בין עמלק למשה רבינו
תמלול השיעור
, שלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו, לכל צופינו היקרים, ברכת השם עליכם, אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום. השבת, גם שבת מיוחדת, פרשת תרומה, שבת זכור, וכמובן, בל נשכח, השבוע, בסוף השבוע, ביום שישי, יום פטירתו ולידתו, של גדול נביאי ישראל, משה רבינו עליו השלום. מי אנחנו שנוכל לדבר על מידותיו, על דרכיו, אבל בהמשך.
שבת זכור, תמיד אחת הנקודות שיש לנו בשבת זכור, אנחנו מצווים "זכור את אשר עשה לך עמלק". ובלי הרבה חוכמות אנו מצווים להשמיד אותו. לא רק זה, לא לשכוח. מחות עם חטא זה זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח. מה קרה? עד כדי כך. אלא יש אומות שלא מכירים את הבורא. כשלא מכירים את הבורא, אפשר להבין אותם, לא מסכימים איתם, אבל הם מציקים לעם ישראל.
יש אומות ויש עמים ויש קבוצות של גויים שעולם הרשע והשנאה המבעבעת ללא שום סיבה זה הנושא של עמלק. ועמלק, מתחילת העולם ועד ימינו אנו אין דור שאין בו את העמלק שלו. נכון שחז"ל מחלקים את העמלק הפנימי שלנו והעמלק החיצוני. היום אנחנו מדברים על עמלק החיצוני. איך מגיע עמלק? ולמה מגיע לנו שעמלק ירדוף אחרינו? אלא אם נשים לב, עם ישראל יוצא ממצרים ויוצא ממצרים בעת חזקה ובזרוע נטויה.
כל הניסים, כל המכות של מצרים, קה עים, קיבלו מן, סלב, הכל. והנה מגיעים, המילה הראשונה פתאום. לפתע יש איזה נפילה קטנה, היש השם בקרבנו עם עין. ברגע שיהודי אומר, יש השם בקרבנו עם עין, הוא צריך לצפות שמאחוריו נשלפת החרב של עמלק. ויבוא עמלק. אם נביט קצת לעומק, לעניות דעתי, מהו השורש של עמלק? נכון, זה שורש ארעה, אבל חז"ל מסבירים שהשורש של עמלק היה כאשר בת מלך מאלופי שעיר, שקראו לה תמנה, באה ליעקב אבינו, וביקשה להתקרב לעולם התורני, לעולם היהודי, ואמרה לו, תגייר אותי ואני מוכנה להיות אפילו פילגש אצלך.
יעקב אבינו דחה אותה. וברגע שדחה אותה, כתוב, ותמנע הייתה פילגש לאליפז, ותלת את עמלק. זאת אומרת, אמרה, אני מוכנה להידבק בזרעו של אברהם, אפילו בדלת האחורית, דרך מי? דרך בנו של עשיו הרשע, ותלת את עמלק. אני חושב שהמסקנה אחת ויחידה: כשאדם, וזה לא משנה מיהו ומאיזה קהילה ומאיזה עדה ומאיזה סוג ומאיזה עם, משתוקק בכל מאודו להיכנס לעם ישראל, אסור לנעול בפניו את הדלת.
והנה, שימו לב מה קורה איתו. בסופו של דבר הוא רודף אותנו, עד היום הזה. עד היום הזה. ולכן הנושא הזה של עמלק, אנחנו רואים אותו בכל דור ודור. ואנחנו נראה אותו היכן, בשיא השיאים שלו, נראה אותו בעזרת השם בשבוע הבא, במגילת אסתר, בחג הפורים, את אותו המן ההגגי מזרע עמלק, שללא שום סיבה מבקש להשמיד, להרוג ולאבד, מנער ועד זקן וטף, ביום אחד אפילו, את כולם. לא להשאיר אחד במקום הזה.
ולכן הנושא הזה של עמלק, יש לו כל כך הרבה משמעות לאורך כל הדרך. חז"ל מסבירים שעמלק בגימטריה ספק. ברגע שיש לאדם ספק, אם יש השם בקרבנו עם עין, ויבוא עמלק. עכשיו, מסבירים חז"ל, שכתוב, אשר קרחה בדרך, וזנב בך את כל הנחישלים אחריך, ואתה אהב ויגע ולא ירא אלוקי. מסבירים חכמינו, אשר קרחה בדרך. מה זה קרחה? כאשר אתה בא לקיים מצווה, הוא מקרר אותך.
היום, למשל, מזג אוויר גשום, ובאמת אמרתי, ושלג יורד, אמרתי לאנשים שבאו לבית הכנסת היום, אשריכם ואשרי חלקכם, כל הכבוד. תשמעו, אם הגעתם למצב הזה במקום, ואתם אנשים מבוגרים, ולא הייתם מוכנים לוותר, הזכות שלכם פי כמה וכמה. למה? יש הסבר מאוד יפה, שאומרים, לבית אלוהינו נהלך ברגש. אז חז"ל אומרים, מה זה ברגש? בית, רש, גימל, שין, רוח, גשם, שמש. בכל המצבים, בכל התנאים, יהודי בא ועושה את כל המאמצים שלו למרות הכול, ומתעורר עם משנתו כדי לבוא לפגוש את בוראו ולהגיד לו תודה רבה על היום שנתן לו.
אז אומר היושב-ראש, קרחה בדרך. ברגע שאתה בא לעשות מצווה, הוא מקרר אותך ואומר לך, שמע, עזוב, לך תתפלל בתשע, יש שם עם חניחה, או לך תתפלל בבית חב"ד. עכשיו, גשם, קור, מה קרה? ולא נגמר העולם, מקרר אותך. עכשיו, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, וכשאתה בא ומהסס לעשות איזו עבירה חלילה, הוא נמצא מאחורה, כמו זנב. הוא נותן לך את הדחיפה, אומר לך, מה יש בזה? שום דבר. בסך הכול, מה, כולה עבירה אחת פעם? אתה כזה צדיק, עושה כל כך הרבה מצוות.
יש לך הזדמנות, תנסה, השן הוא לא כל כך נורא. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ואתה עייף ויגע. מי עייף ויגע? יש חז"ל אומרים, יש כאלה, עייף ויגע ולא ירא אלוהים. ברגע שאתה לא ירא אלוהים, אתה תמיד עייף ויגע. ויש הסבר נוסף, כשאתה עייף ויגע, מגיע עמלק, שלא ירא אלוהים. זו העוצמה של עמלק. ולכן יש גם את העמלק הפנימי שלנו, שאנחנו מתמודדים איתו יום-יום.
אסור לנו להיות לא עייף ולא יגע, אלא תמיד להתקדם קדימה ולהמשיך. לכן המילה זכור, תשימו לב, מעניין, מזכירה לי עוד מילה זכור, כמו שאצל יום השבת. זכור את יום השבת, לקדשו. זאת אומרת, זה דבר שאסור לשכוח. זה דבר שצריך פשוט להמשיך ולראות. לאורך כל הדורות, לצערנו הרב, העמלקים נמצאים בכל דור ודור שאנחנו נמצאים במקום הזה.
הפרשה שלנו, פרשת תרומה. מעניין מאוד שחז"ל סידרו את פרשת תרומה בדיוק אחרי משפטים. הסיבה העיקרית היא כך. אתה רוצה לתת תרומה, אתה רוצה להיות נדיב לב, אתה רוצה להעניק למישהו אחר עזרה וסיוע. אל תעשה את זה בדרכים הלא ישרות. תעשה את זה בדרכי משפט, תעשה את זה בדרך הישרה, בדרך הנכונה, כי אין מצווה שבאה בעבירה.
אתה לא יכול לבוא ולהגיד, שמע, אני עכשיו הולך, כרגע, כמו שעשו אז הפנתרים השחורים בשנות ה-70, שגנבו חלב וגנבו לחם והלכו לחלק לעניים. זה לא הולך. אין מצווה שבאה בעבירה. אדם צריך לתת מהכסף הנקי, מהיושר שלו. ולכן, בתרומה יש שלושה סוגים של אנשים שנדיבות הלב נמצאת אצלם. יש כאלה שכתוב, ויקחו לי תרומה. רש"י מסביר, לי, לשמי.
אני נותן כי ככה זו הדרך שלי. אני נותן כי כיף לי לתת כאשר מישהו אחר יהיה לו טוב. יקחו לי, לי, לשמי. אני נותן. לא שואל למה, איך, מה, בא הגבאי, בא הרב, בא ואומר, חבר'ה, יש פה בעיה מסוימת, צריך פה לתרום, צריך לתת, צריך לעזור. לא שואלים, קחו לי. זה האנשים, הדרגה הגבוהה ביותר, שמאמינים בבורא עולם שהוא נתן להם כדי לתת.
וזה, אם נתון תיתן, נענק תעניק, פתוח תפתח, כי כשפותחים את היד, בורא עולם נותן. כשהיד סגורה, גם בורא עולם שרוצה לתת, אין לו לאן. לכן כתוב, לא תקפוץ את ידך, פתוח תפתח. יש דרגה שנייה, שהיהודי, או אותו אדם, בגלל שנולד נדיב לב, כל איש אשר ידבנו ליבו. הוא נותן, בגלל שהוא נדיב לב. יש דרגה שלישית, לא עלינו ולא עליכם, שהקדוש ברוך הוא נתן לו כל כך הרבה, איך כתוב שלמה המלך, עושר נתון לרעת בעליו.
נתן לו כזה עושר, אבל הוא לא יכול, קשה לו לפתוח את היד, להוציא את היד שלו לכיס, מאוד מאוד קשה לו. מה עושה בורא עולם כדי לזכות אותו? הוא אומר, תיקחו את תרומתי. מביא עליו מחלות, מביא עליו כל מיני איסורים, כל מיני בעלות, לא עליכם ולא עלינו, ואז הוא בא ואומר, תיקחו, קחו. לא תיתנו, תיקחו. זה כבר תרומתי, זו כבר התרומה שייכת לבורא עולם.
תמיד דורשי רשומות מביאים את זה על שלוש דרכים בנתינת התרומה או הנדבה או הנתינה. אז אומרים, זהב, כסף ולחושת. אז אומרים, זהב, זה הנותן באהבה, זה ראשי תיבות, זה עין ה ב, זה הנותן באהבה. זו דרגה גבוהה. יש כסף, כסף, כספ, כשרואה סכנה, פזר. רק כשיש איזה בעיות, עם מחלה, יש משהו, הוא נותן. יש, לא עלינו ולא עליכם עברנו הדרגה הנמוכה ביותר, נחושת.
נ"ח, ש"ת, נהיה חולה, שואג תנו. או, הוא כבר לא יכול אפילו להגיד, בעיקר, בעיקר, אם הכניסו אותו לבית החולים, והוא רואה בדיוק את כל המכשור הזה, ורוא רואה את זה ששב לידו, כבר כוסה לו עליכם בשמיכה. אז הוא אומר, רגע, רגע, זה מה שקורה. הוא מתחיל, קדימה, תתנו, תנו, כדי להינשא. תנו. כשהסבר פעם, הסברתי אותו לתלמידים שלי, וכששואלים אותם בבית הדין לגיור, שואלים אותם באיזה ימים קוראים בתורה.
אז אמרתי להם, תזכרו, זהב, כסף נחושת. אז זאת אומרת, אמרתי להם, זהב, זין זה שבע, זה שבת. ה, יום חמישי, בית, יום שני. כסף, כיפור, סוכות, פסח פורים, זה כסף. נחושת, נרות, עכשיו, נרות חלוקה, חטא חודש, ראש חודש, שין, שבועות, שמחת תורה, ותיו, תעניות. אלה כל הימים זהב, כסף וחושת שמוציאים בהם, קוראים בהם בתורה.
ולכן, הנושא הזה של תרומה, חשוב מאוד מאוד, כשאדם נותן, כבר ייתן מליבו. ובאמת, במשכן נלהחת, ואחר כך אנחנו נעבור לנושא של יום פטירתו של משה רבנו. אנחנו נעבור. כמובן, אחת הנקודות שיש זה הקרובים שנמצאים פורסי כנפיים מעל הארון, ארון הקודש. במשכן. כתוב שם, והיו הקרובים פורסי כנפיים שוחחים בכנפיהם ופניהם משל אחיו.
הגמרא אומרת, ברגע שעם ישראל עושים את רצונו של בורא, הכנפיים ופניהם משל אחיו. ברגע שאינם עושים רצונו של בורא, ופניהם אל הבית. מעניין מאוד, אצל שלמה המלך בתחילת, זה כתוב שם, כשהוא הקים את בית המקדש, בנה ועל הארון שם את הקרובים, כתוב, ופניהם אל הבית. מסבירים חז"ל כך: כשיהודי ופניו רק אל הבית, זה לא עושים רצונו.
כשהוא חושב רק על משפחתו ומה יהיה לו וזה, וזה מה שמעניין אותו, לא מעניין אותו מה קורה אצל השכן, מה קורה אצל השני, מה נזקק, מה קורה, בואו נתייעץ, בואו נשאל, מה קורה לאותם אנשים שחולים. זה נקרע פניהם אל הבית, זה לא עושים רצונו. אבניו ופניהם איש אל אחיו. כשאתה מסתכל על אותו אדם, ואתה מסתכל עליו ומרגיש אותו כאח שלך ומוכן ללכת לקראתו, זה נקרע עושים רצונו של בורא עולם.
בהמשך, כתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לא בתוכו כתוב, אלא בתוכם. מוריי ורבותיי, כל יהודי ויהודי יכול ובאפשרותו לעשות את ביתו כמקדש מעט. אם אני מסתכל על הבית שלנו בצורה פשוטה, תשימו לב, יש את המזוזה, מה כתוב שבמזוזה? קבלת עול מלכות שמיים, שמע ישראל, ואחר כך, ולכתך בדרך ושוכבך ופקומיך. אתה צריך לדעת דבר אחד, אתה צריך להיות יהודי לא רק בבית, אלא גם בחוץ.
ולא רק בחוץ, אלא גם בבית. אתה לא חייב להיראות כלפי חוץ, הנה, אני ואני ואני, ובבית אתה לא מקביד. לא, זה לא הולך ככה. בלכתך בדרך ובשוכבך ופקומיך. עכשיו, אדם נכנס הביתה. שימו לב, כמו כלי המשכן יש לו, יש את השולחן. שולחנו של האדם זה כבודו. על השולחן יהודי צריך ללמוד תורה, צריך לעשות שלום בית, לחנך את הילדים שלו, צריך לאכול בקדושה ובטהרה.
שימו לב, כמה דברים חשובים על השולחן. אתם יודעים שחכמי הדורות הקודמים, בעיקר בצרפת, לפני 500-600 שנה היו כותבים ומבקשים שיקברו אותם בארון שעשוי ממה? מהשולחן שהיה אצלם בבית. למה? הם אומרים שהשולחן הזה יבוא להעיד עליהם בבית דין של מעלה. כמו שכתוב, וידבר אליי, זה השולחן. השולחן, הוא בא פשוט להעיד מה היה.
אז הלך להם, למעשה, שימו לב, זה גם קודש. עכשיו, מול השולחן יש לנו את הספרייה התורנית עם ספרי הקודש, שהיא משרה עץ של השכינה במקום. קודש הקודשים, אנשים לא מבינים את זה. זה חדר השינה שלנו. שם נמצאת הקדושה. שם למעשה אנחנו שותפים לבורא עולם, שלושה שותפים לאדם, אביו ואימו והקדוש ברוך הוא. שם נעשה קודש הקודשים. למה?
כי אנחנו שמה, הקדושה, הטהרה, האישה יודעת שמה לספור את השבע הנקיים, האישה יכולה לברך להיטהר. אנחנו לא מבינים. טהרתה של האישה, איך אמר פעם, הגאון מוויללה, ברגע שאשתי חוזרת מהמקווה, אני מרגיש כאילו יום חופתי. תראו איזה התעלות נפש. למה אנחנו מגיעים, אמר לה, לדרגות האלה? ברגע שאתה שומר על הקדושה, הטהרה הזאת משפיעה גם עלינו.
ולכן, ועשו לי מקדש, שכנתי בתוכה. עוד רעיון שנראה לי, אני חושב ש... ועשו לי מקדש. כשאני לוקח את אותו מוצר שהוא למעשה חומרי ואני מברך עליו, אני מעלה אותו לדרגה של קדושה. ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם. תארו לעצמכם מה זה. יהודי, פעם אמרתי התלמידים שעומדים להיכנס לעולם היהודי, תראו את כל המעגל הזה. יהודי זורע זרע בארץ הזאת.
ברגע שהוא זורע, הוא זרע את הזרע הזה, שימו לב, אסור לו לזרוע כלאיים. בארץ אסור שכמובן, אם זה פרי שלוש שנים, גם קדושה. אחר כך הוא צריך לתת תרומות ומעשרות. אחר כך, אם הוא לקח את הפרי סוף-סוף, כבר אחרי, הופרישו ממנו תרומות ומעשרות, הוא מברך עליו, הוא מעלה אותו לדרגה של קדושה. ברך עליו, יש ברכה גם אחרונה. אחר כך, אחרי שהוא ברך גם ברכה ראשונה, גם ברכה אחרונה, את הפסולת הוא מוציא, חוץ מכבודכם, בשירותים.
הוא יוצא מהשירותים, שהוא מברך, אשר יצר את האדם, ברא בו בחוכמה, נקבים-נקבים. תשימו לב, בכל המדרגות האלה, מתחיל בקודש ומסתיים בקודש. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכה, כי כשאדם מכניס קודש בתוך נפשו, בתוך נשמתו, ככה הוא נבנה. מי שנבנה בקדושה, ממשיך בקדושה. מובטח לו שלא ירח איתנו. וזה למעשה המשכן שתחילתו, ואנחנו בעזרת השם בשבתות הבאים, נדבר עליו.
ברשותכם, קטונתי מלדבר על הענק שבענקים, על האיש, איש האלוקים, משה רבנו, שיום פטירתו ויום לידתו, זה השבוע ביום השישי. כשאני מסתכל, בורא עולם נתן לנו את המתנה הטובה ביותר לנצח נצחים. הוא נתן לנו את התורה, ונתן לנו גם את זה שקיבל את התורה, כי כלי הקיבול ראוי ונכון וטוב לתורה הזאת, לאוצר הגדול הזה, שעם ישראל, מזכותו ומכוחו ומכוח כוחו חי וקיים העם הזה.
חז"ל מסבירים שנשמתו של משה כזו גדולה, שלמעשה בתחילת העולם כבר הייתה. כתוב, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, לחמי הסוד אומרים, זו רוחו של משה, שהקדוש ברוך הוא הביא אותם מהבריאה. כמובן, יש רמז נוסף אצל משה רבנו, בזמן שעשרת הדורות, מאדם ועד נוח, כולם חטאו וכולם הכעיסו, יש משפט שם שבא ברמז, כתוב, בשגם הוא אדם, והיו ימיו מאה ועשרים.
אנחנו אומרים, בשגם, בגמטריה משה. והיו ימיו מאה ועשרים. כדאי שנודע, כדי שנשמה גדולה כזאת תרד לעולם, היא חייבת לעבור דרך כל הייסורים העתידיים, גם לפני קבלת התורה. ותשימו לב, עמרן, אביו של משה, נושא את יוכבד. נוכב את דודתו. אסור לקחת אדם להינשא לדודו. יותר מזה, אחרי שהוא נושא את דודתו, הוא כלוי, חז"ל מסבירים שהוא מגרש את אשתו.
למה? הוא גירש את אשתו בגלל שהוא ראה את כל הגזרות שפרעה גזר, אמר, מה, ללדת ילדים כדי לזרוק אותם כדי שבאמת יסבלו? עדיף שלא. ברגע שהיא התגרשה, היא התחתנה עם מליצפן ופרנח, וילדה את אלדד ומדד, והתגרשה ממנו ונישאה שוב לעמרם, באדם שמגרש את אשתו. כל עוד שהיא לא התחתנה, אם הוא לא כהן, הוא יכול להחזיר את גרושתו.
אבל ברגע שהיא התחתנה עם מישהו אחר, אפילו יום אחד, הוא לא יכול להחזיר. בכל אופן הוא יחזיר את גרושתו. כל זה למה? כל זה כדי שנשמה גדולה חייבת לעבור דרך, בדרכים לא דרכים, כדי שכוחות הטומאה וכוחות הסדרה הכרעה והנחש הקדמוני לא יוכלו לעצור במתנה הגדולה שבורא העולם נתן לנו כאן במקום הזה. לכן, יום לידתו של משה זה לא סתם.
כתוב, ותר אותו כי טוב. חז"ל מסבירים, אגב, שלגבי הנושא של הוא נולד בחודש השביעי, והוא גם בדור השביעי. אם אנחנו מסתכלים בדורות מיעקב, בדור השביעי. ובנוסף לכך, פטירתו ולידתו היא בז' באדר, ביום השביעי. ופטירתו הייתה בנוסף לז' באדר, זה היה ביום השבת. חז"ל מסבירים, שלושה נפטרו ביום השבת, וזה משה רבנו, יוסף הצדיק ודוד המלך.
אלו נפטרו ביום שבת. משה רבנו, חז"ל מסבירים, גם השם שלו, שנתנה לו כביכול בתיה, בת פרעה, זה שם שלמה מלמעלה, שהוא הוכתב. חז"ל מסבירים שבשמו של משה יש רמז: "מיתתו שבעה היא". זאת אומרת, בז' בהדר, זו הפטירה שלו, במילה משה. יותר מזה, חז"ל מסבירים שמשה רבנו, למעשה ברמז בשמו, שלושה דברים התקשה בהם. לא, ואמר: "ריבונו של עולם, אני לא מבין אותם". והם רמוזים במילה משה.
מ״ם, מנורה. אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, כזה ראה וקדש. אמר לו: "ריבונו של עולם, אתה רוצה איזשהו מנורה". למה אתה צריך? הרי אתה יוצר אור ובורא חושך. כל העולם כולו שלך. מה אתה צריך וכי אתה צריך לאורה? אומר לו: "כזה ראה וקדש". יותר מזה, מקשה אחת תעשה מנורה. הוא ריבונו איך אפשר לעשות מקשה? אני לא מבין את זה.
אמר לו: זרוק את הזהב והיא תיעשה מאליה. אם עגל יכול לבוא מאליו מכוח הטומאה, קל וחומר למנורה. מנורה היום אומנם מסמלת את סמל המדינה, את סמל האור. האור יש לו משמעות מאוד גדולה בחיים שלנו. אנחנו יודעים בדיוק כמה חשיבות לאור, לאורה של תורה. המנורה הזאת מלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות. זה המ״ם של משה. ש״ם לגבי מחצית השקל.
אמר לו: ונתנו איש כופר נפשו. משה רבינו הוא ריבונו של עולם. כתוב: "אך לא פדוי יבדי איש לא יתן לאלוהים כופרו", ואתה מבקש מעם ישראל במחצית השקל כל אחד, ובזה אתה יכול לכפר על נפשותיכם? הסביר לו בורא עולם כזה מעין מטבע של אש. הוא לא מבין. ברגע שאני נותן את מחצית השקל ואני נותן אותו בהתלהבות, ואני נותן אותו מכל הלב, אני יוצר את השלמות. למה?
כי חצי ועוד חצי זה השלם. רק אני והחבר שלי ביחד, כשאנחנו יודעים שכל הדברים נעשים ביחד ולא לבדו, כי לא טוב להיות האדם לבדו, או חברותא ומיטותא, אז זה השקל. זה נותן, ואת זה משה רבנו קיים. דבר נוסף, ההאה של משה, זה החודש הזה לכם, ראש חודשים, קידוש החודש. הוא לא הבין מה צריך לעשות, הוא אומר לו, כזה ראה וקדוש.
יש הסבר נוסף, ששלושה דברים עשה משה רבנו מדעתו, והקדוש ברוך הוא הסכים איתו. והם מרומזים גם במילה משה. מ"ש ו"הראשון, מי אשתו פרש. אנחנו יודעים בדיוק כל הבעיות שמרים באה ואמרה מדוע על משה רבנו ונענשה על כך. שין, שבר את הלוחות. הקדוש ברוך הוא לא אמר לו. ויותר מזה רש"י מסביר לנו, יישר כוחך ששיברת. כי הוא ראה בדיוק שטומאה וקדושה אי אפשר ביחד.
מצד אחד יש עגל ומצד אחד יש עוצמה אדירה, אי אפשר ביחד. ולכן הוא שיבר את הלוחות. ובהלוחות האלה, כששיבר אותם, חז"ל מסבירים שהאותיות פרחו, למעט זכור את יום השבת לקדשו. לכן כתוב, בשבת אנחנו אומרים, לגבי שבת אנחנו אומרים שמשה רבנו הוא שנתן, נתת לו, קדושת שבת נתת לו. זאת אומרת, השבת מתנת ידו. זה בנושא הזה של שברתם לוחות. ואוסיף יום אחד מדעתו. הקדוש ברוך הוא, ברגע שקיבלו בני ישראל, עמדו לקבל את התורה, אמר לו, לך וקידשתם היום ומחר.
הוא הוסיף עוד יום נוסף, הקדוש ברוך הוא הסכים איתו. מעניין מאוד שדורשי רשומות, בשביל הרגשה טובה, אומרים, משה בגימטריה חרון אף, כי הוא מבטל את חרון אפו של הקדוש ברוך הוא. בכל המצבים שהקדוש ברוך הוא רוצה, הרף מי הם ממני ואשמידיהם, ופתאום אנחנו רואים את בורא העולם, סלחתי כדבריך. משה רבנו הוא בגימטריה תרי"ג, שניתנה תורה על ידו.
אחת הנקודות שאותי מרגשים, זה מה אנחנו לומדים ממדרשים שחז"ל מביאים אותם בנושא של משה רבנו. היא ברשותכם, לכבודו של משה ולכבוד המדרש הזה, אני אעמוד ואקריא לכם. זה מדרש מאוד מאוד מרגש, שהגמרא במסכת מנחות, כ"ט מביאה אותו. אמר רבי יהודה, אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאון הקדוש ברוך הוא, שיושב וקושר כתרים, עושה תגים לתורה.
באותיות, לכל אות. אמר לפניו, ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? למה אתה צריך את זה? הרי כתבת את התורה, אתה נותנת את התורה. התורה נבראה, בראת אותה לפני בריאת העולם. אתה בראת את העולם דרך התורה. קודשא ברוך הוא הסתכל, באורייתא ובריאלמא. למה אתה צריך את זה? אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כל כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ טילי טילים של הלכות.
מה, יש מישהו אחר? אמר לו משה רבנו לפניו, ריבונו של עולם, הרי הוא לי, אני רוצה לדעת מי האיש הזה, באיזה דרגה הוא נמצא. אמר לו, חזור לאחוריך. זאת אומרת, גודל הקדושה שנמצאת, אני לא יודע אם תוכל לעמוד בה. תבוא לאחור. הלך וישב לסוף שמונה שורות. זאת אומרת, פעם בבית המדרש היו מושיבים מי שהכי בקיאים, החכמים הגדולים ביותר, בשורה הראשונה, פחות בשורה השנייה, וככה היה הולך.
עכשיו משה רבנו בשורה השמינית, שימו לב, כדי לראות את עתידו ואת הדרשה ודברי התורה שרבי עקיבא אמור לעשות. ולא יהיה יודע מה הם אומרים. משה רבנו עומד לקבל את התורה, ורואה את רבי עקיבא דורש, ולא יהיה יודע מה הם אומרים. לא הבין כלום. תש"ש כוחו. זה כאב לו מאוד מאוד. כיוון שהגיע לדבר, פתאום כנראה שאחד התלמידים של רבי עקיבא אמר לו, רבנו, מיני לך?
שאלו את רבי עקיבא, מאיפה ההסבר הזה, שמה שאתה עושה עכשיו של הנושא של התגים, של העומק, של התורה, שיש בה את הפרדס, הפשט, רמז ורעש וסוד. אמר להם, הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו של משה. הבין שכל מה שנלקח למעשה, היסוד זה משה רבנו, ודרכו ממנו לוקחים את זה. אמר ריבונו של עולם, לפני הקדוש ברוך הוא, למה אתה לא נותן על ידו את התורה?
אמר לו, שתוק. אמר לו, אם כך, ככה עלה במחשבתי. אמר לו, תראי לי אם הראת לי תורתו, תראי לי את סופו. אמר לו, חזור לאחוריך. כי קשה לך לעמוד, כי אנחנו כבני אדם לא יכולים לעמוד בסיטואציה הקשה, שהיא לא ניתנת לא להבנה, לא לראייה. ראה ששוקלים בשרו במקולים, זאת אומרת, כנראה במתכות ברזל, צורכים כמו שאומרים גד, כביכול מסרקות ברזל.
אמר לפניו, ריבונו של עולם, זו תורה וזו סחרה. ענה לו הקדוש ברוך הוא, שתוק, כך עלה במחשבה לפניי. מה המשמעות של הדברים האלה? דבר ראשון, אנחנו רואים את מידת הענווה של משה רבנו. האיש שקיבל את התורה, האיש שלמעשה מוביל את עם ישראל, ובכל זאת, ברגע שהוא רואה שרבי עקיבא בסך מתעסק בתגים, והוא יותר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, שהוא למעשה, הוא רואה אותו שהוא בדרגה יותר גבוהה ממנו, הוא לא רק שלא מקנא, אלא הוא שמח בשמחתו, וכתוצאה מהשמחה הזאת הוא אומר, תנו, תן לו את התורה.
הוא ראו יותר ממני, אני כלום. זה האיש שנקרא עליו, האיש משה ענם וכל האדם. עכשיו, הדבר הנוסף, משה רבנו לא מוכן לקחת קרדיט על התורה. אם יש אנשים כאלה, חז"ל מסבירים שכל אדם ואדם שלומד תורה ומחדש עידושים, כאילו הקדוש ברוך הוא ניתנה לו במעמד הר סיני. הדבר הנוסף זה שמחה באחר. חז"ל אומרים, אין אדם מקנא לא בבנו ולא בתלמידו.
כשמשה רבנו שמע הלכה למשה מסיני, הוא מרגיש שכביכול ממשיך דרכו זה רבי עקיבא, זה האיש הענק שבענקים, אז הוא שמח בשמחתו. אדרבא ואדרבא. לא רק שאני לא מקנא, אני שמח. ואני אומר דבר אחד פשוט: כשאדם, יש בו את כל המידות האלה שלומדים ממשה רבנו, ואנחנו יכולים לדבר עליו ימים ושעות, אנחנו רואים דבר אחד פשוט: בכוח הזה, כביכול, אפילו הקדוש ברוך הוא לא יכול לעמוד בפניו.
ואנחנו נראה את זה בהמשך, שכאשר בחטא העגל העם חטא והקדוש ברוך הוא רצה למחות אותם, ומשה רבנו, במסירות הנפש שלו, אומר, 'ואם אין, מחני נא מספריך אשר כתבת'. ואנחנו רואים את התגובה של בורא עולם כשאדם מוסר את נפשו על כלל ישראל, אומר לו, סלחתי כדבריך. יהי רצון, בעזרת השם, שזכותו של משה רבנו תגן עלינו בכל הדורות, ובאמת תציל אותנו מתוך המגפה הזאת.
וכמו שידע משה רבנו לצעוק, כאשר מרים אחותו נפגעה בצרעת, הוא אמר חמש מילים: אל נא רפא נא לה. אנחנו מבקשים ממשה רבנו שיאמר לבורא עולם, אל נא רפנה לעם ישראל. חזכו ויאמץ לבבכם ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם.