מניסים ונפלאות עד לשירה החדשה
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו, לכל צופינו היקרים, ברכת השם עליכם, פרשת בשלח, שבת שירה. יש שם אחד הפיוטים, שיהדות מרוקו שרה, שירה חדשה שבחוג יאולים. אני חושב שהשבת הזאת, שבת מיוחדת, שעושה נחת רוח לבורא עולם ולמשה רבינו. אבל לפני שאני מתחיל, יש לי חוב קטן משבוע שעבר, ולא הספקנו אליו. בשבת שעברה למעשה סיימנו את כל הנושא של גלות מצרים וההכנות במצוות התפילין, "והיה להיות על ידך ותוטפות בעינייך, כי בחוזק יד הוציאנו ה'" ממצרים".
היה לי גם בר-מצווה פה בבית הכנסת, ודיברתי והסברתי שבר-מצווה זה מחולק לשניים, יש את הבר ויש את המצווה. הבר הוא דבר חשוב, כדי שאנשים ישמחו, ישמח לבב אנוש וכו'. ועיקר העיקרים זה המצווה, שהילד היום כבר מתחיל לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, הוא מתחיל להיות מעצמאי לעצמו, בעל אחריות, וזה חשוב. ונזכרתי כל פעם, כשאני מגיע לפרשה הזאת, בתפילין הראשונות שלי.
אני לא אשכח, בתקופות ההן, כשהמצב הכלכלי היה קשה, ובארץ היה ממש צנע, ואני ממתין ליום הבר-מצווה כדי שההורים יקנו לי תפילין, והנה קנו לי מכנסיים, חולצה לבנה, דודה קנתה, ככה זה היו עושים, ושרשרת וגם שעון. והנה הסבתא מגיעה, אישה צדקת, גמורה, זכותת הגנה עלינו ועליכם, ואומרת לי, תשמע, לך לא קונים תפילין, אתה מקבל תפילין שאני הבאתי מתוניס.
אומנם הן ישנות, אלה חשובות וטובות. התחלתי כמובן לבכות, כי רציתי, כמו כולם, שיהיה לי גם תפילין חדשות. היא שכנעה אותי בכמה לירות, אז היה, ואז היא מספרת לי ואומרת לי, תשמע, התפילין האלה, יש להם סיפור. היא אומרת, כאשר היא הגיעה לתוניס מהעיר גאבס, וזה הייתה באזור היהודי הכי מאוכלס, והנה היא עוברת יום אחד בבוקר באחד הסמטאות ורואה מרחוק שתי בנות ערביות שהן משחקות חבל, אבל היא רואה מרחוק את החבל הזה בצבע שחור.
היא מתקרבת, מתקרבת, היא רואה זוג תפילין. חיברו כנראה זוג תפילין של יד ושל ראש, והם משחקים איתו חבל. היא ממש, איך אומרים, מאוד מאוד הזדעזעה, נתנה להם סכום מסוים, ולקחה את התפילין האלה. ואז היא לקחה את התפילין האלה ולקחה אותו לרב היישוב במקום. הרב בדק, פתח, אמר לה, תשמעי, התפילין האלה אומנם צריכה להיות בדיקה, צריכה להיות תיקון, אבל אלה תפילין מאוד מאוד מהודרות, כנראה איזה צדיק הניח אותה, הניח בהם.
אמר לו, תתקן לי אותה, ובעזרת השם, אם יהיה לי נכד, הנכד הראשון שיהיה לי, הוא יניח תפילין בתפילין האלה. ובאמת, אחרי זה אני נולדתי, ועלינו לארץ, והיא שמרה את התפילין האלה מכל משמר. אני זוכר שקית אדומה עם חוט כזה שנסגר. טוב, הנחתי את התפילין האלה. מאוחר יותר, כמובן, רכשתי תפילין אחרות בישיבה, והתפילין האלה ליוו אותי בצבא.
ליוו אותי בצבא עד שהגיעה מלחמת יום הקיפורים. במלחמת יום הכיפורים שירתי ברפידים, ונפצעתי, וכל מחנה הרפידים למעשה נהרס קליל, על ידי המצרים. אחרי הפציעה לקחו אותנו לסיור, איפה נפצענו ואיפה היינו. והנה, אנחנו מגיעים למחנה ברפידים, ולא רואים כלום. אומרים לנו, כאן היה מחנה צבאי של האוגדה, והכול נמחק. ובא רס"ר המחנה, לא אשכח, והוא אמר, תשמע, בדקתי בכול, לא מצאתי כלום.
הדבר היחידי שמצאתי, מצאתי תפילין. ואני מסתכל ופורט בבכי, ואני אומר לו, זה התפילין שלי, שהסבתא שלי הביאה לי בבר-מרצף וכו'. ואז מפקד האוגדה שמע את זה, והרב הראשי הצבאי, מאוד התרגשו ואמר לי, שמע, הרב שאול, אנחנו נותן לך תפילין חדשות צבאיות, אבל אלה יהיו עם הסיפור במוזיאון הלאומי בירושלים. וככה זה היה. אני זוכר את זה, זה דבר שתמיד מרגש, תראו כמה קדושה, מי יכול להיות, שבזכות התפילין האלה, אני היום עומד לפניכם ומשבח את בורא העולם על כל הניסים והנפלאות שעשה.
ובאמת, עם ישראל יוצא. קודם כול, אולי מילה טובה וחשובה. בשירת הים, חלק בלתי נפרד זה נשים הצדקניות. עתה אשר תיקח, מרים, את הטוב בידה, ותצאנה כל הנשים אחרי בתופים ומחולות. תשימו לב, חז"ל מסבירים שהגברים הלכו לחפש ביזה בכל מיני מקומות, והנשים, האמונה שלהם הייתה כל כך גדולה, שברגע שאמרה להם מרים שהקדוש ברוך הוא יעשה לכם נס ויעשה לנו נס כדי שנוכל לצאת ממצרים, לכו תקנו תופים.
הלכו וקנו תופים. ותצאנה כל הנשים אחריהם בתופים ובמחולות. מאחר היו בצק, לא הספיק, איך אומרים, לטפוח, אבל תופים, כן לקחו איתם. זה כוחה של אמונה. כמה שיש לה משמעות מאוד גדולה. ואנחנו רואים כאן הובלה של שני דברים. רבותיי, אם עם ישראל רואה את החומר כאמצעי ואת הרוח כמטרה, זה סוד הצלחתו. ואת זה יצחק אבינו אמר לו יעקב, קול קול יעקב ועדיין ידי עשיו.
אם הקול הוא תמיד יהיה, זה העיקר קול יעקב ועדיין ידי עשיו, זה רק אמצעי, אתה תמיד תצליח. ואם לא, חלילה תדע לך, אתה הופך להיות עשיו, והסיכוי שלך לשרוד הוא ממש כמעט אפסי. ובתוך המערכת הזאת, ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי אשביה אשביה על בני ישראל. חז"ל מסבירים מה הוא צריך לקחת את העצמות האלה. אלא הוא לקח את עצמיות יוסף איתו.
עצמיות יוסף, הכוונה, התכונות, שיוסף בא ללמד אותנו, מידת הענווה, מידת הסלחנות שהוא צלח לאחיו לאורך כל הדרך, קבלת עליו את כל האיסורים, הבטה תמיד קדימה, שכל מאן דעביד רחמנה לטו עביד. ההסתכלות, הדרך הזאת של יוסף, שנשאר עם כל הגדולה שהוא עליו, שנשאר אותו יוסף. אני יוסף אחיכם. ולכן, בייקח משה את עצמות יוסף עמו.
כהנו לעצמכם מה זה. עומדים ומגיעים על הים. מגיעים על הים, הנה, פרעה אחריהם מתחרת. כרגיל, אין מה לעשות, יש גם אנשים, ואי אפשר לדרוש מהם יותר, שהביטחון שלהם והאמונה שלהם היא רופפת, כי רק עכשיו זה התחיל. אני רוצה שתדעו דבר אחד: אמונה לא באה לא בניסים ולא בנפלאות. אמונה אמיתית באה כשאתה מגדל את הילד מרגע שהוא תינוק, ואפילו יותר מזה.
אפילו ברגע שהוא בהיריון במעי אמו. כמה נשים צדקניות, נדמה לי שמשה רבי טרפור, הגמרה מספרת, שהייתה מגיעה לבית המדרש לשמוע דברי תורה, ואחר כשהתינוק הייתה מביאה אותו בהריסה, אומרת כדאי שהאוזניים שלו ישמעו. אין מעשה תכונה גנטית שאתה מחדיר פנימה לתוך נפשו, לתוך נשמתו של הילד הזה, של התינוק הזה, ואז הוא מגיע לאמונה.
וזה לא משנה אם הוא רואה נס או לא רואה נס. וכל חייו למעשה הופכים לנס אחד גדול. אנחנו רואים את זה גם בימינו אנו. מי ערב? תשימו לב, המגפה שלצערנו הרב משחיתה והורגת צעירים ומבוגרים, בכל יהודי ויהודי, כל בוקר, שאומר, מודה אני לפניך, הילך חי וקיים, זה נס אחד גדול. נס אישי ונס קולקטיבי לכל עם ישראל. ולכן הם עומדים על הים.
משה רבנו לוקח את עצמו, את יוסף עמו, את אותו ארון של יוסף, לוקח אותו איתו. אנחנו יודעים דבר אחד, כשעומדים על הים, תמיד הקיטורים מגיעים בעיקר אצל הגברים, כי הגברים אין להם סבלנות להסתכל קצת קדימה. פתאום באים למשה רבנו, רבותיי, לא פחות ולא יותר. הנה, באים ופרעו יכנסו בני עשר את מצרים, נושא אחריהם, יצעקו בני עשר אל השם.
תראו, יש קבוצה שצועקת מאמינה אל השם, אבל יש קבוצה שנייה. ויאמרו, מבינין כפרים ממצרים, לקחתנו למות במדבר הזה. מה זאת עשית לנו? כל מה שראיתם, כל הניסים הזאת עשית לנו, שדיברנו אליך. גם לעבדת מצרים, כי טוב לעלו אעבוד במצרים ממותנו במדבר. ובורא עולם אומר למשה רבנו, התייצבו וראו את ישועת השם. הם עומדים על הים, יש מדרש מאוד יפה שמסביר ואומר שכשעמדו על הים, והים עוד לא נקע.
והנה, מצד אחד יש אומרים שהתעוזה של נחשון בן עמינדב שמשבט יהודה הוא שזרק את עצמו לים, ובזכותו הים נבקע. יש דרך שנייה, אומרים, הים ורעב וינוס, מה ראה הים? ראה את ארונו של יוסף. ולכן הוא נרתע ממנו. עכשיו, כל הנושא הזה של הים, זה מעשה אבות, סימן לבנים. חז"ל אומרים שכל מה שעשה אברהם אבינו כדי לרצות את בוראו, הקדוש ברוך הוא יחזיר לו.
אברהם אבינו, ברגע שבאו מלאכים, אמר להם, ואקחה פת לחם, אומר לו הקדוש ברוך הוא, הנני ממטיר לכם, אוכל מן השמיים אני נותן לכם, לבניך, שיהיו במדבר. אמר לו, וירחצו ידיכם, הנה, יוכחנה מעט מים. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני נותן לך את המים במשך ארבעים שנה, בערב מרים זרמו ארבעים שנה. ויבקע עצי עולה, אומרים חז"ל, ויבקע עצי עולה, הקדוש ברוך הוא אומר לו, אני בוקע את הים לפני הבנים שלך.
זה כנגד זה עשה ה'. והנה, נפקע הים. ונפקע הים, מה קורה? מתחילים מאבקים. המפלגות היו אז והיום, אין חדש תחת השמש, לצערנו הרב. בא שבט יהודה, אומר, רבותיי, אני המלכות, לי מגיע להיכנס ראשון. בא שבט יוסף, מה פתאום? בזכות יוסף הצדיק נפקע הים, אנחנו נכנסים ראשונים. בא ראובן, הוא אומר, אני הראשון, אני הבכור. מגיע לי, אני הראשון.
אומר משה רבנו, ריבונו של עולם, מה אני אעשה איתם עכשיו? אף אחד לא רוצה להיכנס, אף אחד לא מוותר לשני. אומר לו, תבקע את הים. יש 12 שבילים, וכל שביל שבט אחד יעבור, שכתוב, לגוזר ים סוף לגזרים. כל שבט עומד. הם מתחילים ללכת, שוב, מתחילים הטענות והתלונות. מה, לא מספיק במצרים? הבוץ והרטיבות שאנחנו עבדנו בחומר בלווינים גם צריך פה. אומרים, בוא נשאל, מה עושים?
גם בזה נטפל. כפאו תאומות בלב ים. אני רוצה לומר שאותנו לימדו בבית הספר וגם בגן, שבאמת הים נבקע, בני ישראל נכנסו פנימה, הגיעו לצד השני, וכשהם הגיעו לצד השני, המצרים למעשה שהיו מאחוריהם, הים חזר חזרה לאיתנו והטביע אותם. והנה, יש שינוי קטן שאנחנו לא שמים אליו לב. רבותיי, ברגע שבני ישראל נכנסו, מתחיל הקטרוג בשמים למעלה.
אלה עובדי עבודה זרה ואלה עובדי עבודה זרה. ריבונו של עולם, מדוע אתה את אלה מטביע ואת אלה מציל. והנה קורה דבר מעניין. כל הלילה שתי הקבוצות, עם ישראל ומאחוריהם המצרים, ועמוד האש מבדיל ביניהם, וכתוב ולא קרב זה אל זה, כל הלילה. תארו לעצמכם בבית דין של מעלה, דנים. האם להטביע או לא להטביע? את מי להטביע ואת מי לא להטביע? הרי הוציאו את בני ישראל, הקדוש ברוך הוא הוציאו אותם כדי לא להטביע אותם.
אז מה הבעיה כאן? האם יש לי זכויות שמגיעות לי? אחת הנקודות שחז"ל נוגעים בהן, שיש הבדל בין המשעבד למשועבד. חז"ל מביאים את הדבר המדהים, שיורד המלאך גבריאל או המלאך עוזיאל יורד למצרים. וכדי להכריע את הכף, תראו, מביא את עולם הרשע שהכריע את הכף של המצרים. וכאשר המצרים, אותו יהודי מסכן שלא יכול היה להספיק את המכסה, לקחו את התינוק שלו ושמו אותו במקום לבנה.
ואת זה המלאך הביא ואומר לו, ריבונו של עולם, רק על התינוקות האלה, רק על הדברים האלה, מגיע פשוט להעניש אותם. וכאן, רק "ויהי" באשמורת הבוקר, הנה, אנחנו רואים, בהשקף השם אל מחנה מצרים. הם מגיעים, יוצאים החוצה. המצרים טובעים, שום טענות. שמא באמת המצרים יצאו מצד אחד ואנחנו יצאנו מצד שני. ויער ישראל את מצרים מת על שפת הים.
רבי יוסף חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה, הבן איש חי, אומר, מדוע לא הזכירו בשירת הים את הנושא של עשרת המכות? ובסוף הוא מסביר שבני ישראל עם משה רבנו ביחד למעשה הזכירו את הנס הראשון ואת הנס האחרון. הנס הראשון, ויער ישראל את יד הגדולה אשר עשה אשר במצרים. איזה יד? יד של בתיה בת פרעה, שהיא נתארכה ומשכה את התיבה של משה.
ויער ישראל את מצרים מת על שפת הים, כי בדרך כלל, אדם שטובע, הים לא פולט אותו באותו רגע, אלא אחרי כמה ימים, עד שהוא מתנפח, ואחר כך הים פולט אותו. ופה ראו את הנס השני. והנה, באותו רגע, משה רבנו עם עם ישראל, כאיש אחד ובלב אחד. ישנם רגעים שעושים נחת לבורא עולם, והנחת הזאת ממשיכה עד ימינו אנו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להשם.
אז בעבר ישיר גם בעתיד. השירה הזאת לא מופסקת. אחד השירים ששרים, לא נפסיק לשיר, אנחנו לא מפסיקים לשיר. עד כדי כך, אפילו ביום תשעה באב, שזה יום הגלות ויום החורבן, בתפילת שחרית אנחנו אומרים גם את שירת הים, חוץ מאשר שירת האזינו, אבל גם את שירת הים. זאת אומרת, השירה הזאת מלווה את עם ישראל לאורך כל הדרך, בכל ימי חייו ובכל הדורות.
כמה כוח, כמה עוצמה יש בדבר הזה, ברגע שאתה עושה סוף סוף נחת רוח לבוראנו. העולם כולו, אומרים חז"ל, עצר מלכת. כל בעלי החיים, כל העולם כולו האזין, כנראה שזה אור קולי כזה מיוחד שאנחנו רואים. תשימו לב, כל העולם כולו, הנה, נבהלו, הנה, שמו עמים ארגזו נחילה חץ יושבי פלשת, נבהלו על עופי אדום, אלה אמור וזכרי מולד.
תראו, כל העמים מתחילים לשמוע ולראות את הנס הגדול שאלוהים הוציא עם מתוך עם, בלי לירות אפילו כדור אחד, בלי מלחמה, בלי כלום, למרות שבני ישראל היו חמושים, עלו בני ישראל מארץ מצרים. יש אמרה שאומרת שכאשר עמדו על הים וראו את המצרים מאחוריהם, שוב, התחלקו לארבע קבוצות, וכנראה ארבע מפלגות, שמעולם לא ראיתי לא אריה נגר ולא זאב סנדלר, ולא בעל אופה ולא בעל חיים אחר, שיש לו איזה מקצוע כלשהו.
וכולם, הקדוש ברוך הוא, מסדר להם את מזונם. היום מי שרוצה לראות את הדברים מהלכה למעשה יכול לפתוח את נשלן הגיאוגרפיק ולראות את פלאי הבריאה ופלאי הבורא, מה רבו מעשיך השם בחוכמה עשית. אי אפשר פשוט לתאר את הדברים האלה. והנה, ממחילים ומקבלים את המן. ובורא עולם, פעם ראשונה, עוד לפני קבלת התורה, לפני הכול, הוא אומר להם דבר אחד פשוט: רבותיי, אני מבקש מכם שישיימים לגבי הנושא, שמעתי תלונות בני ישראל.
בבוקר, שימו לב, דבר אליהם לאמור, בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם. שימו לב, אתם מקבלים שתי ארוחות ביום. יש דבר יותר טוב מזה, ובערב אכלו את הסלב, והנה, דבר אחד פשוט. והנה, משה רבנו מבקש מהם בקשה פשוטה: ויאמר אליהם שבת, שבתון, קודש להשם. הנה, כבר נותן להם את ההוראה להתחיל בשמירת השבת לפני שקיבלו את התורה.
היו איש כאלה שהאמונה שלהם רופפת, ואמר להם הקדוש ברוך הוא, למשה רבנו. שמע, בשבת לא תמצאו, ביום השביעי לא יהיה בו. שישה ימים אתם מקבלים את האוכל שלכם. רבותיי, שישה ימים זה שישה ימי עבודה. עבודה זו עבדות. יום השביעי זה מלכות. ביום השביעי לא תמצאו. הנה, ביום השביעי יצאו מן העם, ללכוד ולא מצאו. כשאומרים שדתן ואבירם לקחו את המזון הזה, ביום שישי שקיבלו מנה כפולה, והלכו לפזר אותו כדי לחפש איך להתלונן על משה ולומר שמשה רבנו, חלילה, היה ודאי שקרן, וזה לא נכון, רק מליבו הוא אמר את זה.
והנה, בלילה, נס קורה, באות הציפורים ואוכלים את כל המן שפיזרו דתן ואבירם. לכן, יש מנהג מאבות אבותינו שבימי שישי וביום שבת היו מפזרים לחם לציפורים. קוראים לזה שירת הציפורים. כמובן, מי שרוצה לפזר גם היום, אבל לא יפזר את זה בשבת, יכול לפזר את זה ביום שישי לפני כניסת שבת, כדי שזה יהיה, אבל זה זכר, זה מנהג שנהגו לעשות אותו.
וממשיכים הלאה. ממשיכים הלאה. רבותיי, קורה דבר מעניין. העם מבקש מים, משה רבנו נותן לו. אומר לו, הקדוש ברוך הוא לידי, כיתא בצור, קח ת'מטה. והנה המשפט שבאמת באמת קשה מאוד להבין את העומק שלו. ויקרא ה' במקום משא ומריבה על ריב בני ישראל, והרנסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו עם עין. ריבונו של עולם, שנה שלמה אתם רואים, לא רק בקרבנו אלא בורא עולם בתוכנו, איתנו, מתהלך איתנו, והעמוד ה-6 הולך ללכת יומם ולילה.
הקדוש ברוך הוא הולך איתנו, נותן לכם את האור, נותן לכם את האש, נותן לכם את המזון, נותן את הכול, ופתאום יש ה' בקרבנו עם עין. זה חוסר של אמונה משוועת או בריחה מהמציאות. ומוריי ורבותיי, כל פעם שעם ישראל מגיע לנקודה הזאת, ה"יש ה' בקרבנו עם עין", מגיע עמלק. אין מה לעשות. עמלק זה השוט, זה צאצאיו של עשיו, שבא לתת לנו תפליק וליישר אותנו.
והנה, מה קורה? ויאמר משה ליהושע, בחר לנו אנשים וצא לכם בעמלק. רק את יהושע הוא שולח. הרי יהושע זה נער, זה אברך שלומד בישיבה, לא ימיש מתוך האוהל. מה נווה לזה? זו מלחמת קודש, להראות דבר אחד פשוט, כדי שלא ייפקד ממנו איש, כדי שיראו אותה ניסי ניסים. מול העמלק, בחר לנו אנשים, מה שמסביר לנו, אנשים צדיקים. כשיהודי הולך למען משימה, למען כלל ישראל, השם צילך על ידי ימיניך, והשם יילחם לכם ותמתחרישו.
וכאן רואים דבר מדהים. יש את החומר, כפי שציינתי, שהוא אמצעי. יהושע, לך יילחם בעמלק, צא יילחם בעמלק. אבל משה רבנו יודע דבר אחד פשוט: בלי העולם הרוחני, אין שום זכות קיום לעם ישראל. והנה מה אנחנו רואים, דבר אחד פשוט: הנה, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להילחם, ומשה, אהרון וחור עלו ראש הגבעה. הם לא נמצאים באוהל, הם באו לחזק את העם.
הם באו לעודד ולהרים את המורל של אלה הלוחמים עם יהושע בן נון, שהם מעטים נגד רבים, כדי לנצח את עמלק. אבל אנחנו לא רוצים לנצח את עמלק, אנחנו רוצים גם לנצח את העמלק שבתוכנו. איך אנחנו פותרים את הבעיה? ואז לוקחים את אהרון ואת חור. אחד מימינו של משה, אחד משמאלו. אהרון וחור מסמלים. אהרון מסמל את האוהב שלום, הוא רודף שלום, מקרב את עם ישראל לבוראות.
חור מסמל את העוצמה, את התעוזה, שהנה, אנחנו יודעים בדיוק, בזמן שעם ישראל, יותר מאוחר, באו לחטאו בעגל, מי שאמר מולם כחומה בצורה ושילם בחייו, זה היה חור, בנה של מרים. אז עומדים שניהם. זאת אומרת, זה התעוזה וזה העולם הרוחני של השלום. ומשה רבנו ביניהם. שעל פי תורת הקבלח אומרים שעמלק הרי זה השורש של הנחש הקדמוני, זוהמת הנחש, ועם עמלק היו שלושה מלאכי חבלה.
היה למעשה אף, משחית וחומה. אומר משה רבנו, כל אחד ייאבק מול משחית אחר. משה רבנו, כנגד מ' של משה, משחית. כנגד א' של א' של א' אף. כנגד חור, החטא של חור, חמאה. בימינים אנחנו רואים דבר אחד: וכאשר ירים משה ינו וגבר ישראל, כאשר יניח וגבר המלאכי. למה לא מחזיקים לו את הידיים שלו כדי שיגבור? אלא מה שקורה, דבר אחד פשוט:
כל המגמה והמטרה היא כך. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת כך: וכי ידיו של משה עושות מלחמה? יש לנו גם בהמשך. וכי נחש ממית ומחיה? הרי כשנגיע לנחש הנחושת שעשה משה רבנו, כדי שאותם עם ישראל לא ידברו לשון הרע, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתגברים. ואם לאו, חלילה היו נופלים. הוא רצה להראות דבר אחד, משה רבנו:
הכוח של יהושע הוא חשוב, הוא אמצעי. התפילה שלי היא חשובה, אבל אם אין לי רוח גבית אחריכם, כל מה שאני עושה זה לא שווה. בזמן שמסתכלים ומסתכלים כלפי מעלה, משעבירים את הלב, מחדירים את האמונה פנימה, זו הדרך האמיתית שאנחנו יכולים כאן לגבור על האויב. ולכן היו מתגברים ברגע שעם ישראל מסתכל, עם שלם שמסתכל ועומד שם לראות.
וכאן אנחנו רואים דבר מאוד מאוד מעניין, שזו רק לעם הזה. הקדוש ברוך הוא אומר למשה, כתוב זיכרון, זאת זה בספר, ושים באוזניו, כי מחו אמחה את זכר העמלק. לא רק מחיה, אלא כפולה, מחו אמחה, פעמיים, גם פיזית וגם רוחנית. לכל אחד ואחד מאיתנו יש את העמלק הפנימי שלו. לכל אחד ואחד מאיתנו צריך לבדוק איך הוא יכול לטהר את העמלק הפנימי.
איך אנחנו מטהרים אותו? אנחנו מטהרים ברגע שמסתכלים כלפי מעלה. ברגע שאנחנו מבקשים, אנחנו נמצאים, רבותיי, בזמן קשה לעם ישראל כולו ולעולם כולו. כולנו, עיני כל העולם כולו, מופנים אלינו, כי אנחנו עם הסגולה. לנו יש אחריות לא רק על עצמנו, אלא על העולם כולו. לכן, גם בתפילה, כל יום כשאנחנו מסיימים את תפילת העמידה, אנחנו אומרים, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל.
זאת אומרת, עושה שלום במרומיו, אנחנו מבקשים מבורא עולם שיעשה שלום במרומיו, בעולם כולו. אחר כך יעשה עלינו ועל כל עם ישראל. כי לא קל לעשות את השלום. לא קל לוותר. אנחנו נמצאים בתקופה קשה של המחלה הזאת, הארורה, שכל אחד ואחד מאיתנו, ואני אומר, אנחנו צריכים להישמע להוראות. זה לא הולך. אני רוצה רק לומר לכם, לצערי הרב, אני אומר את זה בכל מקום, ואני אומר להם, רבותיי, ואני מודה לבורא עולם מיליון פעם, יותר ממה שאני הייתי מודה, על כך שקהילות שלמות באמת נשמעות להוראות והם מבינים ונשמרתם מאוד בנפשותיכם.
אנחנו, אסור לנו להתגבר ולהגיד, יאללה, קדימה, אנחנו עושים מה שבא לנו, זה לא הולך. הכול טוב ויפה. אנחנו צריכים פשוט להישמע להוראות, כי התורה מצבעה אותנו. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ויותר מזה, ואהבת לרעך כמוך, זה שאני עם חוסן והשני לא. איך אני עושה ואהבת לרעך כמוך? יכול להיות שאני מדביק אותו. נכון, אני לא נדבק, אבל אני עלול אולי להדביק אותו.
אז אני אמשיך להישמע להוראות, לדברים האלה. ולכן, כפי שציינו חז"ל, עיר שאין בה רופא, אסור לגור בה. אתם יודעים שאנחנו בתפילה, כל יום בבוקר, בשירת היוצר, אנחנו אומרים, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות. אז אומרים חז"ל, מסבירים כך: אדם חולה, שלא יסמוך על הנס. בורא רפואות. כמובן, עם הבורא רפואות, נורא תהילות. ייקרא גם פרק שתיים תהילים.
וגם זה, ומאחוריו, אדון הנפלאות יצפה לנס שבורא עולם יעשה. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יעשה עימנו נסים ונפלאות, ויעשה מעלינו את כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני אדוני רופאך, ואז, ואז והיום נוכל כולנו לשיר ביחד, בעזרת השם, בביאת הגואל, בתחיית המתים, הפעם נזכה, בעזרת השם, לשיר עם משה רבנו ביחד, כמו ששרו בני ישראל בסוף הדרך בשירת הבאר, וזו הנחת רוח שעשו למשה רבנו.
אז ישיר משה, אז ישיר ישראל, את השירה הזאת, "עלי באר היינו לה", סוף סוף הגיעו לדרגה שלא היו צריכים את הדחיפה מאחור. אני בטוח שזה עשה הנחת רוח למשה רבנו. הוא עומד ואומר, ריבונו של עולם, אלה בניך, על בני רחומיך, תרחם עליהם. היא רצון שבקדוש ברוך הוא ירחם על כל עם ישראל ועל העולם כולו. אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.