ממעל לעצים
תמלול השיעור
לכל צופינו ומאזיננו ברכת השם עליכם, השם עליכם יחיו, פרשת השבוע, פרשת ביירה, פרשה מאוד מאוד מעניינת המביאה לנו את פועלו, מעשיו, דרכו של אברהם ויחד איתו אם הבית, העקרת הבית, זרה אימנו. האמת היא שבתחילה על אברהם אבינו לא סופר כלום. נכון שהמדרשים מביאים כל מיני דרכים, מה היה ואיך היה וכו', אבל לפשט, התורה לא מביאה שום דבר.
אדם נבחן לא לפי המראה, אדם נבחן על פי מעשיו. אברהם אבינו המאמין הגדול ועם כל אמונתו הוא חש שיש לו תפקיד למלא והוא ישתדל לעשות את תפקידו וימלא אותו על הדרך הטובה ביותר וגורם הזמן אלו בעל השפעה בשבילו. הוא חי כדי לבצע, הוא חי כי הוא בא לשליחות. הוא חי כי הוא רואה שצריך לתקן עולם במלכות שדי. והחיבור הזה של האמונה עם המעשים, להוציא מן הכוח אל הפועל, זה דרכו של אברהם אבינו וזו דרכו של כל יהודי ויהודי מזרעו של אברהם.
ולכן, לא בכדי הנביא בא ואומר, הביטו לאברהם אביכם ולשרה תחול עליכם. הביטו, התמקדו. תראו איך הוא מתייחס לכל פעולה ופעולה שהוא עושה בחייו. איך הוא מתייחס לבני אדם. איך הוא ניגש לכל מעשה ומעשה שנפל לידו. ובאמת אנחנו רואים תחילת הדרך ולמעשה כאשר הוא יושב כחום היום, חכמינו אומרים, יום השלישי למילתו, הוא נמצא באוהל, חום של המדבר מאוד מאוד קשה.
והיהודי הזה מבקש ליצור, לעשות, להושיט יד למישהו אחר. עצמו זה פחות מעניין. הוא מסתכל קודם כל על האחרים. הוא רוצה להיות דגם ליהודי האידיאלי. ואז כאשר מגיעים כמובן אותם מלאכים שאנחנו קוראים, הוא ראה אותם כבני אדם. ובעיני אברהם אבינו כל האדם שנולד וכל יצור שנברא בצלם אלוהים ברא אותו, צריך לכבד, צריך להוקיר, צריך להעריך, צריך ליושב את לו עזרה.
ואנחנו רואים אחת מפעולותיו של אברהם אבינו, זו הכנסת האורחים. אומר מעט ועושה הרבה. שעדו ליבכם, בואו, תשתו משהו ותמשיכו על הדרך. הוא לא יודע גם מי אלה. אחר כך רק נראה לו שהם מלאכים. עכשיו, השמחה הגדולה שהוא עושה, הוא לא מרגיש שהוא עושה טובה עם מישהו אחר. הוא מרגיש שברגע שהוא מארח אצלו אנשים, למעשה זו הזכות שנפלה בחלקו.
הם מזכים אותו, ולא הוא מזכה אותם. לכן אנחנו רואים את המהירות שלו, את הריצה, ולבקר עצ אברהם, איך שהוא מפעיל את אשתו, גם היא אישה זקנה בת 90 שנה. רוצי, עשי עוגות. כל הפעילות הזאת. והם המומים, כי הם לא רגילים לזה. הם רגילים לכל הדורות, שלי, שלי ושלך, שלך. כפי שכתוב בפרקי אבות, זו מידה בינונית, ויש אומרים שהוא מידת סדום.
כבר יודעים את הצעקתה של סדום, מה קורה איתה? והם שואלים אותו, איה שרה אשתך? וכי באמת המלאכים האלה לא יודעים היכן שרה. הם רואים שהיא מכינה ועושה וכל הדברים האלה. אז הם שואלים אותו, מהיכן האדרנלין הזה, העוצמה הזאת שאתה עושה כאשר מקבל בכל ההתלהבות הזאת, והגיל לא משפיע, ואתה עושה את זה ככה מתוך מסירות נפש?
מה עומד מאחוריך? אם הייתי צריך להסביר את זה בשפה שלנו, אחרי כל איש גדול עומדת אישה ענקית. ואז הוא אומר, הנה באוהל. רבותיי, באוהל, מה שמחזיק את האוהל זה הייתדות. הייתדות בדרך כלל לא נראות. זאת אומרת, היא מאחוריי, היא בכול, היא זו שמובילה, אבל היא יודעת איך להוביל את זה. יש זמנים שמה שאני אומרת זה קדוש, ויש זמנים, מה שהיא אומרת זה קודש קודשים.
הרבה פעמים, אומר אברהם, גם לא הבנתי את דרכה. מתי? רק אחרי שהוא שומע באמת שהקדוש ברוך הוא אומר לו, כל אשר תאמר אליך בנצרה, שמע בקולה. וכאן היא מתבשרת, כמובן, על שבעזרת השם, לידתו של הבן הממשיך של יצחק אבינו. ברשותכם, אני מבקש להתמקד, לפני שנגיע לסוף לעקדה, על עמידתו האיתנה והאכפתיות של אברהם אבינו, שבשונה לאחרים, כאשר הוא שומע שהקדוש ברוך הוא עומד להחריב את סדום.
הרי אין אמונה ואין עוול, ואם בורא עולם הגיע למסקנה שצריך להחריב את סדום, אנחנו יודעים בצורה כזאת, תשמעו, זה משפט מדהים. צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתן כי חבדה מאוד. והקדוש ברוך הוא בא ללמד אותנו דבר אחד: ארדנה ואראה כצעקתה, בא אלה לעשו כלבים, לא ידע. כי בורא עולם לא יודע מה קורה שם. הרי בורא עולם בוחן ליבות וכליות, אלא ללמד את האדם שלפני שהוא פוסק, לפני שהוא מחליט החלטה שיגיע לשטח, שיראה, שיבדוק, יבדוק קודם כול נקודות זכות, לראות מדוע האנשים האלה חטאו, באיזו סיטואציה הם חטאו, מה קרה, מה הנתונים שנמצאים.
האם נניח ילד שהתחנך בבית שהרוס, זה אותו ילד שהתחנך בבית עם חינוך, עם ערכים, עם בית חם? זה שונה. אברהם אבינו רואה את כל הדברים האלה, והוא לומד מבוראו. "הרד עניו יריע כצעקתה", ואז אברהם אבינו רוצה לעשות את ההשתדלות. הוא יודע שאל אמונה ואין עוול צדיק וישר, הוא יודע הכול. אבל לעניות דעתי, הוא קורא בורא עולם ואומר, ריבונו של עולם, אני יודע שאתה צודק.
אני יודע שכל מה שאתה עושה, וודאי שבשביל זה הדרך הנכונה ביותר, וממך אנחנו למדים. אבל אולי בכל זאת, לפנים משורת הדין, אולי בכל זאת אפשר משהו לעשות. אולי מתוך זולל להוציא יקר. אולי ניתן משהו לעשות כדי להוציא החוצה. לכן, ובורא עולם, כשהוא מבין בדיוק את הנכונות של אברהם אבינו, הוא הולך לקראתו. הם מצאו חמישים, חמישים, ארבעים וחמש, שלושים, עשרים.
גם כשהגיע, מגיע עשרה, הוא אומר לו, אין בעיה. משפט ששובה ליבו של כל אדם, לאחר שהוא מסיים את השיחה, כתוב, ויהיה לך שם כאשר קילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו. וכי הוא לא הולך לשוב, איפה הוא הולך אם לא היה לשוב למקומו? אלא פירושם של דברים שב למקומו. אברהם אבינו מבין שזה גדול עליו. הוא בסך הכול בן אדם.
הוא לא יוכל להבין את חשבונותיו של בורא. גם משה רבנו אמר, הרי אין ינד כבודיך, איך אתה מנהל את העולם? אמר לו, לא יראה אני אדם וחי. המידות של בורא עולם הן שונים לגמרי. ואברהם אבינו, אני חושב שהוא אפילו על עצמו אומר, איך אני הקטן, הפשוט, עפר ואפר, אני הולך כרגע להתבקר עם בורא עולם ומבקש ממנו, אני יודע בדיוק מה שקורה.
אבל ריבונו של עולם, עשיתי לא למען בית אבי, עשיתי זאת. כדי שילמדו אחרים, שאל יתייאש אדם מן הרחמים, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו. אברהם שב למקומו. וכאן, הדאגה של אברהם אבינו היא גם לבאות. חכמינו אמרו והתורה אומרת, שאברהם אבינו היה נביא. מי ידע דבר אחד? שמילות צריכות לצאת. שתי פרידות שמהן ייבנה עם ישראל ומלכות ישראל.
רות המואביה ונעמה העמונית. ואלה, שתי הפרידות האלה, צריך אמורות לצאת מילות. אבל במקום של זימה ותועבה וכל הלכלוך שנמצא בסדום, משם חייבות לעבור אותן שתי נשמות, כי אחרת כוחות הטומאה לא ייתנו להן לעבור. לכן, כאשר נשבע לוט, אברהם אבינו רץ וסיכן את עצמו כדי להציל אותו. לכן, שם אברהם אבינו דאג. האם הדבר הזה לפחות יכול להתקיים?
אנחנו רואים באמת, בסופו של דבר, חלק מתפילתו של אברהם אבינו, שלא התייאש, הוא הצליח. אני מאמין שזה בזכותו, וכן גם בזכות החינוך שנתן אברהם אבינו ללוט בקבלת האורחים ובסיכון עצמו בסיכון בנותיו. בדרכו עברו למעשה אותן שתי נשמות גדולות של עמון ומואב דרך בנותיו. זאת אומרת, שום דבר לא הולך להריק, וגם בקשותיו של אברהם אבינו בסופו של דבר יתקיימו.
בהמשך ישנו דיאלוג מאוד מעניין, בין המלאכים לבין שרה אמנו. הם באים לבשר לה על הולדת הבן, וכתוב, ותצחק שרה בקרבה. הנה, לאמור אחרי בילותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן. היא למעשה קצת קשה עליה, קצת כבד, שגם האדון הוא זקן, וגם היא עכשיו בגיל כזה מבוגר, היא צריכה להרות וללדת. אותו מלאך בא ואומר, למה זה צחקה שרה?
אף אמנם אלד ואני זקנתי. ושרה מכחישה. ותיקחה שרה לאמור, לא צחקתי. מה יש בזה אם שרה הייתה אומרת, נכון, צחקתי? אדם שומע בשורה כזאת טובה. יכול להיות שהוא צחק בשמחה, צחק מאמונה, כמו שצחק אברהם אבינו. הייפלא מהשם דבר. אלא הרמב"ם מסביר שהאדם יש לו שתי דרכים. יש דרך שהוא חי במודע, ויש בתת-המודע. המודע הוא רגיל.
תת-המודע נמצא בכליות, שזה דוד המלך אומר, אף ללא תסתרוני כליותיי. לדוגמה, נניח אדם בא ואומר, אני אתן ואחד הרבנים או אחד החברים יגיע עכשיו ואני אשב ללמוד איתו. הנה, לפתע הדלת נפתחת, והאדם הזה מגיע. איך זה יכול להיות? אנחנו נותנים למקריות. אין מקרה בעולם. בתת-המודע האדם הזה ידע שזה יקרה, ולכן הוא בא והביע את דעתו בתת-המודע.
שרה בתת-המודע באמת צחקה, אבל במודע היא לא צחקה. ומי בוחן ליבות וכליות? הקרא הקדוש ברוך הוא. לכן אמר לה, לא, כי צחקת. הרבה פעמים יש אנשים שצוחקים, צחוק של לגלוג. אברהם אבינו ושרה, הצחוק שלהם הוא צחוק של אמונה טהורה. וכאן, ברשותכם, אנחנו מגיעים לעיקר הפרשה, וזה נושא של העקדה שמלווה את עם ישראל מאז ועד היום.
נכון שחכמינו באים ומסבירים שזהו הניסיון העשירי. הרבה פעמים אני שואל, בורא עולם הרי יודע שהוא יעמוד בניסיון. למה הוא מנסה אותו? שוב, אז יש תמיד דעה להוציא מן הכוח אל הפועל. ויתרה מכך, גם להגדיל את שמו ולהדיר את פועלו של אברהם אבינו. ולא בכדי חכמינו אומרים, מעין הקדוש ברוך הוא בא ואומר לו לאברהם, אני יודע שאתה עמוד.
עמוד, בניסיון זה בשבילי. לכן זוכה אברהם אבינו בתואר המיוחד, אברהם אוהבי. אף אחד לא זכה לתואר הזה, אברהם אוהבי. ותחילתו של דרך. ומעשה אבות סימן לבנים. לא בכדי חכמינו מסבירים שחמש מאות שנה אחרי זה צורר היהודים הגדול בלעם בהתלהבות כזו גדולה כדי לקלל את ישראל. וכולם יודעים את כוחו, וישכם, בלעם בבוקר, ויחבוש את אתונו.
ופתאום בא לו סטופ כזה ואומר לו, רשע שכמוך. קדמך אביהם, רק ההבדל בינך לבינו זה דבר אחד, אצלו זה מתוך אהבה, ואהאהבה מקלקלת את השורה. ואברהם אבינו לא נתבקש למחרת ללכת. קח נא את בנך, את יחידך. אתם יודעים, בלשון הלצה אומרים, אברהם אבינו שאל שאלות קידבק, כמו בצבא. אם הוא לא היה שואל שאלות והיה עושה מעשה, היה אומר לו הקדוש ברוך הוא, קח נא את בנך, היהיה ממהר, לוקח את ישמעאל, שוחט אותו, וכבר כל הבעיות שלנו נפתרו.
אבל כנראה שיש לנו עוד הרבה דרך להוליך כדי שנוכל לתקן את עצמנו. אז אומר הקדוש ברוך הוא לבילען, כדמך אביהם לפני זה, אבל הוא ישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו מתוך אהבה, אתה מתוך שנאה, שגם השנאה מקלקלת את השורה. זאת אומרת, מעשה אבות סימן לבנים. מה שעשה אברהם אבינו, הקדוש ברוך הוא משלם לו ליוצא חלצה בכל הדורות.
חכמינו אומרים שאברהם אבינו, ברגע שהוא קיבל את המלאכים ונתן להם והכחה פת לחם, הקדוש ברוך הוא נתן לבניו מן. יוכהנה מעט מים ורחטו רגליכם, נתן להם את המים, את הבאר שהובילה אותם. ויבקע עצי עונה, המים מים סוף, ויבקעו המים. הקדוש ברוך הוא שילם בבניו לכול, מעשי אבות סימן לבנים, כי הוא עשה את זה לא בשבילו, הוא עשה את זה כדי למען אשר יצווה את בניו אחריו.
וכאן אברהם אבינו לוקח את בנו. חכמינו אמרו, זה לא ילד קטן. וכאן יש דילמה מאוד קשה. מה קורה? הוא לוקח את הילד, והם הולכים. רבותיי, ויעלה ולעולה על אחד ההרים אשר הוא מרלך. מוריי ורבותיי, הנושא של העקדה הוא נושא כל כך עמוק, שזה למעשה יסוד היסודות. לעמוד העמודים של מסירות הנפש של כל עם ישראל בכל הדורות. אני רוצה לומר לכם, כאשר בתשעה באב מביאים את האגדה של חנה ושבעת בניה, יש שם תיאור מדהים, כאשר המושל היווני דרש מבניה של חנה לעבוד עבודה זרה ולהשתחוות לפסל, והם לא הסכימו והתחילו להוציא להורג אחד-אחד.
כשהגיע לילד השביעי, לילד הקטן, שם יש משפט מדהים ומהדהד באוזני כולנו, לכל הדורות. והיא אומרת לו לילד, כשתעלה למעלה בשמיים, תיגש לאברהם אביך ותאמר לו, שלא תזוח דעתך. אתה הקרבת אחד, ניסיון ולא מעשה. אני הקרבתי שבעה מעשי הלכה למעשינו. הלכבנו דנים, מה התכוונה בזה? מה היא רצתה לומר? וכי באמת רצה להתנסות ולהגיד, שמע, אברהם, אני יותר ממך?
אני באמת הקרבתי, וזה נכון, למעשה כשאנחנו מביטים. המסירות שלי, לא. היא אומרת לו, תקשיב טוב, ילדי היקר, תלך לאברהם אביך ותגיד לו, מי שנתן את האדרנלין בכל הדורות למסירות הנפש על ארץ ישראל, על עם ישראל, על תורת ישראל, זה אתה. אתה הבערת את הניצוץ. רק דרכך יכולים ללכת, ממך תמיד ישאבו בכל הדורות. גם אז וגם בימינו אנו, כשאנחנו רואים את מסירות הנפש שהזכירו במקרה בשבוע על אותו סגן אלוף, רועי קליין, השם ייקום דמו, ותהיה נשמתו צרורה בצור החיים, שמסר את נפשו על כל המחלקה שלו ברגע שנזרק רימון, הוא אמר, קריאת שמע, זו אותה מסירות, זו אותה עקדה.
בזכות העקדה של אברהם, הם הגיעו עד כול ובכל הדורות, גם בדורות שלנו. העקדה היא לא רק של אברהם. כשמחנכים חינוך טוב, הילד אפילו שלא נצטווה, יצחק בן שלושים ושבע, למרות שהוא לא נצטווה, וילכו שניהם יחדיו. רבותיי, חכמינו באו ואמרו שאברהם אבינו בשלושה ימים שקט דממה, זה לא כפי שאנחנו חושבים. חמיית ליבו, מחשבותיו, הרעוריו לבאות.
אברהם אבינו יודע דבר אחד, יש ציווי, ואני מתקדם קדימה. אני לא מסתכל אם זה ניסיון או לא ניסיון. בורא עולם יודע מה הוא עושה. ולכן יש אחד ההסברים שמסבירים, שנדהל באחד המדרשים, שבא אליו השטן, אמר לו, תגידי, למה אתה הולך לשחוט את הבן שלך? אבל אם תשחט את הבן שלך, לא יישארו יהודים יותר. לא יהיה מי שימשיך את הדרך.
אמר לו, אני צריך לדאוג לבורא עולם? שבורא עולם ידאג לעצמו, כמו שהוא דאג להביא אותי לעולם, יכול להיות שהוא יביא מישהו אחר. זה עניין שלו, אני לא מתעסק בעניינים שלו. לכן, וילכו שניהם יחדיו. אני חושב שאחד הרגעים שאתה רואה האב שמשלים את הבן והבן שמשלים את האב, ולא בכדי אותם פייטנים של כל הדורות, שקראו לזה עוקד והנעקד והמזבח.
ואנחנו רואים דבר מעניין, פשוט כל פעם זה מרגש מחדש. שימו לב, ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ואומר, הנני בני. שימו לב איזה, איך ניגשים לאבא, באיזה יראת כבוד, והנה, מה התגובה? אברהם אבינו, אתה היחיד שיודע שאתה הולך להקריא את בנך, את עתך הכי יקר. ממשיך הדרך, הראשון שנימול בין שמונת ימים, הראשון שהקדוש ברוך הוא אמר לך, ביצחק יקרא לך זרה.
והנה, אתה אומר לו, הנני בני. איך אין התנגשות בין רצון הבורא לבין אהבת אבא? כאן זה לא אכזריות. זה לא שאברהם אבינו, הזקן הזה, עכשיו פתאום הפך לרצינילי, הוא לא יודע מה הוא רוצה. אלא אנחנו רואים פה, יש אהבת אב מיוחדת. ויאמר, הנני בני. ויאמר, הנה האש והעצים, ויהי עשה לעולה. אבא, אני רואה את האש, את העצים, איפה הקורבן?
ויאמר אברהם, אלוהים יראה לו עשה. אנחנו נגיע, אלוהים יראה לו את עשה. אז נכון, יש הסברים שאומרים, אם אלוהים לא יראה לו עשה, לעולה בני. על היופי שבדבר וילכו שניהם יחדיו. שניים שהם אחד. שניהם במחשבה אחת. וכאשר הם מגיעים שם למקום, אנחנו רואים, זה דבר מדהים. אנחנו רואים. ויבואן ואבן אברהם את המזבח ויערוך את העקצים ויעקוד יצחק בנו וישם אותו הר המזבח ממעל העצים.
היכן שמים קורבן? הרי שמים אותו מעל העצים. אז למה התוספת הזאת, ממה על העצים? מסבירים, על פי תורות הקבלה, אברהם אבינו ויצחק הם אלה שאמורים היו לתקן את הנושא של עץ הדעת של האדם הראשון, שהביא את המוות לעולם, שהביא את כל הצרות היגון ואת ההנחה לעולם כולו. אברהם ויצחק מתקנים את זה, הם מעל העצים. לא העצים שאברהם אבינו הניח לקורבן, אלא עץ הדעת, טוב ורע, ועץ החיים.
זה לא מעניין אותו. יש נשמה מיוחדת, הוא צריך פה לתת לה, לקבל את הכול. לכן זה ממהל העצים, וזה ממהל עץ הדעת, טוב ורע, וממהל לעץ החיים. לכן, אברהם אבינו ויצחק, זה למעשה השלמות. לא בכדי חכמינו אמרו שאלה תולדות השמיים והארץ בי ברעם. אל תקרא בי ברעם אלא באברהם. לכן, לא בכדי אנחנו נראה גם מאוחר יותר שאברהם אבינו הולך לקנות את מערת המכפלה כי שם קבור האדם בחווה.
אחד מדורשי רשומות אומרים שבעקדה גם אברהם וגם יצחק הציצו במראה המיוחד של העקדה, ובמלאכים שבוכים, שלא יכלו אפילו לרדת, ואמרו, אל תשלח איתך לנער. ובעקדה עצמה, אב ובנו, העוקד והנעקד והמזבח משלימים אחד את השני, האבן מוסר את נשמתו ואת נפשו, אומרו, אבא, תעשה כפי שאבא, כשהקדוש ברוך הוא ביקש ממך. וכאן באה התנגשות מסוימת שאנחנו רואים אותה.
וישלח אברהם את ידו ואקח את המאכלת, לשחוט את בנו. וכי איך שוחטים? הרי ביד לוקחים את המאכלת. אבל וישלח אברהם את ידו ואקח את המאכלת, ידו לא יכלה לזוז. מדוע? כי פתאום הנושא הזה שרחמי אב על בנו, עצרו את היד מלזוז, והוא לוקח את היד השנייה והוא מזיז וישלח את ידו, תיקח את המאכלת, לפחות את בנו. ובמצבים כאלה, אפילו המלאכים לא יכולים לרדת.
ומלאכים היו צריכים לרדת ולא ולהגיד, אברהם, עצור. רק בפעם השנייה, אברהם הבינו הבין, וכך הוא נעצר. לכן העוצמה הזאת של העקדה, הוא נראה דבר אחד. מצד אחד, אברהם אבינו, גדלותו שעומד בניסיון, ומאידך, ענוותנותו של אברהם, "ואנוכי עפר ואפר". ובסופו של דבר, אברהם אבינו, לאחר כל המראה הנפלא, לאחר שעמדו בניסיון, גם הוא וגם בנו וגם כל מה שקרה שמה, הניסיון הזה שאנחנו מובילים אותו יום-יום, בוקר בוקר בוקר, ויהי אחר הדברים האלו לסיים את אברהם, כתוב בצורה הברורה ביותר.
וישוב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, ואש אברהם בבאר שבע. אל תקרא אל נעריו, אלא אל נעוריו. אברהם אבינו, כאילו שכלום לא קרה, כאילו שזה דבר מובן מאליו. אני עשיתי את רצון הבורא. אני שמח מאוד שעשיתי את זה. אני לא צריך להתגאות ולבוא ולהגיד, אני ואני ואני ואני לא. אני יורד למטה, אני יורד לנאומים, אני הופך להיות אדם רגיל.
אני הולך לזה ומתחבר. ואיפה אני יודע? מגיע לבאר שבע, מגיע למקום הרגיל שלי, מתחילה עבודה שגרתית. כשאדם יודע, לא החוכמה רק לעלות, החוכמה איכה אנחנו יורדים. אם אנחנו יורדים בצעדים מדודים, זה נושא של העקדה. זה העוקד והנעקד והמזבח. זו העקדה שלמעשה משמשת כמגן וצינה בכל הדורות לכל עם ישראל. מי ייתן ובעזרת השם, כפי שתיקן אברהם אבינו, את כותנות העוב של אברהם אבינו, ואנחנו יודעים שכל בני ביתו באו לתקן את חטאו של האדם הראשון ושל חווה.
אסיים רק, ראיתי הדרשה מאוד מאוד יפה, שאדם הראשון, כאשר הוא חטא ואכל מעץ הדעת, כתוב והתפרו להם עלי תאנה. אז אומר אחד מדורשי רשומות, מי יכול לתקן את עלי התאנה? מי יכול לתקן את כותנות העור שהקדוש ברוך הוא עשה לו, ויהיו כותנות אור? דווקא משפחתו ובני ביתו של אברהם אבינו. וזה מרומז במילה תאנה. תאנה תא נה, תרח אברהם נחור הרן.
משפחתו של אברהם, אלה שבאו לתקן, כמובן הכל דרך אברהם אבינו. שזכותו יגן עלינו ועליכם, עם מלים שאת ליבכם, לטובה, לברכה, לששון ושמחה.