לקראת הימים הנוראים

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע וברכת השם עליכם. פרשת השבוע בעזרת השם יתברך, פרשת כי תצא. אבל ברשותכם, בחודש הזה עד ליום הכיפורים, כיוון שהכנסנו לתהליך מב' באלול לחודש הסליחות והרחמים, אנחנו מדי פעם ניגע ולו במעט במהות ובערך העליון שחכמינו נתנו לנו בתקופה הזאת, בימי הסליחות. שבע את ליבי הפסוק הראשון, או המשפט, שהוא מסר לכל אחד ואחד מאיתנו, בתחילת הקריאה של הסליחות:

בן אדם, מה לך נרדם, הוא מכירה בתחנונים, שפוך סליחה דרוס סליחה מאדון האדונים. אגב, המשפט או המילה או המושג "בן אדם" הנביאים משתמשים בו בהרבה פעמים, זה מסר לכל אחד ואחד מאיתנו. הקדוש ברוך הוא בא ואומר: בן אדם, תתעורר. בן אדם, תלמד מהכישלון של האדם הראשון. אל תירדם כפי שנרדם האדם הראשון. האדם הראשון, מה קרה לו?

חז"ל אומרים, לאחר שהוא נברא, קודם כל, כדאי לנו לדעת, העולם נברא על פי חז"ל בכ"ה באלול, והאדם נברא באל"ף, בתשרי, הכל היה מוכן לפניו. הקדוש ברוך הוא לוקח את האדם ואת אשתו, טיול בעולם כולו, בגן עדן. יש שם מסר מאוד מאוד מעניין, שאנחנו צריכים באמת ללמוד ממנו רבות. ואומר הקדוש ברוך הוא לאדם ולאשתו: ראה מעשיי כמה נאים הם.

כל מה שבראתי, בראתי לכבודך. תן דעתך שלא תקלקל. שאם תקלקל, אין מי שיתקן אחריך. הכל טוב ויפה, הכל מוכן, הכל מסודר. זרע זורע על ימינו, לא צריך לעמוד, לא צריך לטרוח, לא צריך כלום. רק תהיה בן אדם. זה מה שמקשים ממך. ומה קורה שם? חז"ל אומרים שהאדם הראשון ישב לו בצומת הנהרות של הפרת והחידקל, הפישון והגיחון, כיוון שהוא לא בן של אדם אלא יציר כפיו של הבורא.

כתוב "את חסרהו מעט מאלוקים וכבוד באדר תעתרהו". אז חז"ל מספרים שהמלאכים היו מסננים לו יין וצולעים לו בשר. איזה יופי. יושב שם, נח ונהנה מזב השכינה, נהנה מהנהרות, ככה מהרקע היפה הזה, הפסטורלי של הנהרות. וכמובן, שותה יין ואוכל בשר, וחז"ל אומרים, חרי היין והבשר הלך ונרדם. במקום להסתכל על כל הבריאה, על כל היופי, מה בורא עולם רוצה ממני, מה אני צריך להמשיך, מה אני צריך לשפר, מה אני צריך לתחזק לפחות.

אז מה שקורה, קורה דבר אחד פשוט. רבותיי, כאשר נרדמים ולא משגיחים על האישה, לא פלא שמוצאים אותה אחר כך עם נחש. גם אז וגם היום. אני אומר את זה לכל הבעלים. מי שלא משגיח על אשתו, שלא יתפלא שאחר כך, אבל זה יהיה מאוחר, שימצא אותה עם נחש. ונחשים על שתיים יש גם היום, בכל התקופות ובכל הזמנים. לכן, האדם הראשון פשוט לא השגיח.

ומה קרה? נרדם. כששותים ונרדמים זה בריחה מהחיים. לכן, אחרי שהתעורר זה כבר מאוחר. ומה קרה כשהוא מתעורר? הוא מתחיל לפחד, והוא מרגיש שהוא ערום, והוא מסתתר ומכסה את עצמו בעלי תאנה. וכל זה, והקדוש ברוך הוא אומר לו, אייכה. אז במקום לקבל על עצמו ולהגיד ריבונו של עולם, טעיתי, חטאתי, עוויתי, פשעתי, לא שמעתי בקולך, נרדמתי, לא השגחתי על אשתי, אני לוקח את האחריות. תן לי צ'אנס.

הקדוש ברוך הוא היה נותן לו. אבל מה הוא עשה? הוא ברח מאחריות. ברח בהתחלה שהלך ונרדם. לא היה אכפת לו מאשתו. ואחר כך הוא בא ואומר, מה אתה רוצה ממני, ארגונו שלו? האישה שנתת עימדי. האישה אומרת, הנחש. כל אחד זורק על מישהו אחר. אכן, נענש האדם, נענשה האדמה, נענש כל העולם כולו. אנחנו כבני אדם, כבניו של האדם, מוטל, ועוד בניו של הקדוש ברוך הוא, כיהודים, מוטלת עלינו החובה לבוא ולומר, להתעורר.

לבוא ולומר, קום קרא בתחנונים, שפוך סליחה דרוס סליחה מאדון האדונים. אם אני הולך, ואנחנו יודעים בראש השנה, בראש השנה נכתב כל אדם, כל העולם כולו. היום הראת עולם, היום מעמיד במשפט כל יציר העולם. אני אמור לבקש מבורא עולם, ריבונו של עולם, תן לי עוד שנה לחיות. הרי נכתב על האדם, בראש השנה. ודאי שיגיד לי: רגע, מה השתנה משנה שעברה להשנה?

מה עשית? מה שיפרת? מה השתדלת לפחות? מה אני יכול לומר לו? אין לי שום מילים לומר לו, אלא הדבר היחידי שאני יכול לבוא ולומר, ריבונו של עולם, אני השתדלתי, ניסיתי. משנה שעברה לשנה עשיתי עוד כמה דברים. ולכן בחודש אלול עלינו כל אחד ואחד להסתכל על עצמו במראה, לבוא ולומר, במה אני יכול, במה אקדם את שמך, ריבונו של עולם, ומה אני אומר לך שהשתדלתי?

תן לי עוד צ'אנס לעוד שנה. ולכן, אומר סבא לסליחות, אעמוד כגבר ויתגבר להתבעות על חטאים. ויותר מזה, ממה אנחנו יכולים באמת להחזיק? יש לנו את עץ החיים. מהו? המרחם הוא ירחם עלינו כרחם אב על בנים. כיוון שאנחנו קצת שונים מאחרים, ריבונו של עולם הוא האבא שלנו, וכשאנחנו באים עם תוכנית מסודרת לשינוי, אז בוודאי אנחנו יכולים להתקבל.

ולכן אומרים לו, ריבונו של עולם, לך אדוני הצדקה ולנו בושת פנים. לכן, חז"ל אומרים, עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגני עדן. זה כמה חשוב באמת כשאדם יתעורר בבוקר, לסליחות יהי רצון ועזרת השם שכולנו נוכל צריכה להתעורר איש-איש במחנהו, בביתו, בשכונתו, בכל מקום. שהוא יכול לתת ולעשות. פרשת השבוע, פרשת כי תצא. אני חושב שיש לה המון המון היבטים, ואני לא רוצה לנגוע, ברשותכם, בהיבטים שנאמרים כל הזמן, שבמלחמת היצר הכל טוב יפה.

אני רוצה קודם כל להסתכל על המציאות ועל הפשטות ועל המסר הרגיל שהתורה אומרת לנו. "כי תצא למלחמה על ידיך ונתנו השם אלוקיך בידיך". אני חושב שהניצחון שבטוח במלחמה כשאתה יוצא, צריכים להיות סיבות כדי להיות ערוך. ומה הם? סיבה ראשונה, כי תצא למלחמה. אם אתה יוצא מלוכד כאיש אחד, לא כי תצאו למלחמה, כי תצא, כאיש אחד ובלב אחד, ואתה יוצא על אויביך.

את המלחמה אתה לא נותן בשטח שלך, את המלחמה אתה נותן בשטח האויב, על אויביך. ואתה מפתיע אותו, אז בוודאי, ונתנו השם אלוקיך בידיך. עוד יותר, אתה רוצה ללכת? אתה צריך לדעת דבר אחד פשוט: מלחמת המצווה. עם ישראל, לצערנו הרב, במשך כל ימי חייו, לא הייתה לו אף פעם מלחמת רשות. תמיד יגן על עצמו, תגיד על תורתו, תמיד יגן על ארצו, על עמו. תמיד, תמיד הוא עם שנרדף, וכל הזמן לאחד אחד חיה.

אבל, לפחות דבר אחד פשוט: אתה צריך לדעת גם איך לנהל את המלחמה. אמרתי אתמול שיש כללים גם במלחמה, והיום בעולם כולו מדברים על אמנת ג'נבה. אני רוצה לומר, כשהסתכלתי בפרשה, אמנת ג'נבה יכולה ללמוד מאמנת ג'נבה התורנית שנכתבה לפני 3,300 שנה. ואמנת ג'נבה התורנית אומרת לנו את הדברים הבאים: א', לפני כל התקפה על האויב יש לקרוא לשלום.

וקראת לשלום, קודם כול. אם שלום טענך בסדר, אם לא, וסרת עליה. קודם כול, הדבר הראשון, ידינו תמיד מושתות, לשלום. אנחנו לא עם של מלחמה. אסור לנו גם, כי זאת הברכה של יעקב אבינו: הידיים ידי עשיו והקול קול יעקב. אנחנו צריכים תמיד להשתמש בקול של יעקב, ובלית ברירה, כשאין לנו ברירה, משתמשים בידי עשיו. זה רק לא המטרה, זה האמצעים.

כדי שנוכל להשיג שלום, אנחנו חייבים כמובן להשיג, חייבים את ידי עשיו, לצערנו הרב. הדבר השני, באמנת ג'נבה התורנית, אסור להקיף את האויב מכל הרוחות. יש להשאיר לו דרך נסיגה ובריחה. זאת אומרת, המטרה שלנו היא לא דאעש, השם ישמור, שבאים את הגברים רוצחים ועורפים את ראשם ואת הנשים אונסים בשם הדת, בשם אללה ואללה הוא הכמר.

אני חושב שכל אלה שכתבו ואנשי הדת הם מתהפכים בקברם, איך משתמשים בדת כחרב פיפיות כדי לבוא ולהגיד שאנחנו עושים את הדברים האלה. הדבר השלישי, התורה אוסרת הריסת עיר כבושה ללא צורך. אם אין לך צורך, אל תהרוס לעיר. ועוד יותר, התורה גם אוסרת להשחית את עצי הפרי כי האדם עץ השדה. עצי הפרי נותנים לך חיים, זה לא משנה אצל האויב או אצלנו.

אל תהיה כפוי טובה לתת לו מוות. זה נקרא כי האדם עץ השדה. יותר מזה, הספרי כותב כי תקרב אל עיר להילחם עליה. מה זאת אומרת? הוא אומר, ולא להרעיבה, ולא להצמיאה, ולא להמיתה במיתת חולאים. זאת אומרת, חובה עלינו להתייחס אל אותם אנשים שהם למעשה נכנעים, להתייחס אליהם כבני אדם, לדאוג לכלכלתם, ולא להמיתם אם יש חלילה מגפה או מחלה מסוימת, ולהגיד, לא משנה, יאללה, אנחנו נזיד, נקיף אותם ונעשה עליהם סגר, כמו שעשו לנו, לצערנו הרב, והבבלים והרומאים והיוונים, כל אלה כדי להמית אותנו בצמא וברעב, זה לא דרכה של תורה.

עכשיו, כיוון שיש אמנת ג'נבה חיצונית, מה אנחנו עלינו להתנהג? חובת הצבא, כל העם. דבר אחד פשוט: המחנה הצבאי צריך להיות קדוש ונקי, והיה מחנך הקדוש. כתוב כאן בצורה פשוטה: וכיסית את ידיך, אתה רוצה לחטוא את הצרכים שלך למחוץ, כיסית כדי, מבחינת שלא יהיו מפגעים תברואתיים במקום, ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שם מחוץ.

זאת אומרת, המחנה שלך צריך להיות נקי ומסודר. עוד יותר מזה, אסור שתהיה הפקרות בתוך המחנה. ואנחנו יודעים דבר אחד פשוט: אתה מגיע למחנה, ואתה לוקח שבויים, גם אם היצר שלך, איך אומרים, מתגבר עליך. לגבי קצת בשבייה אשת יפתואר, שימו לב כמה שלבים צריך להתייחס אליה. לא לאונס, לא למקרים, לא לעינוי, לא לסבל, לא כלום.

אלא "בכתת אביה בחר כבדה לקחתה". והיה אם, אם, שימו לב מה שקורה, "אם לא חפצת בה והשילחת לנפשך, מכל לא תתעמר בה תחשב תעיינת". אסור להיאמר. צריך להתייחס אליה לאחר שאתה עשית את מה שחשבת. איך אומרים? תתעורר. אם אתה רוצה לשאת אותה, תשא אותה כאישה ותוכל לגייר אותה. אם לא, שחרר את האישה במקומה. כי כבודו של האדם, אנחנו יודעים דבר אחד: האדם נברא בצל אלוהים בראת האדם.

יש לנו בפרשה הזאת, חכמינו מסבירים, 74 מצוות שהן פסיפס שלם של צווים ושל איסורים, המתייחסים לחיי הפרט וגם כאלה שנוגעים לכלל ישראל ולארגון החברה. האמת היא שברשותכם, אני רוצה לנגוע בכמה נקודות שיש להם משמעות כשנוגעים גם לחיי הפרט וגם לחיי הכלל. הדבר הראשון, לחיי הפרט: לא תראה את שר אחיך או עצרון הילחים והתעלמת עליהם.

אל תהיה אגואיסט. אחיך, הכוונה? שכן, אח, אדם שאתה לא מכיר. פתאום, אתה רואה דבר מזמן, אבד לו השור, אבד לו החמור, עבדה לו אבדה, ומסכן מחפש אותה, יכול להיות שכל כך יקרה לו המצווה הגדולה ביותר, אתה לבוא, להתייחס, לקחת ולהשיב את האבדה לבעליה. רק אדם שעבדה לו אבדה יודע את ערכיו כאשר משיבים לו את האבדה הזאת.

זה נקרא חיבור בבני אדם, להתייחס כל אחד ואחד הדרך הכי מכובדת, הכי טובה לנושא של האבדה. זה הדבר הראשון. עכשיו, יותר מזה, התורה בספר שמות, בפרשת משפטים אומרת: "כי תפגע שור אויבך או חמורו טועים". זה עוד מצע, עוד דרגה הרבה יותר גבוהה של התמודדות בחיים. תארו לעצמכם, יש אדם שהציק לי, שעשה לי כל הרעש האפשרי, נכון שאסור לשנות?

פעם שאלתי את הרב מרדכי אליהו, אמרתי לו, תשמע, אדם שעשה כל כך הרבה רע, כל כך הרבה צרות, איך אפשר לא לשנות אותו? הרי כתוב לו: "תסנתחיך בלבביך". אומר הרב שאול, לפחות אם אתה לא אוהב, אל תשנא. לא ביקשו ממך. נכון, זה מצווה, תתערב על עצמך לאהוב, אבל אם אתה לא יכול לעמוד בזה, לפחות לא תשנא. ועוד יותר, בלבביך.

עכשיו, ההתמודדות של האדם כי תפגע שור או אבכה או חמורו או כי תראה חמו שנאך. שימו לב. האדם השני נקרא אויב או שונא. שניהם ביחד. קורה אסון מסוים. איך אנחנו מתמודדים עם הבעיה הזאת? תארו לעצמכם היום אדם שהציק לנו, אדם שיש לו את כל המידות הרעות לצערנו, שהקדוש ברוך הוא יחזיר אותו בתשובה. ואתה נוסע בכביש 6 ורואה את האדם הזה תקוע שם במקום.

תראו, טבעו של אדם באופן רגיל, הוא רואה דבר כזה ואומר, אה, ריבונו של עולם, תודה רבה לך, מה הגיע לו לרשע המרושע הזה, הוא עושה תמיד את הרעות לכולם. הנה הקדוש ברוך הוא, שילם לו. לא. אתה צריך להתעלות על עצמך ולעצור ולאבות לסייע בעדו ולהראות לו שאתה בדיוק ההפך ממנו. ולכן שלמה המלך אומר, אם רעב שונאך האכילהו לחם כי הגיח חלים אתה חוטא עליו.

שים לב איך אתה, ההתמודדות הזאת של ההפך הגמור מהדבר הזה. אבל אנחנו צריכים תלמיד לדון את עם ישראל רק לכף זכות. אתם יודעים, לפני שנה נסעתי לשבת חתן בנגב ובבאר שבע. אני בדרך כלל, בדרך כלל לוקח תמיד זמן, נרווח, כי אם חלילה נתקעים בדרך או משהו כזה, שלא ניכנס בשבת. והנה, באמצע הדרך הרכב נתקע, כמה שחיפשתי כדי להיחלץ, מה קרה?

לא פחות ולא יותר. שני פאנצ'רים. טוב, פאנצ'ר אחד, תיקנתי כי החלפתי את גלגל הספייר. חסר לי עוד גלגל. אני רוצה לומר לכם, לפתע עוצר יהודי, לא מכיר אותו, לא כלום. רכב כמו שלי בדיוק. הוא אומר לי, יהודי יקר, כדי שלא תיכנס בשבת, קח את גלגל הספייר. לא אמר לי כלום. לא תהיה טלפון, לא תחזיר, לא זה. מאיפה אני מוצא אותך?

שום דבר. זרק לי את גלגל הספייר וטס עם הרכב שלו. למזלי, לקחתי את מספר הרכב. במוצאי שבת התקשרתי למשטרה, אמרתי: רבותיי, אני רוצה להחזיר את גלגל הספייר ליהודי היקר הזה שנתן לי. באמת נתנו לי, התקשרתי אליו, אמר לי: מה, זה מה שמטריד אותך? אמרתי לו: מה, עשית לי טובה? כל כך הרבה. הוא אומר לי: מה זאת אומרת? נפלה זכות בידי לקיים את המצוות.

עזוב, תעזוב עמו. אני לא קורא לעצמי לך, שונאך או אייבך. אני קורא אחיך, כי תראה את שור אחיך או ציון להעלות, צריכה להתעלם. אתה צריך... עזוב, תעזוב עמו. באמת, לקחתי, צידדתי את הגלגל, תיקנתי והלכתי להחזיר לו. אז אתה מסתכל, יש גם כן את האור שבקצה המנהרה, שנפצע, צריך לדון את עם ישראל רק לקו זכות. והנה, באה התורה ואומרת לנו:

דווקא בשור אחיך או שאו וכולי, תראו כמה התורה חסה על בעלי החיים. שלא נגיד, בגלל שהבעל חיים, הוא צריך לשרת אותי, אז אני צריך לענות אותו ולהרעיב אותו ולעשות לו מה שאני רוצה, כי הוא שייך לי, הוא חודשי, לא. הוא ברשותך ובחזקתך, אתה חייב באחריותו. גם בזמן האוכל, אם אתה רעב והוא רעב, כתוב: ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. תן קודם כל לבעל חיים שלך, לעוף, לדגים, שאתה מגדל בבית, לחמור, לשור, לכלב, לכל בעלי החיים שהם תחת החריותך, אחרי זה תאכלתם.

אז לכן אומר לו, תחרוש בשור ובחמור יחדו. למה? כי שור וחמור זה שני כוחות. שני כוחות לא שווים. וברגע שאתה חורש עם שניהם, אתה גורם עינוי לחמור, כי הכוח של השור הוא הרבה יותר גדול משל החמור. אם אני אכנס קצת יותר לעומק, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אי אפשר לקחת שני גורמים ולאחוז בשניהם יחד. כוח הטומאה זה כוח הקדושה.

שור זה כוח הקדושה. חמור זה כוח הטומאה. אי אפשר לחבר ביחד. להגיד, שמע, אני אעשה גם את זה וגם את זה. זה לא הולך. התורה אומרת לנו, אתה צריך להתמודד. צריך להתמודד נגד הטומאה, ודרך ההתמודדות של הטומאה נוצרת הקדושה. אומר הרב קוק, התפקיד שלנו בעולם, התפקיד שלנו להעלות לדרגה של קדושה כל דבר שישנו. אנחנו לא מבינים כמה עוצמה יש לאדם כדי להשפיע על הנושא הזה לכל סביבתו.

לא בכדי הסיפור הידוע שמביאים אותו חז"ל של רבי פנחס בן יאיר, שגנבו את החמור שלו. והגנבים האלה שגנבו את החמור שמו אותו במערה, ונתנו לו לאכול, ולא רצה לאכול. וכמה שנתנו לו וביקשו, כלום. שלושה ימים החמור הזה, או האתון, הרעיבה את עצמה. הגנבים פחדו שמה תמות ותסריח שמה במערה, שחררו אותה. ברגע ששחררו אותה, היא הגיעה הביתה, והתחילה מיועור, ורבי פנחס אומר, הנה, האתון הגיעה.

תנו לה לאכול. נתנו לה לאכול, לא רצתה לאכול. אמרו לו: רבנו, היא לא רוצה לאכול. הוא אומר: שמא החיתים או השעורים שאתם נותנים לה אינם מעוסרים? אז הם אומרים לו: הרב, איך אנחנו קוראים לזה היום? מה מבין חמור ממרוקו ירקות? אמרו לו: כן, הוא מבין. אמר להם: ברגע שתיתנו לה שעורים מעוסרים, תראו מה שיקרה. נתנו לה שעורה מעוסרת, ואכלה.

אמרו לו: רבנו, מה המשמעות של הדברים? אסביר להם דבר אחד פשוט: היא כל כך מקפידה על עצמה. יש לבעל החיים השפעה מהאדם לאורך כל ימי חייו, גם לטובה וגם חלילה לרעה. והנה, האתון שלא הבינה ולא שומעת ולא מצוות, ובכל זאת, ברגע שבמשך כל ימי חייה היא אכלה אוכל רק מעוסר, זה השפיע עליה פנימה, ולכן היא באמת הושפעה מהדבר הזה, ולא רצתה לאכול. תראו כמה האדם, הכוח שיש לאדם כדי להשפיע.

יותר מזה, גם חכמינו באים ואומרים לא תלבש, צמר ופשטים יחדיו. מה הקשר? לא. אחד מהחוקים שהתורה נתנה לנו של חיבור אחי, רבותיי, עם הצומח. זמר שבא מן החי והצומח. החיבור של שניהם, זה לא הולך. אסור לנו, אנחנו, ללבוש את זה. למה? כי זכוכה חקקתי וגזרה גזרתי. בורא עולם, כל דבר וכל עורב למינו ישכון. כל דבר יש לו את הסדר שלו, יש לו את המשמעות שלו.

לא אשכח, פעם נתתי הרצאה בקיבוץ אפיקים, שלפעמים אני אומר, ביאתו של משיח כנראה צריכה לבוא דווקא מאותם קיבוצים שלפני שלושים שנה זה היה פשוט מזעזע שאכלו את כל הנבילות והטרפות. היום אין קיבוץ בעמק הירדן, שאין לו בית כנסת, אין מטבח שאין שם כשרות. אתה עומד המום ואתה אומר "ריבונו של עולם". זה דורו של משיח. אז באתי לתת שיחה, ובא אליי אחד שהיה מזכיר המשק, אמרתי לו: תגיד לי, למה אסור ללבוש בגד, צמר ופשתים?

אמרתי לו: תקשיב טוב, הרצח הראשון היה בין שני אנשים, בין קין והבל. זה היה עובד אדמה וזה היה רועה צאן. ברגע שנשפך דם, הקדוש ברוך הוא הפריד ביניהם. הוא אומר לי: איזה תשובה נפלאה. לא רציתי להגיד לו שאני באמת באמת לא יודע, כי חוקה חקקתי והגזרה גזרתי. רק דעה שיכולה להיות, שחז"ל מביאים אותה על הנושא הזה של הצמר ופשתים. זאת אומרת, גם על הלבוש של האדם התורה מקפידה.

קל וחומר, גם על מה שהוא מכניס לפיו. זאת הבהמה שעוד אוכלו, והעוב, והדגים וכו' וכו'. ואבי אבות של קל וחומר, מה אנחנו מוציאים מהפה? באחד הנקודות שדווקא בפרשה כתוב: "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. וכי חדל חדל לנדור לא יהיה בך חן". אמרת משהו, תקיים, נדרת משהו, שיהיה בעל משמעות. ברגע שהאדם, כל המילים שיוצאים מפיו הן בעלי משמעות, הוא עומד מאחורי הדברים, יתייחסו אליו בדרך הטובה ביותר.

בסוף הפרשה יש לנו תזכורת: "זכור אשר עשה לך עמלק". שימו לב, לא זכרו את אשר עשה לך עמלק, אלא "זכור את אשר עשה לך עמלק". אני חושב שעמלק שבתוכנו נמצא איתנו לאורך כל הדרך, כל האדם בחיים. חכמינו אמרו: "זכור לא תשכח". תדע לך דבר אחד: כל אדם ואדם מאיתנו נמצא במלחמה קבועה מול העמלק. מרגע לידתו עד יומו האחרון.

לכן, כשהוא נולד, כי תצא למלחמה מה שהתחלנו על אויביכם. המלחמה היומיומית, מלחמת הקיום, מלחמת האמונה, מלחמת האהבה, מלחמת החברה, מה התפקיד שלי בעולם, מה אני צריך לתת. תזכור, הדבר הכי קל, שיש עמלק שמלווה אותך. אם תדע באמת להתמודד איתו מתוך העמלק, אתה מוציא דווקא את הטוב. אבל אם חלילה לא תוכל לעשות את זה, אז יש לנו בעיה.

ולכן חכמינו נתנו לנו את חודש הסליחות, חודש הרחמים, שאנחנו צריכים להתחיל באמת איתו. אלול, אני לדודי ודודי לי, אבל אחר כך איש לרעהו ומתנות לאביונים. אם אנחנו נדע גם את ההילול, שזה גם רשת היבות, איש לרעהו ומתנות לאביונים, שנוכל להסתכל על האחרים, אז באמת נוכל לבוא עם נדוניה לחג, ליום הגדול של יומרת עולם, שבו יאמין במשפט ניצורי עולם.

ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם, כשאנחנו מגיעים אליו, אז ודאי שיכתוב אותנו לחיים טובים, ומעל הכול, שיסר מעלינו את המחלה הזאת, אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני אדוני רופאיך, חזקו ואמץ אבבכם, וישמעו, רבותיי, מאוד מאוד לכל ההוראות שאותם בעלי מקצוע נותנים לנו, כי חשוב לנו מאוד, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

וכשאדם שומר על נפשו, שומר גם על נשמתו, כדי שיוכל להמשיך לשרת ולקיים את המצוות, שבורא העולם נתן לנו. יהי רצון שימלא משל אותי בכם, לטובה ולברכה, לששון ושמחה, אמן ואמן.