בחכמה בדעת ובתבונה
תמלול השיעור
לכל צופינו ומאזינינו היקרים, ברכת השם עליכם. השבת, פרשת ויקהל פיקודי, אנחנו מסיימים בעזרת השם את חומש שמות. השבת גם שבת החודש, החודש החשוב והיקר ומיוחד, חודש ניסן, שבו נעשו ניסים גדולים לאבותינו. אז כך חז"ל אומרים שבניסן יגאלו ובניסן עתידין להיגאל. מה משמעותו של החודש הזה? נכון שהתורה אומרת, ראשון הוא לחודשי השנה.
אנחנו מתחילים למעשה בלוח העברי, אנחנו הראשונים בעולם שהתחלנו בלוח העברי, מה שלא היה בכלל לאף אומה ולאף עם. אבל איך אנחנו מתחילים איתו? עם של עבדים שנמצא במ"ט שערי תאומה במצרים, שמדכאים ושוברים את רוחו ואת נפשו ואת נשמתו, ובכל זאת הוא מוגדר שם כעם, הנה עם בני ישראל, הוא מוגדר שבורא עולם. ולקחתי אתכם לי לעם והייתם לי לסגולה בכל העמים, והופך אותנו למעשה מעם של עבדים, מעם של חופשיים ועבדי ה' בלבד.
לכן הנושא הזה של חודש ניסן, יש לו משמעות מאוד מאוד גדולה. לא בכדי חז"ל, נהגו בו הרבה חומרות, שלא אומרים בו את החנון ונוהגים לא ללכת לבית העלמין. חודש ניסן זה חודש מיוחד במינו. אולי יש גם קהילות מקהילות ישראל שנהגו בערב ראש חודש ניסן, שיש לו איזו חשיבות שמתכנסות בו המשפחות איש למרתבותיו, כדי להזכיר את הנושא הזה של קורבן פסח, שנאמר למשה רבנו, ויקחו להם איש ש, סלע בית אבות, סלע בית, והעיקר המשפחתיות, היא חשובה מאוד מאוד בעולם היהודי שלנו.
ולכן יש מנהג שנוהגים בו יהודי טוניסיה ויהודי לוב, וזה נקרא הפשישה. פשישה פירושה דבר אחד פשוט, שהיו נוהגים איש לבית אבותיו, כל המשפחות מתכנסים ביחד בליל ראש חודש ניסן, והיו לוקחים מחמשת מיני דגן, טוחנים אותם, כולים אותם, שזה נשתבח בהם מארץ ישראל, וכמובן, מוסיפים לתוך התרכובת הזאת שמן זית, שזה מסמן גם משבעת המינים, ותמרים, וכמובן, כולם מתכנסים ביחד ומבקשים שהחודש הזה, שהוא תחילת הראשון לחודשי השנה, שבורא עולם ייתן להם את הברכה וההצלחה וכולי.
והיו נוהגים גם אנשים להדליק נרות, נרות כמובן עם שמן, והיו לוקחים תכשיט זהב, מכניסים אותו לתוך הנר פנימה, וכאשר מדליקים את הנר היו אומרים, יהי רצון, בשם שהעשרת את אבותינו במצרים, כך כתוב, ושאלה אישה משכנתה, מגרד ביתה, כלי כסף וכלי זהב, כך תעשיר אותנו בעזרת השם לטובה ולברכה ולשצון ושמחה. והשם של התרכובת הזאת, או של המעמד הזה, לא סתם קראו לזה בסיסה.
למעשה זה בסיסיה. בסיסיה פירושו למעשה תחילת חנוכת המשכן. אז אבותינו במשך מאות שנים בחוץ לארץ התחברו לנקודה הזאת. כמה שהיה להם מאוד מאוד חשוב להתכנס בתוך איש-איש למשפחותיו, ולא היו מוכנים לוותר בשום פנים ואופן, וזה לא משנה באיזה עיר אתה נמצא, בערב ראש חודש חייבים להתכנס כל המשפחות ביחד. אני זוכר שסיפר לי יהודי אחד שהבן שלו יתגייס לצבא, בדיוק בערב ראש חודש ניסן הפשישה, והוא התקשר למפקד שלו ובקש ממנו שישחרר אותו.
והמפקד לא הסכים, זה היה בטירונות, אמר לו, תשמע, תדע לך, אם אתה לא משחרר אותו והבן לא יהיה בטקס הזה, הוא לא ישלים את שנתו, הוא ימות. אמר לו, עזוב אותך מכל השטויות האלה, ולא נתן לו. שנה אחרי זה שוב האבא מתקשר ואומר למפקד, אתה יכול לשחרר? הוא אמר לו, לא יכול לשחרר, הרי בשנה שעברה אתה אמרת שאם הוא לא יהיה ולא יתאסף איתנו בערב ראש חודש הזה, אז הוא עלול למות.
הנה, ברוך השם, לא קרה לו כלום. הוא אמר לו, אני מתפלא עליך. זה שאתם לא שחררתם אותו אלינו, אנחנו באנו אליו, ועשינו את הטקס ביחד, ולכן זו סגולה מיוחדת. כל זה בא מכוחה של אמונה. כמה האמינו שהמשכן, בית המקדש, במה שעושה בורא עולם, כל הנקודות האלה, עיקר העיקרים, זה כאשר ציווה השם את משה. אני עושה כי השם ציווה, אני לא עושה בגלל שאני מתחכם, אולי זה יצא, מה יצא לי מזה, למה לא יצא לי מזה, כי השם ציווה.
זה העיקר העיקרים בכול. ולכן הפרשה שלנו, הפרשיות שלנו, מתחילה, ויקל משה את כל הדת בני ישראל. נכון שזה למחרת יום הכיפורים, שהקדוש ברוך הוא סלח להם על החטא הגדול ביותר שהיה, זה לא דבר קל. אי אפשר גם להבין אותו. אבל עוצמתו של משה רבנו, שידע בזמנים הקשים ביותר איך להיות סנגונם של ישראל, עד כדי כך שהוא בא לבורא עולם, כביכול בבטרוניה, אומר, ריבונו שלום, מה אתה רוצה ממני?
למה לך להרוג אותם? אני לא רציתי להוציא אותם. חוץ מזה, יש בעיה, בוא נפתור אותה אתה ואני ביחד. לא נברח מזה. אז מה יאמרו מצרים? זה לא מעניין. לקח את המשימה על עצמך, ריבונו של עולם. אתה יודע מיהם ומה הם, שם מ"ט שערי טומאה. אתה יודע את כל הצרות האלה? איך אנחנו פותרים את הבעיה? ביחד. ובמקום לברוח מהמציאות, אלא הוא לקח את האחריות עליו, ואז הקדוש ברוך הוא, וינחם השם על הרעה שדיבר לעשות לעמו.
והתרופה לכל הדבר הזה היא אחת ויחידה, יסוד היסודות ועמוד העמודים של כל עם ישראל, וזה ששת ימים תיעשה מלאכה או ביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת, שבתון לאדוני. הנושא הזה זה שבת. זה ההתחלה, זה הסוף, זה האמצע, זה הכול השבת. לא בכדי רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל דינתיר שבתה, כאילו, נתיר אותה כולה. כל מי ששומר את השבת, כאילו, את כל התורה כולה, הוא שומר.
השבת זה לא דבר סתם. השבת זה למעשה, הרמב"ם מסכם את זה ואומר לנו, שבת זה שביתה, שבת זה שמחה, שבת זה כבוד ועונג. השבת היא אחד מערכי הנצח של העולם שלנו. היא ההווה שיונק מהעתיד, היא הזמני שקשור לנצח. השבת, אומר הרמב"ם, היא פלישת חיי הנצח לתוך העולם הזמני. עולם של קדושה בסדר הזמנים של החול. לכן, עם כל הכבוד, משה רבנו אומר, רבותיי, כדי לכפר אנחנו מקימים את המשכן.
ופה מתגלה עם ישראל, בשיא גדולתו, ולא בכדי חכמינו אמרו, לעולם אינך מבין את הסוד ואת טיבה של אומה זאת. מבקשים לעגל, נותנים, אבל מי ישתתפו בעגל? הערב רב. אנשים לא ישתתפו בכלל, אבל ברגע שבאים למשכן, ומשה רבנו כדי לכפר, הוא רואה בדיוק את העשייה העצומה של כולם, ויבוא אנשים על אנשים, כולם באים עם השתתפות. אז פשוט די והותר.
עוד לא ראינו דבר כזה שבקודש, עד ש"ויעבירו קול במחנה", אל יוסיף להביע עוד. עד כדי כך. זאת אומרת, זה מראה דבר אחד פשוט. חוכמה היא איך אדם, כשחוטא, שמכיר בחטאו, ואיך הוא, מהשבר הזה של שבירת הלוחות, איך אנחנו עורים למעלה, איך אנחנו שוברים מזון, איך אנחנו עולים, איך אנחנו מטפסים מהשבר. משה רבנו הראה דבר אחד פשוט, שגם מכל שבר, מכל נפילה, ותהיה הכי גדולה, אפילו של לוחות הברית, שבורא עולם כתב אותו, מכתב אלוהים חרות על הלוחות, גם ממנו יוצאים.
אבל בתנאי אחד, בלי התחכמות, כאשר ציווה השם את משה, כן עשו. אנחנו רואים דבר אחד פשוט, חז"ל מסבירים לנו, שכאשר ציווה השם את משה, יש לנו בפרשיות האלה שמונה עשרה פעם, כאשר ציווה השם את משה. כאשר ציווה השם את משה, כנגדם חז"ל לקחו וכתבו וחיברו את תפילת שמונה עשרה, שיש בה שמונה עשרה ברכות. ראויות לציון ולשבח הנשים הצדקניות, שעליהן כתוב, וכל אישה חכמת לב, בידיה תמות העזים, וכל הנשים עשינו עשה ליבן אותנה בחוכמה תמות העזים.
חז"ל מסבירים עד כדי כך מסירות הנפש, ויבואו הנשים על הנשים. זאת אומרת, הגברים באו בבוקר כדי להביא את התרומה למשכן למשה רבנו. פתאום הם רואים את הנשים, הקדימו אותם, הם הביאו לפניהם, כי הנשים לא חטאו בחטא העגל. אנשים, ואנחנו נמצאים בחודש ניסן, בזמן שמשה רבנו בא ואמר להם, רבותיי, קדימה, עומדים לצאת, קום מוצו מתוך עמי.
לא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם. הם יוצאים מנערינו, מזקנינו, לא שואלים אם נשים בהיריון, עם תינוקות, עם הכול. לא שאלו מה יאכלו, מה יעשו, שום דבר. זה כוחה של אמונה. לא בכדי הנביא ירמיהו, שהוא למעשה נביא הזעם, על הנשים האלה שיצאו ממצרים, אומר להם, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת קילולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
זו העוצמה, זה כוחן של הנשים הצדקניות. וכן, שנשא להם, טבעו את העזים. זאת אומרת, אפילו הנשים העשירות, שיש להן שפחות ויש להן כל מיני עבדים, לא, לדבר מצווה, אני הולך לעשות את זה בעצמי. אני הולך להראות כמה, את החביבות של המצווה הזאת. ולכן מסבירים חז"ל שנשים, כאשר היו בנידה ולא יכלו לעסוק בקודש, אז הם לקחו את העז שהיא חיה, טבעו עליה, קשרו אותה, על העור את המתווה שהיו צריכים, וכאשר הן טהרו מטומאתם, שוחטות את העז, לוקחות את היריעה הזאת של העז ומביאים אותה למשה רבנו.
ואתה מסתכל ואתה רואה, רבותיי, לא יאומן. תראו איזה ניסים גדולים קורים, ואנחנו לא שמים אליהם לב בכלל. זה אורך ורוחב של ריעה של העז. כמה יכול להיות? מטר, מטר וחצי? ותראו מה התורה אומרת לנו. אורך היריעה האחת שלושים באמה וארבע אמות רוחב היריעה האחת. תראו לעצמכם, זאת אומרת, בסביבות 16-17 מטר בערך כ"א על שניים.
הרי אין דבר כזה, זה לא יכול לגדול. אלא ברגע שמביאים את זה ועשו את זה מתוך נשמתה אשר נשא ליבן, מתוך הלב עושים את הדברים. כאשר ציווה השם באים כאן, כאן באים הניסים, שאנחנו רואים אותם לאורך כל הדרך. ועל זה "ויברך אותם משה". במה משה רבנו מברך אותם? זה פשוט מדהים לראות. משה רבנו, כאשר הוא מברך את כל אשר עשו, אומר רש"י, מהי עוצמת הברכה שבירך.
אמר להם, יהי רצון שתשרש שכינה במעשה ידיכם. וכן, ויהי נועם ה' אלינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו. איזו עוצמה אדירה שתפילתו, שבקשתו של משה, כשאדם עושה את המלאכה, עושה אותה באמונה, הברכה שורה. כשחלילה עושה אותה בגזל או בדלות, שום דבר לא הולך. מסופר. שפעם, אחד מחכמי המוסר, באו אליו שני שותפים כדי לפתוח עסק, וביקשו ממנו לתת להם ברכה.
ואז ברגע שהוא בא, לקח פתק וכתב עליו א', ב', מצד אחד, הפך את הפתק וכתב ג', ד', מצד שני. אמרו לו, כבוד הרב, א', ב', ג', ד', למדנו עוד בגן. מה המשמעות? אמר להם, כנראה שלא הבנתם את הכוונה שלי. אמרתי לכם, א', אם תעבדו באמונה, תקבלו את הבית, תהיה לכם ברכה. ואם חלילה, בג' תעבדו בגזל, תהיה לכם דלות. זה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
כמה שיהודי צריך כל בוקר לבוא ולהתפלל, וצריך לדעת דבר אחד: כל אדם ואדם, הפרנסה שלו באה משמיים, מזונותיו נתקנים, אבל תלוי דבר אחד, הוא צריך לעשות את ההשתדלות. וכשהוא עושה את ההשתדלות באמת ובאמונה, בורא עולם נותן לו. ואף אדם לא יכול לקבל של מישהו אחר. לא יעזור כלום. וכל מי שרוצה לקחת של מישהו אחר, גם את שלא לוקחים ממנו.
שמעתי פעם מיהודי שסיפר לי, בא עולה חדש מהאי ג'רבה, שם רוב היהודים עובדים צורפיים. אז הוא מספר שפעם הרב, בהדרשה שלו, הרב המקום אמר שכל אחד ואחד מקבל רק מה שמגיע לו ומה שכתוב לו, ובתנאי, כמובן, שיעשה את זה בדרך הישרה והאמיתית. אז קם אחד האנשים, אמר לו, כבוד הרב, אתה טועה. אמר לו, למה? אמר לו, תראה, אני אגיד לך את האמת.
אני מתפלל ותיקי, תפילה ראשונה. בשעה שש בבוקר מגיע ישר לחנות, לעבודה. ואני אגיד לך את האמת. אני יום אחד באתי מוקדם בשש בבוקר, הנה מגיע גוי עם ידיד של מכתש מזהב ורצה למכור לי אותה. הוא אומר, קניתי אותה ממנו, היה לי רווח של מינימום חודש עבודה. ואם לא הייתי קם בבוקר ולא הייתי מגיע בשעות הבוקר המוקדמות, ודאי שהייתי מפסיד את זה.
חבר שיושב לידו, שגומר תפילה והולך 400 הלכה ופותח רק בתשע, אומר לו, אני מתפלא עליך. אתה לקחת את הידיד של המכתש, אני בשעה תשע, הוא הביא לי את המכתש כולו אליי, וקניתי את זה ממנו. אמר לו, אתה רואה? מה שמגיע לאדם, הוא יקבל, לא יעזור לאף אחד כלום. בכל מלאכת המחשבת הזאת של המשכן, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו לקחת שני נערים.
לא עבדו ולא למדו, לא בבצלאל, ולא הייתה להם אומנות מסוימת מוקדמת, ולא לימוד ולא כלום, והם בצלאל ואוליה בן אחי שמח, בצלאל בן אורי בן חור, ואיטו העולייה בן אחי שמח. שני נערים, בצלאל משבט יהודה, והעוליאב משבט דן. הקדוש ברוך הוא ברוך הוא למד אותנו דבר אחד, שאסור לנו לזלזל באף אחד. ואם אני יודע לחבר את השבט הגדול ביותר, החשוב ביותר, שממנו אמורה לצאת המלכות ומלך המשיח, עם הפחות שבשבטים, שהוא בא מהשפחות, שבט דן, רק שניהם ביחד יכולים שהשכינה תשרה בתוכם, והם יוכלו להקים את המשקל.
וכאשר משה רבנו ניסה רק לשנות משהו, אומר לו בצלאל, לא, לא, זה לא כך. אומר לו, בצלאל הייתה, ומדוע זכה בצלאל? חכמינו מסבירים, כל מי שמוסר נפשות על כלל ישראל הוא לא מקופח. הסבא של בצלאל, חור היה, הוא היה בין אלה שניסה בגופו למנוע את חטא העגל. ואמר להם, תמתינו עוד קצת, משה רבנו צריך להגיע, שתהיה לכם סבלונות, איך אנחנו יכולים לבגוד בבורא עולם?
וניסה, מסר את נפשו על זה. וזה לא עזר והרגו אותו. ובורא עולם ישלם. כשמגיע הנכד שלו, והוא בזכותו מתקן את חטא העגל בעבודת המשכן. ובעבודת המשכן, בורא עולם נתן לבצלאל, כותב את התורה, חוכמה, תבונה ודעת. חכמינו מסבירים מהם שלושת התכונות האלה? חוכמה, על מה שאדם לומד מאחרים, תבונה להבין דבר מתוך דבר. דעת זה רוח הקודש שבורא עולם נותן לכל אדם ואדם בנושא הזה.
לכן, כשהם מקימים את המשכן, אנחנו רואים בדיוק את כל הדברים האלה של המשכן. זה פשוט לא יאומן כי יסופר. אחת הנקודות, למשל, לגבי העמדת המשכן. כשבאים להעמיד את המשכן, אז זה כתוב, ויקם משה את המשכן. חיפש בכל המקומות, מי שהיה בצבא יודע, כשמקימים אוהל גדול, יש תמיד מוט כזה באמצע, תורן כזה גדול, גבוה, שהוא מחזיק את המשכן.
נמצאים במדבר ומחפשים איך עץ כזה גדול מעשה שיטים. נכון שהביאו איתם, אבל לא גודל כזה של העץ שאי אפשר פשוט, שאפשר להעמיד אותו במשכן. חז"ל אומרים שמשה רבנו ניסה לחפש פתרון. הרי אסור להכניס מתכת, אי אפשר לחבר את זה עם ברזל, כי ברזל יש בו טומאה, ונתקשה בזה משה. שמעתי מהרב מרדכי אליהו, מורי ורבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, הוא מספר כך, שהוא הלך לסרח בת אשר, שהייתה מתוך הזקנות שבאו במדבר, ורעטה אותו כשתמיד הייתה לו איזו דאגה למשה רבנו, ידע, דאגה בנביא איש, יסיחנה.
היה הולך אליה. אומרת לו, מה, בני, מה קרה היום? אמר לה, תשמעי, עכשיו הולכים להקים את המשכן, הכול מוקם, אני צריך להעמיד אותו. ואני לא מוצא שום עץ שאני יכול לעשות את זה. מה יעמידו עכשיו? אולי בדיתי מליבי? אפשר מנס, מה אני אעשה? אז אמרה לו, תשמע, הדבר היחידי שיש לי, יש לי את המטה של יעקב אבינו. המטה של יעקב, המטה של יעקב, אמרה לו, כן, כמה גבוה שלו?
מטר, מטר וחצי. אמרתי לו, את יודעת מה? תביא אותו, אולי דרכו יעשה נס. הוא לוקח את המטה, והוא מכניס אותו למשכן, והנה הוא רואה שהמטה הזה גדל וגדל וגדל וגדל. הוא מגיע עד הגובה, ומסתובב ומקיף את כל המשכן, כשנאמר, והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. אהרן הכהן עמד המום, אמר, ריבונו של עולם, משה רבנו, תגיד לי, בשביל מה לקחת את המטה של יעקב אבינו?
למה לא לקחת את המטה שלך או המטה שלי? הוא אומר לו, אני מתפלא עליך. המטה שלך בלע טומאה, ויבלע מטה אהרון את מטתם, ולכן כשהוא בלע את הטומאה הוא לא יכול לקבל. לעומת זאת, המטה של יעקב אבינו כתוב, כי במטלי עברתי את הירדן הזה. במטה של יעקב אבינו, חז"ל מספרים, על פי תורות הקבלה, שבמטה הזה הכניס יעקב אבינו את השמן שעשה נוח, שהביאה יונה, והנה עלה זית בפיה אותו שמן שבא מגן עדן, וממנו למעשה משך את האבן, כאשר הוא ברח מעשיו אחיו.
לכן אנחנו יודעים כי במקלי עברתי את הירדן הזה, וכשהוא הגיע לירדן הוא לא היה צריך להתאמץ. הירדן נס לפניו ועבר את הירדן בלי שום דבר. זה יעקב אבינו, ולכן אותו מטה יש לו משמעות, ולא כמו מטה שלי ושלך. וכאן אנחנו רואים את משה רבנו, בסיום הדרך הוא צריך מוסר דין וחשבון, והוא מלמד אותנו דבר אחד פשוט, וייתם מיקים מהשם ומישראל.
אין דבר גדול מזה שזה לא משנה, כל אלה שעוסקים בצורכי ציבור, רבותיי, תמיד תדעו. כתוב, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם. למה? תמיד יהיו כאלה רעננות שהוא לקח, הוא עשה, אולי שילמו לו יותר, אולי שילמו לו פחות. אין דבר גדול מזה שתמיד ישנה ביקורת, יש לו מבקר, צריך לבדוק, צריך לראות, ולהגיש דין וחשבון לציבור על כל הפעולות שנעשו.
ולכן אנחנו רואים דבר אחד פשוט, שמשה רבנו, כאשר בא לתת דין וחשבון על הנושא של המשכן, פתאום אנחנו רואים, חסרים לו 1,70570 כיכרי כסף. מה יגידו עכשיו? יגידו, משה רבנו לקח אותם, בטח הוא השאיר, כל בידיים שלו הוא עושה, למרות, כתוב איתו אולייה ונחיסמך ובצלאל, וכל אלה שהיו למעשה מפקחים ומבקרים. מספרים חז"ל שכאשר נכנס לאוהל, כל כולו דאגה שהקדוש ברוך הוא יאיר את פניו, והנה משה רבנו הגבוה, הוא מביט מביט חזק, והוא רואה את המשכן שהיו למעשה היה מקופל, שהיו מקפלים אותו כל פעם שהיו זזים, בנשוא המשכן יחנו, וכאשר יחנה המשכן היו חונים, כאשר נשוא ייסעו, זו הייתה הדרך. אז היו חייבים לקפל את המשכן, הלוויים עושים את זה.
אז הוא רואה את כל הצירים האלה, איך הדלתות האלה או העמודים האלה של המשכן, איך הם מסתובבים. הפעם היו הצירים, מי שזוכר, לפני 50-60 שנה היו דלתות, לא היית רואה בכלל את הצירים. היה מסמר או בורג מלמטה ומסמר מלמעלה, ואתה רואה את הדלת זזה בלי לראות כלום. זה היה למעשה הציר הנסתר שם. ופתאום הוא מסתכל ואומר, רגע, לאיפה זה באו?
איפה מה שחסר לי? אז הוא כותב, ואת האלף ושבע מאות וחמישה ושבעים, עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם וחישק אותם. אז הוא נרגע שהוא מסר את כל מה שצריך בנושא הזה של המשכן. אתם יודעים, לפני שאנחנו מסיימים את חומש שמות, אין המצווה נקראת אלא על גומרה. תארו לעצמכם, פתחנו את חומש שמות, במה? ויעבידו מצרים, אלפיה בפרק, בצרים, מרנו את חייהם, אין שום סיכוי לצאת, אין תקווה, אין כלום, כל הבניור תשליכוהו, כל העינוי, כל הסבל.
אתה אומר, למה לחיים? טוב, אנחנו מתחילים להיגאל, הנה עוד פעם נפילה של העגל עם כל הצרות, עם כל הכול. הקב"ה רוצה למחוק אותנו והכול. ומה אנחנו רואים כבר בסוף? אז שימו לב, לא רק, רק אדם שנופל יכול להתרומם. שימו לב איך מסיימת התורה. ובערות אענן מעל המשכן אסעובנס בכל מסעיהן, כי ענן ה' על המשכן יומם ואש לילה, בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהן.
האחדות הזאת של עם ישראל, כמה יש לה משמעות לכולם, ביחד, והם ידעו לתקן. החוכמה היא איך אנחנו יודעים לתקן. רבותיי, אנחנו נמצאים בתקופה, לצערנו הרב, באמת של שנאת חינם, שכואב הלב. כואב, כואב מאוד ונואב הלב, בעיקר בעיקר כשאנחנו נמצאים בתקופה של בחירות, וכל אחד איך מנסה לשסות את חברו, מנסה להביא עליו כל הדברים הגרועים והרועים.
ואני אומר, חשובות הבחירות, חשוב שהציבור יבחר את נציגיו. אבל הנבחרים צריכים לעשות ההפך בדיוק. לבוא ולהגיד במה אתה טוב, ולא במה שאני גרוע. במה אני יכול באמת לשרת, במה אני יכול לעשות, וזה לא מעניין את השני. אל תסתכל על השלילה של השני. הקב"ה ברא על אדם שתי עיניים. אומר הרב קוק זצ"ל, בעין אחת אני רואה את יתרונות חבריי, ובעין השנייה אני רואה את החסרונות שלי.
אם אדם מסתכל בצורה כזאת, תראו כמה חשיבות יש לדבר הזה. יהודי צריך לדעת דבר אחד, הוא יכול לעמוד לפני בוראו ולהתפלל כל תפילת שמונה עשרה, בכוונה הכי גדולה. אבל כשהוא מסיים והוא בא לעשות, לצעוד שלושה צעדים לאחור ולומר, עושה שלום במרומיו, הוא צריך לדעת לוותר. הוא צריך לדעת לצעוד לאחור, להסתכל ימינה ושמאלה.
איך הוא יכול לתת את חלקו, איך הוא לא הושיט יד. זו הדרך. זה מה שהתורה מבקשת מאיתנו. אנחנו רואים בדיוק. ההתלקטות וזה, זה לא רק בזמן שמקימים את המשקל, אלא צריך להיות כל הזמן. אנחנו כל יום ויום רואים ניסי ניסים בכל מה שקורה במגפה הזאת שפקדה את העולם כולו. וכולנו רוצים ומתפללים ואומרים שבניסן הגענו ובניסן עתידים להיגאל, אנחנו מבקשים מגבור העולם, שבאמת יגעל אותנו מזה, ואנחנו נוכל לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, לא רק ממי לחירות הגוף, אלא גם חירות הנפש.
לכן, התורה באה ואומרת לנו בצורה ברורה ביותר. כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת עליו, עכשיו, להוסיף עוד אהבת חינם, להוסיף עוד מצווה אחת שלא היה יכול לעשות אותה, והיא, ואהבת לרעך כמוך, אני השם. כמה חשובה אהבת האדם, שבורא עולם אפילו מוותר, אומר, מה אני מבקש מכם, ריבונו של עולם? שתאהבו אחד את השני. יהיה רצון בעזרת השם.
שימלא משלטים בכם לטובה ולברכה, והחודש הזה יהיה לשסון ולשמחה, ואנחנו מאמינים, מה שאנחנו רואים, שהגאולה הקרובה בעזרת השם עתידה לבוא במהרה בימינו. אמן ואמן.