חג שבועות ומתן תורה
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו. ברכת השם עליכם. השבת, שבת אומנם פרשת במדבר, חומש הפיקודים שנקרא, כל התלאות שעברו על עם ישראל במשך ארבעים שנה מלוקטים ומוסברים בספר במדבר, ולכן לא בכדי גם נקרא ספר במדבר, חומש הפיקודים. אני חושב שכאשר אדם סופר דבר מסוים מספר פעמים, זה סימן שזה חשוב לו. לכן הקב"ה מדי פעם אומר למשה רבנו, פיקוד את בני ישראל עוד פעם, לגולגל אותם במדבר שמות וכולי וכולי, אנחנו רואים את המילה הזאת, שמות שמו, שמו שמו של האדם, אז הוא אומר, חביבים עליי.
זאת אומרת, עם ישראל מאוד חביב על הבורא. גם אנחנו. אבל לא משנה, וגם כשיש צרות או בעיות כאלה, לצערנו הרב, מקבלים את המפליקים ומתיישרים ונכנסים לתור וממשיכים הלאה. אז אני חושב ששם של האדם זה מהות. שם של האדם זה השפעה. ויש לזה בכל מיני תחנות בחייו של האדם ובחייה של האומה כולה. ואנחנו לקראת, כמובן, נתמקד קצת בנושא חג השבועות.
זה החג היחיד שאין לו תאריך. כתוב, "וספרתם לכם מחרות השבת, שבע שבתות תימנו תהיינה ביום החמישים יום, יספרו עצרת, תהיה לכם". למה, מה, מו, שום דבר. אנחנו יודעים שזה גם משה רבנו, כאשר לא רצה להוציא את עם ישראל ממצרים. אמר לו, ריבונו של עולם, מה אני הולך להוציא? עם של עבדים? זה לא קל לי. מה נהיה? איזה חוקים, איזה משפטים, איזה דרך, איזה מערכת תהיה להם, איזה מסגרת.
אומר לו, בהוציאך את העם, תעבדון את האלוהים על ההר הזה. תעבדון, אם תשימו לב, יש שם נ"ן גדולה, הכוונה, אחרי חמישים יום תהיה עבודת השם במקום הזה. כאן הם יקבלו את התורה, כאן הם יקבלו את תורת הנצח, את הדרך, את החוקים, את המשפטים, את המסגרת ליהודי, מעתה ועד העולם. לא יעזור כלום. נרצה, לא נרצה, התורה הזאת תלווה אותנו.
שוכבך ובקומך, בלכתך בדרך. בכל מקום יש את התורה, אותן הוראות, זה החיבור שבין אדם לבוראו. במעמד הר סיני, אתם תארים לעצמכם עם שלם של עבדים מגיעים, הם אפילו יודעים מה רוצים מהם. והנה הם עומדים, וחכמינו אמרו דבר אחד פשוט, עצם המעמד עצמו שהוא לא היה ולא יהיה כמוהו. מעמד הר סיני זה המפגש הישיר בין האדם לבוראו.
אתם ראיתם כי מני שמיים דיברתי עמכם. זאת אומרת, זה לא נקלט בשכל הישר, לא נקלט במחשבה איך האלוהים שכל כולו נמצא במושכל מלוא כל הארץ כבודו, אי אפשר לדעת, אין לו גוף ולא דמות הגוף, ופתאום הוא יורד לעולם שלם וירד השם על הר סיני, פתאום הוא מקדש את כל העולם כולו. עד עכשיו היה השמיים שמיים להשם, ארץ נתן לבני אדם. יש הפרדה.
ממעמד הר סיני אין הפרדה בכלל. ופורא העולם נמצא, אומר הבעל שם טוב, בכל מקום, בצומח, בחי, בדומם. איך אומר רבי נחמן ברסלב, שכל עשב ועשב יש לו מלאך שאומר לו גדל. תארו לעצמכם אם זה כל עשב, אז מה אומר לאדם? אז לאדם לא רק שיש לו מלאך, אלא יש לו מלאכים. אותם מלאכים שאנחנו מקבלים אותם בשבת, ולא רק זה, אנחנו יודעים דבר אחד פשוט:
מכל מצווה שיהודי עוסק, קונה לו סנגור, קונה לו מלאך. גם חלילה, עם כל עבירה, נוצר לו מלאך. פעם רבי חומני עלוש, זכר צדיק לברכה, היה הרב הראשי בצפת לפני שנים רבות, וכתב פעם בספרו שיש הבדל בין המלאכים שנוצרים מהמצוות לבין המלאכים שנוצרים מהעבירות. הוא אומר, כל המלאכים שנוצרים מהמצוות הם מלאכים שלמים בגופם ובנפשם. למה?
יהודי קיים מצווה, הוא לא מצטער עליה. אפילו מתגאה בה לפעמים. אז אומר המלאך שלם. לעומת זאת, כשיהודי העושה עבירה, יש לו איזו תנוחה מסוימת של צער. ולכן, אותו מלאך הוא בעל מום. זאת אומרת, המלאכים שנוצרים מהעבירות שלנו הם בעלי מומין בצורה כזאת. ולכן, ודאי שהמלאכים האחרים הם. לכן, כתוב כי מלאך וצווה לך לשמורך בכל דרכך.
יהודי מקיים מצווה, יהודי עושה דבר מסוים, הוא לא יודע כמה עוצמה יש במצווה הפשוטה הזאת שהייתה. אנחנו לא תופסים, לפעמים אל תקל בעיניך מצווה קלה, כבחמורה. אתה לא יודע מה קורה לכל מצווה ומצווה. ולכן, חז"ל אומרים שכאשר עם ישראל עמד במעמד הר סיני, אנחנו אומרים את זה בהגדה של פסח, לולא קירבנו לפני הר סיני ולו נתן לנו את התורה, דיינו.
שואלים חז"ל, אז מה שווה הר סיני ללא התורה? אז אומרים, שלושה דברים קרו במעמד הר סיני. דבר ראשון, נכנסה הבושה בעם ישראל. כתוב, "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי נחתהו". רבותיי, עש פנים לגיהינום, בושת פנים לגן עדן. יהודי מתבייש, יהודי מרים מוריד את הראש שלו, אדם יותר מבוגר ממנו מכבד, מכבד את ההורים שלו, מכבד את אח שלו הגדול, מכבד אפילו אדם לא משרת.
כל אדם ואדם צריך לדעת לכבד כי בצלם אלוהים ברא אותנו. זה נקרא בושת פנים. הדבר השני, נכנסים בה עם אחדות. רבותיי, כשיש אחדות, אף אומה לא יכולה לנו. אפילו גדול הנביאים, משה רבנו, כשהיה צריך לעלות אל הר סיני להביא את התורה, אם אין לו את הרוח הגבית של עם ישראל מאחוריו, הוא לא יכול לעלות. ועובדה, כאשר חטאו בעגל, הוא אומר לו, הקדוש ברוך הוא, לחרד, אני לא צריך אותך.
איך משה רבנו עלה "ויחן שם ישראל כנגד ההר", רש"י מסביר לנו שם כאיש אחד ובלב אחד. איך אומר הקדוש ברוך הוא, כשהוא ראה אותם כך: "מי ייתן והיה לבבם זה, ליראה אותי" כל הימים. שככה, ברגע שהם באחדות, הוא משה עלה אל האלוקים. העלייה שלו, הטיסה הזאת של משה רק בזכות שהעם נמצא מאחוריו. הדבר השלישי, חז"ל מסבירים שפסקה המיתה מעל עם ישראל, שנאמר:
אני אמרתי אלוהים אתם ובני העליון כולכם. ואז בורא עולם אומר: מצווה אחת נתתי לאדם הראשון ולא קיים אותה, פסקתי עליו מיתה. תרי"ג מצוות שהם מקבלים ואומרים נעשה ונשמע, קל וחומר. לצערנו הרב, זה החזיק מעמד 40 יום. וברגע שחטאו בעגל, כתוב: "אכן כאדם תמותנו וכאחד השרים תיפולו". הייתה נפילה בנושא של חג השבועות. אני חושב שכל הנושא הזה של קבלת התורה גם יש לה משמעות.
איך מתחילים עשרת הדיברות? בעשרת הדיברות מתחילים: "אנוכי ה' אלוקיך". אחד מחכמי הסוד אומר: נכון שהמילה "אנוכי" למעשה מסמלת לנו את התנ״ך כולו. א', נ', כ', י', או "ריתה נביאים כתובים וי'ד הדיברות". עשרת הדיברות. "אנוכי". אבל יש הסבר גם נוסף. אם יהודי אומר: "אנוכי" רק אני ורק אני ורק אני, אומרים לו: תסתכל מה בסוף, "וכל אשר לרעך".
זו התורה. בנויה עלמא, ויאבת לרעך כמוך. "וכל אשר לרעך". זה יסוד היסוד ועמוד העמודים. חכמי הפילוסופים בכל הזמנים, הגויים, אמרו שבנינו את כל עולם המוסר, עולם החוק, עולם התרבות, כל עולם של כל חברה מתוקנת, על בסיס של עשרת הדיברות. זו התורה האלוהית שאלוהים נתן אותה למשה והעביר אותה לעם ישראל. כדי להיות עם קדוש אנחנו צריכים לדעת כמה חשיבות יש למה שאנחנו עושים.
מביאים את זה כרמז. מדוע באמת ניתנה? קודם כל, לתורה אמרנו, לחג השבועות אין תאריך. ומדוע? כי החיבור בין חירות הנפש לחירות הגוף, היא חייבת להיות ביחד. הם יצאו ממצרים בחירות הגוף, אבל איך מחברים אותם לחירות הנפש? רק בקבלת התורה. ולכן הא בהא תליא. לתורה אין צורך בתאריך, כי הם חיינו ואורך ימינו, בהם נגיע אומם בלילה.
לא מישאר, לא צריך בתאריך. מתי שתרצה, קדימה, הדלת פתוחה, בורא עולם ממתין לך, וקדימה, לבבות פתוחים, כדי שתוכל להיכנס הלאה. מביאים איזה רמז שבחודש השלישי למעשה באו אל מדבר סיני כדי לקבל את התורה. זאת אומרת, נושא המשולש הזה, יש לו כנראה משמעות מיסטית מאוד גדולה. זאת אומרת, בחודש השלישי התורה גם משולשת, תורה לביאים כתובים.
הוא עברה על ידי שלושה, משה, אהרון ומרים, וכמובן, גם בעם ישראל ישנם את המשולש הזה של כהן, לוי וישראל. לכן, מביאים את זה כרמז, אומרים ש... ונתן עליו מים חיים אל כלי. אין מים חיים אלא תורה, כלי, כ"ל י"ד, כהנים לויים ישראל. זאת אומרת, תראו כמה הנושא הזה של חג השבועות. המעניין מאוד, שבתחילת ספירת העומר, בפסח, שזה במוצאי החג הראשון, היו מקריבים קורבן שעורים, שזה מאכל בהמה.
בחג השבועות אנחנו מקריבים קורבן של חיטים, שזה מאכל אדם. אז אומרים, אדם בלי תורה וכבהמה. אותו דבר. אבל ברגע שהוא לומד תורה, ברגע שהוא מחובר לתורה וללומדיה, הוא למעשה הופך להיות כאדם. הוא כבר מגיע ומתחבר לדרגה הגבוהה ביותר של אדם, ואדם מישראל, עוד יותר. בחג השבועות נוהגים לקרוא את אחת המגילות המעניינות מגילת רות.
באמת, מגילה מיוחדת במינה. מגילה שכמה שנעמיק ונעמיק ונעמיק, לא נבין את נסתרות הבורא. דוד המלך, שהוא מצאצאיה של רות, היא הסבתא רבא שלו, כותב בספר תהילים, לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ. הגמרא אומרת, יש כמה פעמים, מקומות, אל תקרא שמות אל השמות. למעשה, המשפט שדוד המלך אומר אותו, יש דבר והיפוכו. לכו חזו מפעלות השם. מפעלות השם זה יצירה, עשייה, כל הדברים הטובים שבעולם שלנו.
אשר שם שמות בארץ. על זה, זה מפעלות השם, שמות? אז חכמינו באו ונתנו לנו ראם אז אל תקרא שמות אלא שמות. הרבה פעמים עוברים צרות על האדם, או על העם שלם, ואין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. לצערנו הרב, הנה הדוגמה שהייתה עכשיו, לא מזוואן, הקרובה אלינו, הלב דואב והנפש העצובה. בנושא הזה, באסון הכבד שהיה במרוד, שאותם 45 נרות, נשמות גדולות, שהולכים במקום הקשה ביותר, במקום הקדוש ביותר, ליד אחד מקדושי העליון, רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו ועליכם.
אין לנו תשובות. למה? איך? נכון שחשוב לבדוק, לתקן, כדי לדעת, ונשמרתם מאוד בנפשותיכם, אבל אין לנו תשובה ולעולם לא תהיה לנו תשובה. יש דברים שהאדם עושה אותם, ועל פי ההיגיון של האדם, הם דברים לא ברורים או רחוקים מההיגיון. והדוגמה האקטואלית, במגילת רות. המגילה מתחילה ואומרת, ויהי בימי שפוט השופטים, עיר העם בארץ.
חכמינו אמרו, מגילת רות, אין בה לא טומאה, לא טהרה, לא איסור, לא היתר. אז למה נכתבה? להודיעך את שכרם של גומלי חסדים. יותר מזה, כל מקום שכתוב ויהי זה לשון צער. רש"י מסביר לנו, ויהי בימי שפוט השופטים, אוי לו לדור ששופט את שופטיו. אוי להם לשופטים שנשפטים על ידי העם, והם לא הופכים להיות שליחי ציבור אמיתיים ונכונים למען כלל ישראל.
וכאן הדוגמה האקטואלית, יש רעב בארץ. למידים רעב, למה איך נגרם? איך הוא בא? ברגע שאיש את רעהו חיים בלעו, וברגע שאני, אני ושלי, שלי ושלך, שלך, שזו מידת סדום, אז ויהי רעב בארץ. ואז דווקא ברעב הזה, כדי לתקן אותו, מה צריכים בזמן הזה, כמו שהיה עם הקורונה וכולי, צריך להפעיל את מידת החסד. החיסונים הם דבר טוב, אבל החסד שנעשה בסתר ובגלוי בשנה האחרונה של הקורונה, לעניות דעתי, הם הכריעו את הכף כדי "ובערת רע מקרבך".
וכשיש רעב בארץ ומשפחה עשירה ובעלת אמצעים, וקרובה למלכות משבט יהודה, שם האיש אלי מלך. חז"ל אומרים אלי מלך, אל תקרא אלי מלך, אלא אלה מלך. הוא היה אמור להיות המלך הראשון. עכשיו תוכיח את עצמך, בזמנים הקשים יש רעב, תנסה לראות איך אתה יכול להושיט יד ולתת ולעזור ולסייע. והנה הוא לוקח את משפחתו, לוקח את כספו וזהבו, ולאן הוא נמלט?
באישון לילה, למואב, למקום ששם נאסר עליהם לבוא בקד ה'. התורה אומרת, לא יבוא עמוני ומאוהבי בקד ה' עד העולם. למה? על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בצאתכם מארץ מצרים. אדם שלא יודע לקדם את חברו, את הנזקק, את הנצרך, בלחם ובמים, אין לו זכות קיום בארץ ישראל, אין לו זכות קיום בעם ישראל. עם ישראל צריכה להיות תמיד הדלת פתוחה ותמיד היד נותנת ומושיטה.
ולכן, לאיפה הולך אלימלך? הולך למקום ששם, שלי, שלי ושלך, שלך, אין לחם, לא נותנים. מאיפה הוא בורח? ותשימו לב, שום מילה לא מיותרת, מבית לחם יהודה. שימו לב, בית לחם יהודה. משבט יהודה צריך לדעת איך לתת את הלחם. לא שלך אתה נותן. אתה סך הכול שופר מהאוויר כדי שתוכל לתת. שאלו פעם את אחד מעשירי העולם, שאלו אותו, כמה הרכוש, שאתה עומד את הרכוש שלך.
זה מונטיפיורי היה. אמר להם, הרכוש שלי נאמד במה שנתתי, לא במה שיש לי. כאילו, שום דבר לא שלי, רק מה שנתתי זה הרכוש שנאמד. והיהודי הזה מגיע, והופך את מידת החסד למידת הדין, ומידת החסד שאתה צריכה להיות, שנמצאת בארץ ישראל, נשארה, והתהפכה למידת הדין. והוא מגיע למואב, ושם הוא מת. ורק לאחר שהוא מת, הבנים שלו, מחלון וחיליון, מתחתנים עם גויות מואביות, נכון, ממעמד גבוה.
רות ועורפה חיות הנה, והן בנותיו של עגלון, מלך מואב. ומה קורה? מידת הדין לא מפסיקה. מתים גם בבנים, והרכוש נעלם, ולא נשאר דבר. והזקנה הזאת, נעמי, רואה בדיוק מה קורה לה. והיא מבקשת בסוף ימיה ללכת ולמות לפחות ולהיקבר בקבר אבותיה בארץ ישראל. וכאשר היא נפרדת מהקלות שלה, והקלות שלה מנדבקות בה, רוצות באמת מטעמי רחמים, מטעמי חסד, ללכת איתה.
היא אומרת להם, חזרו הביתה. לכו, תקימו בית, תבנו. תודה רבה לכם על מה שעשיתם. אני מבינה ואני מקבלת עליי את הדין. היא אומרת משפט מדהים, עם מעצומות נפש לכל הדורות של עם ישראל. היא אומרת להם, מלאה באתי ורקם אשיבני השם. מלאה באתי, שלא ברשותו של הבורא, כי ברחתי ממילת החסד, מבית לחם, ובאתי פה למואב. ורקם אשיבני השם.
עכשיו הקדוש ברוך הוא מחזיר אותי חזרה לרקם, כדי לתקן משהו. ומה שקורה. רות, ופה הנקודה שחז"ל מתלבטים בה. רות דבקה בה לא מוכנה לוותר, לא מוכנה לחזור חזרה הביתה לארמון, לבנות בית, להקים משפחה, שום דבר. עמך עמי, אלוהיך אלוהי, באשר תלכי אליך, שהתמות היא המאמות, רק המבט יפריד בינינו. הרבה פעמים אנחנו מביטים ורוצים להיכנס לעומק המחשבה, אלה רבות מחשבות בלב איש, של רות מה הביא אותה?
היא התחבר לזקנה הזאת. מידת חסד, נכון, אבל בסופו של דבר היא מקריבה את חייה, היא מקריבה את העתיד שלה. היא יודעת שאם היא נכנסת והולכת לארץ ישראל, לעם ישראל, לא יקבלו אותה. הרי לא יבוא עמוני ומואבי בכלל ה' עד עולם. אז מה יש לך לחפש? יש שנאה עזה בין מואב לבין ישראל, מלחמות רבות לאורך כל הדרך. מה יש לך לחפש?
אנחנו לא מבינים. זה מביא לי תמיד את הדגם, שוב, שיש הרבה נשים בתנ״ך ובכל הקוסמוס של עם ישראל, שהם עושים דברים שאנחנו מבינים אותם רק בסוף. בחור חזו מפעלות השם. היא הולכת לעשות את מפעלות השם. נכון שיש שמות עכשיו, נכון שהיא אישה אלמנה, נכון שאין לה שום סיכוי לכלום, נכון שהיא עומדת להגיע לארץ ישראל, ששם לא יבוא עמוני ומואבי וקל ה'.
אומרת הגמרא, כשהקדוש ברוך הוא מנחית את הרוח להוביל מהלך מסוים, אל תקרא שמות אלא שמות. אומר הקדוש ברוך הוא, את, רות, מה ביקשת? ביקשת דבר אחד פשוט: היית מוכנה לוותר על מלכות בית אביך, על הארמון, על הכול, חייך, שאני מחליף לך את זה במלכות בית דוד, לא רק עתה, לא רק בדורות האלה, עד ביאתו של משיח, שאם יוצא חלצייך, תצא גם מלכות בדוד ומלך המשיח.
לכו חזו מפעלות השם. ולכן במהלך הזה שהתחיל, אם אנחנו נעקוב אחריו, ברשותכם, הבא ניכנס ביחד כולנו למספר דקות קצרות. ניכנס מחילה או למנהרה של מנהרת הזמן. אברהם אבינו, שהיה נביא, ראה שמלכות בית דוד צריכה לבוא ממואב. חז"ל אומרים דבר מאוד מעניין, העגלון, אבא של רות ושל עורפה, בא אליו אהוד בן גירא, מצאצאיו של בלק, ואמר לו, נכון שהייתה עורמה כדי להרוג אותו, אמר לו, דבר אלוקים, או דבר אלוהים, לי אליך.
ברגע שהגוי הזה, העגלון שמע את זה, ויקום מעל כיסאו. אומרים חז"ל, אמר לו האלוהים, הקדוש ברוך הוא, אתה עמדת לכבודי מכיסאך, אני מעמיד ממך בן היושב על כיסא ה'. ומי הוא? שלמה המלך. וזכתה רות לראות, תראה, חיה כל כך הרבה שנים, את שלמה על כיסאו. הקדוש ברוך הוא לא מקפח שכר שלה בריאה. ואמרנו, זה התחיל מאברהם אבינו, ואברהם אבינו ראה שמילות צריך לצאת.
מלכות בן דוד אמר לו, "למאמין" ו"סמיעי אליו" וכו', ואיפה הוא שולח אותו? הוא שולח אותו והולך לסדום. סדום זה המקום הגרוע ביותר. מידות סדום, רשעים כסדום, גברה חטאתם. רק דרך סדום יכול להעביר נשמה גדולה שתגיע עד כיסא מלכותו, כי אחרת כוח התומה תעצור אותה. ולכן הוא עובר משם, ומה שקורה, קורה דבר אחד פשוט. אברהם אבינו, כששמע שלוט נשבע, ויער רקבת חניכה, והולך להילחם בחמשת המלכים, ומסכן את עצמו כדי לא לעצור את מהלכו של הבורא, שמתחיל מילות, ועד שמגיע לדוד המלך.
יש תמיד רמז ששאלו את דוד המלך, שאל את הקדוש ברוך הוא, תגיד לי, מתי אני אמור הודיעני חיי ומידת ימיי מהי? כי צי ומידת ימיי. אז אמר לו, יש, לא מודיעים לאדם את מידה. אמר לו, מתי? אמר לו, ביום השבת. אנחנו יודעים שדוד המלך נפטר באמת ביום שבת, ונפטר בחג השבועות. לכן, אחת הסיבות שאנחנו קוראים את מגילת רות שם.
אבל יש דבר נוסף, שאנחנו תמיד נוהגים לעשות סעודת מלווה מלכה, או דוד מלכה, סעודה רביעית. למה? כי כאשר אמר לו אלוהים לדוד שהוא ימוד ביום שבת, כל שבת שהייתה עוברת, הוא יודע שיש לו עוד שבוע לחיות. אז מוצאי שבת היה עושה סעודה. אז יש רמז שראיתי באחד הספרים הקדושים, שכתוב, מצאתי את דוד עבדי מצדיו בסדום. נכון שהמוצא שלו והצאצאים, איך אומרים? היסוד שלו מסדום.
אז הוא אומר, מה זה בסדום? בסדום זה ראשי תיבות, בסעודת דוד מלכה. זה בסדום. זאת אומרת, משמה, דווקא מצודך ההפכה, מתוך העשן, מתוך הטומאה, מתוך הקזית רע רע, משמה יוצאת הנשמה גדולה ועוברת את כל הקווים במקום הזה. לכן גם בלק בן ציפור מלך מואב, שהוא היה מחשב גדול לא פחות מבלעם, כשהוא ביקש את בלעם לקלל את ישראל לפני הקללה שלו לישראל, הוא אומר לבלעם, לך הרע לי את העם הזה.
למה הרע לי? לך הרע, למה לי? אומר המדרש, ביקש בלט מבלעם, שקודם כול יקלל אותו. אמרנו, למה? אומר לו, שתלו תצא ממני רות המואבייה, ולא יצא ממני דוד המלך. קרע לי את העם הזה, קלל אותי בדבר הזה. ולכן אנחנו רואים בדיוק איך הקדוש ברוך הוא מסובב סיבובים אנטו עילת העילות וסיבת הסיבות. ובאמת, רות, גם כאשר היא מגיעה, אנחנו רואים בדיוק למה היא הולכת.
יש לה מטרה, והמטרה מקדשת את כל האמצעים, והיא שומעת בקול חמותה. והקדוש ברוך הוא מסובב סיבובים, והיא מגיעה דווקא לתוך השדה של בועז. שם אנחנו רואים מילה מעניינת. והשם פקד את עמו לתת לו לחם. אדם לא צריך לפחד. בארץ ישראל, גם אם המצב הכי קשה, גם אם אנחנו נאכל לחם ומים, הלחם והמים של ארץ ישראל, הוא פי מיליון מאשר המילקי שנמצא בברלין, שאנשים רצים אחריו.
אני אומר את זה, אמרתי את זה כמה פעמים. בזמן שבאנו ארצה, בשנות ה-50, אז שאלו כל יהודי, בעיקר ולצפון אפריקה גם, איפה אתה רוצה לגור? אז עוד בתוניס ועוד בצרפת, אמרנו לסוכנות ירושלים, זה מה שהוא מכיר. הגיעו באונייה בחצות לילה בחיפה לנמל, שמו אותם במשאיות ושלחו אותם לטבריה. היה לקרות בוקר הם מגיעים, והם חשבו, אמרו להם, הנה, הגעתם לירושלים.
ואז אני זוכר שהסבא שאל את אחד האנשים שהיו, שבאו יומיים לפני זה, אמר להם, אני נמצא בירושלים. אמרו לו, לא, לא, בטבריה. התחיל לבכות, הוא נשק את האדמה. שאלו אותו, למה אתה בוכה? אמר, אני בוכה מרוב התרגשות שמשה רבנו לא זכה להיכנס, ואני זכיתי להיכנס. תראו כמה כוחה של ארץ ישראל. ואנחנו רואים בדיוק את כל מה שקורה שם, עם רות, בחצות הלילה היא מגיעה.
אנחנו יודעים, חצי הלילה מידת הדין עוברת ממידת הדין למידת החסד והרחמים. ופרסת את כנפיך על עמתך. היא הלכה למצווה כדי להוביל את המהלך כדי שיוולד דוד המלך ושלמה ושרשי הארץ הזאת. חז"ל מסבירים שבועז חי לילה אחת, ואז למחרות הוא נפטר. תראו, עוד אסון, עוד שמות אשר בארץ, אבל היא לא מתייאשת. וכאשר נולד הילד של בועז, לא נאמר שבן יולד לרות, בן יולד לנעמי.
זאת אומרת, היא שופר מהאוויר כדי להביא את הילד הזה כדי שממנו יצא ישי, וממנו יצא דוד וממנו יצא שלמה. המעגל הזה, לכו חזו מפעלות השם, אשר שם שמות, שימו לב, השמה הראשונה של מחלום, זה השם ומחלה, אומר הארי הקדוש, זה גם מחילה. שברגע שרות התגיירה, וברגע שנעמי קיבלה על עצמה, כתוב, בן יולד לנעמי. זאת אומרת, נשמתו של מחלום חוזרת חזרה לנעמי, והיא ותהי לו לאומנת, והיא מגדלת אותו, שהוא ממשיך, ולמעשה, רות הייתה החוט המחבר והמקשר בין נעמי לבין בורא עולם, בין הטומאה של מואב לבין הקדושה של עם ישראל.
כל זה נמצא בחג השבועות. לכן, כשאנחנו רואים בדיוק, התורה הפוך בה, והפוך בה דקולה בה. לכן, בסיום, כשמברכים את רות ייתן האישה באה אל ביתך כרחל וכלאה, ואת מי מביאים אחר כך? אשר בנתה תמר, אשר עשה. כי תמר, גם הכוונה שלה הייתה על שם שמיים, והייתה מוכנה להתבזות ולעמוד להסרב ולהתחפש לאותה קדושה, ובלבד כדי שיגיע אותו זרח ופרץ, ואותו פרץ כדי להמשיך את השרשרת של יהודה.
ואני חושב, שרות חזתה ברוח הקודש את מה שעשתה תמר, והמשיכה בדרכה. ואני חושב שגם תמר חזתה ברוח הקודש את מה שעשתה רחל ולאה, שלאה באה ואמרה בצורה ברורה ביותר, מכל שיעקב לא אהב אותה. בכל דרך היא באה ואמרה, אלי תבוא. היא רוצה להקים את הבית, היא רוצה להמשיך את השרשרת. אותו דבר גם רחל, אהבה לי בנים ועם אין מתה אנוכי.
בלי זה אני רצתה להיות שותפה לבניין עם ישראל. לכן יתנה אישה באה אל ביתך, כי רחל וכלאה, כמו ששתיהן באמת עשו את המאמצים. והתחלפו ועשו הכול כדי להביא את עם ישראל לעולם, הם בסך הכול שליחיו של הבורא, ככה גם רות המואביה. לכן, רות, חז"ל אומרים, וזה ראשי תיבות רוויית נשבחות. אשריהם ואשרי חלקם, מזה אנחנו צריכים ללמוד שהתורה היא נצחית, כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נגה יומם ולילה שלנו, בעזרת השם, חג השבועות.
מבורך, שיבטל מעלינו כל גזרות קשות ורעות, והצרות האלה שכל האויבים שלנו, בעזרת השם, משמיים, בורא עולם, איך אומרים, יטפל בכל הדברים האלה, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. אמן ואמן, חזקו ואמצו.