הענווה של אהרון משה ומרים

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו, לכל צופינו היקרים, ברכת השם עליכם. שבת, פרשת בעלותך. פרשה מלאה ומגוונת נושאים מנושאים שונים. שרשרת של אירועים שאחד מקשר את השני ביניהם. תחילת הדרך, בעלותך את הנרות. מעשה כאן השם מצווה את משה רבנו, שמי שאמור לפקח, להדליק, להיטיב את המנורה, שהיא הסמל העיקרי של כל עם הנצח הזה, שהיא מקשה אחת, שהיא בגובה אחת, יאירו שבעת הנרות אלה עבר פניה.

היום היא גם מסמלת את סמל המדינה, ואת זה אמור אהרון לעשות להיטיב ולהדליק. וכאן אנחנו רואים "ויעש כן אהרון אל מול פני מורה, כאשר ציווה שמשה כן עשה את המנורה". רש"י נותן לנו רמז מאוד מאוד מעניין. ויעש כן אהרון להגיד שפחו של אהרון שלא שינה. וכי באמת יעלה על הדעת שאהרון הכהן ישנה מהדברים. האיש הזה שהגיע להיות הכהן הגדול, האיש הזה שבמלוא עמביתנותו לא רצה לגשת, להקריב במשכן עד שמשה רבנו דרש ממנו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך" וכו' וכו'.

אלא הנושא של המנורה זה לא דבר קטן. הנושא של המנורה טמונים בו עולמות גלויים ונסתרים. אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, כשעלה לשמיים והקדוש ברוך הוא אמר לו "תעשה את המנורה", אומר איך אפשר? לא יודע. אומר לו "כזה ראה וחדש". כזה ראה וקדש. אמר לו "ריבונו של עולם", איך אפשר לעשות אותה? מקשה אחת? וכי באמת, משה רבנו, באמת יש לו בעיה, תודה. הרי הקדוש ברוך הוא ביקש ממנו.

אלא משה רבנו מבין שכל המטרה של המנורה, מקשה אחת, זה אחדות עם ישראל. ברגע שהיא מקשה אחת, יאירו שבעת הנרות. ברגע שאחד מסתכל על פניו של השני ואחד מאיר את אורו של השני, כי לנושא של האור יש משמעות. חכמינו אומרים, הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: אם אתה שומר את נרי, אני אשומר את נרך. כתוב "נר ה' נשמת אדם", וכתוב "כי נר מצווה ותורה אור".

הכל עניין של האור הזה. ואז משה רבנו נתקשה, לא הבין איך אפשר להכד את העם, אז הקדוש ברוך הוא אומר לו: איך יכולת לעלות אליי להר סיני? יכולת לעלות אל הר סיני בתנאי אחד: "ויחן שם ישראל כאיש אחד ובלב אחד". ברגע שהייתה אחדות ביניהם, אתה טיפסת למעלה כדי להביא את התורה. כמה חשוב הנושא הזה. ולכן, אהרן הכהן, חכמינו אמרו שחלשה דעתו.

אמר: ריבונו של עולם, כנראה אני לא מספיק ראוי. תראו, כשאדם מסתכל על עצמו באיזו ענווה, אני לא מספיק ראוי. בשביל זה כל הנשיאים, כולם הקריבו לחלוקת המזבח, חלוקת המשכן. ורק אני לא מקריב. כנראה שכל הנושא הזה של חטא העגל, שאני סוחב אותו איתי, נמצא בעוכריי. והקדוש ברוך הוא אומר לו: אל דאגה, שלך הגדול משלהם. מה זה שלך הגדול משלהם?

הם עכשיו מקריבים, עכשיו, רק בזמן שהמשכן קיים, כשבית המקדש קיים, כשבית המקדש לא קיים, לא מקריבים קורבנות. אבל אתה וצאצאיך לעד עולמי עולמים, גדולה משלהם. האור הזה של החנוכה, האור הזה של המנורה, שיש בו גם אור גלוי ואור גנוז. האור הגנוז זה יהיה לדורות, כאשר צאצאיך יהודה המכבי ומתתיהו כהן גדול חשבונאי, רק דרכו תבוא התשועה של הצלת עם ישראל, והוא ידליק את הנרות, הוא ידליק את המנורה במשכן, בבית המקדש, והמנורה הזאת והאור של המנורה יהיו בכל בתי ישראל לכל הדורות.

ולכן האורות של נרות חנוכה כתוב: אין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד. תראו כמה כוח, כמה עוצמה לאור הזה שמשה רבנו מבקש ונותן לאהרון ולבניו. חכמינו אמרו שעם הזמן אחד הניסים הגדולים שהיו במנורה, שהרוע היה רק מטיב את המנורה. רק מוסיף עוד קצת, ותמיד הייתה דולקת. רבותיי, כל אדם צריך לדעת איך להיטיב, להיטיב עם זולתו, להיטיב עם עצמו, להיטיב עם משפחתו, להיטיב עם כל הסביבה.

להיטיב. כשאתה נותן, הולך ומוסיף, זו הדרגה הגדולה ביותר. אף אחד לא מבקש בפעם אחת לעשות את הבום הגדול הזה, אלא בהדרגה. כשעושים את זה בהדרגה, המנורה הזאת ממשיכה להאיר. ובהמשך, אחד המשפטים והפסוקים המעניינים, מסעות בני ישראל. רבותיי, אנחנו נראה בסוף הדרך, כל מסעות בני ישראל היו ארבעים ושתיים מסעות. ואיך נסעו?

ומתי נסעו? וזה לא דבר קל. ואומר לנו כאן, התורה אומרת, בצורה הברורה ביותר, רבותיי, על פי השם יסעו, ועל פי השם יחנו. כל ימי אשר ישכון הענן יחנו. ובעריך הענן ימים רבים, ויש פתאום ימים מספר, יש יום, יש חודש, יש שנה. תארו לעצמכם את כל הלוגיסטיקה הזאת של המשכן, של כל קירב צריך לפרק, צריך לכרגם, לעשות הכול. יום אחד.

וממשיכים הלאה. המשפט שצריך להוביל אותנו זה על פי השם. וכל יהודי ויהודי, אומר לרבי מלובביץ, זכר צדיק וקדוש לברכה, יש ארבעים ושתיים מסעות בחייו. יש מסעות שהם קשים, שהם יום אחד. יש מסעות שמנערכים, יש פעמים מהמורות, יש עליות, יש ירידות, יש שמחות, יש חלילה עצב. אבל על פי השם, אדם לא צריך לדאוג. הקדוש ברוך הוא יודע, ואם הוא מוביל אותך לידו כולה מסוימת, לפעמים אתה חושב עכשיו שאתה נמצא בירידה וחשכו עליך עולמך, לא.

יש אחר כך את האור, על פי השם. ברגע שהיהודי מבין שזה על פי השם, אין שום בעיה. והנה בהמשך אנחנו רואים דבר מאוד מאוד מעניין. תראו כמה הכרת הטוב שמלמד אותנו משה רבנו. ויאמר משה לחובב בן רארל המדייני שהוא חמיב, נוסעים השם אל המקום שר אמר השם. לך איתנו ואיתנו לך, כי השם דיבר טוב על ישראל. אתה עזבת את מולדתך, את עמך, את התפקיד, את ג'ו-בקי גבוה, כהן מדיין, רדפו אחריך, עשו לך את כל הצער.

לא הסתכלת כלום, לא עניין אותך. ראיתי דבר אחד, אתה היחיד שאמרת, ברוך השם אשר הציל אתכם. המשפט ברוך השם זה בא דרכך. אמר לו, אמר לו, בוא, טועית לנו לעיניים. אל תעזוב אותנו, עדה תחנותנו במדבר. והיה טוב אשר יטיב השם עימנו ויתמנו לך. מה שרבנו מבין, שכמה חשוב לגמול לאדם טוב ברגע שהוא עשה לך טוב. אסור לנו להתכחש.

אסור לנו להיות כפויה טובה. וכאן, בדיוק לאחר מכן, אנחנו רואים את המשפט המהדהד, שמרגש בכל בית ובית בישראל, והוא, ויהי בנשוא אהרום ויאמר ה' קומה ה' ויפוץ אוהביך וינוסו משנאיך מפניך. רבותיי, עברנו עכשיו תקופה מאוד קשה. עברנו ניסי ניסים. שלעיתים אנחנו לא מבינים כמה כוחם של הצדיקים, שצדיקים בביתתם, קרויים חיים.

באחד הבתים באשקלון נפל טיל, ודאי כולם ראו. כל הבית התרסק. ומה נשאר על אחד הקירות? התמונה של רבנו סאלי, שלמה, לא זזה, לא נעה, לא נפלה. הפלא ופלא. נכון, כי הצדיקים הם מגן וצנעה. הם הכוח שמלווה את עם ישראל לדורותיו. לכן שוב ה' אלפי רבבות אלפי ישראל. ובדרגה כל כך קבועה, ובמעמד כל כך נרם ונישא ונשגב, רבותיי, אסור לנו להתפלא.

פתאום יש נפילה. ויעם כמתאננים רעה באוזני ה' וישבע ה' ויחרפו. מה קרה? פתאום אנשים מתחילים להתלונן. אלא על מה? מורי ורבותיי, אחת הבעיות הקשות והקללות הן זה הבטלה. אם אתה רוצה לקלל מישהו, תגידו שתשב מוקטן, בלי לעשות כלום. זה הדבר הכי קשה. העם הזה יושב במדבר, יש לו את כל טוב. יש לו מן, יש לו סלב, יש לו ענן, יש לו אש, עמוד האש בלילה שמאיר עליו.

סמלתך לא בלטה מעליך, רגלך לא בצקה ארבעים שנה. בא הענן ומנקה, עושה ויש כזה ומנקה את כל המחנה כולו. לא צריך קופת חולים, לא צריך כלום. אתם חיים שמה, איך אומרים? מנהיג כזה כמו משה רבנו, אהרון הכהן ומרים. זה מעל חמישה כוכבים, זה עשרה כוכבים, אתם נמצאים בשיא. זה, ובכל זאת מתחילים להת... למה? לכל מיני טענות שאין כלום.

אחת הנקודות המעניינות, שהוא משבר מאוד קשה. והספסוף אשר בקרבו התאוות תאווה. הרבה פעמים בחיים של האדם לצערנו כאשר חסר איך אומרים? תוכן ומבלה את ימיו בהבל וריק, פתאום מתאווה תאווה. רבותיי, לתאווה אין גבולות. מה אתה צריך, מה אתה רוצה, אתה לא יודע. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אז בתאווה הזאת ובחוסר מעש תראו כמה אספסוף אותם אנשים שבאמת שום עתיד לא עומד בפניהם, לא מעניין אותם מכלום, מסוגלים להמריד עם שלם.

לרע זה הדבר הכי קל. לטוב מאוד קשה להוביל את האנשים. ואנחנו רואים, וישובו ויתנו גם בני ישראל. מה מבקשים? מי יאכילנו בשר? רבותיי ורבותיי, במדבר לא חסר בשר, וגם צאן ובקר כבד מאוד עלה איתם ממצרים. חוץ מזה יש להם גם את המן, ומי שצריך יאכול, טעמו, כל טעם שהוא רוצה. ואם הוא רוצה שייקח כבש, ייקח פרה, ישחט ויכין.

אלא ביצר התאווה, הנושא של הבשר, מי יאכילנו בשר, חכני המוסר אומרים, התאוו לתאוות בשרים. ברגע שנתקבלה תורה, התחילו מסגרות וגבולות שאוסרים את העריות, שאוסרים כל מיני איסורים, שעד היום בימינו הם המגן והצנע כדי לשמור על הבית היהודי, ייבקע ושלא יתפרק. ואת זה הם לא היו מוכנים, היה קשה פתאום, מי יאכילנו בשר.

למה לא נחזור למה שאנחנו רוצים, להפקרות, להתפרקות, לכל מה שאנחנו רוצים? אני רוצה לומר לכם, סיפר לי פעם אחד התלמידים, אמר לי הרב שאול, תקשיב, אתה יודע איך חזרתי בתשובה? אמרתי לו, כן, איך? אמר לי, שמע, אני הייתי בתאילנד, והייתי באחד החופים, שאני מתבייש אפילו לומר לך, לא הייתה עבירה שאי אפשר לתאר אותה, שאני חושב, אפילו בתקופה של נוח, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, לא היה דבר כזה.

כל מה שהיית רוצה, יכולתי לראות בתוך את כל התועבות, את כל העריות מכל הסוגים, מכל המינים, אם זה בעלי חיים, אם זה בני ידיים, זה כל מה שאתה, אי אפשר לתאר, אני מתבייש אפילו לומר לך. והנה מגיע גל ענק, והגל הענק הזה העיף את כולם, הגל הענק הזה בעד עשרות מטרים. אומר הדבר היחיד שנזכרתי מבית אבא, ידעתי שאני כבר הולך, אמרתי, שמע ישראל.

לפתע אני רואה שהגל סרק אותי על הגג של המלון הכי גבוה, 11 קומות. לא הבנתי מה קורה איתי, ראיתי רק את הגופות מסביב, והבנתי שבורא רבם עשה איתי חסד והראה לי בדיוק את הדרך הנכונה, וכך חזרתי בתשובה. אנשים לא מבינים שבסך הכל, כל המגמה והמטרה של העולם היהודי שלנו, מסגרת לאדם. כי יצר התאווה אין לו גבולות. גם חווה, ברגע שהייתה מהססת בנושא הזה של האם לאכול מעץ הדעת או לא, אמרה, וכי העץ נאה למראה ותאווה על העיניים, נאה למאכל ותאווה על העיניים.

העיניים אין להם גבולות. וכאן פתאום הם מתחילים להיזכר מה הם רוצים וכו'. מוריי ורבותיי, חכמי הסוד מסבירים שאמרו אנחנו נבקש ממשה רבנו דרישה שהוא לא יכול לעמוד בה. הרי אם הוא מבקש בשר, הוא יביא לנו, מבקש דגים, יביא לנו. בואו נבקש ממנו בשר בטעם דגים. מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה שנאכל במצרים. אנחנו מבקשים בשר מטעם דגים.

כאשר רבנו רואה את הדבר הזה, אומר: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? מה אין לי בשר? מה, אני? קייקו ממני, הגזר? הבקשה שלהם היא לא הבשר, ריבונו של עולם. הבקשה שלהם היא לקנטר ולחפש במה להתלות. אומר לו הקב"ה, אל תהיה מוטרד. אני אתן להם. ביקשו בשר בטעם דגים, יקבלו בשר בטעם דגים. ויגוז סלבים מן הים. סלב זה בשר, מאיפה הוא בא? בא מהים.

ואז יש להם בשר בטעם דגים. רבותיי, ומדוע באמת משה רבנו כאן פתאום ירד והרים ידיים מהעין? ריבונו של עולם, אנוכי הריתי וכולי. כשאדם מגיע לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, קשה לו מאוד לראות את החומר. קשה לו לראות את החומרנות, קשה לו גם להתמודד. בעיקר כשהוא רואה. זה כאילו משה רבנו אומר: ריבונו של עולם. העם הזה, למה הוא צריך בשר?

הוא בדרגה כל כך גבוהה, רוחנית, במדבר. מה, זו הדרגה הנאוכה שצריכים לרדת? איך אפשר לעשות את זה? זה לא ניתן. ואת זה משה רבנו לא ראה. זה מזכיר לי שנים אחרי זה, כאשר רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו ועליכם, יוצא עם בנו בפעם הראשונה מהמערה וראה יהודי שחורש את אדמתו, ואז הביט בו ונעשה גל עצמות. אמר מה? עוזבים חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה.

אז באה הבת קודם, אמרה לו: חזור. חזרה. מה, באת להרוס את עולמי? לא כולם יכולים להיות כמו רבי שמעון. הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם. אבל בפעם הבאה, כשרואה יהודי שרץ בערב שבת עם אותם ההדסים, לפתע הוא עוצר אותו ושואל אותו: מה אתה הולך לעשות? כמובן אני בסך הכול מחלק בערב שבת בכניסה לבתי הכנסת הדסים כדי שיברכו עליהם.

עמדנו שקוע על ראשו ואמר: ריק שבישראל מלא מצוות כרימון. אז צריכים להסתכל בדיוק את נקודת הקודש. לא רק את הבשר. זאת נקודת הקודש. את זה משה רבנו היה קשה לו להבין. ומשה רבנו בדרגתו הוא הולך ומוסיף עד כדי כך שהקדוש ברוך הוא אמר לו, אתה יודע מה? אתה אומר כך? קח לך שבעים מזקני ישראל ועצלת עליהם מן הרובה. כולנו חושבים שאולי באמת זה ירד ממשה רבנו ויגיע לשבעים הזקנים.

לא כן היא. התורה זה לא כך. זה נהנה וזה נהנה וזה מוסיף אפילו. אתה יהודי או אתה רב או אתה מדריך או אתה מורט ברגע שאתה מלמד לך לא חסר כלום. אדרבא ואדרבא וכל מלמדי השכלתי. לך לא חסר כלום. אתה ממשיך ואתה ככל שאתה נותן אין שום בעיה. בורא עולם נותן לך פי שניים. לכן מסופר שמה שאמרנו אספה לי שבעים מזקני ישראל.

כמו שרבנו יודע שהעם כשהעורף הזה צריך להיות דמוקרטי וכולם בעיניו שווים. ואז הוא אמר, איך אני אחלק את שניים עשרה לשניים עשר שבטים, שבעים. אם אני אתן לכל שבט שש, שישה זקנים כפול 12 זה שבעים ושתיים. אני אתן חמישה, זה שישים. ואז משה רבנו, כדי שלא ייפגע איש, הכין שבעים ושתיים פתקים ושני פתקים ריקים. הוא אמר, רבותיי, כל שבט יבחר לו שישה איש.

ומי שיצא לו הפתק הריק, הוא יצא. והנה, אמוריי ורבותיי, והנה שני אנשים במחנה. וישארו שני הבחרים ושמא אחד אלדד שמא שני מדד ותנח עליהם הרוח. והמה בכתובים. האנשים האלה באו ואמרו, אנחנו כנראה לא ראויים ולא מתאימים. הם ירדו. אומר הקדוש ברוך הוא, מי שמנמיך את עצמו, מי שמשפיל את עצמו, אני מגביה אותו. הם הראשונים.

והמה ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים. ולא יצאו האוהלה והתנבאו. חכמינו מסבירים, הנבואה שלהם, של אלדד ומידד, הייתה לאורך כל ימי חייהם. לעומת זאת, הנבואה שהייתה של שבעים הזקנים הייתה חד פעמית. והנה תופעה מעניינת. יהושע ברץ ואומר למשה, אלדד ומידד מתנבאים במחנה. מה קרה? אז מה? תשובה של משה רבנו. אמקנע אתה לי ומי יתן כל עם השם נביאים, כי יתן השם רוחו עליהם.

איזה ענווה, איזה שמחה יש למשה רבנו, שהוא רוצה שכולם יהיו נביאים, שכולם יעבדו את השם, שכולם ירדו אדרבה ואדרבה. זה נקרא יגדיל תורה ויהיה אדירה. לא בכדי המילה ענווה ניתנה אצל משה רבנו. כשכתוב על משה רבנו, ואיש משה ענו מכל האדם, אם תשימו לב, רבותיי, המילה "ענו חסרה יוד". חכמי המוסר אומרים: ענו מכל האדם. מה הוא אמר?

התורה מעידה עליו שהוא ענה מכל האדם. והנה, אנחנו רואים דבר אחד פשוט: כרגע, מה ניבאו האנשים האלה? ניבאו שמשה רבנו מת במדבר ויהושע מכניס. חכמינו אמרו, הביאו את זה ברמז: מתנבאים. מתנבאים מ' ת' נ' א', ב', י' ב', י' מ' סופית. מתנבאים: משה תהיה נשמתו בגן אלוקים, יהושע מכניס. באמת שאלת השאלות הקשות נכון, שבגלל הנושא הזה של מי מריבה משה לא נכנס, זה הפשט.

אבל עמוק יותר: פני משה כפני חמה. מוריי ורבותיי, משה רבנו בדרגה כל כך גבוהה, שמעטים אלה שיכלו לעמוד במחיצתו, ובעיקר, בעיקר בכניסתם לארץ ישראל. ופני יהושע כפני לבנה. הארץ הזאת, משה רבנו בדרגה כל כך גבוהה, מתי הוא באמת ייכנס לארץ? תהיה השפעה שלו גדולה רק בביאתו של משיח, כאשר אבירוח אלוקים מרחפת על ארץ ישראל, לא ישחיתו ולא ירעו, והארץ הזאת נמצאת בדרגת קדושה כל כך גדולה, והעם ישראל בדרגת קדושה, ואז משה רבנו יכול להיות שם במקום.

והנה, לקראת הסוף אנחנו רואים את אחד המשברים הנוספים. מסופר על הרב קוק זצ"ל, הרעייה קוק, שבא אליו יהודי והתלונן שבארץ עכשיו, עם קום המדינה, יש המון המון המון חילולי שבת, יש המון המון אוכל לא כשר, חוסר צניעות, אומר לו, ובחו"ל את הדברים האלה לא קיימים. הקהילות היהודיות ממשיכים עוד לשמור ולשמר את הקהילה בכל דרך אפשרית.

עונה לו הרב קוק ואומר לו, תשמע, יהודי יקר, בארץ כל מה שאתה רואה את הפריצות, כל הדברים האלה, אלה חבלי לידה. בחוץ לארץ אלה חבלי גסיסה. היום אנחנו רואים את זה. כמה נהירה, כמה, אני לא רוצה לקרוא לזה חזרה בתשובה, אבל חזרה למקורות, כמה אהבת ישראל, כשאנחנו רואים אפילו לאחרונה, שעכשיו עלו בכותרות, כל הגרעינים התורניים, איזה שם נפלא.

גרעין תורני. אם האנשים היו יודעים כמה אהבה ואחווה ושלום ורעות תורמים הגרעינים התורניים האלה בכל הערי ישראל. ולא מסתכלים על הילד, מהיכן הוא בא, ומה עברו וכו'. כמה ילדים הם החזירו למוטב, כמה ילדים הם סייעו באדם בכל תחומי החיים שלו, אכלו עם זה במוסדות חינוכיים, בכל מיני דברים. זה נקרא חבלי לידה. זה המשרד שנמצא.

ובסוף אנחנו רואים תופעה מאוד מעניינת. משה רבנו, לאחר כל הבלאגן שהיה, האם הנושא של המתאננים והנושא של אותם שנחה עליהם הרוח והנושא של הבשר, כל מה שקורה. והנה סיפור קצר שמלמד אותנו לדורות. אהרון ומרים, אח ואחות, יושבים בבית בשקט בינם בתוך המשפחה, ודנים בסוגיה מאוד מעניינת. והסוגיה היא על דבר האישה הכושית אשר לקח.

מה זאת אומרת, וכי עכשיו נזכרו שמשה רבנו לקח אישה כושית? אלא מה שמדובר כאן, שכאשר נחה הרוח על אותם שבעים זקנים, באה מרים ואמרה, אשריהם ואשרי חלקם ואשרי באמת משפחתם, שהם זוכים לדרגה הגבוהה. באה ציפורה, אשתו של משה, אמרה, אבל מסכנים יהיו נשותיהן. אמרה לה, מדוע? אמרה לה, כיוון, שברגע שנחה עליהם הרוח, יצטרכו לפרוש מנשותיהם.

מנין לך הדבר? אומרת לה, מאחיך. מאז שעלה אל הר סיני לקבל את התורה, הוא פרש. ומרים זו האישה שנאבקה בכל הזמנים במצרים, ואיך אומרים, עודדה את הנשים, ולא עשו כאשר דיבר עליהם מלך מצוות חייו את הילדים. זו מרים שבאה לאבא שלה, שכאשר פרש מאמו, מאימה, באה והמרל אמרה לו, גזירתך קשה וגדולה משל פרעה. פרעה גזר על הגברים, ואתה גזרת על הגברים ועל הנשים.

זו מרים, פתאום היא באה ואומרת לאהרן, שמע, גם אני, אלוהים, התגלה אליי, ואני לא פרשתי עם בעלי. אהרן אומר, כן, גם אני לא פרשתי. מה קרה? למה הוא פרש? והנה, יש פה משפט מאוד מאוד קשה, מאוד מאוד מכאיף. ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן. מה מילה פתאום? זה כנראה איזו פצצת אטום שנופלת באותו רגע. הגלה עליהם פתאום בטמאים בדרך ארץ. והיו צועקים מים מים להודיעם, שיפה עשה משה שפרש מן האישה.

זאת אומרת, לפתע הם חשו את מה שאמרו, לא אמרו, בדרך הנכונה והמתאימה. ובאמת, חז"ל שואלים: מדוע? מה רע בזה להוכיח? מה רע בזה? איזה לשונה רעה יש כאן? הרי בסך הכול, אם אנחנו רוצים ללבן בעיה מסוימת, לא בתקשורת, לא כלום, בין אהרן לבין מרים. אהרן, הילד הגדול, האח הגדול. מרים גם האחות הגדולה, הוא חייב לה הרבה מאוד.

אז מה? אלה מסבירים חז"ל כך. מסבירים חז"ל, ללמד את עם ישראל לדורות. אם יש לך בעיה עם מישהו, או אתה רוצה להוכיח את מישהו, וזה חשוב, איזה מצווה, הוכיח, תוקח את עמיתך ולא תישא עליו חטא, תעשה דבר פשוט, זמן אותו בינך לבינו. אילו היו מזמנים את משה רבנו בשקט, יכול להיות שמשה רבנו מסביר להם. כשהוא צריך לדבר פה אל פה עם בורא עולם, והוא לא יודע מתי, מתי שצריך, אז ודאי שהוא לא יכל להיות.

אז הוא באמת קצת שונה מהם בצורה אחרת. ואת זה לא הבינו, לא מרים ולא אהרן. ובכעס הזה, שבורא העולם כועס עליהם, זה הפך להיות סמל לדורות, שהתורה אומרת לנו, זכור את אשר עשה השם למרים בדרך בצאתכם ממצרים. כמה קשה לשון הרע. גם אם אתה יודע שאתה באת לתקן, אם המטרה שלך נכונה, אתה יודע מתי ואיך ולמי ובאיזה סגנון להביא את הדברים.

וכאן אנחנו רואים דבר אחד פשוט: הענן שר מעל האוהל והמרים מצורעת כשלג. ומה קורה? משה, אהרן מגיע למשה. בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת שנועל ושלחתנו. אמנה תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. מרותיי ורבותיי, כנראה שמרים לא שמה לב שאותם התלוננים שהתלוננו על הבשר, מה קרה להם? גם כשיש תלונות, כשיש טענות, ובעיקר, בעיקר לחומר, צריכים לבדוק אותה.

ומה קורה לה? אל תהיה כמת בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. זה לא צרעת רגילה שאנחנו מכירים, אבעבועות וכו'. אתם מתארים לעצמך, זה לא נתפס בהיגיון. חצי הבשר שלה פתאום נעלם, היא כבר לא כאדם בכלל. אי אפשר להביט, אפשר להסתכל. מרים הנביאה, שהעולם שלם, העם שלם, חייב לה כל כך הרבה. הצדק את האישה אצל בורא עולם? אל אמונה ואין עבד צדיק וישר הוא.

זה נקרא על פי השם. והנה, משה רבנו, בגודל ערבייתנותו, הוא לא מתפלל. ויצעק משה אל השם לאמור. חמש מילים. נא רפא נא לה. מי שיעמיק יראה אחת עשרה אותיות. אחת עשרה האותיות האלה, שבאו לרמז על הקטורת, שהיא באה לכפר על העם, שהיא באה לעצור את המגפה, שהיא באה להציל. חכמינו אומרים, מדוע משה רבנו לא התפלל אלא צעק?

כי משה רבנו, בגודל הענווה שלו, חשב שבגללו הדבר הזה קרה, אולי הוא לא בסדר, אולי הוא גרם לזה. ואז הוא מתחיל לצעוק לבורא עולם, ריבונו של עולם, אני לא בסדר, אנא ממך, תרפא אותה. וכאן אנחנו רואים שבתי סגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נשא עד יעשת מרים. הכרת הטוב. את, מרים, שעמדת ליד היאור, עמדת לראות מה יקרה עם התיבה, מה יקרה עם התינוק הזה שנמצא בתיבה שהוא משה רבנו, אמר הקדוש ברוך הוא, את תמתן שמה שעתיים, שלוש, הקדוש ברוך הוא מחזיר לך שבעה ימים לכל עם ישראל, כאילו שהם נמצאים כולם באבל, וממתינים במשך שבעה ימים עד יעשת מרים.

מכאן אנחנו רק רואים דבר אחד מאוד מעניין. שמידת הענווה, שהיא למעשה הכותרת המרכזית בפרשה, ראיתי באחד הספרים, כתוב כך, שענווה זו הפסיכולוגיה האנושית שמסבירה במציאות שככל שאדם זוכה לרמת ידיעה ותודעה גבוהה יותר, אין הוא מסוגל לחשוב ברמה של מי אנוכי, אלא ההפך. חשיבותו בעיני עצמו ואינוחיותו הולכת הולכות וגדלות עד כדי התנשאות.

מכאן שרק יחידי סגולה מסוגלים, וזה התואר שזכה לו משה, שזכה לתואר ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. שזכותו תגן עלינו ועליכם, והיא רצון שנוכל ללמוד, בעזרת השם, את מידת הענווה, כדי שאוכל להיות אחד מאורח חיינו, וככל שנעשה ונקדים כך יטיב. חזקו ואמץ לבבכם כל המייחלים לאדוני.