אותות של גאולה

תמלול השיעור

וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו היקרים, בקראת השם עליכם ויאסר מעליכם כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אדוני רופאיך, פרשת בוא, סוף הדרך למעשה לקראת היציאה מעבדות לחירות. כנראה שהרגעים האלה והזמנים האלה הם קשים מנשוא. המעבר מגולה לגאולה כנראה שזה לא מעבר קל. ופרשת בוא, פעם ראשונה. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו: בוא אל פרעה.

כאשר בתחילה אמר לו: לך אל פרעה. חז"ל מסבירים שמשה רבנו, כשראה את העוצמה של הלב של פרעה, ויכבד לפרעה, ויכבד לפרעה את העוצמה, את הנחישות שלו, שזה לימוד לדורות. אז משה רבנו אומר: שמע, עם כל הכבוד, זה לא הולך. אז הקדוש ברוך הוא אומר לו: בוא אל פרעה. אני בא איתך. למה אל תלאג? כי הפעם אני הכבדתי את ליבו. לא יעזור עכשיו שום דבר. יש.

לאדם חופש הבחירה עד גבול מסוים. לקדוש ברוך הוא, כאשר ברא את האדם, נתן בידו את הכול. אבל יש גם מגבלות מסוימות, כי אחרת היה מחריף את העולם. כשזה חכמים הם כתבו, כתבו שלב מלך ביד ה'. כי הוא צריך לנהל אומה, צריך לנהל מדינה, צריך לנהל עם, הקדוש ברוך הוא צריך לנווט אותו, כי אחרת זה לא ילך בצורה כזאת. ולכן משה הולך ומגיע ולקראת הסוף כבר שבע מכות קיבל והאיש הזה עומד במרדו.

כמה כוח, כמה עוצמה יש לאיש הזה בכוח הטומאה. כמה כוח הטומאה יכולה להשפיע ולשלוט באדם. אמר פעם הבעל שם טוב, הרב שלום, למדתי לעבוד את בוראי מהדרך שבה הגנב עובד. אומר הגנב, הוא עושה את כל המאמצים והתוכניות לפרטי פרטים כדי שלא ייתפס. וגם אם עשה את כל הפרטים האלה ונתפס, הוא לא מתייאש. אפילו אם הוא נכנס לבית הסוהר, הוא עוד פעם מתכנן, עוד פעם כדי לא להיתפס.

והוא סוף סוף הוא לא נתפס, והוא מגיע לכספת. ואת כל המפתחות לא פותחים. הוא עושה הכל ופורץ כדי להגיע ליעד שלו. הוא אומר ככה, אני צריך לעבוד את בוראי. הולך, עוד קשיים, עוד זה, מנסה אותי, עוד ניסיונות, עוד זה. אסור להתייאש עד שאני אגיע למטרה לפתוח את הכספת של בורא עולם כדי לשרת אותו באהבה וביראה. משה רבנו מגיע, ופרעה, עכשיו בחוכמתו ובעורמתו, אומר לו, שמע, מי ואני ההולכים?

בוא תגיד לי מי ומי. המטרה שלו והכוונה שלו, של פרעה, שילכו, כמו שהוא אמר, לחונה הגברים, לכו הזקנים, תשאירו לי פה את הנוער, אני כבר אעשה מהם כולם מצרים, ויתערבו בגויים ולמדו מעשיהם. הנה, זו פעם ראשונה שמשה רבנו מקדים את הנוער לזקנים, ואומר לו, בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובנותינו, כי חג השם לנו. מתי יש לנו חג?

כאשר בנערינו ובזקנינו נלך. אם אנחנו הולכים ביחד, מחברים את הנוער עם הזקנים, בית הזקנים עם הנוער זה חיבור של שרשרת הדורות, זה נקרא חג השם לנו. מסופר על רב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, שפעם היה בספרד, קיבלו אותו בצורה מכובדת, הקהילה היהודית, והוא הוזמן בערב לבית הכנסת הגדול. בית כנסת מפואר, כל מיני תאורה כל כך גדולה, והגיעו כל היהודים שבאזור.

והרב מסתכל, מסתכל, ואומר: רבותיי, חושך בעולם! אמרו לו: רב, הדלקנו את כל האורות, תראה איזה לוסטרות ענקיות, תראה מה שקורה פה בבית הכנסת, זה אפילו בכיפור אנחנו לא מדליקים את כל זה. אמר להם: חושך! בא אליו הרב של הקהילה, אמר: תגיד, הרב, מה הכוונה של רבנו? אמר לו: אני לא רואה צעירים, אני לא רואה נוער, כי אם אין צעירים, נגמר העסק.

איפה נראה ההמשך שלכם? התחיל לגמגם יושב-ראש הקהילה. כשאין נוער, אין סיכוי לזקנים, כשאין זקנים, גם הנוער לא יכול ללמוד. אמר פעם אחת מחכמי הסוד, ואמר כך, זקנים, בלי נערים זה בית אבות, נוער בלי זקנים זה בית יתומים. צריכים פשוט לדעת איך לחבר את הדורות. ולכן הוא אומר לו: עכשיו צריכים כולנו לצאת, אין שום הבדל, כולנו ביחד.

והנה, אחת הנקודות הכי קשה שלדעתי עמד בהן משה רבנו, ועכשיו אני מבין הרבה יותר למה הוא ביקש שהקדוש ברוך הוא יבוא איתו אישית, וזה המכה הכי כואבת, מכת החושך. ובמכת החושך כתוב "ויאפ משה את ידו על השמיים", חושך אפלה במצרים, חולרת מצרים, "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים". אז קודם כול יש הסבר מאוד יפה.

רבותיי, כשיש, כשלא רואים איש את אחיו, כשאדם לא מסתכל על חברו, חושך אפלה לכל העם הזה, לכל הדור. צריכים לדעת כדי שיהיה לנו אור במושבותם, להיות ביחד. ולכן, במכת החושך, לצערנו הרב, זו כנראה מכה גלותית שפוגעת בנו עד הדורות האלה, שהיהודים ברגע שמופסק העינוי, מופסקים האינקוויזיציות, המגבלות, חושבים שהנה, אנחנו עכשיו, טוב לנו כאן, יש פה כנראה ממשלה ומנהיגות טובה לעם היהודי, כדאי לנו ככה, להישאר.

חזר מסבירים, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים אחד מחמש. תארו לעצמכם, השאר שלא רצו לצאת, מתו בשלושת ימי החושך. חישוב פשוט שאני רואה אותו, זה כמה עשרות מיליונים. אם בעם ישראל יצאו 600,000 רגליים, ולכל אחד נניח אישה אחת, זה מיליון ומאתיים. אני לא מדבר על 20 ילדים, על חמישה, שישה. זה בסביבות 6-7 מיליון איש שיצאו ממצרים.

זה רק חמישית. תכפילו שישה מיליון כפול ארבע, עשרים וכמה מיליון, אני חושב שזאת הייתה השואה הגדולה ביותר, שאנחנו לא שמים אליה לב שהייתה במצרים. למה? כי טוב לנו, מצרים. אנחנו לא רוצים לצאת. אז כדי שלא יראו המצרים את הדבר הזה, הקדוש ברוך הוא הביא את מכת החושך כדי שיוכלו גם היהודים לקבור את מתיהם בלי שירגישו הגויים בנושא הזה.

ובאמת, המכה העשירית זו המכה למעשה שהייתה צריכה להיות המכה הראשונה. כי הקדוש ברוך הוא, כשאמר לו למשה, לכה אל פרעה תגיד לו, שלח את עמי ויעבדוני, אם אינך משלח, הנה אנכי הורגת בנך בכורך. זאת אומרת, המכה העשירית היא המכה שהייתה אמורה להוציא את בני ישראל ממצרים. המכות שקדמו לה, תשעת המכות שקדמו, הם קדמו כדי להגיע לדרגה הזאת, לבשלות, שפרעה יבוא הוא בעצמו ויגיד, קומו, צאו מתוך העמי, אני משחרר אתכם ולא כבורחים.

ולכן, משה רבנו, כשאמר לו צאו כמה, אמרו לו צאו מתוך הענונה, לא, לא, לא, לא. ויהי בעצם היום הזה הוציא השמד בני ישראל ממצרים. אנחנו יוצאים ביום, יוצאים בנערינו ובזקנינו, בצורה הכי מכובדת, שאתה משחרר אותנו, ולא כבורחים, אלא בדרך המכובדת ובצורה הטובה ביותר. כמובן, יש הסבר מאוד נפלא, שלפני מכת הבכורות, משה רבנו אומר לי, ריבונו של עולם, עם ישראל טבוע, שקוע, במ"ט שערי טומאה, ובעיקר, בעיקר, באלוהיהם של מצרים.

מה עושים? אמר לו הקדוש ברוך הוא, בוא נתחיל להוציא את אלוהיהם של מצרים מתוך בני ישראל. ואז הוא בא ואמר, ויקחו להם איש אצל בית אבו, אצל הבית. אפילו משה רבנו התפלא, הן נזבח את תועבת מצרים ולא יסכילונו. אמרתי פעם למישהו, תאר לעצמך, אם יש לך אומץ לגשת לקחת ספר קוראן ולהגיע בנצרת או באחד הכפרים ולשרוף אותו.

הוא אומר, לא, חס ושלום. אומר, אתה יודע מה זה? זה פשוט תשרפו גם אותי איתו. אמרתי, תאר לעצמך במצרים, בעולם העבדים. בא משה רבנו ואומר להם, כל אחד ואחד לוקח שאה, שזה העבודה האלילית של המצרים. ולא רק זה, לקשור אותו לקרעי המיטה במשך שלושה ימים. בכל המטרי המטרה אחת, להוציא את האמונה התפלה הזאת באלוהי מצרים.

כתוב, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אלינו. תארו לעצמכם, אדם שמאמין כל הזמן שעשה הזה, שהקבר הזה מסייע בעדו, ועוזר לו, מבקש ומתחנן לפניו ומתפלל אליו, היינו קשור לידו. תארו לעצמכם, כל הזמן הוא רק ככה גועה, הבן-אדם נבהל. שלושה ימים עד שראו בעצמם שאין בו ממש. ויתרה מכך, אתם לוקחים אותו ועושים אותו על האש, כרוע על קרבה, על קרבו.

ומה קורה? תארו לעצמכם, כל מצרים הופכת להיות מנגלים על האש. ומעבר לזה, שיא השיאים, לקחת את הדם שלו ולהניח אותו על המזוזות בכניסות לכל הבית, כדי שלא יבוא המלאך המשחית לבוא לנגוב אל בתיכם. חז"ל מסבירים שבמכת הבכורות העשירו בני ישראל. מדוע? המסרים כבר פוחדים מהיהודים. אמרו להם, מה קרה, לא מספיק, תראו איזה חוצפה.

אתם לוקחים את השיא, קושבים אותו, עושים אותו על האש, כדי שאנחנו נראה ככה בעינינו. ועוד יותר, אתם לוקחים את הדם ושמים אותו בכניסה, בפתח הבית. למה? כי מחר והלילה יבוא המלאך המשחית, יעבור דרככם, את הבכורים שלכם הוא יהרוג. את הבכורים שלנו הוא יפסח עליהם ולא יהרוג. כל אימא מצרייה כבר מאמינה באשם כבר, כי היא ראתה את כל המכות, יש שם מכות, והיא פוחדת על הבן שלה.

והיא באה לשכנה היהודייה ואומרת לה, תעשי לי טובה. הלילה תני לבן שלי לשכב אצלך. היא אומרת לה, מה זאת אומרת? לשכב אצלי? אין שום בעיה, בביתנו אין סכום מסוים, מכובד, והוא יישן אצלנו. מה סכום מסוים? כולה לישון לילה? לא, לא, לא, זה מה שיש. בלית ברירה, בדיוק כשמתחיל להחשיך, כל הילדים הבכורים של המצרים, איפה הלכו לישון? בבתים של היהודים.

כולם. ברגע שהלכו לישון אצל המצרים, פרעה גם עכשיו מאמין שהיא צריכה להיות מכת מצרים, מכת בכורות. אבל הוא יודע שאותו הקדוש ברוך הוא לא הרוג, כדי להראות לו, "למען הראותך", הראותי ככה, את כל נפלאותי בקרבו. מה הוא עושה? פרעה לוקח את הבן שלו, הבכור, שם אותו על כיסאו, מניח לו כתר, הוא והשרים והיועצים שלו, ואומר, יחי המלך חדש.

העניף שהוא ימות והבן שלו יחיה. הכול טוב ויפה. יש דרך שנייה שחז"ל מסבירים, כשבאו הבכורים לפרעה, אמרו, תשמע, אנחנו לא רוצים למות. שחרי את האנשים, אתה תרם תדע כי עבדה מצרים. הוא אמר להם, בשום פנים, כי השם החמיט לי שום דת, אין דבר כזה. עד הסוף אני הולך. תראו איזו עקשנות, איזה קושי. ופרצה מלחמה בין הבכורים לבין החיילים של פרעה, שנאמר, למכה מצרים בבכוריהם.

זאת אומרת, הבכורים שלהם נלחמו במצרים. זה לא עזר. והנה, כחצות לילה, יורד המלאך. יורד המלאך ועובר בין הבתים של המצרים, ואין כלום. עולה למעלה, אומר, ריבונו של עולם, אין קליינטים, איפה שלחת אותי? אין, אין בכורים. עברתי דרך כל בתי מצרים. והנה, בורא עולם בכבודו ובעצמו יורד למצרים, נכנס לבתים של היהודים, ושם הוא בוחן והורג את הבכורים של המצרים ואת הבכורי היהודים משאיר. כתוב, ועברתי בארץ מצרים.

אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, במכה את הבכורות, וירד בכבודו, וכתוב שם, אין בית אשר אין שם מת. לא כתוב אין בית מצרי, אלא אין בית אשר אין שם מת. זאת אומרת, בתוך הבתים של היהודים שהסתתרו שם הבכורים, שם מתו הבכורי מצרים. יתרה מכך, אומרים חז"ל שגם יהודים מעם ישראל, שהיו אמורים באותו ערב למות מיתה רגילה, הגיע זמנם להיפטר מן העולם.

באותו לילה הם לא מתו. כדי שלא יאמרו המצרים, הנה, יש גם יהודים שמתו. כתוב, בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל. זאת אומרת, פה גם הבתים האלה. עכשיו, פרעה החכמולוג חשב שהוא יציל את הבן שלו. כתוב שם בצורה הברורה ביותר, רבותיי, הנה. ותהי צעקה גדולה, הנה. ויקום בקרן, הנה. ויהי בחצות הלילה, והשם יכה כל בכור בארץ מצרים, בכור פרעה ישובר, מבכור פרעה היושב על כיסאו.

זה אותו פרעה שהושיב את הבן שלו. והמליך אותו, אומר לו, הקדוש ברוך הוא לא היה זוכר כלום, אני מבחין, אני יודע מה שקורה. על כיסאו, עד בכור השביעי, בכל בכור בהמה. זאת אומרת, אנחנו רואים כאן את אבי אבות הניסים הגדולים, שאנחנו מזכירים את זה, די כל שנה בליל הסדר, ובכלל, כל הנושא של יציאת מצרים, נמשכת עד ימינו אנו.

ממשיכים וממשיכים, והיא כמצת חמרת מצרים, אראנו נפלאות. כאן ראויות לשבח נשות ישראל, הנשים הצדקניות שלא היססו. ברגע שמשה רבנו נתן הוראה, לא שאלו שאלות בכלל. ויסעו בני סמר המסס. עכשיו הם הולכים. ויופעו את הבצק כי יוצאו מסם עוגות מצוק כי גורשו ממנו ולא יכלו להתמהמה, וגם צעדה לא עשו להם. הם יכלו להגיד למשה רבנו, משה רבנו, 400 שנה המתנו, עוד שעה עד שיחמיץ הבצק, צריכים לזוז קדימה.

אמרו חז"ל שכל יהודי ויהודי צריך ללמוד כלל מהנושא הזה, מבנות ישראל, ויצאת ממצרים. מצווה באה לידך, אל תחמיץנה. אל תגיד, עוד מאוחר, יותר מכל, אחר כך זה. לא, יש לך עכשיו הזדמנות, אתה לא יודע. אם המצווה תחזור, אם לא, אם תוכל לעשות את הפעם אחרת. יש לך כרגע הזדמנות, אל תעשה. יותר מזה. אנחנו מהמילה חמץ, יש הבדל בין המצה, כי מצות עוגות מצות, לבין החמץ.

רבותיי, מצה זה מציאות. חמץ זה בלוף. לקחים קצת בצק, ופתאום זה הופך להיות לחם כזה גדול. אבל מצה, מה שיש לך בבצק תעשה. תתמודד עם המציאות. ולכן, הם לא שאלו את משה רבנו, ריבונו של עולם, משה רבנו היקר, תגיד, מה אנחנו עושים? יש לנו תינוקות, נשים בהיריון, זקנים, חולים, מה קורה? הם לא שאלו. הם המשיכו והלכו, גם פסיע, גם עיוור, אתה יודע, הרה ויולדת, ככה אומר הנביא.

ולכן, ירמיה, שהוא דווקא נביא הזעם, פה הוא משבח את הנשים. הוא אומר, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת קילולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. הם הלכו והגיעו. זה נשים הצדקניות שבזכותן עם ישראל יצא ממצרים. הנושא הזה של חג הפסח, הנושא הזה של אכילת המצה, זה הסמל, זו הסתפקות במועט. כפי שציינו, אחד מבעלי החיים שזוכה לקדושה מיוחדת, פטר רחם, זה החמור.

כתוב וכל בכור בניך תבדה וכולי, וכל פטר חמור תבדה בשה, ואם לא תבדה וערבתו. כל בכור בניך אדם בבניך תבדה. הנושא הזה של הפדיון, הנושא הזה של הקדושה שניתנת לראשון, יש לה משמעות. יש לה משמעות כהכרת הטוב של אותו אדם, שנעשה אבא, לאותה אישה שהיא אימא עכשיו, שהיא הייתה שותפה לבורא ולבריאה, ולכן הקדוש ברוך הוא נותן קדושה מיוחדת.

הוא מחבר אותה, אם עושים קדושה-קדושה לכהנים, אז היו באמת, גם היום, הנושא הזה של ילד ראשון שנולד בלידה רגילה, כמובן פודים אותו אצל הכהן. אגב, דורשי רשומות אומרים שאין דבר דלא רמיז באורייתא, אז אומרים שהמילה בראשית מרמזת על פדיון הבן, כי בראשית כותבים ב' ר' א', ש', י' ת', בן ראשון, אחר שלושים יום תפדה. תראו כמה חז"ל אין דבר שלא התעמקו בו, ולא מצאו בו רמז לאורח החיים שלנו.

הנקודה האחרונה שמוזכרת לנו בפרשה לפני היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, כאשר כולם מתחילים לצאת, הקדוש ברוך הוא נותן לעם ישראל אות נוסף, כי שלושה אותות הקדוש ברוך הוא נתן לעם. האות הראשון, למעשה אות ברית המילה, אות היא ביני וביניכם, ברית המילה, שנתן עם היהודי הראשון, עם אברהם אבינו. האות השני זה, והיה לאות יעלייתך ולטוטפות ביניניך.

הנושא הזה של קשר התפילין. היום, בתקופה שלנו, כשאנחנו עוסקים בקורונה, כולם מלמדים בזום ולומדים בזה, וכל אחד אומר לו, תן לי קישור. אמרתי פעם באחד השיחות לבני נוער חילוני לגמרי, אבל אלה עם ישראל ואני אוהב אותם, ואמרתי להם, שמעתם פעם על חברת תקשורת חדשה? לא. אנחנו מכירים כמה חברות, ואמרתי להם, יש חברת תקשורת חדשה, הייתה ישנה, עכשיו היא מתחדשת, ולא משלמים כלום, פטורים מתשלום חודשי.

אמרו לי, מה זה? אמרתי, רבותיי, תפיליפון. תפיליפון? אמרתי, כן. בבוקר מתעוררים, יוצרים קשר עם בורא עולם, כמו שיש לכם שבעה מספרים בפלאפון, יש שבעה סיבובים, אתם סובבים על היד ועל הראש, לחבר את המוח עם היד, והיה להיות עדך לטוטפות בין עיניך. יצרת קשר עם בורא עולם, אמרת לו, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד, ועשית את כל היום, אתה כבר יצרת קשר.

הפלאפון, הטפיליפון הזה, ילווה אותך כל היום. כמובן שהם צחקו, אני לא אשכח. למחרת בבוקר אני פה בבית הכנסת, והנה הגבאי, אומר לרב שאולי, יש איזה יצור משונה בחוץ. אני יוצא ואני רואה בחור, כמובן, אתם יודעים את הגלוחי ראש האלה, שיש להם את ה... בראש, כמו מטאטא צבעוני. אמרתי לו, בבקשה, כן. הוא אומר לי, הרב, אתה אתמול דיברת על הטפיליפון.

הנה, הבאתי את הטפיליפון שלי, שהנחתי אותו פעם אחת בבר מצווה. אני רוצה, תלמד אותי איך ליצור קשר עם הטפיליפון. זה כל כך ריגש אותי. ישבתי והסברתי לו, מניחים, ואני רוצה לומר לכם, באחד הימים פגשתי אותו באיזה מקום, הרב שאול. אמרתי לו, כן. הוא אומר לי, אל תשאל, הטפיליפון עובד לאונסטופ. כל בוקר אין שבע, שבעה ימים בשבוע.

בא אליי מישהו ואומר לו, תגיד לו, שבשבת לא מניחים תפילות? לא, לא. שימשיך להניח עד שהוא יגיע באמת לרוויה, וידע שגם בשבת ובחגים ובחול המועד לא מניחים תפילין. והיה להיות על יד חול זיכרון בין עיניך. זה היד. דווקא איפה חז"ל אומרים לנו, נניח תפילין? ידך, יד קהה, ביד החלשה. כנגד, דבר אחד פשוט. אם שמתם לב, בפרשיות האלה של הגאולה, יש לנו שלושה סוגי ידיים.

יש היד החזקה, כי ביד חזקה יגרה שם בארצו, שילחים בארצו. יש ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שימו לב, דרגה שנייה. ויש את "וירא השם", את היד הגדולה אשר עשה השם במצרים. יד גדולה. זאת אומרת, יש לנו חזקה, רמה וגדולה. זה דרגות, דרגות, דרגות. בן איש חי עליו השלום אומר שבעשרת המכות, מדוע לא הוזכרו בשירת הים? אז הוא אומר כך, שבעשרת המכות הוזכרו המכה הראשונה והמכה האחרונה.

מהי המכה הראשונה? וירא ישראל את היד הגדולה של עשה השם במצרים. איזו יד של בתייו בת פרעה שהיא נתארכה ומשתה את תיבתו של משה. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, זה כביכול הנס האחרון שהיה לאחר יציאתם ממצרים. אני חושב שהחיבור הזה של המחשבה עם העשייה, כל יהודי צריך להבין את זה. רבות מחשבות בלב איש, והארצת השם יתקום.

זו הסיבה גם שבתפילין של ראש ארבעה בתים מחולקים. בתפילין של יד, ארבעת הפרשיות נמצאים ביחד. הרבה פעמים חושבים הרבה מחשבות. אנחנו צריכים פשוט לדעת ולהבין. כשאדם מניח תפילין, המחשבה שלו מתווסתת, האמונה שלו גדלה, בא אליי פעם יהודי לשיעור, אמר לי, רב שאולי, תשמע, כל הכדורים שאני מקבל והתרופות על כאבי הראש האלה לא פוסקים ממני שום גבר לא עזר.

שאלתי אותו שאלה פשוטה: מתי הפעם האחרונה הנחת תפילין? הוא אומר לי בבר מצווה לפני 30 שנה. אמרתי לו, תשמע, אני יכול רק לומר לך דבר אחד: ברגע שאתה מניח תפילין, אתה משעבד את המוח, אתה משעבד את הלב, ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. המוח מתווסת, הוא יעביר את הבריאות ואת הארוחה למקום. אמרתי לו, תנסה. אני רוצה רק לומר לכם, בצורה הברורה ביותר, אחרי שבועיים בא הוא אומר לי, שמע, מי יכול עליכם, אתם היהודים? אמרתי לו, למה?

הוא אומר לי, תרופת הפלא עובדת נונסטופ. היום אני מבין הרבה יותר כמה זכויות יש לרבי מלובביץ', זכר צדיק וקדוש לברכה, שמפיץ את כל השליחים שלו ממקום למקום כדי לבקש בסך הכול מה? שיהודי ייצור את הקשר עם בוראו. ועומדים בכל מיני צוותים, תגיד, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד. זה כוחו של העם הזה, כוחו הזה. והיה להיות על ידך, טבות בין עיניך.

היד הרכה, היד הכאה, היד החלשה. הידיים החזקות אצל בורא עולם. מתי? התייצבו וראו את ישועת השם. שיהיה רצון, בעזרת השם, שישועת השם, בעזרת השם, תלווה אותנו לדורי דורות. ונמשיך, בעזרת השם, איך אומרים? איש את רעהו יעזורו, אולי אחיו יאמר חזק, ונסיר מאיתנו צנעת החינם ונחליף אותה באהבת חינם. אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום.