שיעור תורה מרתק לפרשת דברים ותשעה באב

תמלול השיעור

, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו ולכל אלה שבאמת ממשיכים לשמוע את דברי התורה, יהי רצון שדברי התורה אלה שנאמר יהיו לרפואת כל כלל ישראל שהקדוש ברוך הוא יסיר מעלינו את המחלה הקשה הזאת כמו שכתוב והסיר השם ממך כל חולי וכל בד במצרים לא אשים עליך ונתנם בכל שונאיך אמן ואמן. פרשת השבוע פרשת דברים תמיד פרשת דברים חלה לפני היום הקשה של עם ישראל תשעה באב חלה תמיד בשבוע שחל בו תשעה באב ולא בכדי יש תמיד רמז לכך למילה שמשה רבנו אומר לנו אותה בפרשה "איכה אשא לבדי תורחכם, מסעכם וריבכם".

האמת, האיכה הזאת אמר אותה כבר, אמרו אותה לפני זה. אולי אני רוצה ברשותכם להתייחס ולחוות דעתי שעלו אותי היום בקשר לאקט הזה המביש שהיה על אמנורה בהפגנה. אמרתי כך, נכון שאמנורה היא סמל המדינה, אבל תחילתה של אמנורה, זה אפילו משה רבנו נתקשה לעשות אותה. הקדוש ברוך הוא אמר לו, כזה ראה וקדש. זאת אומרת, יש קדושה מיוחדת למנורה הזאת, שהיא למעשה מקשה אחת תעשה המנורה.

ניסו באמת לטמא אותה. הראשונים שניסו לטמא אותה היו היו היוונים לפני אלפיים שנה. וכל הניסיון שלהם לעשות ולהכניס פסלים ולטמא את השמן לא עזר להם. אז אף אחד לא יכול לטמא ולפגוע בסמל הזה וכל מה שנעשה שם זה רק מראה דבר אחד: עירום פירושו בריחה מהמציאות. עירום פירושו הדבר הכי קשה שיכול להיות שיש מאחוריי דבשת ואני לא יודע איך להיפטר ממנה.

האדם הראשון, לאחר החטא, כשהוא ראה את עצמו עירום, הוא הלך וברח במקום להתמודד עם הבעיה. הרבה פעמים אנשים, במקום להתמודד עם הבעיות, הם בורחים מהמציאות, מחפשים כל מיני דברים כאלה כדי להידמות לגויים, ויתערבו בגויים, וילמדו מעשיהם, ואז אומרים לו: כן, זה היה גם באירופה, גם הדברים האחרים. זה לא רק שלנו לא מתאים.

הקדוש ברוך הוא, כשהוא ראה את האדם עירום, אותו בדיוק, אייכה. מה זה אייכה? איך הראתה? מה אתה עושה למען? לא רק מה אני מקבל, כמה יתנו לי, אלא מה אני עושה למען מישהו אחר? אייכה. ואז מה עושה הקדוש ברוך הוא? ויעש השם אלוקים קטנות עור לאדם ולשתו ואל בי שם. לבוש של האדם זה כבודו. אדם מחוסר כבוד הוא לא לבוש. חכמינו אמרו לבוש זה לא בוש.

מעיל, יש שתי אפשרויות. או שהוא באמת מעיל ומועיל, או שהוא מועל, אחד מהשתיים. גם בגד אותו דבר. או שהוא בגד, או שהוא בוגד. אנשים שרוצים לבגוד בגוף שלהם, בערך שלהם, אז הם מנסים לחפש כל מיני דברים כאלה ריקים תוכן. אז ככה שלכל אלה שחרה להם על ביזוי או כבודה של המנורה, המנורה לעולם לא תתבזל, ולא משנה מי יהיה ומה יהיה.

פשוט, איך כתוב שם, אוי להם, לאנשים מעלבונה של תורה. גם המנורה הזאת. אז לא צריך להתייחס, צריך פשוט להמשיך הלאה ולראות. אמרו לי פעם, אתה כרב, תגיד, לא מזיז לך כשאתה רואה פתאום אנשים שבחוסר צניעות, או בעיקר, בעיקר ממש, ממש, ממש. אמרתי, תראו, הרבה פעמים אנחנו עוברים לדרפת ורואים פרות. אם בלבוש, לא. גם הם, אם העטינים שלהם גלויים והכול.

אנחנו לא מתייחסים. תלוי איך אדם מסתכל. אם אדם מסתכל על הטוב, אז הוא יראה את הטוב. אם אדם מייקר את עצמו, אז הוא יקר. אם אדם מוזיל את עצמו, אז הוא זול. אין מה לעשות. חכמינו אמרו עד כדי כך. תלמיד חכם, שיש רבב על בגדו, מוטב לו שלא יצא לעולם, ושילייתו הייתה מטפחת עליו. מה זה רבב? זו לא הכוונה לכלוך, אלא איך הוא מתנהג, איך הם מתייחסים אליו, איך מכבדים אותו.

אדם יכול להפגין בכל מקום. יש דרך, דרך ארץ קדמה לתורה, יכול להופיע, יכול להגיד, יכול לומר על מה שעל ליבו. התורה שלנו כל כך דמוקרטית, אחרי רבים להטות. זה מזכיר לי הרבה פעמים את המחלוקות הכי קשות שהיו בין חכמים לרבי אליעזר הגדול, ולא קיבלו ממנו, שמעו אותו. נכון שהיה לך חלוק לא לפיו, אבל שמעו והקשיבו אליו יום שלם.

הוא טען את כל טענותיו, אבל הקשיבו. לא מבטאים טענות של האחרים. צריך להקשיב לכל אחד ואחד. ואני אומר, גם בתקופה הזאת, כשאנחנו בתקופה קשה, אם יש קבוצות מסוימות שהן בבעיה מסוימת, מחובת המנהיגות לבוא ולהקשיב להן. תראו, לא תמיד זה נכון, אבל צריך להקשיב. ייתכן מאוד שיש חלק מהדברים שהם נכונים, ואנחנו מחויבים לטפל בהם.

כי מנהיג לא שררה ומחפש שליחות. אשריו, מי שממלא את שליחותו קצר כמו שצריך. אחת הנקודות שהטרידו אותי ופשוט העירו את תשומת ליבי. תמיד למדנו מקטנות. איך נחרבה בית המקדש? מדוע עם ישראל גלה? אומרים חכמינו, על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים. באמת, זה הדבר היחידי, קמצא ובר קמצא. כל השאר הדברים האחרים, מה שהנביאים באים ואומרים, איך ידע שר קורא וחמור אבוסבלה, בנים גידלתי ורוממתי והם פשחו בי, כל הדברים האלה, שריך סוררים, כולם חברי גנבים, רוצפי שוחד, כל זה, פתאום חז"ל מתמקדים בנקודה הזאת של מה?

קמצא ובר קמצא. האמת, הסיפור הזה, שאני מכיר אותו כבר שנים רבות מהישיבה, החלטתי השבוע קצת להתמקד פנימה. וברשותכם, מה קורה? הסיפור, כולם מכירים אותו. מי האיש בעל הדבר? מעניין שהגמרא לא אומרת את שמו. איש עשיר שיש לו חבר טוב מאוד, שקוראים לו קמצא, ויש לו יריב ששונא אותו מאוד מאוד, קוראים לו בר קמצא. למה הגמרא וחז"ל לא מביאים לנו את שמו של העשיר הזה?

כנראה, כשרוצים להשמיט את שמו של האיש הזה, לא בכדי הרבה פעמים אנשים רעים חז"ל אומרים שהם רשעים ירכב. כשאני מסתכל על האיש הזה, ואותו אדם יריב שיש לו שהוא בר קמצא, ונניח שהגיע בטעות, ונניח שהוא יריף שלו, עד שסוף סוף הוא הגיע, הדבר היחידי שיכול לא להתייחס אליו. אתה לא מתייחס אליו, ואז גמרת את העניין. אז אתה בא ואתה התעלית על עצמך, ואיך אומרים, איזהו הגיבור עושה שונאו אבו.

זמן שמחה של החתונה של הבן שלך. זמן שמחה, תתעסק בשמחה, אל תתעסק בדברים אחרים. והוא, מה שמדאיג אותו זה הדבר הראשון, ההתנפלות על אותו בר קמצא שהגיע בטעות, בגלל שאותו שליח או עבד נתן לו את ההזמנה. הגישה הזאת, ישר על בר קמצא. קודם כל, מה זה קמצא? שמו הוא שורש של האדם. שמו של האדם זה מהות. שמו של האדם זה ערך.

קמצא זה יכול להיות או קמצן או קומץ, מעט מאוד. הרבה פעמים אנחנו אומרים, ידו קמוצה. האדם הזה לא יודע, אין לו נתינה. ידו קמוצה. הרבה פעמים יש את המילה הזאת גם, אין הקומץ, משביע את הארי שנותנים. הכוהנים, כשהיו עובדים בבית המקדש וקמץ, מלא קומצו. זאת אומרת, המעט שמעט. זאת אומרת, השם כבר נדבר על עצמו. אז הקמצא הזה, האיש הזה, כנראה לא היה הכי טוב שבעולם.

עכשיו, בר קמצא, גם שם לא הכי טוב. גם זה שם שאני יכול להעביר אותו לכמה מסלולים. אם אני רואה אותו לטוב, אני יכול לומר, למשל, על בר קמצא, דוגמא נניח, דבר כזה, למשל, בר מצווה, בר אוריאן, גם זה אפשר. אבל אפשר לומר גם, בר מינן. אתה אומר לבן אדם, בר, מינן, השם ישמור. אדם כזה, אתה לא מתקרב אליו בכלל. עכשיו, הדבר השלישי, נמצאים גם חכמים שהיו שם במקום.

זה לא מזיז לכם כלום? רבותיי, אם חכמים הגיעו לדרגה כזאת, שהם באים בשביל לקבל את הכבוד ובאים לאותו עשיר כי יש להם איזה רווח ממנו של שוחד או משהו או טובת הנאה ואותם אכפת רק אני ואני, זאת אומרת, כל המערכת הזאת היא מערכת רקובה שקמצא, או בר קמצא, הסיפור הוא רק הסימפטום שמשליך על כל הכלל. עוד יותר מזה, מעניין מאוד, כאשר אותו בר קמצא מביא את הכבש מהקיסר ומגיע לבית המקדש, והנה מי מקבל אותו?

זכריה בן אבחילוס. וכשמגיע אליו, שם החכמים, לא כותבים שם "הרב זכריה בן אבקילס", אלא "זכריה בן אבקילוס", קוראים לו. ואז מה שקורה, אתה נמצא בסיטואציה מאוד קשה. מצד אחד, איך אומרים? דינה דמלכותא. מצד שני, אתה מסתכל גם על שלמות הקורבן. במקום כזה של לשבט או לחסד, במקום כזה שאתה יודע מה זה יכול להביא, מנהיג אמיתי צריך לדעת בזמנים הקשים לתת את התשובות הנכונות.

לא ממזרח שמש רכת שטוב לו, אלא עד מבואו. כשהוא נמצא בסיטואציה הקשה ביותר, מחפשים שהמנהיג שיודע על אותו רגע מה לענות ומה לומר. ולכן זכריה בן נפקילוס אומר: אם אני אקריב את זה, מה יגידו? תראה מה שמעניין אותו. מחר בתקשורת יכתבו שזכריה בן נפקילוס הקריב קורבן לא שלם, לא תמים. מצד שני, אם אני לא אקריב, אז מה יגידו?

שאנחנו כאילו כביכול פוגעים במלכות או מורדים במלכות? אומרים לו: תגיד, תחליט מה שאתה רוצה, או לכאן או לכאן. הגמרא לא אומרת מה יחליטו. כשאתה עוד לא יודע להחליט, זה נקרא לפעמים "סרייך סוררים". אתה לא מסוגל להיות מנהיג. רבותיי, אני רוצה שתדעו דבר אחד. משה רבנו, גדול הנביאים, בסיטואציה הכי קשה שהייתה שם עם בעל פעור, שהמגפה פשטה והמצב הוא קשה ביותר, ופתאום משה רבנו, האיש שידע להתמודד עם הדברים הכי קשים, מה כתוב שם, והם הבוכים במחנה.

עכשיו זה הזמן לבכות? עכשיו זה הזמן להכריע? כמו שידעת, משה רבנו, בזמן הנושא של חטא העגל, לבוא ולהגיד: מי נאשם אליי? יכולת גם לעשה את זה בעל פעור. מה קורה? פתאום אותו פנחס, אותו נער שדיברנו עליו אז, הוא קיבל את כל הפרסטיז'ה. למה? כי באותו רגע היה מישהו שינהיג, מישהו שייתן את המילה האחרונה. ברגע שאתה יודע לתת את המילה האחרונה, ברגע שאתה יודע להכריע, זה לא משנה לא מה יגידו עליו.

איך אמר פעם בן-גוריון? אמר דבר מעניין מאוד, שתמיד מזכיר אותו. הוא אומר: לא מעניין אותי מה העם מבקש, מעניין אותי מה טוב לעם. זה מה שמריה, זה המנהיג. ולכן, איך מגיעים? למצב הזה, כאשר המנהיגים היו בנותקים. זה קמצא ובר-קמצא. רבותיי, זה לא הסיפור עצמו. זה מה אנחנו מקבלים משם, מכל הסיפור הזה עצמו. לכן, גם בשבת אנחנו רואים דבר אחד מעניין.

משה רבנו מתחיל לחזור חזרה, לעשות חזרה על הכול, ואומר לנו, תראו, איכה אשא לבדי. זה מנהיג שאומר, אני מוכן לקחת אחריות. לבדי, אני מוכן לקחת. דורשי רשומות אומרים דבר מאוד יפה. אומרים שאמר ריבונו של עולם, אני יודע שבית המקדש אמור להיחרב, אני יודע שהילדים שלי והעם שלי עומדים להיות בגלות. אני מוכן לקחת אחריות על הכול.

אז אומרים, רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום. אומר לו הקדוש ברוך הוא, תשמע, אם אני אלך לפי המסלול שלך ואני אכעס עליהם, ואני את חמתי לא אשפוך על העצים והאבנים, חס ושלום, עם ישראל ייקלע. אז תנוח עליך נפשך. כל האיכות שאתה פוחד מהן שיהיו, אל תדאג. אומר משה רבנו, רבות מחשבות בלב איש, זה האיש משה. אומר לו, ועצת השם היא תקום.

היא, כותבים ה', י' א', ה', איכה הייתה לזונה קריה נאמנה. י', איכה ישבה בדד. א', איכה אשא. אומר לו, איכה, אשא לבדי, משה רבנו אומר, אני רוצה לקחת, לבדי לקחת את כל האיכות האלה, כל הצרות האלה אני מוכן לקחת אותן על עצמי. איזה מסירות נפש. על עם ישראל, איזה שליחות. אומר לו, הקדוש ברוך הוא לא. עצת השם היא תקום.

אלה יתקיימו, ובעזרת השם היא תקום. בסופו של דבר, עם ישראל יקום לתחייה ויוביל את כל הדרך הזאת. אנחנו נמצאים באמת בשבוע הזה, שבוע מאוד קשה לעם ישראל. ממנו אנחנו צריכים באמת ללמוד. היום שאלה אותי מישהי, להגיד, ממתי מפסיקים להתגלח, ממתי מפסיקים להסתפר, מתי אוכלים בשר, מתי לא אוכלים בשר. וזה עמך ישראל, אחת הדוגמאות שבאמת עמדתי פשוט ומהסס האם לענות או לא.

אני זוכר בשנה שעברה, יום שבת, זה היה שבת חזון, ואני עולה ברגל מהבית לכיוון בית הכנסת, ולפתע עוצר רכב לידי, פותח את החלון של הרכב, שבת שלום, הרב שאול, אני אומר לו, שבת שלום ומבורך, מה אני אגיד לו? הוא אומר לי, יש לי שאלה הלכתית, ממתי מפסיקים לאכול בשר? אני עומד ואני טועה, ואני אומר, ריבונו של עולם, היהודי הזה נוסע ברכב, חלל שבת בפרהסיה, ומה שאותו מעניין, ממתי מפסיקים לאכול בשר?

אמרתי לו, אתם יודעים מה? אני אדון אותו לכף זכות. צריכים לדון, אדם לכף זכות. אמרתי לו, תשמע, מתחילים מראש חודש, אב לא כולל ראש חודש, עד עשירים באב לא אוכלים בשר. הוא אומר לי, טוב שאמרת לי, כי אני מאוד מאוד מקפיד על הדבר הזה. אמרתי, רק כשבישראל מלאים מצוות כרימון. אם אנחנו נדון, כל אחד ואחד מאיתנו, הפשוטים האלה, הנשים האלה, והם למעשה בנו עם ישראל.

זאת הדרך שאנחנו קוראים לה. ולכן, משה רבנו, כשבא לברך אותם, לפני שאומר לך, הוא אומר, השם אלוקיכם ירבה אתכם ואילכם ככבי השמיים לארץ, ואחר כך יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שימו לב, ככם, כמה אתם? דבר שסמוי מן העין, שורה בו הברכה. אסור לנו להיות מנותקים מן העם. אנחנו חייבים בזמן הזה להפיק את הלקחים. לא סתם הנביאים באו, על מה התבייתו בעיקר?

התבייתו על כל הדברים שבין האדם לחברו. נכון, יש חושך. נכון, יש אפלה. נכון, זו תקופה קשה. אבל חכמינו אמרו, ולמדו את זה מדוד המלך. דוד המלך אומר, הזורעים בנמעה ברינה יקצור. לפעמים, אנחנו נמצאים בדמעה. באמת, מצב קשה, העם גלה מארצו וכו'. לא צריך להסתכל על זה, תסתכלו גם אחר כך מה יהיה. מתוך הדמעה הזאת, ברינה יקצור.

הרבה פעמים אנחנו מקטרים, הנה עכשיו בתקופה הזאת, מה יהיה, אין פרנסה, יש בעיות. הלוך ילכו בחו נושא משך הזרע. אנחנו יודעים, אותם אנשים באמת, ואני מאמין להם, שבאמת, כל מה שבנו וכל מה שטרחו, פתאום אומרים שהולכים, הולכים לאיבוד. אני אומר, שלא תיפול עליכם רוחכם. בסופו של דבר, בוא יבוא ברינה נושא על אומותיו.

חומצים בתקופת ניסיון מאוד קשה, שבורא עולם מנשא אותנו. איך אנחנו, האם יכולים להיות כעם, להיות מלוכדים או לא. זאת הנקודה הכי חשובה שצריכים לדעת, איך לבצע אותה. יש סיפור נוסף שמביאה הגמרא בגיטין, קודם כל מעניין מאוד. דווקא הסיפורים האלה של החורבן, רובם באים במסכת מאוד מעניינת, מסכת גיטין. גיטין למעשה זה גירוש.

כשאדם רוצה להתגרש מאשתו, צריך לתת לה גט. אגב, המילה גט, ג'-ט', לעולם לא מתחברים ביחד. פעם אחת. מילה אחת מתחברת, מתחברת. זו מילת פירוד, זו המילה גט. אף, אין שום מילה בתנ״ך או בתורה שג' וט' הם ביחד. אין, אף פעם. רק מילה גט, זו מילת פירוד. ובמסכת גיטין מביאים דווקא את הסיפורים האלה של החורבן. כי אנחנו יודעים דבר אחד, אם יש דבר גדול, לפחות בדור שלנו, בתקופה שלנו, להקים בית יהודי שבנוי על יסודות מאוד מאוד חשובים שאנחנו קוראים להם בניין עדיעת.

הבית היהודי זה, אני קורא לזה היום, זה כל מי שמתחתן ובונה בית יהודי כשר, בונה אחד מאבני חורבן בית המקדש. תראו, עד כדי כך יש לזה משמעות. לכן הם מביאו את כל הסיפורים שהיו ושקראו בזמן הזה, מביאים אותם מתי איפה? במסכת גיטין. נושא של פירוד. אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו הופכים באמת את הפירוד הזה, איך אנחנו מחזירים את זה חזרה במקום, בזמן.

והסיפור השני שמביאים חז"ל זה על מרתה בת ביתוס, אישה עשירה מחכמי ירושלים. דבר מאוד מאוד מעניין, האישה הזאת, יש רעב, יש עוצר. איך אומרים? הרומאים מקיפים את ירושלים. מחלות ממחלות בכל המקומות. והיא בכלל מנותקת מהכול, ושולחת את העבד שלה, אומרת לו, תשמע, לך תקנה לי בבקשה קמח הכי משובח. והוא עושה את רצונה, מגיע וחוזר, חוזר ריק.

מה קרה? הקמח המשובח הלך. מה יש? נשאר נניח קמח רגיל. לך תביא את הקמח הרגיל. הוא הולך, חוזר חזרה, אין. אומר לה, קמח רגיל. אומר, תגיב ריקים, קמח שעורים. הולך, חוזר, גם קמח שעורים, נגמר. אומרת לו בסוף, תביא מה שתמצא. הולך, אומר לה, נגמר הכול. אחת השאלות שנשאלות, מדוע באמת העבד הזה, הרי הוא יודע מה שקורה.

אני מתאר לעצמי שיש תור ענק כדי שהאדם ישיג משהו כדי להחיות את נפשו. המצב הכלכלי קשה. המצב שם בירושלים מתים ברעב, כתוב שם, בכל חוצות זרוקים שם על חללי בת עמי. כל המצב הזה. אתה הולך, ראש קטן, אתה מביא בדיוק. אז לא מצאת, תביא משהו אחר. לעניות דעתי, כאשר נוהגים עם בני אדם ברודנות, כאשר נוהגים עם בני אדם ביד קשה, או שהם ממתינים מתי שהבוס ייפול, או שאומרים, תשמע, אני לא צריך לשחק מצידי, אני אשחק ראש קטן, מה שאומרים לי אני אעשה. הלכתי, באתי, זה מה ש... יש, אני לא פותח, לא מעניין אותי כלום.

מעניין אותי דבר אחד פשוט. מה אני עכשיו יכול לקבל? אדם צריך לדעת דבר חזן. לא סתם דבורה נביאה אמרה, באין חזון ייפרע עם. אדם צריך לדעת בבית שלו, בעבודה שלו, עם הילדים שלו. צריך תמיד שיהיה לו חזון. נסתכל עוד כמה צעדים קדימה. מה יצא מכל דבר הזה? מה אני יכול לראות לו היום? בואו נסתכל אחר כך. ולכן, מה היא עושה?

ברגע שהיא רואה כך, היא יוצאת אפילו, לא יודעת, היא מנותקת מהחיים, לא יודעת כלום מה שקורה. וברגע שהיא רואה, היא יודעת, היא אפילו חסה על הנעליים שלה, כי התינופת והמחלות והלכנוך והמתים שנמצאים שם בחוצות, היא לא יכלה אפילו לסבול אותם. יש שתי דעות, יש דעה אחת, אומרת, שהיא באמת דרכה כנראה כפות רגליה על בטח גורמי מחלה ולא יכלה לנשום ומתה.

ויש דברה שנייה, שהיא באמת מרוב רעב לקחה את הגרוגרות של רבנו צרבי צדוק, כדי שירושלים לא תחרב, והוא חלה, והיה פשוט מלא מחלות, והם נתנו לו, הדבר הדחילי שהיה יכול, זה היה למצוץ את אותן טעינים, את הגרוגרות, את המיץ של הטעינים, וכנראה באמת המחלות האלה עברו אליו. מה מלמדת אותנו, אמרת, בבטוס? מלמדת אותו דבר אחד:

את אישה עשירה, את בעלת מעמד, את צריכה לראות מה קורה לעם. אז צריכה לרדת אל העם. אתם יודעים, זה מזכיר לי, שמואל הנביא, לאחר פטירתו, מסופר שכאשר הייתה מלחמה של שאול עם הפלישתים, ומצבו של שאול היה קשה, והוא הגיע לבעלת האוב, וביקש ממנה להעלות לו את נשמתו של שמואל, כדי לראות מה, מה, מה יהיה מחר במלחמה הקשה הזאת.

והוא אומר לה: מה את רואה? והוא נראה לו תשובה מאוד מעניינת: ראיתי אלוהים עולים. אומרים חז"ל שהיא לא ראתה רק את שמואל, היא אומרת לו: תשמע, אני רואה שתי נשמות. חז"ל אומרים: בזמן שבא להעלות את נשמתו, את רוחו של שמואל, שמואל אחז בידו של משה רבנו, אמר להם: בוא תעיד עליי. את שור מי לקחתי? מי עשקתי? מה עשיתי?

תגיד לי, בוא תעיד עליי אם עשיתי משהו למען. לא בכדי התורה שלנו אומרת, ואנחנו אומרים את זה כל ערב שבת, משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו. למה משה ואהרון שקולים כנגד שמואל? כי שמואל היורד אל העם. כשאתה יודע לרדת אל העם, זאת הדרגה הכי גדולה. זאת הדרגה הכי חשובה. ולכן שמואל בא לבקש ממשה רבנו שיבוא יעיד עליו, מה פתאום מעוררים אותי עכשיו במקום הזה, בזמן הזה.

זה, העם אסור. אדם יהודי צריך לדעת שהוא שליח של הציבור, ושליח של הציבור תמיד צריך להוריד את עצמו, את גאוותו. ומה שסיפרנו על קמצא הוא בר-קמצא, ומה שסיפרנו על מרתב את בייטוס, כל אלה מה זה. הדבר המשותף לכולם זה אני ואפסי. אני עכשיו נמצא בעמדת מפתח, לי זה טוב, זה לא מעניין אותי עם האחרים. אני אומר דבר אחד פשוט לכל המנהיגים שלנו, גם היום, לכל המנהיגים, גם המנהיגים הרוחניים, חשוב מאוד מאוד לרדת לעם, לראות מה כואב, מה קשה, מה הדברים שאנחנו יכולים להבין אותם.

אני רוצה לומר לכם, קראתי השבוע על הרב מרדכי אליהו, זכר הצדיק לברכה, שסיפרו שהיה כל יום שני, לפני שהיה הולך לבית הדין, היה מקבל קהל. ויום אחד מגיעה אישה, וזה שמכניס את האנשים כדי לקבלת קהל, אומר לה, גברת, אני מצטער מאוד, תבואי מחר, כי היום הרב לא יכול לקבל יותר, הוא אמור ללכת לבית הדין כדי לעבוד שם כאב בית הדין.

אומרת לו, זה דבר דחוף ביותר, אני מצטער, אני לא זזה מפה עד שאתה לא מכניס אותי. אומר לה, גברת, אני מצטער מאוד, זה לא הולך. הרב שומע, הוא יוצא החוצה ואומר לה, בואי ביתי, בואי, כנסי. היא יושבת, אחרי עשרה דקות היא יוצאת, והרב יוצא בימי אחר. ושאלו את הרב, הבת שלו למעשה, שאלה אותו, אבא, מה היה כל כך, מה היה עם הבחורה הזאת?

הוא אומר לה, היא שאלה אותי שאלה מאוד מאוד מאוד חשובה. אמרה לו, מה היא? אמר לה, אני אגיד לך, החתול שלה חולה, והיא רצתה לשאול דבר אחד פשוט: מה היא תעשה לחתול? כדי שיתרפף, שאתה צריך לברך אותה, צריך לתת לה משהו אחר. אמרתי לה, תחליפי לה את דגם המזון, ואם היא תרגיש לא טוב מחר, אז תבואי שוב אליי ונראה איך, מה אנחנו עושים.

אומרת לו, אבא, זו שאלה חשובה? הוא אומר לה, אני מתפלא עלייך. לאישה המסכנה הזאת, כל חייה וכל חשיבות החיים שלה, זה מה שיש לה, זה החתול הזאת, שממנה מעשה היא מחוברת אליה, היא מרגישה כאילו שזאת הילדה שלה. אז אם היא מרגישה את זה בצורה כל כך חשובה, אז אני צריך לתת את ההרגשה הזאת, שבאמת זה חשוב לה מאוד מאוד. אם אנחנו יודעים להתייחס לחשיבות של כל אחד ואחד, וזה לא משנה מי זה ומה זה, אין דבר, לא משנה. פעם אנחנו מבקשים לעשות את זה.

זאת הדרך שאנחנו צריכים ללמוד דווקא בחודש אב, דווקא בימים האלה, משבע עשרים בתמוז ועד שעה באב, חכמינו אמרו, זה כנגד זה עשה אלוקים. יש לנו עשרים ואחד ימים של ימי בין המצרים, כנגדם קיבלנו גם עשרים ואחד יום מראש השנה עד ערב הושיעה נא רבה. לכן אנחנו קוראים הושיעה נא נא נא, זה עשרים ואחד ימים אלה. זה כנגד זה עשה אלוקים.

לא צריכים לפחד, בעזרת השם. מאמינים בני מאמינים שהדברים האלה הם רק לטובה. אני רוצה לסיים בדבר שפעם סיפרתי לרב מרדכי אליהו, זכר הצדיק לברכה, מורים ורבי. אמרתי לו, כשהיינו ילדים קטנים, אני לא אשכח, אבא ז"ל היה בצהריים, הולך, קונה עוף, שוחט אותו ונותן לאימא להכין אותו, לערוך אותו, כדי שנפתח בו את הצור. והיו קונים לנו גם, מלבישים אותנו בגד חדש.

אז הוא מסתכל לרב ואומר לי, למה? אמרתי לו, גם אני שאלתי את אבא, למה? אז הוא אמר לי, אנחנו מאמינים שמחצות היום מידת החסד מתחילה, ואנחנו מאמינים בבואו של משיח שאמור להגיע ביום תשעה באב, בגלל שהם מאמינים שכמו שיום החורבן הוא גם יום, בעזרת השם, החיבור הגאולה, אז אנחנו צריכים להתכונן לביאתו של משיח, ולא להתייאש, והיו מלבישים אותנו בגדים חדשים.

אז הוא אומר, אשרי כן ואשרי חלקכם, למה תום ויושר של אותם האנשים, היהודים הצדיקים האלה שהאמינו. אני רוצה לסיים. היה לי פה יהודי שתחיו בגילו, אני זקן, ואני לא אשכח שבליל תשעה באב היה פורס פה, במקום הזה, בית הכנסת, קרטון. היום הוא אומר לי, ילד, לך תביא לי אבן. הוא לוקח אבן, שם אותה מתחתיו וישן בבית הכנסת על קרטון מתחת לאבן.

והייתי אומר לו, קראו לו בבא ווידא, יהודה, הייתי אומר לו, למה? הוא אומר לי, מה? אני, יש לי בית. אומר לי, בבית של הקדוש ברוך הוא נחרב, איך אני לא אתאבל עליו? זאת אמונה תמימה. יהי רצון שבזכות האבילות הזאת, שאנחנו בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יחושג העולנו, יביא לנו משיח צדקנו במהרה בימינו. ואני כאן מודיע קהל עם ועדה, במקום הקדוש הזה, שבמידה, בעזרת השם, השבוע הזה או בתחילת שבוע הבא נתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות, אז יום תשעה באב יהיה ששון ושמחה.

כמו שאמר החפץ חיים, שפעם הלך לקנות את החוברת של הקינות של תשעה באב ואמר לו בעל החנות, כמה זה עולה? אמר לו, חמישה רובל. אומר לו, לא, שני רובל. הוא עומד המום, אומר לו, כבוד הרב, אתה אף פעם לא מתווכח איתי על אף ספר שאתה רוכש, ועל הספר הזה אתה כן מתווכח איתי. הוא אומר לו, אני אגיד לך, כל הספרים האחרים, הם נשארים לי, לבניי, לדורי דורות.

הספר הזה של קינות תשעה באב זה תשעה באב האחרון. אחר כך לא צריך אותו, אז הוא נזרק. זה חד פעמי. לכן אני מתווכח איתך למחיר. יהי רצון שזכותם של הצדיקים והחסידים יגנו בעדנו ויחושו לגאולנו, ויפתחו את הדלת שמשיח צדקנו יגיע, ואז בעזרת השם נאמר, ברוך אתה השם, מצמיח קרן ישועה, אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום, אמן ואמן.