאך ונרעום לראשו, הם ממתינים שם כדי שלא ייווצר חלל ריק. וברגע שהתינוק יוצא, והתינוק כולו קודש, עובדה, שהדם של היולדת הוא דם טומאה. הדם של הנולד, של הרך הנולד של ברית הבילה, היו כאלה מועעים אפילו שמוצצים את הדם. יש בו קדושה מיוחדת. איך הדברים מסתדרים?
אלא התורה אומרת לנו, שיישב בדמי טהורה. הדם הזה נכון טומאה, אבל טומאה ארעית. למה? כי לפתח חטאת רובץ. נכנס כוח הטומאה שם במקום, והדבר היחיד שיכול לטהר אותו זה אותם מים חיים, כי רוח אלוהים מרחפת על פני המים. ולכן ביום השמיני חז"ל אומרים, כדי שאביו ואימו יהיו שמחים, והיא תוכל למסור את התינוק לאביו. בהמשך, התורה, כשמה כן היא, למעשה, מדברת על נושא של צרעת.
חז"ל מסבירים, הגמרא אומרת, שבעה סוגים של עבירות שבגללם ובעבורם באה צרעת. אחד מהם כמובן שכולנו מדברים עליה, עם מוציא שם רע. אתם יודעים, כשאנחנו בבוקר מתפללים בתפילת שחרית, אומרים, ה' שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. השם, הוא גורם לי לפתוח את השפתיים. ועכשיו הלשון צריכה להגיד תהילתך. לפעמים איך האדם, שבבוקר אמר שירות ותשבחות לבורא עולם, ולאחר מכן הוא אמור להוציא מפיו את כל הדברים, גם אם האמת.
לא משנה. חז"ל מסבירים שבשלושת העבירות הקשות, שהן גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, העוון וביחיד. בגילוי עריות, כאשר אשת פוטיפר באה והתחילה עם יוסף, ובקשה ממנו שכבה עימי, אומר, ואיך אעשה הרעה גדולה? גילוי העריות הוא קרא לזה גדולה. עבודה זרה, משה רבנו, כאשר בא להתפלל על עם ישראל בחטא העגל, שזו עבודה זרה, אמר, אנא חטא העם, חטאה גדולה.
שפיכות דמים, כאשר קין הרג את הבל, והקב"ה אומר לו, קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה, אומר לו, גדול עווני מנשוא. זאת אומרת, ביחיד. בעוון של שפיכות דמים הוא גדול. אבל דוד המלך, כאשר הוא מדבר על הנושא של לשון הרע, אומר, יכרה את השם שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. כמה עוצמה הנושא הזה של הוצאת ודיבור לשון הרע.
אני חושב, אחת הדוגמאות המדהימות שקשה לנו להבין אותן, שהקדוש ברוך הוא מקפיד כחוט השרה, ובעיקר בעיקר, על מנהיגי הדור וגדולי הדור. תדע לך? מה אתה מוציא? אנחנו מקפידים הרבה מאוד על מה שאנחנו מכניסים. ואנחנו רואים עכשיו לקראת חג הפסח, אם יש כך, ואם שיש כך, ואיזה הכשר, ואם זה בד"ץ, ואם זה כך, ואם זה, לדוגמה, נניח, היתר מכירה או יבוא נוכרי.
הקפדה מיוחדת מה אנחנו עושים, מה אנחנו מכניסים לפה. מה אנחנו מוציאים מהפה לעיתים קרובות, לצערנו הרב, הלשון שולחת ומשתלחת. ולכן התורה הזהירה אותנו: זכור את אשר עשה השם למרים בדרך בצאתכם ממצרים. כולם, מה עשתה מרים? מוריי ורבותיי, מי שבודק אומר, מרים צדקה. מרים הצדקת הזאת, שדואגת לעם ישראל, שדואגת שיהיה פרייה ורבייה, מרים, שזאת שכל-כולה קודש קודשים, סיכנה את נפשה, אם אדם מסתכל לאורך כל הדרך, מה לא עשתה?
סיכנה את עצמה עם פרעה, סיכנה את עצמה עם בת פרעה שעמדה שם, סיכנה את כל הבנות, שבזכותה כמובן לא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא חסרו להם, ואוכלים מצות וחג הפסח. סיכנה את עצמה שבאמת, את תיקח מרים, הנביאת עתו באלב את כל הנשים אחריה. והנה, מה קרה? אח שלה, משה, פרש מאשתו. עם מי היא מדברת? בסך הכול עם אהרן, אח שלה.
עם מי לדבר כשיש בעיה משפחתית? עם מי מלבנים? היא לא הלכה החוצה, לא פרסמה, לא כלום, לא תקשורת, לא כלום. דיבר משה במשה, ואהרן, סך הכול אמרה לו, תגיד מה יקרה? שלא ילמדו ממנו דוגמה וכולם יפרשו משעותיהם. הרי אני מסרתי את נפשי ואת נשמתי, ולא עשו כאשר דיבר עליהם מלך מצרים, התחיינה את הילדים. אחת מהם ילדות זאת הייתה מרים.
איך? והנה, מרים מצורחת כשאלק. ואיזה צרעת. אמונו שלא מפשטר. איך מתאר אותה אהרן. ואני אכל חצי בשרו. זאת אומרת, כל הבשר, מה שנשאר זה רק פשוט, זה מפחיד, לראות שלט עצמות, אנטומיה סך הכול. והקדוש ברוך הוא מזהיר שם, ולא יראתם לדבר ולדבר, מעבדי במשה. כדאי לך, והקדום. מה ילך? הקדוש ברוך הוא כועס. ויוצא ועצה השאירו לדורות. זכור את אשר עשה לך, לא משנה.
גם אם זה נכון, גם אם אתה יודע בוודאות. חז"ל אומרים, כדי שזה לא יהיה לשון הרע, הייתה צריכה לקרוא למשה ולומר לו, דבר איתו לבד, אין שום בעיה. בזה מצווה הוכיח, תוכיח את עמיתך, לא תישא עליו חטא. אז כל הכוח של לשון לשון הרע. לכן הפרשה שלנו מדברת על שלושה סוגי צרעות. צרעת הבית, צרעת הבגד וצרעת האדם. כנראה שהקדוש ברוך הוא נותן התרעות מדי פעם.
הוא נותן קודם כול בצרעת הבית. ביתו של האדם אומנם מבצרו. אדם לא מבין שכאשר הוא נכנס הביתה והוא רואה שם בצד ימין שלו את המזוזה שכתובה על השדיי, שומר דלתות ישראל, הוא צריך לדעת מה קורה בבית, איך הבית צריך להתנהל, ואיזה קדושה. הבית זה מקדש מעט, ועשו לי מקדש, שכנתי בתוכה. איך אני יכול לעשות את הדברים האלה? וגם כשאני יוצא מן הבית, הרי, ומלאכתך בדרך.
גם כך, כאילו מעין רמזור התראה, הנדוזה אומרת לך, תשמע, חביבי, אתה יודע, להתנהג כמו שמתנהג בבית, בקדושה, בטהרה, גם בחוץ כלפי האדם, כלפי האנשים, בחברה, הכול נמצאים. אתה צריך לדעת. ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לך, ויהי אדם לנפש חיה, נדמה לי הוא כאילו שם אומר, לרוח ממללה נתן לנו הקדוש ברוך הוא את כושר הדיבור, מה שלא נתן לאף אחד.
לכן אני משתמש בו, בכושר הדיבור הזה. לכן, חכמינו מתחילים להסביר שאני צריך לקחת את הסרט ולהפוך אותה לעצרת. למה? כי חכם עיניו בראשו, מה זה חכם עיניו בראשו, שהעין תהיה בראש ולא בסוף, שהנגע במקום נגע יהיה עונג, ובילקוצורת תהיה עצרת, והבגד שלו יהיה בוגד, והמעיל שלו יהיה מועיל. אנחנו צריכים לדעת, שלא יהיה מועיל.
לכן אדם צריך תמיד להסתכל מה יש, איזה כוח יש לאדם כי ובלשונו כדין תהיה. לכן נותנים לו את ההתראה הראשונה בבית. למה? כי השכן שלו בא, שאל אותו, אתה יכול להשאיל לי דבר מסוים? -אמר לו, תאמין לי, אין לי כלום. עכשיו, אנשים מקישים בדלת לחסד, למצווה. מה אתם באים אליי? איפה אני עכשיו? קורונה, לא עבדתי, לא כלום, אין לי מאיפה להביא לכם. לכו לעבוד, איפה אתם חיים?
מה זה, כל אחד שיכתאג לעצמו, גם לי איש משפחה. ואתם לכו, מה פתאום? כל אחד עם הקופת הצדקה שלו, כל אחד זה. ואז פתאום הקדוש ברוך הוא מביא לצרעת הבית, בקירות, שכערעויות רק רכות ועד דמות. גם אם יש דברים כאלה, פתאום מסתכל מה קרה. הבית, עשיתם לו טיח וריצוב ונגד רתיבות, הסימנים של הצהרת הם לא בחורף בציר, דווקא בקיץ, כשפתאום הכול חם וזה, פתאום מה קרה. התהליך לא עבד נכון?
מה קורה פה? מה יש פה? אני צריך ללכת לתבוע את הקבלן. תטבע קודם את עצמך, תבדוק את עצמך למה לא נתת, למה לא לאכולת גם, שמהבית לחוצה. ולכן נותנים לו את ההתראה. אם הוא חזר בו ותיקן, מה טוב. אם לא, עוברים לו עוד שלב נוסף. השלב הנוסף בבגד. חז"ל אומרים, לעולם יהיה אדם בגדיו נקיים. תלמיד חכם, כשיש רבב על בגדו, חז"ל אומרים, שמוטב לו ששלייתו הייתה מתהפכת עליו ולא ברא עולם.
זאת אומרת, יש רבב על בגדו. מה זאת אומרת? מרננים עליו. הוא לא יודע איך להתנהג, הוא לא יודע איך להתייחס בחוץ, בחברה, בכל מקום. ולכן מתחיל בבגד, והבגד פתאום, מה קרה? קניתי בגד הכי טוב שיכול להיות. מה קרה? הסינים רימו אותנו הפעם? מה קרה? האבד לא היה טוב? או שהיה באותן מכונות, שהיו שם תולעים? לא. הסתכל טוב-טוב.
כבודו של האדם לבושו. אתמול הייתי בשיחה באולפנית, אמרתי להם, אחד הנקודות החשובות, הצנע לכת עם השם אלוקיך. אישה יכולה להיות ונערה יכולה להיות גם יפה וגם צנועה. בנות ישראל נעות הנה, אלא שהעניות לפעמים היא מן הבלתן. אבל ככל שהידע אישה צנועה יותר, הכבוד שלה יותר גדול. ולכן הלבוש הוא לא בוש. הלבוש הוא מכסה את היקר שבתוכנו.
כשיש לנו דבר יקר, אנחנו לא מסיימים אותו על השולחן, אנחנו מכניסים אותו לכספת. קחו גם את הנפש שלכם, את הנשמה, את הגוף עצמו שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, ושיהיה מכוסה. וזה למעשה צרעת הבגד. אם הוא חזר בו, מה טוב. אם הוא לא חזר בו, אז מגיע השלב האחרון, צרעת הגוף. קרחתו, גבהתו, קודם כול, מתחיל בראש. תחשוב טוב מה עשית, מה קרה.
אין לזה תרופה, שלא תחשוב. אי אפשר לקבל חיסון, זה לא קורונה, זו קרינה מבורא עולם שנמצאת, והוא לא יודע את המהות שלה. ואיך פותרים את הבעיה של הקרינה? עכשיו בדד יהיה מושבו. שב שבעה ימים עם עצמך לבד, אתה יודע שאין לי שום תרופה. מי שיקבע לך אם זה העובר או לא, זה הכהן, ואיך הוא יקבע? זה תלוי במידת החרטה שקיבלת על עצמך באותו שבוע שאתה יושב בדד, מושבו מחוץ למחנה.
אתה אומר, ריבונו של עולם, אתה בראת, נתת לי את הכול, ואני לא ידעתי גם לתת לאחרים. לכן הקדושת, כשאדם נזכר, רואה שבורא עולם, אמר לאדם וחווה עוד מתחילת הבריאה, וזה מסר גם לכולנו, כשהוא טייל איתם בגן עדן ואמר להם, ראו מעשיי כמה נאים מהם, כל מה שעשיתי, עשיתי לכבודכם. תנו דעתכם שלא תקלקלו, שאם תקלקלו, אין מי שיתקן אחריכם.
לא כמה עוצמה, כמה כוח יש, וזה בעוצמות על האדם. לכן, כמובן, מהמוח, מהקודקוד, והרוחניות שלו יורדת פה למטה. שאל אותי פעם תלמיד רב, כשאני מניח תפילין, למה הפרשיות שנמצאים על הראש, כאן, על המוח, על הקודקוד, הן מחולקות לארבע, והפרשיות ביד, הן נמצאות על קלף אחד. אמרתי לו, חז"ל אומרים, רבות מחשבות בלב איש. ועצת השם, היא תקעו.
רבות מחשבות בלב איש. זאת אומרת, הרבה פעמים יש להם תוכניות, זה וכו', אבל בורא עולם יודע מה לכוון. אם הוא כיוון אותך, אתה תגיד רק, כמו נחום יש גם זו, גם זו לטובה. או אם אתה רוצה לרדת, תהיה גם כמו רבי עקיבא, כל מן לעביד רחמנא לטב עביד. תוביל את הדבר הזה. רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם, היא תקום. ככה אנחנו יכולים להוביל את המערכת.
זה רצון שמלא משרתו בכם לטובה ולברכה ולששון ושמחה. אמן ואמן. שבת, שלום ומבורך.