אסטרטגיות רוחניות במלחמה

תמלול השיעור

, הברכה וכל טוב סלע, כל מאזיננו וכל צופינו היקרים, ברכת השם עליכם. אנחנו נפתח דווקא ואסר מעלינו ומעליכם. כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אהיה אדוני רופאך. נשאלתי היום האם ללכת להתחסן או לא להתחסן, ויש כל מיני דעות למיניהן. ואחד המתפללים אצלי אמר לי, תשמע, אני שאלתי איזה רב, והרב אמר לי לא להתחסן.

עניתי לו רק תשובה אחת קצרה. חז"ל כתבו: עיר שאין בה רופא, אסור לגור בה. למה? כי הוא בעל המקצוע. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. הקדוש ברוך הוא נתן את הכוח, את השכל, הבינה וההבנה לרופא, כדי שיוכל לרפא. הוא שליחו של הבורא. אמרתי לו: תשמע, כשיש לי בעיה משפטית, עם כל הכבוד אני שואל את הרב, אבל אני לא מביא איתי את הרב לבית המשפט, אלא אני מביא עורך דין.

וכשאני צריך לשאול שאלה הלכתית, ודאי שאני לא שואל עורך דין, אלא אני שואל את הרב, כי על פי מסעו ועל פי ביחנו. אבל בנושא רפואי, כאשר יש בעיה רפואית, שואלים ומתייעצים בעצתם של הרופאים. והראיה לכך, כאשר בתקופה האחרונה, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שליט"א, הוא ונשיא המדינה באים בקריאה נרגשת לכל עם ישראל, ואומרים: רבותיי, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לכו להתחסן.

אין שום סיבה לאדמות שאנחנו נפר את דבריהם ואת דברי הרופאים. כי בסך הכול אנחנו מצילים נפשות. לא רק מצילים נפשות, אלא אנחנו לא רוצים, לא להדביק אחרים. וזה הדבר היותר, לא פחות חשוב מאשר נשמרתם מאוד לנפשותיכם. לעיניננו אנו. פרשת כי תצא, פרשה מאוד מעניינת. יש בה שבעים וארבע מצוות. אז נכון, חז"ל מסבירים בצורה הרגילה כדי להורות לכל אדם ואדם, כי תצא למלחמה על אויביך.

אין אויב אלא, והאויב הכי קשה זה כביכול ייעץ הרעה, כל אותם דחפים שאנחנו עומדים בפניהם. לעניות דעתי, התורה מצווה בצורה פשוטה ביותר. כי תצא למלחמה על אויביך. עם ישראל, לצערנו הרב, מתחילת דרכו, הוא סובל ואורבים לו בדרכים. נתחיל בעשו, ונגמור בלבן הארמי, ונגמור אחר כחוד פעם בעשו, ואחר כחוד פעם, בעשו, ואחר כחוד פעם, לאורך כל הדרך, שמה, איך אומרים, ועמלקים, ואתה יהיה ויגיע ולא יהיה אלוקים, ואנחנו עומדים במלחמות מאז ועד היום.

אני לא חושב שהייתה לנו פעם מלחמת רשות, אלא מלחמת מצווה. והתורה נותנת לנו הוראות כיצד לנהוג במלחמה. נכון שלצערנו הרב, בדרך כלל, כאשר יש מלחמות, אין מנצחים ומפסידים. למעשה שני הצדדים מפסידים. ההרוגים מכל הצדדים, נפגעים, אלמנות, יתומים, קורבן של ערים, של בתים, של שכונות, ואז כל המוסכמות נפרצות. והתורה הקדושה, היא רוצה לחייל היהודי להחדיר בתוכו את האנושיות שבאדם, כלפי האויב הכי אכזרי.

והתורה קודם כל אומרת לנו: אחד מעקרונות הניצחון במלחמה, כי תצא למלחמה על אוהביך. קודם כל האחדות. לא כי תצאו, אלא כי תצא. ברגע שיוצאים יחד כאיש אחד ובלב אחד, יש סיעתא דשמיא. קודם כל, כי תצא למלחמה על אוהביך. והדבר השני, אתה צריך לדעת דבר אחד. צריך, לפני שאתה יוצא למלחמה. איך אומרים? עם ישראל, פרינו תמיד מושטת לשלום.

כתוב שם, דוד המלוך אומר: אני שלום וכי אדבר ואמה למלחמה. לצערנו. אבל כך לימדה אותנו התורה הקדושה, לפני ההתחלה, במלחמה אתה חייב לקרוא לשלום. וקראת אליה, כשאתה אומר לכם, האויב, תראה אם יש אפשר לסדר את זה בדרכי שלום, את הבעיה. אחר כך אומרים לך דבר אחד פשוט: שהמלחמה תהיה בשטח האויב שלו, לא בשטח שלך. כי ברגע שגורם ההפתעה הוא בעל משמעות, כשאתה מפתיע.

ראינו את זה גם במלחמות ישראל, וגם במלחמות האחרונות, את ההבדל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. במלחמת ששת הימים אנחנו היינו היוזמים, אנחנו המתקיפים הראשונים, כי תצא למלחמה על אויביך, כי איש אחד הוא בלב אחד. ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הניצחון האדיר שאי אפשר לתאר אותו בניסי ניסים. לעומת זאת, כאשר, וכי תבוא מלחמה בארצכם, כאשר במלחמת יום הכיפורים המלחמה באה אלינו ואנחנו הופתענו, אז האבדות היו מאוד מאוד קשות והאסון היה מאוד מאוד גדול.

עכשיו, במלחמה עצמה אסור לנו להוציא ולפרוק את החייתיות שיש בתוכנו במלחמה, ולא משנה כמה אכזרי יהיה האויב. זה אומר, לא הורשתה התנהגות בלתי אנושית ואכזרית. ברגע שהוא נכנע, אני חושב שאמנת ז'נבה לא הוציאו אותה בז'נבה, אמנת ז'נבה הוציאה אותה התורה הקדושה. ולכן, ברגע שהוא נכנע, גמרנו. אתה חייב לנהוג בו בצורה אנושית.

יותר מכך, התורה אומרת, אסור להקיף את האויב מכל הרוחות, אלא להשאיר לו דרך נסיגה ובריחה. הרגע שהוא רוצה לסגת, אם אתה מקיף אותו מכל הצדדים, אז א', הוא נלחם על חייו ממילא שהוא יודע שאין לו מה להפסיד, וב', אם הוא נסוג, תן לו לברוח. התורה, כמו כן, אוסרת הריסת עיר כבושה ללא צורך. אין צורך להרוס, אל תהרוס. לשם הריסה.

התורה, כמו כן, אוסרת להשחית את עצי הפרי שבשטח האויב. כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. תראו, הדאגה של התורה גם על הצומח. החייל היהודי, או החייל הישראלי, מצווה לשמור על טהרת המחנה. כי ה' אלוקיך מתהלך בתוך מחניך, והיה מחניך הקדוש, ערבות לניצחון, זה קדושת המחנה. צריכים לדעת איך לשמור על זה, וגם את ההפרשות מבחינת איכות הסביבה, מבחינת הניקיון, וכיסית את צעייתך וכו'.

עכשיו, ואלה נקודות חשובים מאוד מאוד בנושא של המלחמה מול האויב, אנחנו רואים מאז ועד היום איך אנחנו מתייחסים לשבויים וכיצד הם מתייחסים לשבויים שלנו, לצערנו הרב, שמורידים מהם את האדם שבתוכם, את צלם אלוקים שבתוכם, והופכים להיות פשוט, אי אפשר לתאר. ולכן, התורה אומרת לנו, יש כללים, גם בשטח האויב. עכשיו, גם אם תפסת, והנה אנחנו רואים ושבית שביו וראית בשבי שטיפת תואר, חשק טבעה וכו' וכו'.

אתה צריך לדעת גם איך להתייחס אליה. זה לא מה שאנחנו רואים היום, מה שעושים היום בטליבאן כאשר כובשים מדינה, לוקחים את כל הנשים ואת כל הבנות והופכות להיות שפחות מין, ומתייחסים אליהם ממש בצורה האכזרית ביותר. התורה אומרת לנו, חשקת בה, והיצרים שלך התגברו וכו', והבאת אל תוך ביתך וגילך תרשעה ועשה ציפורניה וכו' וכו'. יש כמה שלבים לפני שאתה הולך לקחת אותה, ואחרי, סוף סוף חשקת בה והיצרים שלך גברו, אבל לאחר מכן, אם לא חפצת בה ושילחת לנפשה.

אתה לא יכול למכור אותה כשפחה. ומכור לו, תמכר לו, תתעמר בה תחת השרעים איתה. עצם לקיחת הנערה הזאת בשבי, זה כבר הימור לכשעצמו. ואז אתה חייב, אפשר להראות בדיוק את האדם שבתוכך. ובאמת, בנושא שלנו כאן יש לנו נושא נוסף שפותחת בו הפרשה, והוא נושא נורא מעניין בנושא, רבותיי, נושא החינוך. כי יהיה לאיש בן שורר ומור, איננו שומע בקול אביו ובקול אימו, ויסירו אותו ולא ישמע עליהם.

רבותיי, חינוך זה לא מתמטיקה. חינוך זה דרך ארוכה, קשה, המצריכה סבלנות וסובלנות, אורך רוח והתמדה. בלי זה, וגם עם זה, אנחנו צריכים המון המון תפילות כדי שהצאצאים שלנו באמת ימשיכו בדרך שאנחנו חפצים בה. וכאן אנחנו רואים דבר אחד פשוט. כי יהיה לאיש בן, בן רבותיי, מהמילה בונה. אנחנו צריכים לבנות אותו. חכמינו היו מתפללים גם כשהאישה הייתה בהיריון, והם מתפללים שגם בהיריון עצמו, שהאיל עוד לא יצא לאוויר העולם, שיספוג את האווירה של הקודש.

רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל מי שהורתו בקדושה ולידתו בקדושה מובטח לו שלא יהיה חטא, והמון תנאים ואמוראים שהנשים שלהם היו לוקחות את התינוק בהריסה ובאות לבית המדרש כדי שאוזניו יקלטו את התורה הקדושה, את האווירה של הקודש, כדי שיצא תלמיד חכם. וכאן התורה אומרת, כי יהיה לאיש בין שורר ומורה. בואו נתחיל בשלבים.

שורר מהדרך הנכונה ומורה את הדרך ההפוכה מדרכה של תורה. אנחנו יודעים, אחת הדוגמאות שהתורה נותנת לנו, אצל שרה אימנו. ותראה שרה את ישמעאל, ראתה אותו בצחק, היא ראתה בדיוק שכלו כל הקיצים, למרות שהיא גידלה אותו והכל ראתה שהילד הזה שורר מן הדרך, בא לאברהם אבינו, אמר לנו, גרש את אמה ואת בנה, כי לא ירש. אברהם יחר מאוד לאברהם על אודות בנו.

מה את הולכת לעשות? אומרת לו, אדוני, תקשיב טוב, כל מה שאתה אומר לי אני עושה. אבל בחינוך אין אצלי חוכמות, אין פשרות. עד שהקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו, כל אשר תאמר אליך, שרה אשמה בקולה. ולכן, ברגע שהיא עמדה על כך, היא זכתה לגדל דור ישרים, את יצחק, שמוכן לעמוד בעקדה, ואנחנו זוכרים אותו עכשיו, בתקופת הסליחות, מזכירים אותו בכל מצב, בכל מקום.

אז זה הדבר הראשון. בן סורר ומורה. דבר שני, התורה אומרת לנו, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. אין כבוד, אין יראה ואין דרך ארץ. שניהם בעיניו שווים. הם רק, אני צריך אותם רק משאבה של כסף או מקום כדי שיהיה לי ביטחונות, שאם נניח יהיה לי רע, יהיה לי עניין רגשת. שימו לב, בדרך כלל יש תמיד לילדים, יש אחד שיש לו נטייה לבן, יש אחד שיש לו נטייה לאימא.

אצלו, אצל הבן השורר הוא בורא, בשבילו שניהם שווים. זה לא מעניין אותו. הנושא של כיבוד ההורים, כי מקבל את אביך ואת אמך, לא קיים. כנראה שהפינוק יתר שההורים נתנו, לא הבינו אחר כך מסופו, מהם התוצאות שהן מראות הסוף. ויסרו אותו ולא יישמע עליהם. רבותיי, מה זאת אומרת? ויסרו אותו, התחילו בעונשים. אז א', זה היה מאוחר מדי, ב', ייתכן מאוד שברגע שקבעו קווים אדומים לילד כדי לחנך אותו, הם לא עמדו בהם.

ואז הילד יודע בדיוק היכן נקודות התורפה של האבא ושל האימא, הוא יודע להתברג ביניהם. ואז, איך אומרים תמיד, התייחסו לכל הדרכים האלה ואמרו, זה יסתדר, הוא יגדל, בעזרת השם, ובבית הספר, המורים יחנכו אותו, הסביבה תחנך אותו, הרב יחנך אותו, אבל לאט לאט הם מאבדים את הילד. אני זוכר פעם אחת, כשעבדתי קרב בית הספר, אז פגשתי אימא אחת שהלכה לרשום את הילד שלה לבית הספר.

שאלתי אותה, היכן את רושמת את הילד? אז היא אומרת לי, מה זאת אומרת לך? איפה שהיה עם החבר'ה? מה זאת אומרת עם החבר'ה? ילד בן שש עם החבר'ה בדקת אם בית הספר הזה מתאים, יש בו ערכים, יש בו תורה, יש בו יראת העצל. היא אומרת לי, מה אני יכולה לעשות לו? אמרתי לה, מגיל כזה, מה את יכולה לעשות לו? מה תעשי אחר כך? כשהוא יגדל.

מוריי ורבותיי, אנחנו רואים בדיוק לאט-לאט, אם הולכים בדרך הזאת, מאבדים את הילד. לכן נכון שחז"ל באו כדי להרגיע אותנו ואמרו לנו, כל הנושא של בן סורר ומורה דרוש וקבל שכר. לא היה דבר כזה אף פעם, רק כדי להרתיע. אבל לעניות דעתי, רבותיי, אומר שלמה מלך בחוכמתו: בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת עמו. האב תמיד מתגאה ביוצא חלצה בחברה, כאשר הילדים מנחילים לו את הכבוד ואת האדר.

אבל אם חלילה יוצא ילד לא בסדר, תרבות רעה, ואז אנחנו רואים בדיוק מה הסוף הורגמו כל אנשי עירו באבנים, זה נזק בלתי הפיך למשפחה ולחברה, האמא יודעת דבר אחד פשוט: דווקא אני שבבית, כשהוא היה קטן, כשהוא היה תינוק, כנראה לא עשיתי מספיק, והיא מצטערת על כך. ככה זו התוצאה. לכן הנושא הזה של חינוך הוא בנפשנו, ברוחנו ובנשמתנו.

לכן מהשם, מהפרשה עצמה, אמורנו אמורים ללמוד את הנושא של החינוך. כן, בהמשך הייתי מבקש לעמוד על אחת מהנקודות, מהמצוות, שקשה לנו להבין אותן. וכי כרי קרן ציפור לפניך בדרך בכל העץ, על הארץ ועל הפרחים וביצים, האם רובצת על האפרחים ועל הביצים, לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך, וערכת ימין.

חז"ל נכון מסבירים שישנן שתי מצוות שההבדל ביניהן שמים וארץ, לבצע אותן אחת קלה ביותר ואחת קשה ביותר. הקשה ביותר זה כיבוד ההורים, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, יש בזה אריכות ימים. והנושא הקל כביכול, על הדרך, במקרה היית על העץ, לא גידלת את זה ולא כלום, קן ציפור וציפור טהורה, ומה אומרים לך? שליח את שליח את האם, את הבנים תיקח לך.

האם זו מידת חסד? מידת חסידות? אם זו הייתה מידת חסידות, אז יכולנו בכלל לא לנגוע בהם. אדרבא, אדרבא, תהיה להם לחיות בטבע, לא לנגוע בהם. אדרבא, שהביצים או האפרוחים האלה יגדלו וימשיכו הלאה. אלא ישנן מצוות בתורה שאנחנו לא נבין לעולם את המשמעות שלהן. עטרה אומרת לך, תעשה, אל תתחכם. גם אם תרצה להתחכם, לא תוכל להבין את זה.

ואריכות ימים ומצווה שאתה עושה אותה, תעשה אותה כי הקדוש ברוך הוא ציווה. הגמרא מביאה לנו במסכת חגיגה סיפור על אלישע בן אבויה, שהיה אחד מגדול חכמי ישראל שהתפקר בסוף ויצא לתרבות רעה. רבותיי, כדאי לדעת, אלישע בן אבויה היה רבו של רבי מאיר ועמיתו של רבי עקיבא. הוא היה בין ארבעה אלה שנכנסו לפרדס, הוא רבי עקיבא, וכמובן בן עזאי ובן זומא, רבי עקיבא היחיד שיצא בשלום ונכנס בשלום.

אלישע בן אבויה כפר, השני השתגע, השלישי והרביעי מת. הגמרא מספרת שהיה יושב בבקעת גינוסר ליד טבריה, ראה אדם אחד שעלה לראש הדקל, תארו לעצמכם, בשבת, ונטל את האם על הבנים. עבר שני עבירות, שתי עבירות. עבירה ראשונה, חילול שבת, ועבירה שנייה, לא רק שלא ממצוות שילוח הקן, אלא הוא לקח בדיוק ההפך מהתורה. לא תיקח האם על הבנים, הוא לקח את האם והשאיר את הבנים כך שבלי האם לא יוכלו לחיות ואז ימותו.

עבר עבירה על שילוח הקן. ולא קרה לו כלום. והנה, במוצאי שבת הוא רואה אדם אחר, שאמר לבן שלו, עלה לראש העץ ותקיים את מצוות שילוח הקן. וכן עשה. הילד הזה עלה לראש העץ, שילח את האם, לקח את הבנים, בדרך נפל ומת. ראה האישה הזאת ואמר, היכן טובו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? זאת אומרת, איך יכול להיות? זה שכשחטא בשתי העבירות האלה לא קרה לו כלום.

וזה שקיים את שתי המצוות, גם כיבוד ההורים וגם שילוח מצווה הקן, ויש שם אריכות ימיים, כל זה, וזה מה שקרה לו. רבותיי, הרבה פעמים כל אדם בחייו שואל את השאלות האלה, ואין לו תשובה עליהן. כי אצל בורא עולם אין כך ותן. אצל בורא עולם על כל מצווה תתקבל ועל כל עבירה תתקבל, והתשלום יבוא. אבל בורא עולם יודע מתי התשלום, הוא יודע מתי לתת, הוא יודע מתי להעניש, ולא להעניש כעונש אלא עונש כחינוך, ולכן אתה תעשה את שלך, זה לא משנה מתי.

אז אריכות ימים יכול להיות שיבוא בדור הבא, יכול להיות שמאוחר יותר, אתה את שלך תעשה. ומתי באמת נמדדת האמונה של האדם? כשאנחנו לא מבינים את עומקה של המצווה. לא מבינים. איך זה שאדם כזה רשע, מרושע, עושה את שתי העבירות, לא קורה לו כלום. את זה גם משה רבנו שאד. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. תראו כמה עוצמה יש בדבר הזה.

ולכן גם במצווה הזאת, שהיא כאילו תכביכול נראית קלה, אתה תעשה את שלך, בורא עולם יעשה את שלו. אולי בסוף הדרך יש לנו את הנושא של ייבום וחליצה. התורה אומרת לנו כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשתמת החוצה, להיזה רבה במה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויהיה במה. מה כל התסבוכת הזאת של ייבום, של חליצה?

אבל, כדי לא לסבך את המאזינים, נסביר את זה בדרך הקלה והפשוטה. אדם בודד אם זה גבר או אם זה אישה. הוא פלג גופה, חצי גוף. למה? כי הקב"ה כשברא את העולם, כולו ברא אותם זכר ונקבה. אותו דבר גם כשהוא ברא את האדם. כתוב: "זכר ונקבה ברעם ויקרא שימם אדם". זאת אומרת, כאשר ישנו חצי, זה פלג גופה. מתי מגיעה השלמות? השלמות מגיעה בזמן הנישואין.

כאשר הוא לוקח את הטבעת היום בימינו ואומר לה: "הרי את מקודשת לי", לא נשואה לי, מקודשת לי. עכשיו הקדושה מגיעה, עכשיו החיבור של שני חצאי הנשמות לגוף אחד, ויש מטרה. מהי המטרה? לקיים את מצוותו של הבורא, פרו ורבו ומילאו את הארץ. ואז האיש הזה שנשא את בחירת ליבו, מת ללא ילדים. מה קרה כאן? למעשה השרשרת נגדעת.

אז האוצרה אומרת: ברגע שהאיש הזה מת ונותרה האלמנה, לכאורה חלק מנפשו, מנשמתו, מרוחו של המת, נמצא אצל החלק השני, אצל האלמנה. עכשיו, איך סוגרים את המעגל הזה? איך סוגרים כדי שרוחו של האיש הזה באמת ימשיך וימלא את תפקידו? בא אח מאחים ונושא לאישה את האלמנה, כמובן. וברגע שנולד להם הילד הראשון, לכאורה נשמתו של המת שבה חזרה והמעגל נסגר.

כי שום דבר לא יידח ממנו, יידח ולא ילך שום דבר, שום דבר בעולם שלנו לא הולך לאיבוד. והנה, במידה והוא לא רוצה וזה לא משנה מהן סיבותיו, כרגע אם הן צודקות או לא צודקות. ישנו את הנושא הזה של החליצה. רבותיי, שימו לב, זה מעמד מביש, מעמד לא מכובד, אבל יש בו מסר רוחני מאוד גדול. ונגישה היא באמתו אליו, לעיני הזקנים.

חלצה את מעלו מעל רגלו רבותיי, הנעל יש לה משמעות. הנעל היא מפרידה בין הקודש לחול. משה רבנו, כאשר היה צריך לעמוד ולקבל את דבר השם בסנה, אומרים לו שם, נעל לנעליך מעל רגליך, כי המקום שאתה עומד עליו, אדמת קודש הוא. הנעל למעשה זה סימן ההיכר והחיבור המתאים לאדם. אנחנו יכולים להשאיל מכל אחד בגד, אבל אנחנו לא משאילים נעל.

חכמינו מסבירים שאם אדם היה על חוף הים וטבע ולא מצאו אותו, אם יש שם בגדים, הבגדים הם לא סימן ההיכר. אני בטוח שאכן זה האיש, אבל הנעל היא סימן ההיכר מיוחד לנושא הזה. לכן, וחלצה את נעלו מעל רגליו וירקה בפניו. היריקה הזאת זה לא כדי לבזות אותו, היריקה הזאת זה כדי להעביר את החלק מרוחו של המת שנמצאת אצלה במקום, והיא מעבירה אותו כביכול למשפחה חזרה, שהם לא רצו לסגור את המעגל בנושא הזה.

וזה נקרא כביכול ב' חלוץ הנעל. אתם יודעים, נסיים בסיפור שהיה בזמנו של הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, שפרצה אחת המלחמות שהייתה פה כאן בשלום הגליל, אחד מהקצינים שנהרג במלחמה, והקצין הזה היה אולי אחרי שלושה חודשים לנישואיו, ולאחר שהוא נהרג אבא שלו לא רצה שהאלמנה תצא מהם, מהמשפחה, והוא ביקש שהבן שקטן ממנו בשנתיים ייבם אותה.

והוא ניגש לרב וביקש לעשות ייבום, והרב אומר לו, תשמע, אנחנו לא נוהגים בארץ לעשות ייבום. אין ייבום בארץ, עושים רק חליצה כדי שלא יהיה חלילה מקרה זנות וכולי. לא מוכנים לעשות, זה עלול גם להרוס משפחות. אנחנו בארץ כבר רק חליצה. מאוד מאוד כאב לו, לאבא, האבא השכול הזה, ואז הציעו לו לגשת לרב משאש, זכר צדיק לברכה, רבה של ירושלים.

הוא סיפר לו את הסיפור הקשה והמכאיב, והרב שמע, היה נרגש, אמר לו, תחכה. ביקש מהשכנים להגיע, אסף מניין אנשים ואמר לו לאח, קדש אותה. נתן לו מכתב וכתובה וכולי שהיא מקודשת לו ואשתו לכל דבר, והוא עשה את הייבום. הוא מביא את הכתובה הזאת לרבנות, והרבנות קמו כמובן בזעקה. הדבר הגיע לרב אליהו, והרב אליהו קרא לרב משאש.

אמר לו, תגיד לי, למה עשית בניגוד לדעת חכמים? אמר לו, כבוד הרב, עם כל הכבוד, אני במרוקו, עשיתי המון מקרים של ייבום. אז אני ממשיך. ואני ראיתי את המקרה הספציפי הזה, ולכן רציתי שתהיה נחמה למשפחה כדי לסגור ולא יימחה שמו של המת. כמובן, הרב אליהו אמר לי, מול הרב משאש לא יכולתי לעמוד ולומר לו, במקום לגעור בו, בירכתי אותו.

זו דוגמה של הנושא של ייבום ושל חליצה. אנחנו מקווים, בעזרת השם, באמת בימים האלה, כאשר הקשיים והמחלה והמגפה לא נעצרו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך קודם כל לדאוג ולעשות הכול כדי שבני ביתו יתחסנו, כדי לשמור על כל ההוראות וללכת עם מסכה ולעשות את כל מה שצריך כדי שבעזרת השם, איך אומרים בורא עולם? כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני השם רופאיך ברכה והצלחה בכל מכל כול, אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,