שליחות ערבות ואחריות אמיתית
תמלול השיעור
ברוכים השומעים והמאזינים והצופים, ברכת השם עליכם. השם עליכם יחיו פרשת מקץ, המשך של כל הנושא של יוסף ואחיו. האמת היא שהפרשה הזאת, אחת הפרשיות שבהן קשה לנו מאוד להבין מה עמק ומחשבותיו. חז"ל הסבירו, קץ שם לחושך. לעיתים עוברים על האדם המון צרות, המון בעיות. אבל אם הוא מאמין בדרך והוא יודע שהוא בא כדי למלא שליחות מסוימת, הכל קטן עליו.
כשאני מביט ביוסף מתחילת הדרך של לקחת את המפתחות ויעקב אבינו אמר לו, לך וישלחתך. ואמר לו, אינני. מהמורות היו קשות מנשוא. לקחת אדם, לזרוק אותו לבור, ומשם למכור אותו לעבד. וזה לא משנה מה המצב והיכן הוא נהיה. ומשם שוב לעוד בור נוסף בכלא המצרי. שתים עשרה שנה. והנה מגיע הרגע האמיתי לשליחות שלו. כל מי שחושב שחלומות שווא ידברו לאנשים בגודל ובסדר כמו יוסף, זה לא חלומות שווא.
זה סדר אלוהים שיש לו משמעות. ואם נשים לב, תחילת דרכו הוא חולם שני חלומות. מעלימים עלומים בתוך השדה, ואחר כך השמש וירח ואחד עשר כוכבים. בהמשך אנחנו רואים בבית הסוהר שר האופים ושר המשקים, גם הם חולמים שני חלומות. ואחר כך פרעה הוא חולם גם שני חלומות על הפרות הרזות והפרות השמנות והשיבולים. אני חושב שהמסלול הזה, שיש בו דבר אחד פשוט:
המילה אלוהים היא המציאות של הבורא הבלתי נראה. ולכן, כל אשר הוא עושה אשר הוא מצליח. כשהוא מנסה לסטות מן הדרך, הוא אומר לאשת פוטיפר: את האלוקים אני אראה. גם כאן, כאשר הוא נקרא להגיע לפרעה כדי לפתור את החלום, מי ששם לב, מגיעים אליו בהתחלה ואומרים לו: תשמע, אותנו כדי לומר לך, לפתור לו חלום. הוא אומר: רגע, רגע, רגע, על מה אתם מדברים בכלל?
זה כבודה של מלכות? זה לא הולך ככה. מה זאת אומרת? אתה צריך כל עבד, אתה פה מרצה, אתה צריך לשאוף כדי לפתור את הבעיה. יש כבוד לכל דבר. ואז כבודה של מלכות. ויגלח ויחליף שמלותיו. וכשהוא מגיע, ויבוא אל פרעה. הוא עומד מול פרעה, ופרעה כבר לא מבטיח לו כלום. הוא אומר לו: שמעתי עליך. תארו לעצמכם, מעמד רם ונישא. פרעה, היועצים, העוזרים מסביבו, והאסיר הזה, הרי 12 שנה, הוא לא מתכופף, הוא עומד אציל, עומד בצורה הברורה ביותר, כי הוא יודע כבר שזה הגיע הזמן.
ויהי מקץ, הקץ הגיע, קץ שם לחושך. ופרעה אומר לו: תשמע, שמעתי עליך. אני יודע שאתה פותר חלומות, אני באתי פה, תפתור לי את החלום, וסלמה, תלך. הוא אומר: לא, לא, לא. בלעדיי אלוהים יענה את שלום פרעה. אני באתי לשליחות. ורק אתה ואני נוכל לפתור את הבעיה. הבעיה היא לא פרטית, לא שלך ולא שלי. הבעיה היא כללית, כלל עולמית, איך אומרים, קוראים לזה היום, גלובלית, ואני בין השליחים.
אחד מחכמי הסוד אומר, שאומר לו: שמעתי עליך. שמעתי בדיוק מה היה לך עם אשת פוטיפר. אמר לו: בלעדיי זה לא נכון. זה רק עלילת שווא. חוץ מזה, אני עוד שמעתי עוד דבר: אני קראתי לך לכאן כי אני בדיוק חלמתי את החלום שלך הראשון, החלום שהפיל אותך, וישנאו אותו ולא יאכלו לדברו לשלום, שאנחנו מעלימים עלומים בתוך השדה. ברגע שאתה נמצא בתוך השדה, ברגע שאתה פעיל פיזית, אתה מסוגל, וזה התפקיד שלך, להגיע לכאן למצרים ולרומם את כל הבעיה הזאת של הסבה ושל הרעב.
ההלומים שהפילו אותך הם ההלומים למעשה שיעלו אותך כלפי מעלה. ואנחנו רואים דבר מעניין, שפרעה מתפעל ממנו. הוא מתפעל בעיקר מזה שהאיש הזה לא ציפה ועומד לפניו בחור שלא רק אומר לו בדיוק את אשר האלוקים עושה יגיד לפרעה כי האלוהים ממהר לעשות. אתה עומד מול גוי, עובד אלילים, האיש הזה שחושב את עצמו אלוהים, שפרעה אומר לי יאורי ואני עשיתיני.
פתאום בא אליו ומחדיר לו פנימה, כנראה מסתכל למולו ומחדיר לתוך מוחו אלוהים, אלוהים, אלוהים. ועד שבסופו של דבר הצליח לשכנע אותו, את פרעה, איש אשר רוח אלוקים בו. הנמצא כזה, איש אשר רוח אלוקים בו. זאת אומרת, הוא כבר מודה וגם הוא חוזר לו. אחרי הודיע אלוהים את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך. אבל יותר מזה, אומר פרעה לעבדיו, הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו.
תראו למה הוא הולך, על מה הוא מכוון. זה שליח. אני לא ממנה פה עוד, איך אומרים, עוד מישהו לעוד ג'וב כדי לנהל. זה שליח בריאה שהוא בא לו להוביל מהלך מסוים. ולכן האיש הזה, למרות שהתבזה, למרות שעשו ממנו נער, עבד, עברי, האיש הזה ממשיך בדרך. הוא יודע שהגיע הזמן למלא את השליחות. כי אבא אמר לו, לך ויש לך אחרך. והוא הולך.
ומעניין מאוד, חכמינו אמרו שאחד הנושאים שאנחנו לומדים בכל המקרה של יוסף ואחיו, איזה הוא הגיבור? העושה, שונאו או הבו. יוסיף הבין בצורה הברורה ביותר שהמסלול שלו והדרך שלו, האחים היו בסך הכול רק תחנת מעבר. ולכן, הוא לא רק שלנו אותו, אנחנו לא רואים אחר כך. הוא אפילו, כשהם התגלה, אבל כשהתגלה אליהם, לא אתם שלחתם אותי, האלוקים.
אתם בסך הכול הייתם רק תחנת מעבר אליו. במה זוכה יוסף לכל זה? א', לא שינה לא את שמו ולא את לשונו, ומעל הכול, גם לא התבייש בארצו, נער עברי, עבד עברי. פרעה נותן לו שם, שם מצרי, כדי שלא יכירו אותו, ספנת פענח. ואנחנו רואים, פעם אחת הייתה ספנת פענח, השאר רק יוסף יוסף, עד שפרעה הבין, וברגע שבא רעב ובאו אליו בטענות ורוצים אוכל, אמר להם, אוכל יוסף.
כשאדם לא משנה את שמו, כשהוא מבין שהוא יהודי, כשהוא מבין את המשמעות של הדבר, לא רק רוח אלוקים בו, אלא ה' ועזרו. ויהי ה' את יוסף. יש תמיד אחד המדרשים, מה אנחנו יכולים ללמוד מהם? שכאשר הוא עומד מול כל השרים והיועצים והחרטומים, אז יוסף מציע הצעה. הוא לא מציע את עצמו בכלל. הוא אומר דבר מעניין. אומר, ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים.
הרי לא ביקשו ממך לתת גם הצעות, ביקשו ממך לפתור חלום. לא, החלום הוא לא חלום כאן, הוא נבואה, נבואה לעתיד לכל העולם כולו. וישיתהו על ארץ מצרים ויעשה פרעה והפקיד פקידים על הארץ, חלוקה לקנטונים, ואיך צריכה להיות כל הפעולה הזאת של הצלת העולם מהכחדה של רעב. וכולם חשבו באמת שפרעה ודאי ייקח את אחד מהשרים, אחד מהיועצים.
ויטב הדבר בעיני פרעה או בעיני עבדיו. הנה פרעה אומר, רבותיי, אני מחליט. אני אמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו. הגיע הזמן, עכשיו אני מבין את המסר, ומעל הכול באים השרים, המדרש אומר, אמרו לו, אדוני המלך, העבד שנמכר ב-20 כסף, תשים אותו עלינו? אמר להם, גינוני מלכות אני רואה בו. אמרו, תשאל אותו. אומר הזוהר שמה, המדרש, שגיבה גבריאל ולימדו שבעות שבעים לשון.
אני חושב ברגע שאתה לומד את שבעים הלשון, יש שם נקודה מאוד מעניינת שהזוהר מביא, שכאשר הוא נשאל והוא ענה, הוא נשאל, וכל שבעים הלשונות, בסוף יוסף אומר לפרעה, שלום עליכם. פרעה לא ידעה את השפה הזאת, השפה העברית, אף אחד לא מכיר אותה. אמר לו, תעשה טובה, אל תודיע שאת השפה הזאת, אני לא יודע. השביע אותו, ונשבר על יוסף שהוא לא יספר לאיש.
אבל זה היה בסופו של דבר רק לטובתו. כאשר יוסף בא לקבור את אביו, ובא לפרעה ואמר לו, אבי, השביעני. הוא אומר לו, אז מה? תבטל את השבועה. הוא אומר, גם אתה תבטל את השבועה, שכדי שידעו שאתה את שפת הקודש שאתה לא מבין. אני חושב שמזה אנחנו יכולים ללמוד דבר אחד פשוט: גוי, גם אם הוא יודע את שפת הקודש, הוא לא יוכל ללמוד אותה.
כי יהודי צריך להיות בתוך שפת הקודש, להיות בתוך-תוכו, בנבחי נשמתו. סיפרו פעם שהיה איזה מחקר, אחד המדינות שנתנו לתינוק במשך שלוש או ארבע שנים, לא דיברו איתו בכלל. אז אומרים שהמילה הראשונה שהוציאים מפיו הייתה שלום. ושלום זה שמו של הקדוש ברוך הוא. יוסף כל כך הרבה שמר על הזהות שלו במצרים, עד כדי כך שכאשר הגיעו האחים שלו, והוא ערך להם סעודה, כתוב שם משהו מדהים.
לא יאכלו העברים את המצרים וישימו להם לבדם, ולא לבדו ולמצרים לבדם. זאת אומרת, הוא לא הכחיש. הוא אמר, אין דבר כזה, אני לא מתערב בגויים. מזה גם פחד בעתיד, בהתגלותו לאבא שלו, שהוא חי, האם הוא שמר על יהדותו או לא. בגולה קשה מאוד לשמור על היהדות. בגולה מאוד מאוד קשה. וכאן עוד נושא אחר, שאנחנו באמת יכולים ללמוד ממנו רבות.
אנחנו בדרך כלל תמיד נוהגים לחפש את האשם על מישהו אחר. ותמיד אנחנו נוהגים כאילו שאנחנו תמיד הכי צודקים. חז"ל אומרים, אם ראה אדם שייסורים באים עליו, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות יפשפש במעשיו. מעניין מאוד, שאחים, כאשר חשד בהם בריגול, והם נעצרו, הם לא עשו חשבון. והמשפט הראשון שיצא מפיהם, מה זאת עשה אלוקים לנו?
אתם שבטי יאה, עדות לישראל, פתאום אתם אומרים, מה זאת עשה אלוקים לנו? כאילו שאתם באים באשם, אתם כאלה צדיקים, תבדקו טוב-טוב. רק מאוחר יותר אומר דבר אחד פשוט, פתאום ראובן נזכר, וכאן אומר ראובן בפעם השנייה, הלא אמרתי עליכם, אל תחטאו בילד, והנה לא שמעתם, גם דמו נדרש. כמה חשוב להגיע למסקנה, אבל אשמים אנחנו.
כשאדם אומר, אבל אשמים אנחנו, יודע להכיר בחטא, יודע בדיוק לבוא ולתקן את עצמו. מעניין מאוד שיוסף בכל המהלכים האלה, הסיבה העיקרית הייתה, למה לא נתגלה מההתחלה? הוא רצה לבדוק האם הם תיקנו את מעשיהם או לא תיקנו את מעשיהם. האם הם התחרטו על כל מה שקרה או לא? כי אנחנו רואים, למעשה, ב-22 שנה, מאז מכירתו ועד שהוא התגלה אליהם, הם עברו כולם תרמות, הכי קשות.
אם זה יהודה, לא עלינו ולא עליכם. שני בניו נפטרו בחייו, אשתו נפטרה בחייו. אחר כך שכב עם כלתו ולא יאסף עוד לדעתה. ראובן בסקו בתעניתו, אם פילג פילגש אביו. יעקב אבינו, וימאין יעקב להתנחם, כי ירד אל בני אבי אל שאולה. הוא לא מבין למה. חז"ל אומרים, תזכור, 22 שנה לא ראית את אביך, 22 שנה אתה לא תראה את בנך. אתה באת ואמרת לאבא שלך, אני עשו.
אתה באת ולקחת שעיר עזים ושמת על חלקת לב את צוואריו. יבוא הבן שלך, יהודה, ויגיד לך, קרנא, קטונת בנך, אם לא. גם יהודה, אותו הדבר קורה לו. אנחנו רואים בדיוק, אחד בעונשו, אחד בעונשו. לא שאנחנו, כי הנסתרות להשם אלוקינו, אבל באים רק להראות לנו דבר אחד, שכשאדם אומר, מה זאת עשה אלוקים לנו? אנחנו לעולם לא נבין, כי הנסתרות להשם אלוקינו.
אני לא אשכח, הלכתי פעם לנחם, לא מזמן, אצל אורון שאול, ובאה אימא, אחרי שנתתי הדרשה שם, אמרה לי, הרב, למה מגיע לי? אמרתי לה, תקשיבי, אני לא עוזב של בורא עולם, ולא היועץ שלו. אני בסך הכול אחד מהעבדים שאנחנו באים כדי לשרת, לא נבין לעולם. דבר אחד אני יכול רק לומר לך, כן, אני מבין אותו, שקיבלת נשמה גדולה וקיבלת אותה בהשאלה לתקופה מסוימת, והחזרת אותה בשלמותה.
ובמסירות הנפש הזאת של החזרה, שמסר את נפשו על הארץ, על העם, על תורת ישראל, מקומו למעלה אי אפשר, מי ישורנו? הבינה, בדיוק אמרה, סוף-סוף אני מקבלת מילות רגיעה. עכשיו, איפה אנחנו רואים את מילות רגיעה האלה? אנחנו רואים אותן בסוף, כשהם באים ואומרים, אבל אשמים אנחנו. אסימון ירד, הבין בנושא הזה. לכן, כי כולם למעשה, אלה שבטייה, עדות לישראל.
אני אומר את זה בכל מקום. רבותיי, אין דבר קשה בעולם שלנו מסירת בינה. אין דבר קשה. וכל מה שרצה יוסף לבדוק האם הם באמת התחרטו או לא. וחז"ל אומרים, אם היה יודע שהם לא התחרטו, אולי הוא יתגלה אליהם לעולם, כי הסיבה היא פשוטה. הוא פחד שהם יגלו אותו, או הם לא התחרטו, ואבא ידע מזה, הרי הוא יכל אחרי שעלה לגדולה, לשלוח כרכרה ולהגיד לאבא שלו, אבא, אני חי, אני מושל בכל ארץ מצרים ואין לי שום בעיה.
אבל הוא ידע דבר אחד, אם הוא יתגלה לאביו ויגלה לו את מה שקרה, אז נכון, אבא ירוויח ילד אחד, אבל הוא יפסיד עשרה. ויוסף אמר בעצמו, לא אתם שלחתם אותי הנה, אלוהים. חז"ל אומרים, עד יום מותו יעקב אבינו. יוסף לא סיפר לו שהוא נמכר, למרות שכאשר חזרה אליו רוח הקודש ואמר לו, ידעתי בני ידעתי. הוא אמר לו, אבל לא, לא, זה לא בדיוק.
אני סך הכול טעיתי בדרך ונמכרתי, והאחים שלי לא הייתה להם יד בכלל, בכלל בנושא הזה, והם הצטערו על דבר הזה. למה? כי איזהו גיבור עושה שונאו אבו. כדי לדעת איך לעשות את הדברים האלה, צריך תעצומות נפש מיוחדים. צריך אדם להסתכל תמיד קדימה, זו רוח אלוקים. ברגע שהתורה אומרת לנו, וירדו אחרי יוסף עשרה, זו כבר תחילתו של הרמז, שהם התחרטו על מעשיהם, אבל לא ידעו לומר את זה בפירוש.
ולכן, במפגשים האלה, וכל מה שעשה יוסף, כל המטרה שלו, להוציא מהם את עוצמת השנאה בנושא הזה. על החטא הזה של מכירת יוסף אנחנו משלמים עד היום הזה. אני חושב שכל אחד מגיע הזמן שלו, ואצל יוסף ראיתי הסבר מאוד יפה, שכאשר הם מצאו באמתחת שלהם את הכסף המושב, אז הם באו בפעם השנייה, וכשהביאו את ראובן איתם, הם באו ואמרו לו, הבינו. ויראו אנשים כי הובאו והגשו אל האיש, ואמרו, בי אדוני הרב נועדנו ומצאנו כסף בהמתיחותינו.
ויאמר, תראו יוסף מה אומר, שלום לכם, אל תיראו, אלוהיכם ואלוהביכם נתן לכם מטמון בהמתיחותיכם, כספיכם, ויוצא עליהם את שמעון. אומר הזוהר הקדוש, שאמר יוסף, לעתיד לבוא, אלוהיכם ואלוהבותיכם נתן לכם מטמון בהמתיחותיכם. מהו המטמון? הזוהר הקדוש. מי יפרש את הזוהר? ויוצא עליהם את שמעון, רבי שמעון בר יוחאי. כוח של רוח אלוקים, שנמצאת בו.
אני חושב שבסוף הדרך, כאשר מוצאים את הגביע בהמתחתו של בנימין, כתוב בצורה הברורה ביותר כאן, רבותיי, ותחפש בגדול החל ובקטון כאילו, וימצא גביע בהמתחת בנימין, ויקרעו סמלותם ויעמוס איש על חמורו וישובו העירה. אומרים חז"ל, אתה, בנימין, שלא קרעת את בגדיך, בגללכם קרעו את בגדיהם, חייך שיבוא בן, בן, בן, בן מניחא בחוצות העיר, שזה מרדכי היהודי, ויקרע בגדיו.
שימו לב, אתה עשית. יבוא בן מניחא, ישלם. אין אפס, שום דבר. הכול מגיע בנקודה שלא לסיומו, בעריכת אחייכות. ככה יהיה. וכאן אנחנו רואים את הדרך של יהודה, שאומר, מה נאמר לאדוני? מה נדבר ומה נצטדק? האלוקים מצא את עוון עבדיך. איננו עבדים לאדוני, גם אנחנו, כאשר נמצא הגביע בידינו. עכשיו, כאן אנחנו לומדים מהי אחריות.
כאן אנחנו לומדים מהי ערימות. לא בכדי, כאשר ראובן מגיע לאביו ואומר לו, תן לי אותו בידי, ואם לא, תמית את שני בניי. אומרים, איזה בחור טיפש, בחור שוטה. זו תשובה שאומרים לאבא, וכי באמת אם חלילה יקרה משהו לבנימין, כי באמת הסבא ילך להרוג את הנכדים שלו. אבל ברגע שעומד לפניו יהודה, מנהיג עתידי, שבא ואומר לו, אבא, גם אני עברתי שכול, אני יודע מה זה, אני יודע מה זה עריבות.
אנוכי ערבנו, מיידי תבקשנו. ואם לא אביא אותי אליך, וחטאתי להביא כל הימים, בעולם הזה ובעולם הבא. זה עריבות. זה לא משנה מה. הרי יכל יהודה לבוא ולהגיד לאבא שלו, מה אתה רוצה ממני? הוא חטא, הוא גנב, בסוף הגנב שישלם. אין דבר כזה. חי ומת, אני מביא לך אותו. אנחנו נראה רק בהמשך, לא משנה לו כלום. הוא לא מוכן לזוז.
כאן נראית ומתחילה למעשה מנהיגות אמיתית. מנהיגות אמיתית זה עריבות. מנהיגות אמיתית זה לקחת אחריות על עצמך. לא לזרוק על מישהו אחר. כי לזרוק על מישהו אחר זה הדבר הכי קל והכי נוח והכי פשוט. לא. לכן, הסיום הוא כל כך מרגש. חלילה למעשות, האיש אשר נמצא גביע בדואי אלי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם. מתי יהודי יכול לעלות לשלום אל אביו שבשמיים?
ברגע שהוא בא ויאמר, האלוקים מצא את עוון עבדיך, איננו עבדים לאדוני, גם אשר נמצא בידו. פה אתה מטהר, כי הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במות הרשע, כי אם בשובו. אני חושב שהדברים האלה, אלה שריגשו את יוסף. שמתם לב בפרשה פעמיים, יוסף ויאסום מעליהם ויאבק. בפעם הראשונה כשפתאום הם מתחילים לבוא ולומר, הלא אמרתי עליכם, מה עשה אלוקים לנו?
תראו מה שקרה. ואתם לא שמעתם, והנה דמו נדרש. הנה, אבל אשמים אנחנו, הלכינו לאמצעות רבשו, בהתחננו וכולי, וראובן עוד מוסיף, וכאן וייסום מעליהם ויאבק. בפעם השנייה, כאשר הוא רואה את בנימין. ויאר את אלוהים יחנך בני, ופתאום, בלי הרבה חכמים, וימהר יוסף, כי נכמרו רחמה מלאחיו, אבקש לבכות, ויבוא חדרה ויאבק שמה. זה בכי.
מאיפה השורש שלו? השורש של הבכי הזה זה תחילתו אצל יעקב, אבא שלו, וישק לרחל וייסקו לו ויאבק. בהמשכו וסופו של האימא, רחל, רחל מבכה על בניה. אז הקדוש ברוך הוא אומר, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך. השכר לפעולתו של יוסף עד היום הזה, שזוכה להיות צדיק. השכר של יוסף, שבא מסר לנו לכל הדורות, הולך ומוסיף.
יהי רצון, בעזרת השם, שנלך ונוסיף הלאה ונעלה מעלה והקדוש ברוך הוא יבטל מעלינו מעליכם. כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני אדוני רופאיך. אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.