סבלנות לגאולה

תמלול השיעור

, בכל צופינו היקרים ברכת השם עליכם, שם עליכם יחיו פרשת ואירע. למעשה המשך של פרשת שמות, תחילתה של הגאולה לא קלה. היום אנחנו מבינים יותר כמה זמן לוקח, כמה סבלנות וסובלנות כדי שנוכל לעבור מהגולה לגאולה. וכאן, דווקא בפרשה הזאת, רואים את ההבדל בין ראייתו של האדם לראייתו של הבורא. משה רבנו, כפי שציינו, מנהיג בעל כורחו, יוצא לשליחות שלו כדי לגאול את ישראל, להוציא אותה ממצרים, מכור הברזל, מאותה עבדות קשה שכבר שקועים בה, ואין להם לא אוויר ולא סבלנות ולא סובלנות כדי למרוח את הדברים, אלא תן להם רק לצאת מתוך הבעיה הקרדינלית שהם נמצאים בה.

לכן, כשהוא ראה, משה רבנו, את הסירוב הראשון של פרעה, הוא בא לקדוש ברוך הוא אומר, ריבונו של עולם, למה זה השלחתני? מאז באתי אל פרעה דיבר שמך ירה לעם הזה והתעצל לו, הצלת את עמך ישראל. אבל משה יקר, הקדוש ברוך הוא אמר לך בצורה ברורה ביותר. שתגובתו של פרעה לא תהיה קלה. תגובתו של פרעה תהיה אפילו מבזה, אבל קצת סבלנות ואורך רוח, והדברים יסתדרו.

אבל סנגורם של ישראל, הראייה מאמנה, קשה לו לראות שבגללו כביכול העם סובל, שבגללו כביכול תכבד על עבודה על הנשים ואל ישעו בה בדברי שקל. המטרה שלו הייתה אחת, אומר ריבונו של עולם, אני מוכן ללכת לשליחות, אני מוכן לעשות, אחרי שכבר העלצת אותי ואני יודע בדיוק את גודל השעה, אבל אני לא רוצה להיות שליח לדבר עבירה.

אני לא רוצה שבגללי העם יסבול, והקב"ה אומר לו, אתה תראה, אלא הוא מביא לו את הדוגמה ואת ההבדל בין האבות לבינו. והערה אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב ושמי השם לא נודעתי להם. כשההתגלות שלי הייתה לאבות, הם לא היססו, לא ערערו, הלכו תמיד קדימה וישר, וזה לא משנה, זה מתחיל באברהם, ומסתיים ביעקב אבינו. לא התווכחו. הלכו תמיד קדימה, כי ידעו בדיוק למה הם הולכים.

ואכן, יש הבדל אחד. אצל האבות זה למעשה יחידים. מי יכול היום להגיע לדרגה של האבות? אנחנו תמיד אומרים, יהיה אדוני אלינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. אבות זה לא קל להיות. אבל משה רבינו עכשיו, לפניו עומדת בעיה מאוד קשה. מה עומד לפניו? עם שלם. ועם שלם על כל מפלגותיו, וכל דעותיו, וכל בעיותיו, ואנחנו יודעים בדיוק, וזה התחיל מההתחלה.

מי שם לך לאיש שר ושופט עלינו? וכבר בתחילת הדרך הוא כבר יודע בדיוק למה הוא מצפה. הדרך היא בכלל לא חלקה. מלאה מהמורות. ואז בורא עולם עכשיו מתחיל, אומר לו, כרגע בואו נתחיל לנוע, להניע את הרכבת, ואף אחד לא יעצור אותה. לא פרעה, לא עבדיו, לא אלה שמתנגדים בתוך בני ישראל, מתחילים לרוץ. המטרה העיקרית של משה רבינו עכשיו בדהירה היא קודם כל להראות לעולם כולו שיש דין ויש דיין ויש בורא לעולם.

את זה הוא צריך להוכיח, למי? לפרעה הקודם. כי פרעה היו לו כוחות, איך אומרים, על-טבעיים, "לי יאורי ואני עשיתי, עשה עצמו אלוה". ועד כדי כך שכבר כל מצרים, וגם עם ישראל, סוגדים לו. הוא צריך קודם כל להוריד את זה מהם כדי שפרעה ידע שהוא סך הכול בן אדם ולא אלוה. הצד השני שצריך להיות, או הצעד השני שהמצרים יאמינו, שכתוב שם, אנחנו, אני ועמי הרשעים וה' הצדיק.

והדבר השלישי הקשה ביותר, שבני ישראל יאמינו. ומשה רבנו אומר, הן בני ישראל לא יאמינו לי ואיך אשמעני פרעה ואני ערן שפתיי. הבעיה של משה רבנו זה לא פרעה וזה לא ולא עבדה ולא המצרים, אלא עם ישראל. הוא אומר, ריבונו של עולם, מה יהיה אם פרעה יבוא ויאמר לי, אתה יודע מה? אתה רוצה לשחרר את עם ישראל, בבקשה. הנה, אני מתיר לך שילכו.

הם לא ירצו לצאת, ואני ערן שפתיי, אם לא תהיה לי דיבור, לא יהיה לי מה להגיב לו. לא ארוך שפתיים שאני מגמגם, אלא זאת תהיה לי בכלל תשובה בפניו, מה אני אומר לו? והקדוש ברוך הוא מסביר לו שכנראה גם העם וגם פרעה וגם עבדיו וגם מצרים, המנוע שצריך להניע את כל המערכת הזאת של הגאולה, כנראה לא ילך בשפה, ילך בכוח. ופה, אתה נותן את המכות שאני מבקש ממך, וכאן למעשה מתחיל השער של הגאולה הראשון.

האמת היא שכל הזמן חשבתי שיש לנו את אסורת מכות מצרים, ובהן מתחילים. אבל את המכה הראשונה התחיל משה רבנו במצרים. וירא איש מצרי מכה איש עברי, ואז ויכתא מצרי ויכתאו בחום. זו המכה הראשונה שהתחילה. ולמה הוא עשה את זה? פה הוא רצה להוכיח ולתת הבחנה מאוחדת בין עם ישראל לבין המצרים. פה נוצר עם, עם שונה מהמצרים, עם שלא בא לדכות את האדם, לקחת את חירותו, לקחת את נפשו ואת נשמתו, ופשוט להוריד אותו ולהוריד ממנו את צלם אלוהים ברא, את האדם.

ולכן, שם התחילה המכה. וכאן מתחילים למעשה לשונות הגאולה. ולשונות הגאולה, נכון, שאנחנו מכירים אותן, ארבעה שאנחנו מזכירים אותן, בליל הסדר, כנגד ארבעת לשונות הגאולה, יש לנו את ארבעת הכוסות שאנחנו שותים אותן במקום. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם לי לעם. יש גם גאולה חמישית, והבאתי אתכם אל הארץ כשנשאתי את ידי, ואת זאת אנחנו משאירים כוס לאליהו הנביא כדי לדעת ומתי זה יהיה.

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותנו. ברגע שתהיה אהבה אמיתית ותהיה דאגה שהילדים ידאגו לאבות, פה מגיעה הגאולה האמיתית. איפה? בארץ ישראל. ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'. הגאולה האמיתית. וכנגד ארבעת הגאולות האלה, לכאורה יש לנו גם, כשאנחנו בארץ ישראל, כעם חופשי מהגויים, כי אנחנו רק עבדי השם, יש לנו ארבעה סוגי חירויות.

כנגד "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", יש את החירות הכלכלית. כנגד "והצלתי אתכם מעבודתם", יש את החירות הדתית. סוף סוף אני רשאי וזכאי לעבוד את בורי כפי צ'ינדרו. ואנחנו יודעים, גם בדור הזה שלנו וגם בדורות הקודמים, מה שעשו הגויים שמנעו בעיקר ובעיקר בברית המועצות הגדולה, שמנעו מהם את החירות הדתית. סגרו את בתי הכנסת ומנעו את ברית מילה ומנעו את נישואים כדת משה וישראל.

ואז ניסו פשוט להטמיע אותם בגויים והתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. לולי השם שהיה לנו, ובאמת אחד הנישאים הגדולים, שהתמוטטה האימפריה הזאת של ברית המועצות, שהחלו למעשה ושבו בנים לגבולם, ואנחנו היום מטפלים בהם ודואגים בעזרת השם שאיפשהו איש-איש למקומו וליהדותו על דרכו. כמובן, וגאלתי אתכם. יהודי צריך קודם כל לגאול את עצמו מעצמו, ואחר כך לגאול את עצמו מאחרים.

וזאת חירות לאומית. לא להתבייש. אני יהודי. אני ישראלי. אני גם יכול להיות גם דתי וגם ציוני. ואין שום סיבה לא להיות בזה. כי מה זה ציוני? פעם שאלו אותי. מה זה ציוני? אמרתי ציוני ששייך לציון. ירושלים וציון. כתוב ציון במשפט תיפנה ושביה בצדקה. יש דבר יותר גדול מזה, להיות מחובר לארץ ישראל. אמרתי פעם ליהודי חרדי ואמרתי לו, תשמע, אתה כל יום שלוש פעמים ביום מברך: "ותחזה מהעינינו ושובך לציון ברחמים".

אז אני לא אגיד, זו ציונית. ציונות זה יישוב הארץ. ציונות זה אהבת ארץ ישראל. העוצמה של ארץ ישראל היא שונה לגמרי בכל הארצות. ואני סיפרתי פעם, אני לא אשכח, על מורנו ורבנו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זכר צדיק לברכה, ופעם לפני חג הסוכות באתי אליו הביתה ואני עורר על שולחנו, אתרוג מאוד יפה, ואני שואל את הרב:

מהיכן האתרוג היפה הזה? הוא אומר לי: את זה קיבלתי ממרוקו. וזה אתרוג? מהדרין שבמהדרין אין, לא ראיתי, אומר לי, מימי אתרוג כזה מעולה. אמרתי לו: בטח הרב, יברך עליו, וגם בדקה שהחיינו. אסתכל עליה ככה. ואני הס מלדבר, חס ושלום. האתרוג הפשוט ביותר שבארץ ישראל חשוב יותר מכל האתרוגים שמחוץ לארץ. כי שם ציבת ברכה חיים עד העולם.

הבנתי בדיוק. זה נקרא החירות הלאומית. ולקחתי אתכם לעם חירות מדינית. איך אני יכול להיות עם? אמרתי פעם ליהודי, אמרתי לו: תקשיב. הוא אומר לי: יש כפייה דתית. אמרתי לו: במה? ברגע שאני עם. במה אני נמדד כעם? אם אני ככל העמים, אז מה זה משנה אם אני אגור בארץ או אני אגור במקום אחר. אבל לעם ישראל הוא שונה, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לקים לכם לאלוהים.

אתם, אנחנו עם סגולה, שונים מכל האחרים. צריכים להיות דוגמה לאחרים בכל התכונות, בכל המעשים שלנו. וזה נקרא חירות מדינית. והייתי לכם, לקחתי אתכם והייתי לכם לאלוהים. ובאמת, הלשון הגאולה האחרונה והקשה ביותר: והבאתי אתכם לארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה. זכינו, ברוך השם, אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי תפילות, אחרי בקשות, אחרי דיכאונות, אחרי כל הסבל שעברנו, אינקוויזיציות, שואה, כל מה שעברנו.

סוף סוף והבאתי אתכם לארץ אשר נשאתי את ידי. איש לא חלם שמהשרפות האלה שהיו מכל המוות האכזרי הזה, מכל עם ישראל שעומד להסתיים, הנה קמה אלומתי וגם ניצבה עומדת מדינת ישראל וניצבה ובאה ואומרת, הנה, קולטת את כל בניה מכל השכבות. מי חלם שתוך 70 שנה אנחנו הפכנו להיות אימפריה ולא עם? אם לא, אם לא עלולי השם שהיה לנו, אז החיים בלעון.

זה הכוח של הכוס החמישית שנמצאת שם, שבידינו הדבר כדי שאליהו הנביא יענבו ולעשות את זה. אולי ברשותכם, אחת הנקודות המעניינות במכות מצרים. מכת הצפרדעים. יש ויכוח בגמרא, במריסכת סנהדרין, בין רבי עקיבא לרבי אלעזר ואלעזריה. וכך כתוב. כתוב: "ותע על צפרדע ותכסת ארץ מצרים". רבי עקיבא אומר: "צפריה אחת הייתה ומלאה את כל ארץ מצרים".

אמר לו רבי אלעזר ואלעזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה הזאת? לא כך הדברים. אז צפרדע אחת הייתה, שרקה להם והם באו. על מה המחלוקת? מה זה משנה? העיקר באו הצפרדעים, עשו. אם צפרדע אחד בא וכביכול כיסתה את כל הארץ, או צפרדע אחד שרקה לחברות שלו ובאו. מסבירים כך: "לפי רבי עקיבא, הצפרדעים הם למעשה סמל לשונאי ישראל". כשעולה מנהיג נאומות עגועים והוא לא מצליח והוא נכשל, יש לו תמיד כתובת לאן לפנות.

הוא בא ואומר: רבותיי, אתם יודעים מי גרם לכישלון הזה? אתם יודעים למה אנחנו נמצאים במצב כלכלי קשה? אתם יודעים למה? היו גם כאלה, גם בדורם. למה באה הקורונה? והיהודים הביאו אותם. ואז, ברוך השם, מצטרפים אליו כל שונאי ישראל, אומרים: יאללה, עליהום. כולם מצטרפים לזה. אז הוא אומר: צפרדע אחת הייתה ומלאה כל ארץ מצרים.

ברגע שהוא קדימה, בא ישר, הצליח הצפרדע הזאת להרעיל את כולם להיות כנגד עם ישראל. יש דרך שנייה, אומר רבי אלעזר בן עזריה, לא ככה דברים. כולם מורענים הגויים, כולם שונאי ישראל. לעולם עשיו שונא ליעקב, אבל הם מחכים לשעת כושר. ואז צפרדע אחת הייתה ושרקה להם. חבר'ה, יאללה, קדימה, הגיע הזמן. כולם באים. את זה ראינו, לצערנו, בדיוק כשתמיד באו לנתח את המצב של השואה.

האם באמת רק כיטלר, יימח שמו ושם זכרו, האם באמת הוא האיש שהצליח להציץ את כולם, או שהשנאה והאנטישמיות הייתה כבר לפני זה, רק חיכו לשעת כושר. זווית הראייה. זווית הראייה של רבי עקיבא הייתה, שאדם אחד יכול להצליח לאגוד ולהשפיע על כולם. רבי אלעזר בן עזריה אומר, לא, כולם כאחד, הגויים אותו דבר, אין אמונה בגויים.

רק מחכים לשעת כושר. ובהמשך אנחנו רואים דבר מאוד מאוד מעניין את המפגש. לא הייתי מצלמה, הייתי שולח את מישאל לצלם שם את המפגש הזה, שמשה רבנו ואהרן הכהן מגיעים. אבל לפני זה חז"ל מסבירים שכל זקני העם באו אחריו. לפחות זה נותן כוח, איך אומרים, רוח גבית, שהוא הולך לפרעה להגיע שלו, הנה, יש מאחוריי כוח, יש מאחוריי נשיגי העם שרוצים.

חז"ל מסבירים, ויבואו משה ואהרן. והיכן היו הזקנים? ברחו להם אחד-אחד. תראו, אני לא מאשים אותם. אנשים שנמצאים מדוכים, שדיכאו את כבודם ואת מעמדם, את ערכם, הפחד לפני הנוגסים, לפני פרעה, מלך מצרים. הוא כזה גדול, שכל הם לא יכולים לעשות אפילו את השינוי הקטן, למרות שראו את הניסים שעשה להם משה רבנו לעיניהם. זה לא תופס.

אמונה לא באה בדרך ניסים. עובדה קיימת. עם ישראל 40 שנה במדבר, כל כולו חי בניסים. והנה פתאום, יש השם בקרבנו עם עין. אמונה לא באה בניסים. אמונה באה מגיל קטן, אפילו מהיריון של האישה. איך אומר רבי שמעון בר יוחאי? כל מי שהורתו בקדושה ולידתו בקדושה, מובטח לו שלא יחיתה. הדרך הזאת התחילה טוב. מתחילים ככה, מתחילים מתינוק, שמתחילים להבין.

ההשפעה של הבית, ההשפעה של ההורים, ההשפעה של הסביבה, הם שלמעשה נותנים את האמונה. ואנחנו רואים, ברוך השם, בדורות שלנו, גולה אמונה. הרי כשמאמינים שהעצם חיותנו כאן, העצם בכלל שאנחנו קמים ואנחנו אומרים, ברוך השם יום-יום, הוא מודה אני, זה נישא ניסים, יוצר אור ובורא חושך. מרבו מעשיך השם, כולם לחוכמה עשית יום-יום.

אנחנו רואים בדיוק את נישא הניסים שבורא עולם עושה לעם הזה. והנה, משה ואהרון מסובבים פניהם, אין איש. משה ואהרון נכנסים. שאלת השאלות, שאל אותי אתמול אחד התלמידים, עכשיו תגיד לי, וכי באמת לפרעה אפשר להיכנס ישירות? אז מה אם הקדוש ברוך הוא? התגלה למשה רבנו. אמרתי לו, תשמע, לעניות דעתי, מה שקרה זה אחרת. משה רבנו, כשהגיע אהובי אהרון, אספו את זקני העם בחוץ.

איך אומרים? ברחוב, בשוק, ועשו להם את הניסים האלה, את המטה, את המים שנפחו לדם, את היד שהתייבשה. ואז ויאמן העם בטוח שלפרעה היו לו כל השטינקרים המובחס שלו, ומוסרים לו דין וחשבון כל יום. אמרו לו, תשמע, יש שני אנשים היום, שהתחילו לעשות אותות ומופתים וזה במקום, והעם מתחיל לנעור אחריהם. הוא אמר, מה, יש כאלה?

חוץ ממני? הוא אומר, תשמע, ראינו במו עינינו את כל הדברים האלה. זה אומר, קראו להם מהר מהר, אני רוצה לראות אותם. וכשבאים, משה רבנו באותו רגע עושה שינוי. הרי הקדוש ברוך הוא אמר לו, קח את המטה הזה, והיא לנחש. והוא מגיע, והוא זורק את המטה לפני פרעה, ומה אנחנו רואים? דבר אחד פשוט: תאום. וישלך אהרון את מטהו לפני פרעה ולפני עבדה, והיא לתנין.

מה ההבדל בין נחש לתנין? חז"ל מסבירים כך: נחש זה למעשה שליח של הבורא. והסיבה היא פשוטה. חטאו של הנחש היה שהביא את המוות, את התוגה, את האסונות, את כל עולם הטומאה, לעולם שהיה כל-כולו את העולם. אז מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לבוא בעולם שלנו ולתקן. ולכן הנחש הוא שליח של הבורא. אבל כשהוא מגיע אצל פרעה, והוא יודע בדיוק את הכוח הטומאה והזוהמה, הוא אומר, אני לא אשלח לו את הנחש.

אני אשנה כיוון ואני אתן לו את התנין. למה תנין? כי פרעה עשה עצמו גם כן, התנים הגדול לא קרא לעצמו. ולכן, לי אורי ואני עשיתיני, אמר הקדוש ברוך הוא, טוב, אני אביא לו את התנין. והנס כאן הוא נס כפול ומכופל. ויעשו גם חתומי מצרים ולהטיהם, וישלם חשמטהו ויהיו לתנינים. ומה קורה כאן? אילו היה בונע התנין של אהרון את התנינים של המכשפים והחרטומים, היו אומרים, בטח, זו לא חוכמה.

תמיד תנין גדול בונע תנינים אחרים. אבל ברגע מה שקורה כאן, זה נס בתוך נס. התנינים, הופך אותם אהרון למטות, מחזיר אותם לקדמותם, ויבלע מטה אהרון את מטותם. פתאום אנחנו רואים דומם שהיה חי, חוזר להיות דומם, והדומם הזה פותח את פיו. יש תמיד את השיר של אריק איינשטיין, שהיה אומר, ברצות אלוהים אפילו מטאטה יורק, ברצות אלוהים אפילו מטה, גם בולע מטות אחר.

הנה, אנחנו רואים דבר אחד פשוט. כאן, ויחזק לב פרעה ולא שמע עליהם כאשר דיבר מלך מצרים. תמיד אומרים לי, האם לקח הקדוש ברוך הוא את חופש הבחירה מפרעה או לא? מוריי ורבותיי, פרעה נלקח ממנו חופש הבחירה רק בסוף הדרך. נתנו לו את שלושת המכות הראשונות, מכת הדם, צפרדע ועקינים, שלא משה רבנו עשה אותם אלא אהרן, והסיבה היא פשוטה.

משה רבנו, בתוך כל הזוהמה, בתוך מ"ט שערי טומאה של המצרים, בא להראות לנו מוסר השכל לעולם, שאסור לאדם להיות כפוי טובה, לא לדומם, לא לצומח ולא לחי. היאור הזה שהציל אותו והוא לא טבע, המים האלה שהיו, האפר הזה שכיסה בו את המצרי שהרג, הוא לא יכה אותם, הוא לא יהפוך אותם. את זה יעשה אהרן. במכות השניים כבר משה רבנו עושה.

ובמכות השלישים שמחולקים בשלוש קבוצות, קבוצה השלישית האחרונה, זו העוצמה הגדולה כדי שפרעה ועבדיו יוכלו לצעוק. את זה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עושה את המכות האלה. זאת אומרת, ישנן דרגות, עלייה בדרגות, בדברים האלה של מכות מצרים. לכן, כשאנחנו רואים בדיוק את כל הניסים הגדולים, הכי מרגש זה לראות, רבותיי, אחרי מכת הכינים פתאום, אנחנו רואים דבר אחד מאוד מעניין, מה אומרים עבדי פרעה.

תראו, ויאמרו חתומים אל פרעה אצבע אלוהים היא. מה זאת אומרת אצבע אלוהים היא? וכי לפני זה לא היה. כשהם ראו את המכה הקשה הזאת של הכינים, שזה החרק הקטן ביותר שאי אפשר לשלוט בו, הוא בא ועושה את רצון כונו, הם נתנו לו אזהרה. אמרו לו, תשמע, מה שקיבלת עכשיו זה רק האצבע. כדאי לך להפסיק כאחרת. כשהקדוש ברוך הוא יביא את היד בעצמה, זה כבר יהיה מאוחר.

ומתי? ויער ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. תדע לך דבר אחד, היד הגדולה הזאת היא מאוד הקשה מכולם, ויותר מזה, היד הגדולה זו היד שלמעשה התחילה במצרים לפני המכות ולפני הכול. זו היד שעברה דרכך, דרך הבת שלך, שהיא באה והצילה את משה. כתוב, ותשלח את אמתה ותיקחה. חז"ל מסבירים לנו שכאשר היא באה ואמרה למשרתות שלה, לכו תביאו את התיבה שהיא לא טובה, אמרו לו, לא, לא, אנחנו לא עוברים על דבריו ועל הוראותו של פרעה.

ולכן היא עושה, מושיטה את היד, והיד שלה התארכה והיא הביאה. ויער השם את היד הגדולה אשר עשה השם, איפה? במצרים. זו היד הגדולה של בת פרעה. לכן זוכה בת פרעה בנס הראשון. שימו לב, וזוכה, אומרים חז"ל, בסופו של דבר, שבת פרעה, למי היא נישאת? היא נישאת לכלב בן יפונה. זאת אומרת, איזו עוצמה ואיזו זכות זוכה. ולכן המצרים אמרו לו, חרטומים.

אל תתעקש, תשחרר את העם הזה. וכאן, בסוף הדרך, יש משפט שלמעשה ניתנה בו האות ואין חזרה ממנו. ושמתי יפדות בין עמי ובין עמך. אנחנו יודעים דבר אחד פשוט. חז"ל מסבירים, חייב להיות הבדל בין עם ישראל, שהקדוש ברוך הוא בחר בו, לבין הגוייל. והעם הזה, יש לו אחריות. יש לו אחריות רוחנית, גשמית, כלכלית, לעולם כולו. והאחריות שלו, בין עמי ובין עמך, יכול שלא תראה את זה היום, תראה את זה למחר.

למה? אומר דוד המלך, פדות שלח לעמו, ציווה לעולם בריתו. עמו ישראל, איפה די, אל תדאג. אנחנו יודעים בדיוק. למחר יש גם כן בסמתיף עדות. אנחנו יודעים בדיוק שהקדוש ברוך הוא למעשה פדה אותנו מתוך כל העמים, ימשיך לפדות אותנו לאורך כל הדרך, ואין לנו שום דרך אחרת. ולכן אנחנו רואים בסיום הפרשה, כתוב, ויצא משה מעם פרעו את העיר ואפרוס את כפיו.

אנחנו פורסים את כפינו שלוש פעמים ביום. חז"ל אומרים, כל האומר אשרי יושבי ביתך שלוש פעמים ביום הוא בן העולם הבא. דורשי רשומות אומרים, כשאנחנו אומרים, עיני כל אליך יסברו, ואתה נותן להם תאכלם בעיתו. כשיהודי פורס את כפיו, הוא יודע שבורא העולם מביא לו את השפע לכאן. ואת זה, ויפרוס, הנה, משה. ויצא משה מעימשם ואפרוס כפיו אל השם.

כשפורסים את הכפיים, כשמוכנים לתת לאחרים, כשמוכנים לתת ולהסביר דבר אחד פשוט, אני יכול להתחלק עם מה שיש לי, אז אני בן העולם הבא. זאת ההתאחדות למעשה בהתגלמותה. אנחנו נמצאים בששת השבועות שנקראים ימי השובבים. שובבים זה ראשי תיבות למעשה של הפרשיות, שמות וערה בו בשלח יתרו משפטים. אלה ששת השבועות. שש השבועות האלה, רבותיי, הם ימים מאוד מאוד מאוד מאוד חשובים, כדי שכל יהודי ויהודי לא יהיה שובב אלא ישוב לבוראו, ישוב לעצמו, ישוב לחיק תורת אבותיו.

זו הדרך שאנחנו צריכים לעשות. לכן התורה אומרת לנו, ודורשי רשומות אומרים, ודיברת בם בשבטך בביתך ובלכתך בדרך. אם אומרים, דורשי רשומות, בם ב' מ' זה 42. 42 ימים של ששת השבועות של השובבים. יש הרבה הרבה משפחות והרבה אנשים נוהגים לקחת לעצמם, או בשבת או ביום חול, יום שלם של תענית הדיבור, שבו למעשה יושבים מהבוקר עד הערב, קוראים שלוש פעמים, זה תיקון גדול, קריאת הטילים, ואנחנו סוגרים את הפה שלנו, חוץ מאשר להוציא דברי תורה.

הפעם אנחנו לא צריכים להוציא שטויות מהפה, אלא פשוט להוציא יום שלם כל-כולו של קודש, לטהר את הפה, את הלשון, לדעת לא רק להקפיד מה אנחנו מכניסים לפה, אלא להקפיד גם מה שאנחנו יכולים להוציא מהפה. יהי רצון, בעזרת השם, שהקדוש ברוך הוא יסיר מעלינו את המחלה הקשה הזאת, ואל תירא עבדי יעקב וכל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני אדוני רופאך. אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.

חזקו ואמצו.