לצאת מהסבך בלי לשבור את הלוחות
תמלול השיעור
שלום והברכה וכל טוב סלע, ברכת השם עליכם לכל צופינו ומעזיזינו היקרים. השבת פרשת כי תישא, פרשה מאוד מעניינת, שבת פרה, גם זה דבר מעניין. המון נושאים יש לנו בפרשה ואני אשתדל באמת לתמצת ולתת כמה רעיונות מהפרשה. ראשית הפרשה מתחילה כי תישא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו. הכוונה היא דבר אחד פשוט, הנושא הזה של שיתוף העם בנתינה, הכנת העם, לדעת גם לתת.
כי בדרך כלל טבעו של האדם אוהב לקבל, לתת זה קצת יותר קשה לו. לכן, כדי באמת לקיים את העבודה הכללית, את עבודת השם הכללית, אם זה במשכן ואם זה בבית המקדש, קבעה התורה, נתנו איש כופר נפשו, מחצית השקל ייתנו, כל אחד ואחד ייתנו. ולמה באמת מחצית ולא שקל שלם? כדי לחבר את האנשים, כיוון שחצי ועוד חצי זה השלם. אין דבר כזה שאני אתן את הכול ואתה לא תיתן כלום כי אתה לא שייך.
כולנו שייכים, כולנו בעיני הבורא, שווים כולם. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כולם שווים לאורך כל הדרך. מעניין מאוד שגם בנושא הזה משה רבנו מאוד מאוד התלבט ולא הבין. וכאשר הקדוש ברוך הוא אמר לו, זה ייתנו, אז אמר ריבונו של עולם, אך לא פדו יבדא איש, לא ייתן לאלוהים כופרו. זה מחצית השקל? זה הערך, איך אפשר לעשות את הדבר הזה?
בורא העולם אמר לו, כזה ראה וקדש. כזה ראה וחדש. הכוונה היא מעין מטבע של אש יראה לו. מה זה אש? בהתלהבות. ברגע שאנחנו נותנים את הדבר הזה מתוך הלב, מתוך נתינה, מתוך אהבה, שהשני נהנה מזה, שאני יכול לעשות עוד קצת טוב לשני, זה נקרא מעין מטבע של אש. כי האש, אנחנו נשתמש בה עוד ונראה בדיוק כמה פעמים בפרשה הזאת.
האש זה האנרגיה של כל העולם כולו, שבורא העולם נתן לנו. לכן, תלוי בדיוק. אם יש לי קונטרול על האש, אז ודאי אני יכול לנצל אותה לטובה. אבל אם אין לי פיקוח על האש, האש אוכלת ושורפת ויכולה לכלות עולמות שלמים בכל תחומי החיים, בטבע ובאדם, בכל מקום. ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, כזה ראה, אל תסתבך, זה בסדר, אני יודע בדיוק מה שאני אומר.
חשוב לי מאוד מאוד שכל אחד ואחד ירגיש שהוא חלק אינטגרלי מתוך המערכת של הקודש. וזה דבר שנותן הרגשה נעימה גם לאותו עשיר וגם לאותו עני בנושא הזה. זה נושא של מחצית השקל. הדבר השני, נושא של פרה אדומה. אנחנו בפרשת שבת פרה אדומה. יש לנו בדרך כלל ארבע פרשיות שמתחילים שבת, כל שבת יש לה ערך מסוים ויש לה מסר. יש לה שבת שקלים, אחר כך שבת זכור, שבת החודש, אחר כך שבת פרה ושבת החודש, ארבעת הפרשיות האלה. כמובן, לכל דבר יש לו משמעות.
האמת היא, כשאני מביט קצת לעומק בנושא של פרה אדומה, לא רק שאנחנו לא מבינים אותה, אנחנו גם לא יודעים מה הסוד שלה ולעולם לא נדע. אפילו שלמה המלך, החכם באדם, אמר, החכמה והיא רחוקה ממני, לא מבין אותה. חשוב להגיע אדם לרמה לדעת שלא כל מה שבורא עולם נתן והסביר והחליט עליו, האדם מבין אותו, כי זה רחוק מבינתו. אבל דבר אחד, בזה נמדדת האמונה.
אנחנו עושים כי בורא עולם ביקש. זה לא משנה לי מה יש בתוכו, האם זה דברי כישוף, לא כישוף. כל מה שייך, מדוע באמת מי שעוסק בפרה אדומה באפר פרה אדומה נטמע ומי שמזים עליו נטער. ולמה צריכים לעשות את זה? כל הפקודות האלה אנחנו יכולים רק לתת הערכה. אבל האמת האמיתית היא חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין לך רשות לערער עליה.
צריכים לדעת הרבה פעמים שבורא עולם נתן לנו רק בסופו של דבר לטובתנו. הדבר המעניין בתוך הפרשה, לפני שנגיע למרכז, והוא הנושא הוראה על שמירת השבת. האם כל העבודה של המקדש ושל המשכן ושל עבודת הכוהנים והקטורת וכל הדברים האלה, ואז פתאום אנחנו רואים, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. עוד היא ביני ובין בני ישראל.
רבותיי, השבת זה אחת המתנות היקרות ביותר שבורא עולם נתן אותם לעם הזה. השבת היא לא רק שבת המלכה. השבת ממליכה גם אותנו. ברגע שיהודי יודע שהוא מתנתק בכל עבודות החול ועובר לעבודות הקודש, והוא למעשה מתמלא אנרגיות חיוביות, רוחניות וגשמיות לגבי כל השבוע. אתה רוצה ברכה? תשמור את השבת. אתה רוצה הצלחה? תשמור את השבת.
השבת באה בשבילך, לא רק בשביל בורא עולם. נכון שבורא עולם מלימד אותנו "וינח ביום השביעי". הרי אצל בורא עולם אין מנוחה כביכול רק ראייה שלנו. בורא עולם משגיח ומביט במשך כל השנה, בכל הסגאים ובכל המקומות. אבל הוא נותן לנו דרך ומסלול לאור אמיתי של הנושא של השבת. אדם צריך לדעת, בערב שבת, כשהוא מקבל את הנשמה היתרה, כשהאישה מדליקה את נרות השבת והיא מקבלת את זה, ופתאום היא מתעלה בהתעלות רוחנית כזו גדולה שכתוב עליה, "רשפיה, רשפי אש, שלהבתיה".
האדם עצמו, שני מלאכים מלווים אותו. לא אשכח, פעם כשהייתי הרב של הישיבה במגדר העמק, אז יזמנו פרויקט שכל יום שישי אני מגיע לגני הילדים ומספר להם כל מיני סיפורים על מהותה של השבת, חשיבותה של השבת. ופעם אחת באתי לאחד הגנים, והנה בא אבא, שהיה לו יום מולדת לבן שלו, הוא אומר לי, הרב, אתה יודע איך חזרתי בתשובה?
אמרתי לו, לא. הוא אמר לי, תשמע, אתה לפני כמה חודשים היית פה, ואמרת שבערב שבת כל יהודי שהולך לבית הכנסת, מלווים אותו שני מלאכים הביתה. והוא אומר לי, תשמע, אני הייתי בבית, ואני רואה את הבן שלי בוכה. ואני אומר לו, למה אתה בוכה? הוא אומר, אבא, אתה לא הולך לבית הכנסת, ושני המלאכים שלך נמצאים שם הממתינים, ועכשיו גשם וקר, בטח הם בוכים שם, שאין מי שייקח אותם בקור הזה, ואין מי שילווה אותם ואין מי שיכבד אותם לכבוד שבת. הוא אומר, זלגו לי דמעות, והחלטתי להתחיל ללכת לבית הכנסת כל ערב שבת, וככה זה נמשך, עד שברוך השם חזרתי בתשובה.
לכן חכמינו לא סתם אומרים, יותר מאשר בני ישראל שמרו את השבת, השבת שמרה עליהם. אבי נשחי מסביר לנו עוצמה אדירה. מה פירוש המילה? ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת. הרי אם אנחנו שומרים את השבת, בוודאי שאנחנו עושים אותה. אלא אבי נשחי מסביר שכל יהודי ויהודי, בין גבר לבין אישה, כאשר מכניסים את השבת, הרי אנחנו מכניסים את השבת בהדלקת ערות לפחות חצי שעה לפני השקיעה, ומוציאים אותה, את השבת, ומלווים אותה חצי שעה אחרי יצאת הכוכבים.
אז כמה יש לנו? יש לנו שעה. אז אם אדם עושה חשבון, שעה כפול 54 שבתות, 54 שעות. 54 שעות זה בערך שתי שבתות. אז אבי נשחי אומר, כאשר יהודי מגיע לעולם האמת, ושואלים אותו, האם שמרת שבת? הוא אומר, אני לא רק שמרתי שבת, אני גם עשיתי שבתות שלי. אז אם אדם חי 120 שנה, תעשו חשבון, כל שנה זה שתי שבתות מ-54 שעות שהוא צבר, זה 240 שבתות. זה אומר, ושמרו בנסה את השבת.
לעשות את השבת. אני עשיתי גם שבתות שאני הבאתי איתי בונוס בנוסף למה שקיבלתי. זה כמה משמעות חשובה, באמת, כל זה. עכשיו, אני זוכר גם פעם, אמרתי לרב מרדכי אליהו, זכר הצדיק לברכה, שלאחרונה יש המון חילולי שבת, ובאמת, נכון, המדינה שלנו היא מדינה יהודית, אבל דמוקרטית, וחילול השם זה מאוד בעיה. הוא אמר לי, הס מלדבר.
אמרתי לו, רב, למה? הוא אומר לי, תגיד לי, אתה מכיר את רשתות היום שקרים כל ההיפרים והסופרים והמגה וכל אלה? אמרתי לו, כן. הוא אומר לי, אתה ראית בימי רביעים מה קורה בסופרים האלה? העגלות מלאות? יש מילה אחת שמשותפת לכל העגלות האלה ולכל האנשים האלה, דתיים וחילונים, לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת.
בעצם העובדה הזאת שכל יהודי שבא ומוציא מפיו מיום רביעי ההכנה לקראת שבת, זה עוצמתו של העם היהודי, זה כוחו של העם היהודי. אז זה שומר יותר, זה שומר פחות, אבל בדרכנו עם כולם בסוף ישמרו בו לכל אחד ואחד. בסופו של דבר יגיע לנקודה הזאת שהשבת באמת היא האוצר הגדול ביותר, היא המתנה הטובה ביותר, שבורא עולם יהיה רצון שנהיה זכאים לכבד אותה ולהורות אותה.
אז אנחנו עוברים לנושא העיקרי שמלווה אותנו במשך כל הדורות. משה רבנו, גדול הנביאים, עולה להביא את התורה, והוא מסמיך כממלא מקומו את אהרן הכהן אחיו, שכולם אוהבים ואוהדים אותו, ואת חור. מי בא על דברים? ייגש אליהם. היה כנראה איחור מסוים או חישוב, פחות או יותר, ומשה רבנו איחר. הנה, מדהים. וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן, קום עשה לנו אלוקים אשר ירחו לפנינו.
כי זה משה, האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו. פתאום הם רואים את האיחור או מרגישים את האיחור של משה רבנו. הם כבר לא יכולים בלעדם, לא אהרן יכול למלא את מקומו, לא חור. הם רצים ישירות, הם רוצים תחליף למשה. מיידית. אהרן, שהיה חכם, ניסה לעכב אותם. איך מעכבים? מעכבים בדברים שהם יקרים מאוד מאוד לאנשים, ואז הוא ביקש מהם, פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם ויבואו אליי.
הוא יודע שהזהב מאוד יקר, לא נותנים, ויותר מזה, הנזמים ואותן טבעות שנמצאים אצל הנשים ואצל הבנות, אלה דברים למעשה מזכרת שקיבלו מהאימהות, מהסבתות, קיבלו את זה מדורות קודמים, ולכן מאוד מאוד חביבים עליהם. והוא יודע שאת אי העיכוב בדבר הזה, עד שמשה יגיע. והנה לזכותן של הנשים הצדקניות, שסירבו לתת בכל תוקף. הן אמרו בשום פנים ואופן לבעלים שלהם.
אחרי שראינו את כל הניסים, כל הנפלאות, אחרי כל מה שבורא העולם נותן לנו, אנחנו נלך כדי להקים אלוהים אחרים, זה לא בא בחשבון בכלל. וכאן, כשהשטן עומד, כתוב, והתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם. אנשים לא נתנו, הגברים, כל נזמי הזהב שהיו באוזניהם, נתנו אותם למשה, לאהרון הכהן. וכאן, כשהשטן עומד, מתחיל הקטרוג, ובלי הרבה חוכמות.
יוצר בתוך התסבוכת הזאת, נוצר העגל. רבותיי, עבודה זרה או עגל זה סמל בכל הדורות לרדיפה רק אחרי החומר. גם בימינו אנו, לצערנו הרב, יש הרבה אנשים שעגל הכסף או עגל הזהב לא מרפה מהם. הם כל חייהם, זה לא משנה. הכול הם רצים ורצים ורצים ורצים, ללא הרף, כדי להשיג, ובסופו של דבר, הכול אין, הכול הולך. הם פשוט עושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר.
וכאן חכמינו מסבירים שנוצר עגל. העגל הזה, על פי חז"ל, יצא יצור משונה של מעשה של חציו שור וחציו חמור. מה המשמעות של הדברים? המשמעות של הדברים, שאי אפשר לחבר את הטהור עם הטמא, את הקדושה עם הסטרה אחרה. שור זה בעל חיים כשר, החמור זה בעל חיים טמא. התורה אומרת לנו, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. הערבוב הזה של כוח טומאה, עם כוח קדושה, זה לא הולך.
זה לא הולך באף מקום. זאת התנגשות. באדם יש לו את היכולות שלו. ככל שהוא עולה בקדושה, הוא מוריד את הטומאה. הוא עולה בטומאה, מוריד את הקדושה. את זה חז"ל מסבירים שאנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה. משיב הרוח, הוא מוריד הגשם. מה פירוש הדברים? אם אני משיב את הרוחניות, אני מוריד את הגשמיות. ככה זה הולך. זו משקולת שעושים ככה, שמתנדנדת כמו נדנדה.
ולכן, שני הדברים האלה של הנושא של העגל, זו ההסתבכות הכי גדולה. אחד מחכמי הסוד אומר שאת הדבר הזה חזה אברהם אבינו. אחרי העקדה, אחרי כל השמחה שלו שהייתה, שעברה, והקדוש ברוך הוא אמר לו, וזרעך נתתי את הארץ, והרבאתי זרעך, כי ברך ברכך וכולי. ברגע שהוא מסיים, והנה עין נאחז בסבך, הוא רואה שהעם שלו לעתיד אמור להסתבך.
אומרים חז"ל, סבך זה סמ"ך ב"כ, אחרי סבך יש אותיות העגל. כשמסתבכים, יש העגל. אדם צריך לדעת, לאט לאט יש הסתבכות, איך אנחנו יוצאים מזה. וכאן אולי מילה אחת כסנגוריה לעם ישראל. תשימו לב, העם הזה, נכון, הוא עם של עבדים, אבל הוא יצר תלות כל כך גדולה במשה רבנו, שכמעט ועשו אותו הם אלוהו. ולכן, כשבאו לאהרון ואמרו לו, הנה, כי זה איש משה אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו.
זאת אומרת, מי שהעלה אותנו מארץ מצרים זה משה רבנו. הם לא אמרו שהוא היה שליח. ולכן, אחד הדברים שם שאנחנו רואים ברגע שראו את העגל, כתוב שם לגבי העגל, הנה, ויגישו שלמים וישבו לאכול ושתו ויקומו לצחק. חכמי הסוד אומרים, הכול טוב ויפה, עשיתם עגל, אבל למה לצחוק? למה לצחק? את זה ניבטה שרה אימנו גם בהתחלה, שאמרה, צחוק עשה לאלוהים.
כשראתה את זה ממרחקים, מה שהעגל, עלול לסבך בכל הדורות את הצאצאים שלה, את הבנים ואת הנכדים והת הנינים לאורך כל הדורות. והנה, ברגע שמשה רבנו עולה, עומד לקבל את התורה, והנה, בורא עולם ראה את העגל ואת המחולות, והנה, בורא עולם אומר, ודבר השם אל משה לך רד, כי שייחת עמך אשר העלית מערש מצרים. מי שרואה בספר התורה, יש את המילה רד, רש גדולה ודלת קטנה.
חכמי המוסר אומרים שמשה רבנו מקבל את ההודעה מבורא עולם ואומר לו, תשמע, הם החליפו את הדלת ברש. הם החליפו את הדלת הגדולה, שהיא למעשה ישמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד, בהשם אחר. עשו את הרש גדולה. שינו את הדברים האלה. סרו מן המרדרך, והנה, בורא עולם אומר לו, ועתה אניחה לי ואחרפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול.
גדולתו של משה רבנו היא בכך שלמרות שהוא יודע, למרות שהוא מאמין לבורא עולם, הוא לוקח את כל האחריות עליו. זה הרעייה מאמנה, זה האיש משה, זה הכוח העצום שלא קם עוד נביא בישראל כמו משה רבנו. הרי ברגע שהעם חטא, והוא לא חטא, הוא יכל להגיד, טוב, ריבונו של עולם, אני מתנצל, מה אני יכול לעשות? אני את שלי עשיתי, היה יורד, ככה בבושת פנים, ומותר גם לבוא ולהגיד, נכשלתי.
אבל כאן משה רבנו, דבר ראשון שבא. ויחל משה את פני ה' אלוקיו. ויאמר, למה יחיר אפיך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה? אתה אומר אליי, תראו, זה דיאלוג של קדושה, של עוצמה, שגם כשבאים בטענות לבורא עולם, אם אתה עושה את זה למען כלל ישראל, זה כבר הופך להיות סנגוריה, ובורא עולם יכול לבוא ולומר לו, יישר כוחך.
אמר, ריבונו של עולם, למה אתה כועס? אני, נכון, העליתי אותם. הם אומרים, אשר העלית מארץ מצרים, אבל לא מאחירי אפיך בעמך אשר הוצאת. אתה הוצאת אותם. אני העליתי, נכון, אבל אתה הוצאת. וחוץ מזה, אני לא רציתי בכלל להוציא אותם. ומה אתה מצפה מהם? דור, ארבע מאות שנה, במ"ט שערי טומאה, בכל הטומאות, בכל הסטרה האחרונה.
תראה מי עלה איתם גם כן, וגם ערב רב עלה איתם. כל אלה. אז מה אתה מצפה? שתוך חודשיים או שלושה כבר יחזרו בתשובה ויומלאכי לשרת? על מה? אז נכון, הם עשו, אבל בואו נעשה דבר אחד פשוט. כמו שאני לוקח אחריות, ליבונו שלום וגם אתה תיקח אחריות. כי הם עמך וצול מרעיתך, זה כל אברהם ליצחק. שימו לב, לעבדיך, שנשבעת להם בעם, הוא מפעיל גם את הפצצות האטום הגדולים, את הטילים הגדולים, את האבות הקדושים.
הרי נשבעת להם בך. זה זרחם ונחלו לעולם. בואו ניקח אחריות, בואו נטפל בהם, גם אתה וגם אני ביחד. אדרבה ואדרבה. אם יש פגע, יש נגע, החוכמה היא לשבור את הכלים, זו לא חוכמה. אנחנו לא באנו לשבור את הכלים, באנו לתקן. וריבונו של עולם, תדע לך, אמונה אמיתית ואמונה חזקה לא באה, לא דרך אותות, לא דרך מופתים, לא באה בחינוך איטי, שורשי, מהיריון עד הלידה ועד, בהמשך, באיטיות, לאט, לאט.
גם היום, בדורות האלה, אנשים גם לא רואים בעין את הניסים. נכון, כל העולם כולו נס אחד גדול, אבל לא רואים את הניסים, מה שראו במדבר ומה שראו במצרים. אלא מה? הם צריכים לדעת דבר אחד פשוט: חינוך אמיתי, עכשיו אני צריך לקחת אחריות. גם אני, גם אהרון, וגם אתה, בורא עולם, צריך לדעת מה שיש לנו כאן, במקום. ואם אין, מכין לי נמסיף לך שכתבת.
אם אתה חושב שאתה לא רוצה למחול להם, גם אני, אין לי חיים. אני שווה, אני לבד, גם אני יכול לחתום. גם צאצאיי חוטאים. בואו נראה איך אנחנו מתקנים, לא איך אנחנו שוברים, לא איך אנחנו הורסים. תראו כמה עוצמה שמשה רבנו מראה לנו ומלמד אותנו. וברשותכם, אומר המדרש דבר מדהים, שממנו אנחנו לומדים, כאשר משה רבנו למעשה, בתחילת דרכו, בעלייה, אפילו מלאכי השרת לא יכלו לעמוד בפניו.
למה? הוא בא לקבל את התורה. וברגע שחטא העם, פתאום יש לו ירידה, יש לו נפילה למשה רבנו. שימו לב, דבר אחד פשוט. מדבר אדוני אל משה, לך רד. מהי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקב"ה למשה, משה, רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל. ועכשיו, כשישראל חטאו למערכה גדולה, מיד תשש כוחו של משה, ולא היה בו כוח לדבר.
כוחו של מנהיג הוא ברוח הגבית שנמצאת, שיש לו עם מאחוריו. משה רבנו יכל לעלות אל האלוקים, כתוב, כאשר, ויחן שם ישראל נגד ההר. כשהעם אחד באחדות, אז משה יכל לעלות. ברגע שהם מפוזרים, פתאום המנהיג נופל. כיוון שאמר לו, הרף ממני ואשמידיהם, פתאום אמר משה, דבר זה תלוי בי. כנראה אני לא מספיק טוב, כנראה לא מספיק עשיתי בשבילם, איך אני עכשיו צריך למסור את נפשי כדי להציל את העם הזה? מיד עמד להתחזק בתפילה וביקש רחמים.
משל למלך בשר ודם שכעס על בנו, ויהיה מכה ומכה גדולה, ויהיה אוהבו יושב לפניו ומתיירה להצילו. כיוון שאמר, אלמלא פלומי אוהבי היושב לפניי, הרגתיך. אמר, תלוי בי. וכאן, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, אני משמיד אותם, ואל תדאג, אתה רוצה שיהיה עם ישראל ועשה אותך לגוי גדול. אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, מה כיסא של שלוש רגליים, אברהם יצחק? אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך.
רגל אחת, אני? מי אני בכלל? האבות כבר לא קרה. עכשיו אתה? ולא עוד, אלא שיש לי בושת פנים מאבותיי שלא יאמרו לי, אנחנו מינינו אותך, אתה פרנס, תבקש עליהם. מה אתה מבקש? גדולה לעצמך? מי אני בכלל? ולא ביקש רחמים עליהם. ולכן כאן אנחנו רואים דבר אחד פשוט, שלמעשה, ברגע שהוא שמע ואמין, היה אמור לקחת את הלוחות ולהשאיר אותם שם.
כאשר בני ישראל יחזרו בתשובה, יוריד את הלוחות. אלא משה רבנו רצה ללמד אותנו כלל בחיים. אני מוריד את הלוחות כדי קודם כול להראות לעם ישראל מהי חשיבותם של הלוחות. והנה, כתוב שם, באמת היה ויכוח והיה, איך אומרים, גודלם של הלוחות ואורכם, הקדוש ברוך הוא אוחז בצד אחד, ומשה רבנו אוחז בצד שני, וכאן גברה ידו של משה.
כל מי שיש לו מסירות נפש על עם ישראל, כביכול אפילו הקדוש ברוך הוא, לא יכול לו, הוא אומר להניח לו. תראה, הוא עושה את זה לא למענו אלא למען דק. לכן, בסוף התורה המשפט האחרון שישנו בספר דברים, פרשת ברזות הברכה, ולכו ליד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל. היד החזקה הזאת שהתגברה והורידה את הלוחות. והנה הוא יורד.
ומה הוא רואה? הוא רואה אותם עובדים את העגל ורוקדים ושמחים, והנה לפתע, ברגע שראו את משה יורד עם הלוחות, הם עזבו את הכול ורצו אליו. ובספר הדברים, כאשר הוא מתאר ככה ביותר פרטים, אז הוא אומר, ואשברם לעיניכם, והם מתחננים לפניו, הם עזבו את העגל, הם באים עכשיו לתורה, ולמה הוא שובר אותם? מוריי ורבותיי, משה רבינו אומר, אם אתם רוצים להחליף את התורה בעגל או את העגל בתורה, שניהם עבודה זרה.
אנחנו לא עובדים את התורה, אנחנו עובדים את הבורא דרך התורה. ולכן, אם אתם חושבים שזו העבודה שאתם רוצים כתחלין, במקום זה, אינני שובר אותה. כי התורה אין לה שום ערך, אם הולכים לעבוד אותה. אנחנו צריכים, דרכה לעבוד, היא למעשה הפנס, המאיר, המדריך, כדי להגיע לעבודת הבורא השלמה. ולכן הוא שובר את הלוחות. הקדוש ברוך הוא אומר לו, יישר כוחך ששיברת.
יש הסבר נוסף. כיוון שהוא הרגיש שהוא בדרגה הרבה יותר גבוהה מהם, כיוון שהם חטאו והוא לא חטא והוא היה בשמיים, הוא רצה להוריד גם את דרגתו, וכל מי שכועס כאילו עבוד עבודה זרה. ואז הוא אמר לבורא עולם, אם אתה רוצה שאני אהיה לגוי גדול, אני גם כמוהם. הנה, גם אני שובר. אני מוכן למסור את נפשי, כי למה לחיים? בלעדיהם לא.
ומשה רבנו באותו זמן, מצד אחד הוא מרצה את הקדוש ברוך הוא. למה יחירי עפיך בעמך, ולמה יומי ממצרים, ואכול ארז, וכול אברהם, וכולי וכולי. ומאידך הוא יודע איך לתת את המנה הקשה לעם, ואיך לכעוס עליהם. ולכן הוא עושה שני דברים. את העגל הוא שורף. ולמה הוא שורף את העגל? כי העגל, הוא רוצה להראות להם שכל כוח הכישוף הזה, העגל, ממה יצא?
יצא דרך האש. ועכשיו, האש הזאת, ברגע שיהיה בפיקוח, אני מחזיר חזרה לקדמותו. אני את העבודה הזו, אין בה כלום. וישרוף אותו הדק, והוא משקה את כל עם ישראל. הוא לא משקה את הערב רב, את העם. הוא משקה את העם. כי הם עמדו מן הצד ולא לקחו אחריות. ברגע שאתם עומדים מן הצד ולא לוקחים אחריות, יש בעיה. אסור, גם אתם שותפים לדבר הזה. ולכן הוא השקה את כל עם ישראל, החזיר אותם לקדמותו.
ואת הלוחות הוא רק משבר. בשבירה יש תיקון. קיב לב נשבר ונדקה, אלוקים לא תבזה. הוא שבר להם גם את הלב, להראות מהו הנזק שנגרם להם, מהו ההפסד שהם הפסידו. וזה צריך להיות לדורות. זה הנושא של חטא העגל. לכן אנחנו רואים בצורה כזאת מעניין מאוד שכל המשמעות של האקט הזה שעשה משה רבנו, שהשקע את העם, ועוד יותר מהכול, שימו לב, הוא בא ונותן את האחריות למי?
על אהרן הכהן, אחיו, אוהב שלום, אורדף שלום, האיש שוויתר לו על המנהיגות ורעך ושמח בליבו. הוא מטיל עליו, מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה? למרות שאתו הרגו, ואהרן כהן פחד שגם אותו יהרגו, ואז לא תהיה חלילה תקומה לשונאי ישראל. לכן, הוא אומר, אהרן לוקח גם הוא אחריות. חז"ל מסבירים שאחרי חטא העגל, שם חבל במותניו והלך מבית לבית, כדי לחנך את ישראל, כדי שישוב.
אנחנו יודעים, בדיוק רואים, בדיוק מה שקורה בעם ישראל. לכן, הנושא הזה של חטא העגל, רק מתוך משבריות אנחנו יכולים לצאת ולהתרומם כלפי מעלה. אני רוצה לסיים ברבי יהודה הלוי, בספר הכוזרים, ממעט בערך החטא. הוא אומר, בני ישראל קבעו להם בעצמם דרך איך לעבוד את השם. כדוגמת האדם הראשון. אותו דבר גם הרמב״ם. הרמב״ם מסביר שחטא העגל נקרא בשפה המודרנית הומניזם.
האדם הוא היוצר את הערכים ולא ריבונו של עולם. במעמד הר סיני, במטר התורה, החזרנו זאת לבורא, כאשר אמרנו, נעשה ונשמע. ולכן, בחטא העגל שבה זוהמת הנחש, והחטא הזה מתפזר בכל הדורות. אנחנו מקווים, בעזרת השם, ומאמינים, דווקא מתוך השבר, מתוך השבר, מתוך המשבר, אנחנו יוצאים בעזרת השם שלמים, ומכאן והלאה, כמו שאומר משה רבנו, ולתת עליכם ברכה.
יהי רצון שהברכה תשרים בבתיכם. אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום.