ניסים גלויים
תמלול השיעור
שלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וכל צופינו. פרשת השבוע, פרשת בהר ובחוקותיי, אנו אמורים לסיים את ספר ויקרא. ורשו לי להקדיש את דברי התורה האלה שנאמר לעילוי נשמתם של קדושי עליון שעלו בסערה שמיימה בציון הקדוש במירון במקום המקודש ביותר, עליו נאמר: "אם זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים". ברשותכם דווקא אפתח בדבריו של ירמיה הנביא על החורבן ובאמת האסון הנורא והכבד הזה לא הותיר עין יבשה ולא לב דואב, ואי אפשר ואין מילים לבטא את הדברים ואת המשפטים של למה ועל מה ואיך ומדוע להשם אלוקינו.
הפתרונים, אנחנו יודעים רק דבר אחד: רבנו אמר כאשר נפטרו בניו של אהרן ביום הכי מקודש בחנוכת המשכן, הוא אמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם". זו שרפה קשה מנשוא שאין לה שום נחמה. על כך אומר הנביא ירמיה: "מי יתן ראשי מים ועינים מקור דמעה והבכה יומם ולילה את חללי בת עמי". את אותם תינוקות של בית רבן, את אותם צדיקי עליון, שכל המטרה והכוונה שלהם הייתה להסתופף תחת האילן הענק של רבי שמעון בר יוחאי, במקום המקודש ביותר, ביום המקודש ביותר, שעליו נאמר, "אין זה כי הם בית אלוקים וזה שער השמים".
הנביא ירמיה ממשיך ואומר "כי שמענה נשים דבר השם ותיקח אוזניכם דבר פיו ולמד נא בנותיכם נהי ואישה רעותה קינא כי עלה המוות בחלוננו בא בארמנותינו להחריט עולל מחוץ בחורים מרחובות". ראינו את העוללים האלה, ראינו את הבחורים, ראינו את מסירות הנפש של האבות שהיו מוכנים להקריב את עצמם ובלבד להציל את הילדים שלהם. זה מוות לא טבעי, זה לא מוות בזמן, כי עלה המוות בחלוננו.
כאשר המוות בא דרך החלון, זה סימן שזו גזירה קשה כדי לכפר על הדור כולו. אין לנו אלא להעניין על עצמנו, ואני חושב שכשקורה אסון כזה כבד, כל אחד ואחד מאיתנו אמור לבוא ולהסתכל ולהביט בעצמו ולומר, בשלי הייתה הרעה הזאת. איך אני יכול לתקן כדי שקדושי העליון האלה לא יאמרו, הנה, אנחנו התרענו ואתם לא תיקנתם? אני חושב שאחד התיקונים שכל אחד יכול לעשות אותו בבדיקה עצמית אישית שלו, זה לקחת את הכלל הגדול של רבי עקיבא, של "ואהבת לרעך כמוך", ולהסיר כל אחד ואחד מאיתנו את השנאת חינם לחברו, לקבוצה, לעם, לכל אחד ואחד מאיתנו.
בואו נחפש את האהבה, היא לא עולה כסף, היא מצריכה התמודדות כדי שנוכל באמת לתקן את הציווי של אותם צדיקים שעלו בסערה השמיים. שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן ואמן. השבוע ובשבוע הבא יש לנו את יום ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. נכון, הרבה פעמים שואלים, ירושלים היא באמת לא מחוברת. עובדה קיימת, כל הצרות, כל הבעיות שם, כל האסונות, לצערנו הרב, בעיקר לאחרונה, כשאנחנו רואים אותם, אנחנו יודעים בדיוק מה זה.
מראי ורבותיי, אין עיר בעולם שישנה גם למטה וגם למעלה חוץ מירושלים. והקדוש ברוך הוא אומר, אינני נידר בירושלים של מעלה עד שנידר בירושלים של מטה. ירושלים זה לא סתם עיר. ירושלים זה החיבור הרוחני, הנפשי, הלאומי, בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל. ואנחנו רואים בדיוק. גם השם בעצמו. חמנו אומרים, השם ירושלים מגיע בתחילתו, דרך מלכי צדק.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא מלך שלם. ומה הוא אומר, מלכי צדק? איך הצדק מתחיל? ברוך אברהם לאל העליון קונה שמיים וארץ. אברהם אבינו בא להראות לעולם איך יודעים לחבר שמיים וארץ. קונה שמיים וארץ. קניין זה יצירה. ולכן הוא קרא לה שלם. אברהם אבינו, כאשר הגיע לעקדה, הוא קרא לה מקום, ויקרא שבמקום ההוא יראה אשר יראה.
אומר הקדוש ברוך הוא, ותראו מדבריו ומדרכיו של הבורח אנחנו צריכים ללמוד. אם אני אקרא לה יראה, מלכי צדק יכעס. אם אני אקרא לה שלם, אברהם אבינו גם קידש שם שמיים ברבים. קידש את המקום לעד ולעולמי העולמים. אני אחבר את שני השמות האלה ואני אעשה מהם שם אחד, ואני אקח את יראה ואת שלם, אחבר אותם יחד ואעשה יראה שלם.
כמובן מאוחר יותר, אנחנו יודעים, הוסיפו גם את היוד, אומרים, עשרה ניסים נעשו בירושלים ולכן קראו לה ירושלים. זוכר לפעם ויכוח מאוד גדול עם אנשי דת מוסלמים, והם דיברו כל הזמן אל-קודס, אל-קודס, אל-קודס. ואז שאלתי את אותו גוי, אמרתי לו, תגיד לי בבקשה, כמה פעמים מוזכרת אל-קודס אצלכם בקוראן? אז הוא אומר לי בערבית: "אולי אשב בישראל א-סואל".
למה אתה שואל את השאלה הזאת? מוריי ורבותיי, כי היא לא מוזכרת אפילו פעם אחת. לעומת זאת, ירושלים מוזכרת בתנ״ך כמניין ירושלים. תעשו חשבון כמה זה ירושלים, תראו כמה פעמים. זה המקום. ירושלים, בית המקדש, מקום אדם שבנו עליי שמה, קנה אותה דוד המלך. בערבנה, בערבנה, בכסף מלא שאף אחד לא יכול לבוא ולהגיד ששלי עושה.
זו העוצמה של ירושלים. נכון, יש בעיות. נכון, ירושלים המזרחית יש בה קהילה גדולה של ערבים. אבל אני רוצה לומר לכם, כל פעם שאני רואה את אותם צדיקים, את אותם מתנחלים שאוהבי הארץ האמיתית שהולכים ורוכשים עוד בית ועוד בית ועוד מקום ברובע היהודי, ברובע המוסלמי, לא משנה איפה, כדי לייהד ולהוסיף קדושה שם במקום אשרם אשרי חלקם.
אני רוצה לומר לכם, אנשים שבאו לבקר, תיירים, יהודים שבאו לבקר ועברו דרך הרובע המוסלמי, אמרו לי, את האמת אנחנו פוחדים לעבור משם. מזל שמדי פעם אנחנו רואים איזה שוטר מג"ב שעומד מן הצד וכל הזמן מסתכלים ימינה ושמאלה. הוא אומר לה, ואיך יכול להיות שאנחנו רואים יהודים קטנים שגרים שם ברובע, יהודים שמסתובבים חופשי.
אמרתי להם, זה כוחה של ירושלים. כוחה של ירושלים, עומדים צפופים ומשתחווים רבוחים. כוחה של ירושלים, אין אדם אמר שצר לי המקום שאני בירושלים. זו העוצמה, זו הקדושה. ירושלים של מעלה, ירושלים של מעטה, טבורה של עולם זה ירושלים. מפה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' ירושלים. אני חושב שגם הגויים, אומות העולם, ולזכותו ייאמר, יש לו זכויות למעלה.
הנשיא לשעבר, נשיא טראמפ, שהחליט בתעוזה גדולה לקחת את הסגרירות שלו ולהעביר אותה לבירת ישראל, לירושלים. זו ירושלים. ולכן השמחה הגדולה מאוד מאוד של ירושלים, שתמיד צריך לראות אותה, ותלוי איך אנחנו רואים. אם אנחנו רואים אותה כי ירושלים היא מאוחדת, היא מאוחדת. וכל הגויים סביב כעין וכאפס. אבל אם אני מסתכל כל הזמן על ירושלים, הנה יש בה רוב המוסלמי וצריכים לחפש, ועוד מעט האו"ם יבוא והוא לא מכיר בה.
אנחנו לא צריכים שהאו"ם יכיר בה. אנחנו לא צריכים שהגויים יכירו בה. אנחנו קודם כל, אנחנו אישית צריכים להכיר בה, ואחר כך שהגויים יכירו. אחר כך באו גויים רבים לאורך. כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים. אנחנו מכירים בה. אם אנחנו נכיר בה ונדע באמת שזאת בירת הנצח של עם ישראל, כי משמה תבוא הגאולה, אז ודאי גם הגויים, כולם יבואו בסופו של דבר ויכירו. לא צריכים שהגויים יכירו בדבר הזה.
יהודי שלוש פעמים ביום, תארו לעצמכם מה זה. שלוש פעמים ביום עם רק שלושה, ארבעה מיליון איש יהודים שמתפלאים, ברוך אתה ה' בונה ירושלים, וירושלים נרחה, תשאו ברחמים. המחזיר שכינתו לציון. זה הכוח של ירושלים. אני רוצה לומר לכם אישית, כתושב ירקות יש טבריה. אני שמח מאוד שיש לי בן שמתגורר בירושלים, ואני, לשאר הילדים, תמיד מבקש מהם לבוא להתגורר קרוב אליי בטבריה.
לבן שגר בירושלים אני לא מבקש ממנו, כי הוא בעצם שליח ונציג. וכל פעם שאני מגיע לירושלים, אתה מרגיש את האווירה של ירושלים, אתה מרגיש את הקדושה, אתה מרגיש את הכול. זה העוצמה של ירושלים. ולכן, שישו את ירושלים, גילו בה כל אוהבים. אנחנו צריכים לשמוח ביום ירושלים, ביום הזה, למרות כל הבעיות שקיימים. ואין נקודה נוספת לפני שנעבור לפרשת השבוע.
בשבוע הבא, עד יום ההילולה ויום האזכרה, של אחד מגדולי חכמי ישראל, אוהבי ציון, ציוני נלהב, רבי חיים חורי, זכר הצדיק לברכה, שאחד מגדול חכמי ודייני טוניסיה, רבי חיים חורי היה רב העיר בעיר גאבס, ואחר כך שמו התפרסם בכל ארץ טוניסיה, נולד ברובע היהודי באי ג'רבה בשנת 1885, נפטר בכ"ה באייר, שימו לב, התאריך הזה, ב-1957.
היהודי הזה, עד שלמרות שהתמנה כרב ראשי וכדיין, בכל זאת עסק למחייתו בעבודת דפוס. הוא לא רצה לבטל את זה. הוא אומר, זו עבודת קודש. זה כמו שרבי מאיר, בעל הנס, זכותי הגן עלינו, שהיה לבלר, היה סופר, ואמרו לו, מלאכת קודש אתה עושה. ובאמת, הוא למד ונתמלא לדיין, עסק בצורכי ציבור באמונה, אהב את השפה העברית, וב-1954, בהיותו בגיל 70, עלה ארצה, התיישב בבאר שבע.
בנו, ינון, היה ממייסדי ישיבת כיסא רחמים. אני רוצה לספר סיפור אחד עליו. במלחמת ששת הימים היה לנו פה ליד בית הכנסת, שאני כאן, ממנו, אני למעשה נותן את השיעור, על שמו של רבי חיים חורי. והיה לנו שכן ליד בית הכנסת מניצולי השואה שהיה כל ערב שבת. היה שורף רגליים של פרה וגם ראש, עושה מדורה וכמובן מבשל את זה. הוא היה עושה את זה בשבת.
בכנסי השבת הוא ממשיך. וכמה פעמים הערנו לו וביקשנו ממנו ליד בית הכנסת. אנשים עוברים, שבת נכנסה, הוא אומר, אני מבקש מכם, אתם לא תאמרו לי מה לעשות, זה בשטח שלי, באזור שלי. אני, את אבא שלי שרפו במחנות ההשמדה, עשו ממנו סבון. אין לי אמונה בתלום יותר, אני עושה מה שבא. מי שחי, חי, ומי שמת, מת. וככה זה נמשך במשך שנים.
פרצה מלחמת ששת הימים וניצול השואה הזה התגייס למילואים עם המשאית שלו. וגייסו אותו עם המשאית שלו והיה אמור להוביל תחמושת מבאר שבע לרפידים. כמובן, אתם יודעים, נוסעים בזמן המלחמה נוסעים בלי אורות, והוא נסע מבאר שבע לכיוון רפידים, לכיוון הנגב, ובדרך או שנרדם או שהיה עייף, וסטה מן הכביש והתחפר ונכנס כל הרכב לתוך החום.
עכשיו, אז לא היה כמו היום, לא פלאפונים, אולי טלפונים ניידים. מה הוא יעשה? הוא נורא נורא פחד. המשאית עמוסה תחמושת. הוא התרחק מהרכב והמתין שיבואו לחלץ אותו. ואיזה דברים שאני אומר לכם, שסיפר אישית בפני קהל העם ועדה. והנה, מרחוק הוא רואה ג'יפ מגיע, עוצר לידו, יורד ממנו אדם לבוש, בגדי צבא, עם זקן גדול. הוא אומר לו, תגיד לי, מה הבעיה שלך?
הוא אומר לו, שמע, הרכב התחפר, אני צריך פה גרר כדי שיחלץ אותי. הוא אומר לו, לא, לא, אני מוסכניק מקצוען, אני אחלץ אותך. הוא אומר, אני לעגתי, במה לך אחלץ אותי? אבל האמנתי. אמר לו, תעלה לרכב, אני אכוון אותך, אגיד לך, תניע, תזיז את האג"א ימינה-שמאלה ואני אכוון אותך. וככה זה היה, אומר. הוא אמר לי, תפנה ימינה-שמאלה, ימינה-שמאלה, ואני לא יודע אפילו מה קרה.
ולפתע אני מוצא את עצמי עם הרכב על הכביש. הוא אומר לי, אני עמדתי המום. אמרתי לו, תגיד לי, אדוני, את העזרה הגדולה הזאת שעשית לי, אתה מגויס בטח למילואים, אתה רוצה שאני אמסור דרישת שלום לבית? ככה זה היה פעם, כשאנשים היו חוזרים, היו מוסרים דרישת שלום לאותם המשפחות, כי לא היו טלפונים. אמר לו, אין בעיה. איפה אתה גר? אמר לו, בבאר שבע.
אמר לו, כן. אמר לו, שמע, הנה, אני נותן לך את המעיסת הכתובת, תיגש לשם ותמסור דרישת שלום. אמר לו, ברגע שאני חוזר מלהוריד את התחמושת, דרפינים, אני אעבור דרך באר שבע. נתן לו, חיים חורי, שיכון ד', מספר זה וזה של הבית, ובחזרה הוא חוזר, הולך ומגיע עד לכתובת. הוא מגיע לכתובת ורואה שם אישה זקנה שיושבת בכניסה.
אומרת לה, שלום, שלום. אומר לה, גברת, יש לך דרישת שלום מהבן שלך שמגויס, או מאחיך? אומרת לו, מי זה? אמר לה, חיים חורי. אומרת לו, אתה לועג לי? חיים חורי נפטר לפני עשר שנים. אמר לה, מה זאת אומרת נפטרנו? אני, ראיתי דמעי עיניי, את יכולה להראות לי תמונה שלו? אומר לי האיש, הכניסה אותו לסלון, הוא ראה את התמונה. אומר, קפאתי במקום.
אומר לה, זה. אמרתי לו, זה נפטר לפני עשר שנים. את בטוחה? אמרת לו, מה זאת אומרת? הנה, הוא קבור, יש לו ציון, קבר מאוד מיוחד בבאר שבע, שחוגגים לו חגיגה גדולה מאוד, שמה במקום. הוא אומר לה, אני האו"ם, האיש הזה חילץ אותי במקום. ואז כשהוא הגיע לכאן, הוא שאל, על שם מי בית הכנסת הזה? אמר לו, על שמו של רבי חיים חורי. הוא אומר, אני זכיתי לראות אותו, הוא הציל אותי.
מאז, עד שהם עברו לתל אביב אולי עשר שנים אחרי זה, הוא הפסיק להדליק אש בערב שבת. תראו כמה הצדיקים האלה, שכמובן, איך אומרים? במיטתם קרויים חיים. עוד סיפור לכבודו ולזכותו של רבי חיים חורי, שסיפר לי הרב מנשה וקנין, הישיבה, זכר הצדיק לברכה, ראש הכוללות של כל רבי מאיר בטבריה. רבי חיים חורי היה שדר של רבי מאיר.
שדר זה הכוונה של אחד הרבנן. היה אוסף כסף, אנשים שהיו תורמים לקופת רבי מאיר, וכשהיה מגיע מישהו מהארץ, היה מוסר לו את הכסף. והנה, הגיע הזמן, אמרנו שבשנת 1954 רצה לעלות לארץ. רצה לעלות לארץ, בא מגאבס לעיר הבירה לתוניס, משם הוא צריך להפליג לצרפת ומשם לארץ. והנה, הוא מגיע לתוניס, ובאות הסוכנות היהודית ואמרו לו, אדוני, בגלל הגיל המבוגר שלך, מגיל 70 ומעלה, מי שרוצה לעלות לארץ חייב בתשלום של מאה אלף פרנק.
זה סכום אדיר. הוא אומר להם, מתי אתם רוצים את הכסף ומתי ההפלגה? אמרו לו, ביום ראשון. אמר, תבואו ביום ראשון, תקבלו את הכסף. אשתו מביטה בו ועומדת המומה. אומרת לו, הרב, אני מאה אלף פרנק ואתה מאה אלף פרנק. מאיפה? הרי בחיים שלך לא חסקת כלום. הוא אומר לה, אני רוצה לעלות לארץ, והמאה אלף פרנק יגיעו. אין לך מה לדאוג.
אז מסופר, הוא הלך ברחוב המרכזי בתוניס, כנראה לתפילה או לבקר במקום, והנה עומד יהודי מולו ואומר לו, כבוד הרב, אין לי במה לעשות שבת, אולי יש לך מה לתת לי צדקה. אומר, הרב, פתח את הארנק, היה לו מאה פרנק שהיו לו האחרונים, נתן לו אותם. חוזר הביתה, אומר לו, ברוך השם, עכשיו זכיתי לתת ליהודי שיוכל לעשות את השבת שלו בדרך הכי מכובדת.
אומרת לו, גם מה שיש אין, אז איך אנחנו נפליג ביום ראשון? הוא אמר לה, אל תדאגי, אנחנו נפליג ונגיע לארץ הקודש. רבותיי, ביום הראשון בבוקר, לפני שהגיעו מהסוכנות כדי לקבל את הכסף, מגיעים שני אנשים אדורי פנים, הוא לא אומר רבי חיים חורי, הוא אומר כן. כבודו עומד לעלות לארץ? הוא אמר כן, בעזרת השם. אנחנו מבינים שאתה שדר של קופת רבי מאיר בעל הנס, הוא אומר כן.
אומרים לו, תשמע, יש לנו כבר שלוש שנים, יש לנו קופה ענקית של כסף, אין לנו לב איך להעביר אותה. אולי נעביר אותה דרכך. אמר להם, אין שום בעיה. הם מוציאים סופרים, סופרים, סופרים, 200 אלף פרק בול. הוא נותן להם קבלה חשבונית, מכניס את הכסף לתוך שקית ומשאיר. אמר לה לאשתו, את רואה, הנה הכסף, כדי שנוכל לעלות לארץ.
אמרו לו, יריבי, איך יכול להיות? הרי תמיד אתה אסרת עלינו לנגוע בכסף הזה, זה כסף קודש, שאי אפשר להתעסק איתו בכלל. אמר לה, וכי את חושבת שמישהו ייגע בו? אף אחד לא ייגע בו. והנה, מגיעים מהסוכנות, סופר להם את הכסף, לוקחים את הכסף הזה בשקים והולכים. וביום ראשון, כמובן, הוא מפליג, מגיעים לקונדרינס בפריז, במרסיי, וכאשר הוא מגיע לשם, באותו יום הוא ממתין כמובן להפלגה שנייה לארץ, והנה מגיעים מהסוכנות.
שלום, כבוד הרב. אמר להם, שלום וברכה. אמרו לו, הנה הכסף שנתת לנו. זה רק למראית העין, כדי שהשלטונות המוסלמים בתוניס לא יגידו שהסוכנות היהודית או הציונות היא שבאה ונוטלטל כסף. לא נגענו בכסף. אמר לה, את רואה? הכסף הזה, לא נגענו בו. והנה, ברגע שהוא נחת בשדה התעופה ובארץ, באו לקבל את פניו, והוא הגיע כאן לציון הקבר של רבי מאיר בעל הנס, סיפר את הסיפור, והנה הרב מאיר וקנין, אב בית הדין, והרב הראשי של טבריה, זכר צדיק וקדוש לברכה, אומר לו, כבוד הרב, אחרי הנס הגדול הזה שהיה לך, אני רוצה שתברך את הבן שלי, את הרב נשה, והתחתן, הוא כבר התבגר. אמר לו, בעזרת השם, תוך שלושה חודשים הוא מתחתן, ואני בא לערוך לו את החופה.
וכן היה. את הדברים האלה שמעתי מפיו של החתן עצמו, זכר צדיק ולברכה, רבי הרב נשה וקנין. זה כוח של אותם צדיקי דור, שזכותם יגנו עלינו ועליכם, אמן ואמן. השבת, פרשת בהר ובחוקותיים. כמובן, תמיד ישאלת השאלה, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? רבותיי, דנים הרבה מאוד במפרשים, רש"י וכו', אבל מהיבט צר אני חושב שכל הנושא הזה של הר סיני הוא מחובר לארץ ישראל.
וכי תבוא אל הארץ, והייתה שבת הארץ לכם, לך לאוכלה. ואנחנו רואים בדיוק, הנה, כל הנושא של ארץ ישראל, כי תבוא אל הארץ. מה הקשר דווקא בהר סיני? אלא חז"ל אומרים שהר סיני כשאור מן העיסה שנלקח מהר המוריה. זאת אומרת, הקשר הזה ההדוק. תורת ישראל בלי ארץ ישראל היא חסרה. ארץ ישראל בלי תורת ישראל, שום דבר. ועל כולם אנחנו אומרים גם ארץ ישראל בלי עם ישראל אין לה כלום.
לכן אנחנו יודעים דבר אחד: כל עוד שעם ישראל נמצא בארץ ישראל, ארץ ישראל פורחת. היא מקבלת רק את בניה. אני לא אשכח פעם אחת שהיה לי ויכוח עם אחד מהקאדים, זה ריאל צלח. אמרתי לו, אתם מדברים על אל-קודס, אל-קודס, ופלסטין, פלסטין. שאלתי אותו שאלה פשוטה: לפני שאנחנו חזרנו הביתה, בשנת 1948, הרי אתם הייתם פה, למה לא פיתחתם את הארץ?
זה אומר לי, כאן הון מרד. היה פה מחלות. היה מלאריה, היה כולרה, היה הכול. הכול. אמרתי לו, נכון. אתה יודע למה היה הכול? כי הארץ הזאת לא מקבלת רק את הילדים שלה, וזה בתוכך, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי. כל גוי שמגיע פה לארץ, הוא לא מחזיק מעמד או עף מפה, כי זה לא המקום שלו, כי הארץ הזאת יש לה חיות. הנביא אומר, הארץ הנשמה.
נשמה זה לא רק שהיא שממה, אלא יש לה נשמה. ארץ ישראל, יש לה נשמה. וכשיש לה נשמה, יש לה גם מצוות מיוחדות שתלויות בארץ ישראל. וכל המצוות האלה, כמו עורלה ושמיטה ויובל ותרומות או מעשות, הם מחברים את היהודי לקרקע. עובד אדמתו, אסבע לחם. זו ארץ ישראל. אני אומר תמיד לאותם יהודים שנמצאים בגלות, ואני שואל אותם, למה אתם לא עולים לארץ? זאת אומרת, ירחם השם, כשיבוא המשיח. אמרתי, כשיבוא המשיח, לא יהיה לכם מקום.
חוץ מזה, אתם יודעים למה אתם לא עולים? לא בגלל שאתם לא רוצים לעלות, כי הארץ לא מקבלת אתכם. ברגע שאתם לא עולים, סימן שהארץ עוד לא קיבלה אתכם. אתם יודעים, בביאתו של משיח, תבואו כמו נחשים על תחונכם, לא יוכלו להגיע, לא יהיה גם מקום. זו הארץ. זו הארץ שאוהבת את בניה. לכן, אין דבר כזה יותר משל... לא רק קדושה, אלא קדושה הלכה למעשה.
ואחת הדוגמאות שאנחנו רואים בתורה, שהקב"ה אומר, בחנון יוראו. במה? בנושא של שנות השמיטה. שש שנים, כתוב, ובשנה השביעית, שנת שבתון יהיה לארץ. יהודי שעושה, כמו שיש לנו שישה ימים, ובשנה השביעית של השבתון, הקרקע גם, לא רק שנחה, אלא גם היא, חלק אמרנו שיש לה נשמה, גם היא מתקדשת בשנה השביעית. ואותם אנשים שמפקפקים, ויגידו ויאמרו, הנה, הרי כתוב, ונתנה וישבתם לארץ בבטח, ונתנה ארץ את פרייה ואכלתם לה שבע וישבתם לבטח עליה.
אז יאכלתם לשובע, תאכלו מעט ותשבעו. עכשיו, ויהיו כאלה שיפקפקו, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נא אוסף תבואתנו. אדם שלא כל כך מאמין, הוא בדרגת האמונה הכי נמוכה. ריבונו של עולם, הכול טוב ויפה, אבל אני, מה אני אעבוד? מה אני אעשה? ממה אני אתפרנס? אומר הקדוש ברוך הוא, בחנון יוראו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשתי את התבואה לשלוש השנים.
אם אתה מאמין באמונה שלמה, בשנה השישית אתה מקבל תבואה של שלוש שנים, שישית, שביעית ושמינית. ואכן כתוב, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם ישן נושן, והארץ לא תמכל את זכות. זה זכות. אבל מי שלא צריך את זה ולא שואל מה נאכל בשנה השביעית, איזו ברכה הוא זוכה, ונתתי את ברכתי עד בלידיי. אתה רואה, בלידיי לגמרי. ואז מה קורה?
אתה למעשה מקבל את האנרגיה של שש שנים, ממלא את המצבירים בלימוד תורה, בלימוד הילדים, בחינוך בבית, עם האישה, עם המשפחה, עם הכול, אתה עושה, ואז אתה מתחיל עוד הפעם מחדש. אנחנו יודעים בדיוק, זו התורה שנותנת לנו. לצערנו הרב, היו מקרים, וזה בדוק בתוכחה, ואני רוצה רק מילה אחת לגבי הנושא של התוכחה. כשעלו לארץ ישראל עם יהושע בן נון, חכמינו אומרים, וישמע נבשרום ויבעט.
במשך החמש מאות שנה או ארבע מאות תשעים שנה, עם ישראל לא שמר את שנת השמיטה. עבדו בשנות השמיטה. אומר הנביא, ואחר כך התורה אומרת לנו, אתם לא נתתם לקרקע לנוח? היא תנוח בעל כורחכם. היא תנוח כשאתם לא תהיו בה. ולכן הם גלו, ברגע שהם לא שמרו 70 שמיטות, הם גלו 70 שנה בחוץ לארץ, בגלות, בגולה, והארץ את השממה. והנה, תסתכלו מה שכתוב.
ואתכם אזרה בגויים וארוכית אחריכם חרב ואת ארציכם שממה ועריכם יחורבה. אז תרצה הארץ את שבת אותיה כל ימי הושמה, ואתם בארץ ולבכם עד תשבות הארץ וירצת את שבת אותיה. אתם לא רציתם בדרך הטובה, בדרך הברכה, לקיים את שנת השמיטה, אז היא תשבות בעל כורחכם. כל ימי הושמה תשבות את אשר לא שבתא בשבטותיכם, בשבטיכם עליה. כדימי, בחנוני ראו דברים ברורים שהתורה כתבה אותם עוד לפני בית המגדל לפני הכול.
זו תורת הנצח. זו תורת הנצח, זה ארץ הנצח, וזה למעשה עם הנצח, שלא פוחד מדרך ארוכה ועקומה. כולנו תפילה שהדברים שאמרנו יהיו לעילוני נשמתם של אותם קדושי עליון שעלו בסערה השמיימה, במקום המקודש ביותר. אני בטוח שלמעלה המלאתי, הוא ימליץ אותו על קרוביהם, על משפחותיהם, על כל כלל ישראל, שהקדוש ברוך הוא יאמר, דאי לצרותינו ונסו יגון ואנחה ומחה השם דמעה מעל כל פנים.
חרפת עמו יסיר, אמן ואמן, תהיה נשמתם, צרו רע בצרור החיים, אמן ואמן.