מנהיגות של אחריות וענווה
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו היקרים, ברכת השם עליכם. השבת, פרשת שמות, חומש חדש, עברנו ממעשי האבות למעשי הבנים, ואלו שמות בני ישראל הבאים, מצרימה את יעקב, איש וביתו באו. למעשה, אנחנו מתחילים בנושא של השעבוד. אדם אינו מרגיש את הגאולה, אלא אם כן הוא יודע ומרגיש את השעבוד, כדי שיוכל להעריך את הנושא של הגאולה.
אחרי ימינו מסבירים, ואלה שמות בני ישראל הבאים, מצרימה, שמות של השבטים שנתנו האימהות הקדושות, בזכותם ובקדושתם עם ישראל אמור להיגאל. ומעניין מאוד, וזו תופעה, לצערנו הרב, אצל כל יהודי ויהודי, בתחילה מקבלים אותו בגלות סבר פנים יפות, אחינו עטא, ומחבקים ומנשקים, רק לא יודעים מה בסופו, זה חיבוק הדוב. לא מבינים שיהודי טוב אצל הגויים זה יהודי מת.
לא מבינים שכל מה שהוא חושב, שמה שהוא אמור לקבל שם בגלות, והתנאים, וכל מה שיש לו, לא יודעים שזה רק תחילתה של הדרך שסופה מישורנו. לכן בני ישראל היו אמורים לחזור חזרה. נכון שזו רק גזירת הכתוב, ונכון, ועבדום ואימנו אותם ארבע מאות שנה, כפי שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו. אבל מטבעו של האדם צריך גם הוא לעשות, צריך גם הוא ליזום.
נגמר הרעב? הרי בני ישראל אמרו לפרעה, כי כבד הרעב בארץ, באנו. נגמר הרעב, למה אתם לא חוזרים? כנראה שאם האוכל בא תיאבון, הם חוברים חושבים לעולם חוסן. לצערנו הרב, ההיסטוריה מדברת בעד עצמה, שכל אלה שחשבו לעולם חוסן, בסופו של דבר קיבלנו מכות על גבי מכות, אינקוויזיציות וגירושים למיניהם, וגזרות מגזרות שונות, עד לאחרונה שהייתה אצלנו, לצערנו הרב, השואה הארורה.
וכאן, בתוך מצרים, בתוך מ"ט שערי הטומאה, בתוך האימפריה הזאת, האומה הזאת, שהיא נקראת בית עבדים, שכל מי שנכנס אליה זה חד-סטרי, אין לו יציאה. בתוך כל המערכת הזאת תמיד יש את הניצוץ שלא כל אחד יכול לראות אותו, ואלה שרואים אותו אלה בעלי האמונה הגדולה ביותר. והרבה דברים גדולים נעשים על ידי אנשים שנראים קטנים כביכול.
אחת הדוגמאות המעניינות אנחנו רואים ביקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. יש אדם שלא יודע את יוסף, שבמשך 80 שנה עקל את מצרים ואת העולם כולו והציל אותם מחרפת רעב, אבל תמיד הגוי, יש לו תמיד מקום היכן הוא משליך את הכישלונות שלו, היהודים. לא בסדר? זה היהודים. נכשל בתפקידו? זה היהודים. אשר לא ידע את יוסף?
הם לא רצו אפילו לדעת את זה. לחפש דרך איך לשכוח את מה שעשה. זה כפיות הטובה. וכאן השעבוד מתחיל בשלבים. הדבר הראשון, לא ידע את יוסף. קודם כול, בואו, אנחנו לא מוכירים טובה לצאצאיו של יוסף. אחר כך כנראה שהפרעה הזו, היו לו גם בעיות פנים. הוא אומר לעמו, הנה עם בני סעירה ועצומה, התחכמה לו. אתם יודעים מאיפה באו כל הצרות?
זה היהודים. גם היום. בעזה, למרות שנתנו להם את הכול. מי אשם שיש מחנות פליטים ויש רעה וזה? היהודים, הישראלים. אלה, הציונים, הם שעושים את הכול. פן ירבה ונוסף גמול על צולנו. עכשיו, איך הם עושים? עושים את זה בשלבים. קודם כול, שרי מיסים. אחר כך, זה לא מספיק. ויעבידו מצרים בפרך. והדבר האחרון, והמררו את חייהם.
למרר חייו של האדם זה הדבר הכי קשה שיכול להיות. ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, וחוסר התקווה, והשיבוד הזה שהביא דיכאון לעם, והעם פשוט מיואש ונמצא בתחתית שבתחתית, תמיד יש את הנקודות הנוצצות שדווקא שבאות מכל מיני מקומות שלא חושבים עליהם. וכאן, לא בכדי חז"ל אמרו שבזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים. ואנחנו רואים כאן שורה של פעולות מדהימות של בנות ישראל שמאוד מאוד קשה להבין את עומקם.
בלי שמות, בלי כלום, הכול בשקט. ואנחנו רואים דבר אחד פשוט. הדבר הראשון, פרעה נותן הוראה למיילדות העבריות. יש לי בקשה אליכם. זה סודי, זה בינינו, בינינו רק. וריתם על האובנים מבין ומתן אותו עם בתי וחיה. ופעם שאלתי את אחד מרופאי הנשים, איך אפשר לזהות בין בן לבת, הרי הוא רק מוציא את ראשו, רק אחרי שנראה את מינו.
אז הוא אמר לי, תשמע, בדרך כלל בן פניו כלפי מטה, כי הוא מתבייש מאימו. בת, מבחינה כלפי מעלה, מבחינה ביולוגית, כמו אימה. אומר פרעה למיילדות, הוא ריתן על האובניים ברגע שמוציא התינוק את ראשו, שום דבר, תלחצו רק לחיצה על שני הצדדים, שנייה, תגידו שהילד מת. המיילדות האלה, אנחנו יודעים בפני מי הן עומדות. הרודן הגדול, שהרי להרוג אותם יכול לעשות את זה בצ'יק.
ומה קורה כאן? לא עשו כאשר דיבר עליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים. לא רק שלא עשו, אלא עשו ההפך. הרי יכולתם לבוא ולהגיד, תשמע, אנחנו לא מסוגלות להרוג תינוקות, לעזוב את המקום וללכת. אבל הם כל כך דאגו לבני ישראל, לדור הבא, שהם פחדו שמא יבואו מילדות אחרות והם יקיימו את ציוויו של פרעה. ולכן, ותרם הם ילדו את האלוהים, לא את פרעה, את האלוהים.
הקדוש ברוך הוא נתן נשמה, אני הולך להיות הגורמת להרוג אותה, את הנשמה הזאת? ושם יש מדרש מדהים. תראו עד היכן מגיעה גבורתם של הנשים הצדקניות במצרים. חז"ל אומרים שמה זה ותראנה ותחיינה את הילדים? יש לעיתים שנולד ילד מת. קורה גם זה. עומדות המילדות האלה בתפילה, ריבונו של עולם, כדי שלא יחשדו בנו ויגידו אנחנו הרגנו את התינוק הזה, אנא ממך, היו עומדות בתפילה ובזכות תפילתן הילד הזה היה חי. ותחיינה את הילדים שנולדו מתים.
עד כדי כך. חכמינו אמרו שהן ילדות, כשבאו לפרעה ואמרו לו, כי לא כנשים המצריות האוויריות יחיות הנה? אמרו לנשים שעומדות ללדת, לכו תלדו ביער, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלום. חז"ל אומרים שכשהיו הנשים יולדות, בלי מי ילדת? בלי כלום, כי חיות הנה, חותכות את הטבור בפיהן ואומרות: ריבונו של עולם, אנחנו עשינו את שלנו, קיימנו, כן ירבה.
אתה עכשיו תעשה את שלך. האדמה הייתה נפקעת, היה מלאך, לוקח את התינוקות האלה ומאכילה אותם ומשקה אותם עד גיל שכבר יכולות, יכולים, להגיע לביתם. שנאמר: ויציצו מהעיר כעש בארץ. ולכן, וירבו, ויעצמו, ותמלא הארץ אותם. זה היה על-טבעי. כל הנושא הזה, ופרעה לא הבין מה שקורה. למה? כי אותם נשים צדקניות ידעו בדיוק למרות שהבעלים היו כבר, איך אומרים, הרוסים וגמורים מעבודה קשה ואיך אומרים, ממרור החיים שלא ראו שום תקווה.
הם היו תמיד, הנשים האלה יודעות להפיח תקווה ואמונה בגברים ובזכותם יגאלו ישראל ממצרים. לכן אנחנו רואים גם בהמשך מי אלה המילדות העבריות. אז נכון, שרש"י אומר לנו שיפרה ופועה זו מרים ויוכבד. לא משנה, שקט, אף אחד לא יודע מי זאת. והנה, ותלך וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי. גם כאן לא מוזכרים. כלום. מי זאת בת לוי? לא כתוב.
מי זה איש מבית לוי? לא כתוב. והנה אנחנו רואים הלאה. אחרי שנולד משה, ותתעצב אחותו לדעה. מי זאת אחותו? לא כתוב. ושוב אנחנו רואים בהמשך. ותרן בת פרעה. מי זאת בת פרעה? משמע לא כתוב. תמיד הדברים האלה, שמה שסמוי מהלב, מה סמוי מהעין, והכול בשקט, לא נעשה לא לשם גאווה, אלא לשם שליחות. וכשהולכים במטרה ודבקים בשליחות הזאת, הוא רואה עולם עושה את שלו ונותן להם את מבוקשם.
חכמינו אמרו שאותה נערה, אותה מרים, שכשמה כן היא, חכמינו אמרו, מרים, מרבו השם מעשיך. אותה ילדה הזאת מסוגלת לעמוד מול אבא שלה ולומר לו, שגזירתך יותר גדולה משל פרעה. כי היא מבינה דבר אחד פשוט: לא עומדים מן הצעד ומתייאשים. אנחנו עושים את שלנו, למרות כל הגזירות. והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו. אני חושב שהרוח של האמונה הגדולה שהייתה בידיהם של הנשים הצדקניות, זה פשוט לא יאומן כי יסופר.
וכאן בת פרעה, היא יודעת שזה יהודי. הנה נער, הנה, ותפתחת את הילד, נער בוכה, ותאמר מיידי העיוורים זה. ובכל זאת, יש פה מילה אחת שלא הייתה קיימת במצרים כולה, ותחמול עליו. לא מילה חמלה. לא בכדי הקדוש ברוך הוא אומר, החמלה והצלתו של מנהיג ישראל העתידי, משה העבדי שאמור להביא את התורה דווקא דרך ביתו של פרעה. למה?
כדי להראות לעולם כולו דברי מי מתקיימים. פרעה אומר, פן ירבה, ואני אומר, כן ירבה. נראה דברי מי מתקיימים. באותו מושיען של ישראל הקדוש ברוך הוא עושה את כל הסיבובים האלה כדי שיגדל בבית פרעה, כדי שיגדל כנסיך ולא תהיה רוחו שפלה, כדי שידע מהי מנהיגות, כדי שגם יעריכו אותו בעתיד האחים שלו בארץ. והדרך שהוא מוביל, גם בשקט.
ויגדל משה ויצא אל אחיו. החוכמה היא, כשאדם עולה לגדולה, כשאדם מקבל תפקיד מסוים, הוא צריך לדעת שלא שררה הוא מחפש, אלא שליחות. ויצא אל אחיו. הוא הולך לראות בדיוק מה כואב, מה הוא יכול לעזור, מה הוא יכול לעשות. וכאן אנחנו רואים את השלבים של משה לקראת בחירתו כאיש העתיד, כמנהיג לדורות. לכן הוא רואה איש מצרי, מכה איש עברי.
לא רק מכה אותו, כדי להרוג אותו. ואי פינקו וכו, ויחתמצרי ואת מנהו בחול. ואנחנו רואים ביום השני שוב התערבות נוספת, בסך הכול שני אנשים עברים. מה הוא אמר להם? הבעיה שלנו היא השנאה הפנימית ולא החיצונית, כי עם השנאה החיצונית אנחנו נתגבר. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. מי שהלך להלשין על משה זה אותם האנשים היהודים שלנו.
כשאמר איש לרעהו, מי שם לך? אלה שילוו אותו בסופו של דבר, את משה רבנו, ויציקו לו במשך כל ימי חייו. אותו דתן ואבירם, שימשיכו להציק לו. זה הפחד. משה רבנו, ברגע שרואה שישנה שנאה פנימית, איך האיש את רעהו, איך אומרים, יאכלו חי חיים בלעו, הוא מתחיל לדאוג. ויברח משה. אבל משה רבנו, בדרכו הוא בורח, אבל הוא לא מודע מה המשימה שמוטלת עליו.
לכן, חכמינו אמרו שעוצמה אדירה לגבי דמותו של משה. אומר המדרש, כאשר שמו את משה בטבע, ללא כל צל של ספק שכל התיבות שהונחו בהן ילדי ישראל, כי אין אימא שתטביע את הילד שלה, ודאי שכולם טבעו. ובת פרעה רואה שהתיבה הזאת לא טובעת, ולמעמקו מחשבותיו מתחת ללאור נמצאת תיבה יותר גדולה, והיא ארונו של יוסף שהטביעו אותו המצרים וידעו, כל עוד שלא יצא משה ממצרים, בני ישראל לא יצאו.
ארונו של יוסף שנמצא למטה מגן על התיבה הקטנה של משה. זה תלוי בזה. ונראה שבסוף את עצמות יוסף לקח עמו, כי השביע השביע. משה רבנו יודע בדיוק מה שקורה. ומתי באמת נשתרבבה ידה של בת פרעה? הרי היא ביקשה מאמותיה מאותם הנערות להביא את התיבה, כי זה סקרן אותה. הם סירבו. אמרו, לא יכול, אין דבר כזה. פרעה גזר, אבא שלה גזר גזירה, זה בוודאי רק מילדי העברים יכול להיות.
היא אמרה, בכל זאת, אני מושיטה את היד. ומדוע באמת הושיטה את היד? והתיבה לא באה אליה לפני זה, לא היה את הנס, אלא אדם צריך לעשות תמיד השתדלות. אני עושה את שלי, הקדוש ברוך הוא עשה את שלו. הושטת את היד הזאת שעשתה בת פרעה וידה נשתרבבה ונתערכה, היא הייתה לאות ולמופת גם בשירת הים. ואת זה משה רבנו אומר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה השם במצרים".
הנס הראשון היה ביד הגדולה של בת פרעה שעשה השם במצרים, שמשתה את אותה תיבה של משה רבנו. וכאן יש דבר פשוט מדהים. אומר המדרש: מה המשמעות הפסוק "ותתצו אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". על פי הפשוט הרגיל, היא יודעת שעתיד מושיען של ישראל שיעבור דרך אמו, אבל היא רואה פה שאין ברירה, אבל היא יודעת שמשהו צריך לקרות בכוח אמונתה.
זו שנצבע שם שעתיים או שלוש, בגללה זכה העם שלם במשך ארבעים שנה לבאר המים, ובגללה כאשר היא נפטרה במדבר ולא נשא העם עד היעשת מרים. בזמנו, אז, כשהיא לוקטה בצרעת, עם שלם המתין. וכאן חכמינו מסבירים מה פירוש "ותת צו אחותו מרחוק לדעה מהיה שלו". היא ראתה שלא קם עוד נביא בישראל כמשה, אשר דיברו ה' פנים לפנים. יש פה מסר של כוח ועוצמה שלא קם עוד נביא בישראל כמשה.
וכל מילה במשפט הזה, יש לה משמעות. וכך הם פני הדברים. ותת את הצו דכתיב ויבוא השם ויתייצב. לשמואל הנביא, שם כתוב איך נמלה והתייצב. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מתייצב לימינו של משה, למרות שהוא מתנגד לצאת לשליחות. אחותו דכתיב, מה שאומר שלמה המלך, אמור לחוכמה אחותי את. הקדוש ברוך הוא נותן לו את החוכמה ואת הבינה ואת הדת כדי להנהיג את העם הזה, ולא כאן.
העם קשה עורף, עם סרבנים, עם בעייתיים, מלחמה שלו היא גם מול פרעה ועוד יותר מול העם. מרחוק דכתיב, מרחוק השם נראה לי, ירמיהו ככה אומר. יהודי שתמיד חושב מי אני עם חיי במידת הענווה כמו משה רבנו, אני יכול להתקרב לבורא עולם, אני יכול לדבר איתו. אני, איך אומרים, מרים מוות עולה, אפילו פחות מזה. זה שהקדוש ברוך הוא מדבר אליי, באיזה זכות אני מקבל את זה.
מי אני בכלל? כתוב על משה ואיש משה ענו מכל האדם, אשר על פני האדמה. לדעה דכתיב כאל דעות השם. מורא עולם יודע בדיוק את מי הוא בוחר, את מי הוא שולח, מתי ואיך. מה? אנחנו יודעים שמשה רבנו בסופו של דבר אומר לעם ישראל, ומה השם דורש ממך? זה מיכה הנביא שאומר, מה השם דורש ממך? כי אם לעשות חסד, תראו כמה, להתהלך ודבר אחד, והצנע הלכת עם אלוהיך.
אם יהודי יכול לעשות אותם לעשות חסד איש עם חברו, זה הדבר הגדול ביותר, ומה עוד? והצנע הלכת. אנחנו לא יודעים כמה עוצמה, כשהבית הוא צנוע, כשהבנות הן צנועות, כשאדם הוא צנוע, השכינה שורה עליו, הברכה באה אליו, בכל וכל כול. אנשים לפעמים לא מבינים איך אנשים, בעלי משפחות עם 12 ו-13 ו-10 ילדים, ואיך הם מסתדרים ואיך הם חיים טוב ומחייכים ושמחים.
למה? כי ברכת השם היא תעשיר. ברגע שיש ברכה, ברגע שיש יראת השם, עומדת לעד. מה? אמרנו, מה השם דורש ממך? יעשה, דכתיב, כה יעשה השם לי. רות המואביה באה ואמרה, כה יעשה השם לי. אני רואה כאן, למרות כל החורבן וכל ה... זה, ועזבה את הכול, והבעל נפטר, ואין עושר, ולא נשאר כלום, ובסופו של דבר היא צפתה מרחוק במסירות נפשה, בסופו של דבר, ממנה ודרכה בן דוד וגם המשיח בעתיד.
לא דכתיב ויקרא לו השם שלום, שופטים ככה. כאן המדרש באמת עומד על גדולתו האנושית של משה רבנו, למרות שבאמת היותו פליט שבורח למידיין מפרעו, הוא זר, בודד, נרדף, חסר כול, לארץ נוכרייה. אבל עם כל זה הוא מתעלה מעל כל מסוכותיו האישיות. ואנחנו רואים דבר אחד, עצם הבריחה שלו. הוא עומד שם ליד הבאר. הרי מה קרה שם? דבר פשוט.
חז"ל אומרים שבאו בנות יתרו לשאוב מים. ראיתי הסבר יפה, אומרים שכשהבנות שאבו, באו הרועים, לקחו להם את המים והשתמשו בהם למקנה שלהם. והוא ראה את העוול, העוול שנעשה. ויקום ויהושיען, לא רק להושיען, ויש כצונם. ואנחנו רואים פה, הוא לא מסוגל לראות את העוולות שקורים פה במקור הזה. הוא אמר לו את הכול, הוא מוכן לעשות הכול.
עכשיו אנחנו רואים דבר נוסף. גם כאשר הבורא מתגלה אליו כי ירא מהבית אל האלוקים, הוא בא ואומר, ריבונו של עולם, מי אני בכלל שאני אמור לבוא לגבול את ישראל? אני כבד פה וכבד לשון. מה זאת אומרת כבד פה וכבד לשון? לא רק מגמגם, אלא אני לא מתאים ולא ראוי. אני לא מכיר את השפה המצרית שמזמן לא הייתי שם. ב', אני עבד, אני סך הכול רועה.
אני אגש לפרעה? וחוץ מזה, מי ייקבע ומה יאמרו לי בני ישראל? מי אתה בכלל? שתבוא לנהיגי, הנה אחי אהרון, אולי יותר טוב ממני. ובורא עולם, ברגע שהוא רואה את כל הסירוב שלו, אני קורא לזה "מנהיג בעל כורחו". לכן, המנהיג הזה שהוא בעל כורחו, אנחנו רואים דבר אחד פשוט: משה רבנו נרתע מפני השליחות המוטלת עליו כי מידת הענווה הייתה כל כך גדולה אליו, ומדי פעם הוא מבין דבר אחד:
שאצל פרעה או איכשהו אהיה עמך, הקדוש ברוך הוא יעזור. אבל הבעיה שלי היא אם אהיה בני ישראל. וכי יוציא את בני ישראל, במה זכו בני ישראל שיעשה להם נס? חוץ מזה, אומר כך: אני, נכון שבורא עולם איתי, איש נוכרי כמוני, איך אני יכול להיכנס לפרעה? מה פתאום שיאמין לי? מי אני בכלל? תשלח עם אנשים אחרים. לא אני בנושא הזה.
ויתרה מכך, הוא אומר: כיצד העם יאמינו בי כמנהיג ומעל כולנו, אולי במקום שיוטב להם, יורע להם? ואנחנו ראינו בסופו של דבר, בסוף הפרשה, לאחר שהוא קיבל על עצמו בלית ברירה והוא הגיע, אנחנו רואים דבר אחד מאוד מעניין, הנה, שתכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ולישעו בדברי שקר, והנה מה אנחנו רואים כאן. הנה, כאן: ויראו שוטרי בני סרט המברה, הלוא תגרעו ויפגעו את משה ואת אהרון, אמרו עליהם, ירא השם עליכם וישפוט השרב ואשתאם את רכנו בעיני פרעה בין העבדיו, לתת חרב בידם להורגנו, בשביל מה באתם בכלל?
וכאן, משה רבנו כבר, מסירותו הגדולה על עם ישראל אומר "וישב משה אל השם". וכאן, למה הריעות לעם הזה? למה זה שלחתני? קודם כל, המסירות נפש שלו, קודם כל, לעם. למה ריעותה? למה עשית להם את זה? בגללי נגרם להם ככה העוול הזה. למה זה שלחתני? הרי מדעותיו של הבוראו אף אחד לא יכול לדעת, הכל עניין בשלבים. יכול להיות שהרע הזה הוא בסך הכול לטובה.
אנחנו כבני אדם תמיד חרב עלינו. הבית מהר מאוד פתאום מתייאשים, אה, מה יקרה? הנה, ככה. אנחנו לא יודעים שכל מן דעביד רחמנא ליטב עביד. אנחנו לא יודעים שבדיוק כל מידה ומידה שבורא העולם עושה, בסופו של דבר אנחנו נגיע לטוב, וזה יהיה רק לטובתנו. ואז, מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך ירה על העם הזה, והצל לא הצלת. אני רוצה הצלה עכשיו.
בדרכם של בני אדם, בורא עולם אומר לו, אתה תראה את אש אל עז פרעה. אחרינו אומרים שמשה רבנו נענש על כך. אתה תראה אשר יעשה לפרעה, לא תראה ביציאתם ולא תראה בכניסתם לארץ. משה רבנו לא היה מוכן לכל, ובתנאי איך הוא יוכל למסור את נפשו, את נשמתו, על עם ישראל. זה האיש, זה המנהיג. ולא סתם אנחנו תמיד אומרים, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה.
אני חושב שגדלותו של מנהיג, שכל מנהיג צריך ללמוד ממשה רבנו, א', מידת האחריות שהוא לוקח לעצמו, ב', מידת הענווה, וג', בתוך עמי אנוכי יושבת, לכאוב את כאבם, לשמוח את שמחתם, להיות בתוכם, לראות בדיוק מה כל אחד ומה אחד, במה הוא יכול לסייע ולעשות. וברגע שמנהיג ירגיש שלא שררה הוא נותן, אלא שליחות, הוא ודאי וודאי יהיה בו ניצוץ ממשה רבנו, גדול הנביאים, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, שזכותו יגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל, אמן ואמן.