דרגות בקדושה

תמלול השיעור

שלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו היקרים, ברכת השם עליכם. פרשת השבוע, שתי פרשיות מאוד מעניינות, החרמות קדושים. האמת היא שבמוטיב הזה שהחרמות קדושים משתמשים הרבה מאוד כביכול שאחרי פטירתו של האדם צריך לומר עליו דברים טובים. אחרי שאדם נפטר, מה אומרים, אומרים עליו דברים טובים. אני דווקא לוקח את זה למסלול אחר.

אחרי מות, רק אחרי פטירתו של האדם, אדם אפשר להכיר ולהעריך כאשר הוא איננו את קדושתו, את גודלו, כמה חיסרון ובעיקר באמת אם הוא היה באמת אדם קדוש ונתן לחברה, תרם לכל הסביבה שלו, אנחנו מתחילים להרגיש כל הדברים הפשוטים האלה, כמה הם קדושים בעיני בורא עולם. הפרשה מתחילה באחרי מות, דנה למעשה בעבודת יום הכיפורים, בעיקר בעיקר של הכהן הגדול.

ראשית, המילה ששפטה את עיני לגבי פטירתם של בני אהרון, כתוב בקורבתם לפני ה', לפני זה בפעם שעברה, בפרשיות שעברו מהקריבה, מעזרה וכולי, פה כתוב בקורבתם. המילה בקורבתם, כנראה ששם הייתה קרבה יתרה לדברים שאתה לא יכול לעמוד בהם. לכן, יהודי צריך לדעת מה הוא יכול להבין כיצד הוא לומד את התורה, ואין קפיצות דרך. הוא צריך להתחיל בשלבים, שלב אחרי שלב, כאשר הוא יכול להיות ראוי, כאשר הוא יכול להיות כלי קיבול כדי לספוג את הדברים האלה.

אבל ברגע שהוא קפץ וקיצר דרכים בקורבתם, ההתקרבות הזאת הייתה פשוט כל כך גדולה של הלוך, בלי שוב. בתוך עבודת הכהן הגדול, ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, ביום הזה הקדוש ברוך הוא גם בא למשה רבנו לאחר חטא העגל ואמר לו: "סלחתי כדבריך", לאחר ארבעים יום, שהתפלל כדי לכפר על חטא העגל. ואנחנו רואים פה דבר מאוד מעניין.

כאשר עומדים להקריב בבית המקדש, הכהן הגדול בקודש הקודשים, לוקחים ערב לפני זה שני שעירים, זאת אומרת שני עזים, באותה דוגמה, באותו גודל, אפילו באותה צורה, ועושים גורל, ואחד להשם ואחד לעזרצן. אחד להשם, אנחנו מבינים. צריך להקריב קורבן להשם כדי לכפר ולזכור, בעיקר ובעיקר. שימו לב: הנושא הזה של שעירי עזים זה ישר מדליק לנו נורה אדומה.

רבותיי, תקשיבו טוב: שנאת חינם שהייתה בגלל ששחטו שעירי עזים אצל יוסף מלווה אותנו עד היום, ואפילו ביום הקדוש ביותר אנחנו מחויבים לכפר ולזכור כדי לא לחזור שנית על אותו מעשה שעשינו באותה שנאת חינם של שנאת האחים, בעיקר, בעיקר, שנאת האחים. השעיר השנית הוא לעזאזל. ואתה אומר קודם: מה זה עזאזל? נכון שאחרינו מתחילים להסביר שזה לקוחות הטומאה, לקוחות הסטרחרא, ולמעשה הוא לא נשחט, לוקחים אותו במדבר מעל צוק מסוים, וקושרים אותו וזורקים אותו מלמעלה, ועד שהוא מגיע לתחתית ההר הוא מתפרק חלקים חלקים.

דבר לא משונה, דבר שהוא בניגוד אפילו לדעתה של תורה, מי שלא מבין את זה. כתוב: ולא יסבחו עוד לסעירים אשר הם זופחים את זבחיהם אשר הם זופחים. זאת אומרת שהדבר הזה נעשה מעין כישוף מעין עבודה זרה. אלא, דבר אחד אנחנו צריכים לדעת, הרבה פעמים הקדוש ברוך הוא אומר לנו ומצווה א', ב', ג', אל תעשו. אנחנו לא מבינים למה.

וישנם מקומות וישנם סיטואציות שהבורא אומר כן תעשו את זה. למשל, לגבי עבודת אלילים. אסור לנו להכין פסילים, וכל פסל ומסכה לא תעשה לך. והנה, בתוך המשכן או בתוך בית המקדש, מעל ארון הקודש, מה יש לנו? יש לנו את הכרובים, פורסי כנפיים, למעשה, זה מעין שני פסלים ופניהם היא של אחיו. אתה אומר, ריבונו של עולם, הרי אתה מצווה אותי לא לעשות.

מה קרה כאן? זה רחוק מבינתנו. כשבורא העולם מבקש, אנחנו יודעים מה. על דבר אחד אנחנו כן יכולה להיות. המסקנה הסופית לגבי השעיר הזה לעזאזל, שגם כוחות הרשעה הם עבדי השם. הם נתונים לחסדיו. עד כדי כך שחזן אומרים שכאשר מגיע הגורל לאותו שעיר לעזאזל, מנסים להזיז אותו, אף אחד לא יכול להזיז את השעיר הזה. עד שבא הכהן הגדול, ואומר לו, ולוחש לו באוזנו, אומר לו שתדע לך, הזכות שלך לכפר על עם ישראל, וכדי להרחיק את כוחות הרשעה מעם ישראל ביום הקדוש הזה, הוא פי כמה וכמה יותר גדול, ולא פחות לפחות, מאשר אותו שעיר שהולך לשחיטה להשם.

ואז השעיר הזה הולך עם אותו איש עיתי למדבר. זאת אומרת, שימו לב כמה השפעה, כמה כוח יש לאדם בכוח הדיבור שלו, שהשפעתו גם על הצומח, גם על החי. הנה, אותו שעיר הולך איתו ישר. זה מזכיר לנו גם שהגמרא מספרת לנו גם על רבי פנחס בן יאיר, שאותה פרה שהוא מכר אותה לגוי, והיא באמת עבדה כל הזמן, הגיעה לערב שבת, והפסיקה לעבוד ולא רצתה, וכמה שניסה הגוי הזה, שום דבר לא עזר.

הוא בא לרב, אמר לו, הרב, תשמע, מה מכרת לי? אמר לו, מה מכרתי לך, היא עובדת? הוא אומר לו, כן. הוא אומר לו, כן, אבל שישי-שבתי, לא עבדה. ואז מגיע רבי פנחס ולוחש לה באוזנה, ופתאום היא קמה ומתחילה לעבוד. שואל אותו הגוי, תגיד, מה אמרת לה? איזה דברי כישהו? הוא אומר, לא, לא אמרתי לה כלום. אמרתי לה, כשהיית בחזקתי, אני מחויב לשמור על השביתה שלך. את צריכה פשוט לא לעבוד אתה ובהמתך וכל אשר לך בשישי-שבת.

אבל ברגע שאת לא ברשותי, את לא מחויבת. אומרים חז"ל, כאשר הבין הגוי הזה, התגייר, חזר בתשובה ונעשה יהודי. כמה יש לנו השפעה על הדבר הזה? ולכן הנושא הזה של השעיר בא לאותת לנו. רבותיי, ישנם כוחות טומאה, ישנם כוחות סטרא אחלה, ישנה זוהמת הנחש, היא נמצאת ברשותו של הבורא. אנחנו צריכים לדעת איך לפנות, איך לגשת.

עוד יותר מזה, אומר הבעל שם טוב, יש אנשים שבורחים מן הרע, יש אנשים שעושים רק את הטוב, ויש אנשים שהופכים את הרע לטוב. וזו הדרגה הגדולה ביותר שם. אני חושב, כשאני מסתכל, גם אותו שעיר שהולך לכפר על עם ישראל, שהוא הולך לעזאזל, גם הוא בעל משמעות, זה מה שנגזר עליו. לכן קדושתו היא די די גדולה בנושא של עבודתו של הכהן הגדול.

ובאמת, מי שמעיין קצת יותר פנימה, הרי מה מבקש הכהן הגדול? כל הישיבה שלו וכל העמידה היא בקושי, בקושי, בקושי. אולי רבע שעה, עשרים דקות, פעם אחת בשנה. ואם הוא חושב מחשבה זרה, הוא מת במקום, וקושרים לו שרשרת ברגלו, כי אי אפשר להיכנס לקודש קודשים. ועל מה הוא מבקש? על כלל ישראל. שהשנה הזאת היא משכונה, שתהיה שנה ברוכה בגשמים, שאישה לא תפיל פרי בטנה, תראו דברים כלליים, הכל של כלל ישראל.

ויותר מזה, שלא תישמע בקשתו של אותו אדם שהולך בדרך שייפסק הגשם. כי אותו אדם שהוא נוסע עם החמור, או עם הסוס, או עם הרכב, והרכב שלו פתוח, והוא נוסע כדי להביא את הסחורה שלו, ומתחיל לרדת גשם, הוא פוחד שהסחורה תתקלקל, והוא צריך עכשיו שייפסק הגשם, אז הוא עומד בתפילה, ריבונו של עולם, אני זקוק לך עכשיו להפסיק את הגשם, שלא תשמע את תפילתו.

הכהן הגדול יודע כמה שהתפילה של היהודי הפשוט הזה, שהוא זקוק לה, כי הוא חי לפרנסתו, כמה בעלת משמעות למעלה. ואז הוא אומר שלא תשמע. לפחות לא לאותו זמן, אלא אחר כך. זה למעשה יום הכיפורים. יום הכיפורים בא לכפר עלינו אישית. וכל אחד ואחד צריך להסתכל מה הוא לוקח מיום הכיפורים. מיום הכיפורים הוא צריך לקחת שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.

תראו כמה הדברים שבין אדם לחברו, כמה יש להם משמעות. ובאמת, בהמשך בפרשת קדושים. הפרשה פותחת בנושא מאוד מעניין. ודבר השם אל משה, לאמור, דבר אל כל עדת בני ישראל, ואמרת עליהם, קדושים תהיו, כי קדוש אני השם אלוקיכם. אחד מחכמי הסוד אומר שישנם שלושה סוגי אנשים שבורא עולם מקבל את תפילתם ואומר, ושותף איתם, אומר, אני השם.

יש סוג של אנשים שהם דרגה מאוד מאוד גבוהה, שאני קורא לזה יחידי סגולה. והם מגיעים לרגש של קדושה. מי הם? כנושים תהיו, כי קדוש אני השם אלוקיכם. זאת אומרת, הם רוצים להגיע, מתחברים לבורא עולם, לא שואלים שאלות. כל מה שכתוב הם עושים, זה מה שצריך, איך אומרים, בדרגה או ברמה של אברהם אבינו. והאמין אברהם בשף ויחשביה לא צדקה.

אמונה תמימה, נקייה, של אבותינו, אבות אבותינו, שלא שאלו שאלות, הרב אמר, ככה הלכו. זה נקרא גם קדושה. עכשיו, יש דרגה של קדושה שהתורה אומרת לנו. איש עמו ואביו תיראו, ועד שבתותי תשמורו. אם תקיימו את שתי המצוות האלה, שנמצאים בעשרת הדיברות, כיבוד ההורים, ושבת. אנחנו אומרים, קול דינאתי ושבתה, כאילו לתיר אורתה כולה.

זאת אומרת, כאילו שמע את קול התורה כולה. כי הקול בא משם, כי היא מקור הברכה. אנחנו יודעים בדיוק מה כוחה של השבת. וככן, גם המצווה הזאת של אמו ואביו תיראו. שימו לב, כאן כבר יש יראת כבוד. לא רק לשמוע בקולם, אלא לדעת לכבד, לדעת להוקיר, לדעת להעריך. חכמינו אמרו שמכבד את הוריו בחייו, בחייהם ובמותם. עד כדי כך.

כמה זכות למה שנתנו. אלה שני השותפים מתוך השלושה שהקדוש ברוך הוא נתן אותם. אז הוא אומר, אם אתה מתמקד על כיבוד ההורים והשבת, הגעת לדרגה של קדושה. חכמינו אמרו שיעקב אבינו, בזמן שעמד להיפגש עם עשו ושמע שיש 400 איש שבאים לקראתו, ויירא יעקב וייצר לו. חכמינו אמרו, ויירא יעקב. יעקב אבינו פחד, ממה? איש אמו ואביו תיראו.

עשו הרשע הזה קיים את הנושא הזה של כיבוד ההורים ויעקב לא כיבד, כי הוא היה בחרן במשך עשרים שנה. הוא פחד שזכות כבודה של ההורים תעמוד לו, והוא עלול חלילה להינזק. וייצר לו, שמה כתוב, בגלל שנשא שתי נשים בחייהם ואישה לאחותה לא תיקח, נטרון ערוותה בחייה. כמה הנושא של כיבוד הורים. עד כדי כך, יש אחד מחכמי התלמוד, כששאלו אותו עד היכן מגיע כיבוד ההורים, ואני לא מדבר כרגע על אותו גוי אשקלוני, אלא הוא אמר, כמה שאני אעשה, אוי לי שאני מכאן כיבדתי את הוריי בבגדי צואין, ועשו הרשע כיבד את הוריו בבגדי מלכות.

תראו, עשו הרשע הזה, כמה הנושא הזה של כיבוד ההורים לפני שהיה נכנס, היה מתקלח, מתלבש יפה, כדי לכבד את ההורים. כי זה אחד משלושת השותפים שהקדוש ברוך הוא אותנו. והקדושה ממשיכה, הוא אומר, מהי עוד קדושה? אל תפנו אל האלילים ואלוהים עשך לא תעשו לכם, אני ה' אלוקיכם. לפחות דבר אחד, אל תדמו לגויים, אל תהיו כמוהם, אל תיקחו את כל המנהגים שלהם.

וברגע שאת כל עוד שאתה מתרחק ממנהגי הגויים, הסיכוי שלך לחבור לתורת ישראל הוא מאוד מאוד גדול. כי ברגע שאתה נמצא והתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, חלילה זה עיבוד לדעת. כי אנחנו לצערנו הרב רואים בכל מיני מדינות את כל ההתבוללות הזאת, כמה שהיא קשה, כמה שהיא בעייתית בנושא הזה של חיקוי לגויים. ואנחנו רואים וראינו לצערנו הרב עד השואה הארורה שקלטה מחצית מעם ישראל, שניסו היהודים בכל דרך לראות כדי למצוא חן בעיני הגויים וילמדו מעשיהם.

אנחנו יודעים, שינו את שמם, שינו את מלבושם, שינו את לשונם, כל התחומים האלה, וזה לא עזר. כי הגוי נשאר גוי, ולעולם עשיו שונא ליעקב. לא יעזור לאף אחד שום דבר. והנה, בהמשך נותנת לנו הפרשה מהי קדושה. רבותיי, היא אומרת לנו מהי הדרגה של קדושה. הדבר הראשון אומרת לנו כאן, לא תעשו עוול במשפט, בצדק תשפוט עמיתך. תראו כמה הנושא של משפט צדק, כמה שהשופט הוא שליחו של בורא עולם, הוא נציגו, וחכמינו אמרו.

השופט צריך לדעת תמיד שמתחת לרגלו השמאנית פתחו של גיהינום, מתחת לרגלו הימאנית פתחו של גן עדן. שפט משפט צדק, שותף לבורא. קוראים לו אלוהים! לכן הוא אומר, עד אלוהים יבוא דבר שניהם. זאת אומרת, תראו איזה תואר מקבל השופט שהוא שופט, שופט צדק. לכן, אותם חכמי ישראל שהיו באים לשפוט, כשהיו נכנסים לבית המשפט או לבית הדין, היו שמים את היד על המזוזה ואומרים: יהי רצון שלא תבוא תקלה על ידינו, שנדע לומר שהקדוש ברוך הוא יבטח לנו את המוח ואת השכל כדי שנוכל לומר על הן-הן ועל לאו-לאו, ושלא נביט על אף אחד, לא ליורה מאף אחד, בצדק לשפוט. ולכן, אומר פה בצורה הברורה ביותר, שימו לב, לא תעשו עוול במשפט.

אחר כך יש דבר לא פחות חשוב: לא תלך רכיל בעמך. כל הנושא הזה של לשון הרע, של הרכילות, של קוראים לזה היום, לצערנו הרב, אילו היהודים האלה היו יודעים מה זה עד מדינה שזה נקרא "לא תלך רכיל בעמך". היו פוחדים פחד מוות מזה, לאיפה מגיעים? זה פתח של גיהנום פתוח. ומה גורם הרכיל הזה? גורם לדרגה הבאה: לא תעמוד על דם רעך.

זה עמידה פשוט על הדם. למה? אתה רוצה להציל את עצמך, העיקר שאתה ניצול על גבו של האחר שעבר את העבר. אחר כך, עוד דרגה שהתורה נותנת אותה: לא תשנא את אחיך בלבביך. מה זה לא תשנא את אחיך בלבביך? וכי יהיה שנאה שבלבביך ולא בלבביך. הפחד שלנו הוא לא השונא הגלוי. חז"ל אומרים שמה ההבדל בין פרעה לבין עמלק. זאת אומרת, כך שפרעה, כאשר משה רבנו בא אליו ואומר לו להוציא את עם ישראל, לא ידעתי את השם.

אני לא מכיר את אלוהים. נכון שהוא כופר, אבל הוא לא מכיר את אלוהים. אבל לעומתו עמלק ואתה איה ויגע ולא ירא אלוקים. אני מכיר את אלוהים, אני לא פוחד ממנו. יש הבדל בין אויב גלוי לאויב נסתר. אנחנו על בלעם אומרים לו בלעם הרשע. למה? כי הוא אויב נסתר. לעומת בלק, למשל, הוא אמר את מה שבלבו. לך ערלי את העם הזה. תקלל אותו, אני לא יכול עליו.

אני שונא אותו, אבל זו שנאה נקראת חיצונית כללית. אומרת התורה, לא תשנא את אחיך בלבביך, שיהיה לך אחד בפה ואחד בלב. מזה אתה פוחד. תמיד יש את האימרה הנפוצה שאומרני מאוהביי ומשונאיי ישמר אנוכי. אדם צריך לדעה להבין את זה. עכשיו, הדרגה הנוספת, הוכיח תוכיח את עמיתיך. הרבה פעמים אנחנו רוצים להיות ראש קטן. הבן אדם הזה חטא, לא מעניין אותי, מה אתה רוצה שאני ארצה לו? מה, אני הולך לתקן את כל העולם?

אני, איך אכפת לי שיעשה מה שאתה רוצה? לא. אדרבה ואדרבה. אדם, יש לו מחויבות, זה לא משנה מי הוא. יש לו מחויבות להוכיח את חברו, כמובן, בדרכנו ה"נתיבות שלום", בדרך שלא ייפגע, לא לידע אנשים כדי להלבין את פניו ברבים. אני זוכר, לפני שנתיים הייתי באחד הרשתות, וראיתי יהודי שבא עם הילדים שלו, קנה כמה דברים, והכניס איזה מוצר או שניים לכיסו לתוך המעיל.

ואני עמדתי נבוך, מה לעשות? האם לומר לו, לא לומר לו, אולי הוא יתבייש, אולי ייפגע, ואם אני לא אומר לו, כביכול אני שותף לפשע. ראיתי את הדבר הזה והעלמתי את עיני. ולאחר כך התלבטות כזו קשה, לאחר שהוא שילם בקופה ויצא, והגיע לרכב, והגעתי לשם על הרכב כשהוא היה לבד, עם הילדים רק, ואמרתי לו, שלום לך, יהודי יקר. אומר, שלום, הרב, כן. אמרתי לו, בטעות, כנראה בלבלו אותך ילדים והכניסו לך משהו למעיל, חלילה, אני לא רוצה שיהיה לך לא גניבה ולא גזל.

הוא מסתכל, ותודה רבה, תודה רבה, אני מאוד מודה לך, שבאמת הערת לי את ההערה, חזר חזרה ושילם. אני לא אשכח, ערב יום הכיפורים, הטלפון מצלצל, אומר לי, רציתי לבקש ממך מחילה, - ורציתי להודות לך, ערב יום הכיפורים. אתה לא יודע, זה הדליק לי נורא אדומה, והבנתי בדיוק את השטות ואת הטעות ואת יצר הרע שהובילו אותי, ואני מודה לך על זה שתיקנת אותי. הוכיח, חכמנו אומרים, אדם יוכיח את חברו אפילו מאה פעמים, עד אשר חלילה יצעק עליו או יקלל אותו, ואז הוא כבר את שלא עשה.

יש דרגה נוספת, והיא לא תקום ולא תיטור. מה ההבדל בין נקמה לנטירה? נקמה זה דבר רע. נכון, בגלל שאתה לא עזרת לי, אני גם לא אעזור לך, או אתה לא לווית לי, אני גם לא אלווה לך. זה לא תקום, לא תיטור. אני אזכור את זה, מה שאתה עשית לי רע, ואני אזכיר לך כביכול שאני יותר טוב ממך, הנה, אני משאיל לך או אני מלווה לך, אבל אני לא כמוך, שאתה לא רצית להלוות לי בזמן שביקשתי את ההלוואה.

זאת אומרת, נטירה יש לה משמעות מאוד מאוד גדולה. ורק אם אני אגיע לדרגות האלה, אני מגיע לדרגה של ואהבת לרעך כמוך. אני חושב שרבי עקיבא, גידל דור ישרים מבורך, ולצערנו הרב, האסור הגדול שפקד את תלמידיו בתוך 33 ימים, ועל כך אני בוכייה, ועל זה עם ישראל מתאבל כל שנה מתחילת העומר עד ל"ג בעומר, והוא הבין שיש פה איזו נקודת תורפה.

בנקודת התורפה הוא אמר שחיפשו חז"ל מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ואז רבי עקיבא החליט שהכלל הגדול בתורה הוא למעשה ואהבת לרעך כמוך. פעם אמרתי לרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, כבוד הרב, תגיד, איך אפשר לאהוב אדם שעשה לך את כל הרע במשך חייך? אז אומר לרב שאול, תקשיב, לפחות אל תשנא אותו. כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" חייבים לעבור את כל השלבים שעכשיו אמרתי אותם.

ולכן אנחנו יודעים לגבי הנקודות האלה שחז"ל מביאים לנו, מה זה אהבה. רבותיי, זה לא דבר כזה. כהן, גם בימינו, כשהוא עולה לדוכן, אם יש לו שונא בבית הכנסת, הוא לא יכול לבוא לברך את הקהל. כהן, כדי שלא יתמקד על אדם מסוים, מכסה את פניו. אנחנו גם לא מסתכלים עליו. ומה הוא אומר? "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" לברך את עמו ישראל באהבה.

זה הכלל הגדול שרבי עקיבא אומר אותו. וכאן אני, ברשותכם, מבקש, כדרכנו בקודש, השבת הזאת זו שבת שלישית שנוהגים לקרוא פרקי אבות, ואני רוצה להתמקד, ברשותכם, על קטע אחד קטן, שהוא מתחילה של פרק ג'. ראשית, בן זו, מה אומר? איזה הוא חכם הלומד מכל אדם. איזה הוא עשיר אשמח בחלקו? איזה הוא גיבור אכובש את יצרו? כמובן, לשלושת הדרגות האלה ירמיה הנביא, כאשר העם היה בשפל, ולצערנו הרב זה היה ממש לפני החורבן, במצור, כל הצרות על עם ישראל שעברו על גילוי עריות, על שפיכות דמים, על עבודה זרה.

וירמיהו כותב כנגדם, מעניין מאוד, כה אמר השם, אל יתעלל חכם בחוכמתו. חוכמה אמיתית היא חוכמת התורה. לכן חכמינו אמרו, חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין. הסופר פעם אחת שהיה כומר שידע את התורה על בורייה. ואמרו לגאול מווילנה, שמע, יש לנו עכשיו יהודי שמגיע, הוא רוצה לעשות הדרשה מיוחדת במינה חבל על הזמן הרב, כדאי שתשמע אותו.

הביאו את הכומר הזה מחופש, פעם עמד שעה על הבמה ונתן הדרשה חוצבת להבות. אחרי שהוא סיים, באו לרב ואמרו לו, רב, מה יש לך לומר על הדרשה הזאת? הוא אמר, תגידו לי, מכל היהודים לא מצאתם להביא רק את הגוי הזה? אבל הרב, איך ידעת שהוא גוי? הוא אומר, יהודי, כשהוא מדבר, כל עצמותיי תאמרנה. הוא מזיז את הידיים, מזיז את הראש, מזיז את הרגליים, הוא מתנועע ככה.

הגוי הזה לא זז. מילימטר, עמד כמו פסל, ולכן רק גוי מסוגל לזה. אומר ירמיהו, אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, ואל יתהלל העשיר בעושרו. במה האדם יכול להתהלל? כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי. במה אנחנו משכילים ויודעים את הבורא? הנה, שלוש נקודות. כי אני השם עושה חסד, משפט וצדקה בארץ.

חסד זה לפנים משורת הדין. משפט, אנחנו יודעים, ציון במשפט תיפנה ושווה בצדקה. זה משפט האמת. וצדקה לא צדק. גם צדקה זה מען הצדק, זה לפנים משורת הדין. כי אם באלה חפצתי נאום השם. מעניין מאוד שבנושא הזה, שבן זומא, איזוהו עשיר השמח בחלקו, הגמרה בשבת מביאה דעות שונות לגבי איזוהו עשיר, ומביאה לנו ארבע דעות. הראשונה, של רבי מאיר.

רבי מאיר אומר, איזוהו עשיר, כל מי שיש לו נחת רוח ועושרו. זה לא משנה, יש לך מיליון, יש לך מחצי, יש לך רגע שיש לך נחת רוח במה שאתה עושה ואתה נהנה. חכמינו אמרו שרבי מאיראה לבלר וחכמים למעשה התפללו שאותם סופרי סתא, אותם לבלרים, לא יתעשרו. שאם הם יתעשרו, יפסיקו לכתוב. לכן רבי עקיבא אמר לו, מלאכת שמים אתה עושה.

אז הוא אמר, כל מי שיש לו נחת רוח, יש לי נחת רוח, אני נהנה מזה, כיף לי בזה, אני באמת מיישם, אני מנסה לסייע לאחרים, זה עשיר. למעשה, רבי טרפון, שהיה בנם של עשירים, מיליארדרים, הוא אמר, כי זה מה שהוא ראה, איזה הוא עשיר, כל מי שיש לו מהכרמים ומהשדות ומהעבדים שעובדים בהם. זאת אומרת, עושר נמדד, ברמה כלכלית, מה יש לך בבנק ואיך מסתכלים עליך בנושא הזה.

רבי עקיבא, שמדבר מנבחי נשמתו, אומר, איזה הוא עשיר, כל שיש לו יישנה במעשי. כי הוא יודע שבזכות אשתו הוא הגיע לאותה דרגה ולאותו מעמד, לדרגות הגבוהות ביותר. רבי יוסי אומר, כל שיש לו בית כיסא סמוך לשולחנו, פעם שאלתי את הרבי אליהו, מה קרה? למה רבי יוסי אומר כך? אומר שרבי יוסי היה לו חולה מעין, ולא רצה לפספס את לימוד התורה.

היה נכנס, ועד שהיה מגיע לשירותים, בית הכיסא היה רחוק, זה היה בזבוז של זמן. שמעתי פעם מאשתו של הבבא סאלי, זכר צדיק וקדוש לברכה, שכשהיה נכנס לשירותים, מהר מאוד היה חוזר, גם הוא היה לא חולה מעין. אז אומרת לו, הרב, מה קרה? רק הספקת? עוד לא הספקת? תנוח קצת, תעשה את מה שאתה צריך. הוא אומר לו, לא, לא, אני פוחד שאני אשמע כל משיח ואני לא אהיה מוכן וערוך.

קם בה כוחה של אמונה בנושא הזה. ולכן אומר כל מי שיש לו בית קול אחד, מדבר מנבחי נשמתו. בסיום, עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דען מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד דין וחשבון. הוא אומר, מאין באת? טיפס רוחה. לאן אתה הולך? למקום עפרי מוות עולה. לפני מי אתה עתיד ייתן דין וחשבון?

לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא. שלושת הדרגות האלה, או הראיות האלה, באים כאן כביכול להראות, מבחינם, על פניו, שפלותו של האדם. אל תתגאה. תראה, ממה באת? מי אתה בכלל? מטיפס רוחה. לאן אתה הולך כשאדם מסתכל לעפר עם מוות עולה? באת ערום, ואתה חוזר ערום. באת מעפר, ואתה חוזר לעפר, ואז אדם יורד בגאווה שלו ומגיע לדרגת הענווה.

ולדעת כמובן שיש דין ויש דיין. מאידך, לעניות דעתי, היא הנותנת. אני חושב, כשאדם מסתכל על שלושת הדברים האלה, הוא רואה את גדולתו של הבורא, שמטיפס רוחה מגיע אדם ענק וגדול, ואיך אומרים? ממשיך, והופך להיות שותף לבורא ושותף לבריאה, כמו חכמי ישראל, גדולי העולם שלנו, שממש קוראים להם איש האלוקים. ממה בא? מטיפס רוחה.

ולאן הוא הולך? לכאן, נכון, הם קוראים מוות עליה. אבל מי שמאמין שיש תחיית המתים, ומי שמאמין שהוא חוזר ליסוד שלו, הגוף הלך, אבל נשמתו מתהלכת בתוכנו, וצדיקים במיטתם קרויים חיים. תראו איזו דרגה גבוהה לאותו צדיק, ואנחנו היום אלפי שנים מזכירים את אותם ענקי הדורות, כמו רבי מאיר, רבי עקיבא, רבי שמעון, ועוד ועוד ועוד וכולי וכולי.

אז למרות שהם הלכו, לאן אתה הולך? למקום העפר עם מוות עולה, נכון, אבל הנפש ומה שהשאירו כאן, מוביל אותנו לאורך כל הדרך. ולפני מי אתה עתיד דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים. נכון, לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה בן חורין להיפטר ממנה. וכשאתה עשית, אמר פעם יהודי שמאוד הערכתי, הרב חנן פורת, הוא אמר, אל תכתבו על המצבה שלי שאני צדיק.

תכתבו, השתדלתי להיות צדיק. כשאדם עושה את ההשתדלות, אז בורא עולם מסייע בעדו מלמעלה. היא רצון שמלא משולת לבנו, לבכם, לטובה ולברכה, לששון ושמחה, ומימי האבילות האלה, הקדוש ברוך הוא ודאי, ירא בעוניינו, בריבה ריבנו ומהר לגאולנו, אמן ואמן. תודה רבה.