חטא העגל

תמלול השיעור

, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו, ברכת השם עליכם, שבת פרשת כי תישא, שני נושאים מרכזיים שמלווים אותנו לאורך כל הדורות. הראשון שבהם נושא של שמירת השבת, הנושא הבא הוא חטא העגל ותיקונו. אולי נתחיל. פרשת כי תישא מעשה פותחת בנושא המרכזי, כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לאדוני ויפקד אותם ולא יהיה בהם נגף, ויפקד אותם.

זאת אומרת, הנושא הזה של השקל זה למעשה כביכול התשלום השנתי, כדי שעם ישראל למעשה יהיה לו את כל הזכויות בבית המקדש, וכמובן את הכסף הזה, בו עשו את מה שצריך בבית המקדש להקריב קורבנות ולשתף את כל העם ביחד. אני חושב שהייחוד בדברים האלה, שגם משה רבנו לא הבין את זה בתחילה, כאשר אמר לו, ונתנו איש כופר נפשו, אמר, אך לא פדו יבדא איש, לא אתן לאלוהים כופרו.

איך אפשר להיפדות לאדם במחצית השקל? אז הוא אומר לו, כזה ראה וקדש. הקדושה במחצית השקל באה כאשר איש את רעהו יעזרו לאחיו יאמר חזק, חצי ועוד חצי מתחברים להיות שקל, שקל שלם. וכאן, אחרי מחצית השקל, התורה מצווה אותנו על הנושא הזה של שמירת השבת. השבת מוזכרת בפרשה בפעם השלישית. בפעם הראשונה, לפני שקיבלנו את התורה, זה היה במראה.

כאשר העם היה רעב ללחם, והקדוש ברוך הוא אומר למשה, תאמר להם, הנני מטיר לכם לחם מן השמיים, וכתוב שם, ששת ימים תלקטו, ביום השביעי שבת לא יהיה בו. וכמובן ביום השישי קיבלו מנה כפולה גם לשישי וגם לשבת. תחילתה של הדרך של השבת היא באמונה שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס את הכול. ולכן, ככל שעם ישראל שמר את השבת, השבת שמרה עליו.

בפעם השנייה ראינו את זה בעשרת הדיברות. זכור את יום השבת וקדשו. וכאן, השבת, בעשרת הדיברות, למעשה היא קולקטיב לכולם. כל אדם, כל מה שנמצא באחריותו ושלו, חייב לנוח. "למען ינוח שורך וחמורך ועמתך ואגרך" את כולם. אתה מחויב בשמירתם. בפעם השלישית, כאן בפרשה נוראים משפט מאוד מאוד מעניין. "כי אותי ביני וביניכם לדורותיכם".

לא יעזור כלום. שבת זה אחד משלושת האותות שהקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל. מה נספרתי לתלמידיי? אם אדם מסתכל בפסוק שאנחנו אומרים אותו, וכל הערב שבת בקידוש יום השישי ויחולו השמיים והארץ וכל צבאם, יראה שכל אות שביעית מהפסוק הזה אנחנו מקבלים איתה את המילה ישראל. כי אות היא ביני וביניכם. לכן לא סתיו כתבו שגוי ששומר שבת חייב מידע.

כי את השמירת השבת שלו הוא לא חייב בזה. וזה הקשר ההדוק בין בורא עולם לבין עם ישראל. וכן רבי נישחייל, למשל, מוסיף על הנושא הזה של השבת, של השבת, ואומר כך "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת". ודאי, אם שומרים, ודאי שעושים. מה זאת אומרת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת"? ברגע שיהודי מכניס מן החול אל הקודש, מכניס את השבת בחצי שעה מוקדם ומוציא אותה בחצי שעה מאוחר, אז יש לו שעה כל שבת.

תעשו חשבון, שעה כל שבת כפול 54 שבתות. תראו, זה בערך אפשר לעשות מ-54 שעות כאלה שתי שבתות. אחרי מאה ועשרים, כשיישאל בבית דין של מעלה אם הוא שמר שבת, הוא יגיד: לא רק שמרתי את השבת, "הבאתי שבתות ששייכים לי ושמרו בני עשר את השבת לעשות את השבת. עשיתי גם אני שהכנסתי מן החול, הוספתי מן החול אל הקודש". תראו כמה קדושתה וגם גודלה של השבת.

חכמינו אומרים שהשבת למעשה שכולה כנגד כל המצוות שבתורה. בתורה כתוב: ראו כי השם נתן לכם את השבת. שימו לב, זו המתנה הכי גדולה. איך כתוב שם? חמדה גנוזי בבית גנזי. ונתת יותר. במה היא שבת? בנביאים כתוב: ויאמרו בי הבנים בחוקותיי לא הלכם, ואת שבתותיי חיללו מאוד. זה יחזקאל אומר לנו כאן. תראו כמה ברגע שיש חלילה חילולי שבת, כמה שזה קשה מאוד מאוד לבורא עולם, שהוא בעצמו למעשה.

כשברא את העולם בשישה ימים, ביום השביעי, שבת ויהי נפש. חכמינו אמרו: וכי הבורא נופש? אלא ביום השבת הוא ברא לנו את הקדושה. הוא ברא לנו את כל הטוב שבעולם ביום שבת, כי היא מקור הברכה. זו הברכה. בכתובים כתוב, נחמיה מביא לנו את זה, ואומר: ועל הר סיני ירדת, ואת שבת קודשך הודעת להם. שימו לב כמה חשוב. חכמינו מסבירים שכאשר משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים, כל האותיות פרחו, הדבר היחיד שנותר מהלוחות הראשונים זה "זכור את יום השבת תתקדשו", שכתוב, אנחנו אומרים את זה בשבת, כך:

"כי קמת שבת רצית קורבנותיה" וכו' וכו', ואחר כך אנחנו אומרים שבורא עולם נתן לה, נתן משה וישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כי ליל תפארת בראשו נתת בעומדו על הר סיני, שני לוחות אבנים בהם, וכתוב בהם שמירת שבת. וכי בשני הלוחות האבנים כתוב רק שמירת שבת? לא. כל האותיות פרחו וכל עשרת הדיברות למעט "זכור את יום השבת לרשום וקדשו".

אחרינו, אנחנו ממשיכים הלאה, אמר רבי יהודה, אמר רב: "אלמלא ישמרו ישראל שבת אחת, לא הייתה שולטת בהם אף אומה". עד כדי כך. אמר רבי שמעון בר יוחאי: "אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, היו נגאלים". אמר רבי נביא: "אילו היו ישראל משמרים שבת אחת אפילו, כי תיקונה מיד היה בן דוד בא". כאילו כמה עוצמה יש לשבת. אמר הרב נונה:

"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". כי בורא עולם אמר: "ויכולו השמיים", ואנחנו אומרים את זה. "אמר רב חסדה, אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת מלווים אותו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: 'ושר עוונך מעליך וחטאתך תכופר'.

טניא, רבי יוסי ורבי יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע". אם הוא בא וראו שהשולחן ערוך ואנשים שמחים, וכולם ברוך השם מקבלים את שבת המלכה, אומר המלאך הטוב, יהיה רצון שגם שבת הבאה יהיה כך, ובעל כורחו האח הרע אני חייב לומר "אמן", ואם חלילה ההפך זה בדיוק לא צריכים להוסיף.

"אמר רבי שמעון, שמשון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר כפרה, כל הנקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות, חבלי משיח, דינה של גיהינום ומלחמת גוג ומגוג". כל זה, תראו כמה חז"ל, והם נכנסו והעמיקו על קדושתה ועל עומקה ועל משמעותה של השבת. אמר רבי יוחנן משומר רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים.

איך אומרים? הכל בתשרי, כי בחודש תשרי בראש השנה הכל נכתב. חכמינו, חכמינו אמרו הכל בתשרי, חוץ מתשרי. בתשרי זה ראשי תיבות, תלמוד תורה, שבתות, תשרי חודשים וימים טובים. ברגע שאתה נותן ואתה משקיע, אומר הקדוש ברוך הוא, הלווה עליי ואני פורע. אנחנו רואים את זה. אנחנו לא רק שלא עובדים, אלא גם משקיעים בשבת כל כך הרבה, והברכה באה.

אמר רבי יהודה, אמר רב, כל המענג את השבת נותנים לו משאלות ליבו. אמר רבי יוסי, יהיה חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת. תראו כמה כבוד וערר. אנחנו במשך כל השבוע עוצים ורצים, לפעמים אוכלים ולפעמים לא, ולא מסודרים, ולא רואים את המשפחה והכול. וכמה שיש משמעות לנושא הזה. די ראוי להזכיר את מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, רב מרדכי אליהו, ופעם באתי ואמרתי לו, הרב, אתה יודע שיש הרבה חילולי שבת בטבריה.

הוא אומר לי, הס מלדבר. המצול אמר, הרב, מה קרה? הוא אומר, תגיד לי דבר אחד, היית פעם באיזה רשת? בסופר? בימי רביעי, בימי החמישי? אמרתי לו, כן, הולכים לעשות קניות. זאת אומרת, אתה ראית את השתי מילים של מאות אנשים באלפי אנשים ומיליונים בכל הארץ וגם בחו"ל. כששמים בעגלה את המצרכים, הם אומרים לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת, לכבוד שבת.

שימו לב, מספיק האנשים האלה. בורא העולם מחייך למעלה ואומר, ניצחוני בניי, ניצחוני בניי. כמה כוחה של הנושא של השבת. אכן, אמר רבי יוסי, יהיה חלקי ממכנסי שבת בטבריה, מפני שהיא עמוקה וממוצאי שבת בציפורים שיושבת בראש ההר. לכן, חמירו כתבו, שלושה מעין עולמא בהם, שבת, שמש ומקוויו של האדם. תראו כמה השבת, יש לה משמעות גדולה מאוד מאוד מאוד.

כל אחד ואחד, אני אומר, הוא יוכל בנוסף לתפילה עוד לשמוע דבר תורה מרב מסוים, לשמוע שיעור תורה, זה פשוט מגדיל ומחזק ומשנה את כל העולם שלו, וזו הברכה, זו האנרגיה שהוא יונק ביום השבת כדי להמשיך איתה הלאה. ובהמשך הפרשה, אחד הנושאים הבעייתיים ביותר שחז"ל דשים ודנים בהם, וזה הנושא של חטא העגל. תמיד השאלה שנשאלת, איך יכול עם שבמשך שנה שלמה במצרים ראה את עשרת המכות, ראה את הניסים ואת הנפלאות, ראה את יציאת מצרים, את בקיעת הים, ראה שהאימפריה הכי אכזרית בעולם שהייתה במצרים, שנקראה בית עבדים, שלא נקטו כלום, ובורא עולם הוציאו אותם, איך אומרים? ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ראו שאחרי קריעת ים סוף מגיעים למדבר ויש להם מן וסלב ומים וענן ועמוד האש וכל טוב מה שיש להם. ולפתע באה מכה הקשה. בוא לא נשכח, לפני זה, עמדו במעמד הר סיני. פשוט מפגש אישי שאי אפשר לתאר אותו. לא היה ולא יהיה כמוהו לעולם. אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם. אדם, השמע עם, כל אלוהים מדבר מתוך האש ויחי. תראו איזו עוצמה.

ובמצב כזה ובמקום כזה שעליתם לדרגה של מלאכים שנאמר, אני אמרתי אלוהים אתם ובני העליון כולכם, באתם ואמרתם נעשה ונשמע, ומה קרה? משה רבנו עולל. השאיר ואמר, אני הולך להביא את הלוחות. הנה, אהרון וחורים עמכם. מי בא על דברים וייגש אליהם? הנה, איחור מסוים, ולפתע אנדרלמוסיה אחת גדולה. תסבוכת אחת גדולה? אי אפשר פשוט לתאר אותה.

קום עשה לנו אלוהים. איפה כל האמונה? איפה כל מה שראיתם? הכול מתמסמס? הכול ערך לאיבוד? חכמינו מסבירים שכל הנושא הזה של העגל בא ללמד אותנו דבר אחד, שאמונה אינה מתקיימת, לא באותות ולא במופתים, ולא בניסים ונפלאות. אמונה מתקיימת בחינוך אמיתי, בחינוך נכון. מה שאומר רבי שמעון בר יוחאי, כל מי שהורתו בקדושה ולידתו בקדושה, מובטח לו שלא יהיה חטא.

זאת אומרת, זה מתחיל מההתחלה. זה מתחיל באמונה תמימה ואמיתית, שאני מקבל ישר מהבית, ואני ממשיך איתה הלאה. ולכן, חכמינו הסבירו שכל הנושא הזה, שאמרו נעשה ונשמע וכולי, עובדה קיימת. חז"ל מסבירים שכל מה שנאמר, כפי שאומר בתהילים, ואני ברשותכם מצטט, רבי מאיר אומר, לא האמינו אפילו שעה אחת, שכאשר אמרו נעשה ונשמע, היו אומרים בפיהם אחד בלב ואחד בפה, שכתוב, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יחזבו לו, וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו.

עד כדי כך. זאת אומרת, כל הנושא הזה של האותות, של המופתים, של החזרה בתשובה, הוא הסכנה הכי גדולה. זה טוב רק לזמנו, וזה הולך ופורח. חכמינו מסבירים שאברהם אבינו, כאשר היה בעקדה ולאחר שעמד בניסיון העשירי, כתוב, וירא והנה עיל נאחז בסבך בקרניו, מאוד דאג. ואז הוא הבין דבר אחד פשוט. רבותיי, כשמסתבכים, יש עגל, כי אחרי המילה סבך, ס"ב-כ, אחרי ס"ב בעין, ואחרי בית, בע"ג, ואחרי כ"ב, בע"ל.

כשמסתבכים, יש עגל. יש הרבה הרבה דוגמאות של עגלים. יש אדם שלצערנו הרב, יש לו עגל לכסף והזהב, לאורך כל הדרך, לא מעניין אותו כלום כל היום. לא חינוך ילדים, לא מה קורה בבית, לא עם אשתו, לא במשפחה, לא כלום. לא רק ישר, כסוס כפרד, רצים ישר, זה מה שמעניין. את זה אברהם, מזה אברהם אבינו דאג. ולכן כל סוד של העגל, מסבירים חז"ל, זה ערבוב של שור וחמור.

חז"ל אומרים שחטא העגל פגם בעולמות בריאה, יצירה ועשייה, בשלושת העולמות. הם מסבירים כך: כנגד הבריאה כתוב וייקח מידם ויצר אותו בחרת. כנגד היצירה כתוב ויצר אותו בחרת. וכנגד העשייה ויעשהו עגל מסכה. לכן חכמינו מסבירים, אותו יום היה, בימים נותן בשור אוכל עשב, שבעה עשר בתבוז עשו את העגל. ודורשי רשומות אומרים, המילה עשב, אלה אותיות של שבעה עשר בתמוז.

ואנחנו רואים את זה. ולכן כשאנחנו מסתכלים על הנושא הזה של העגל, אחד מחכמי המוסד אמר, אתם יכולים לבוא ולהגיד סניגוריה, ולהגיד, בגלל שמשה רבנו איננו, טרינו תלות בו, עשינו עגל. אז הוא אומר, יופי. אבל למה מכולות? ולמה ויקומו לצחק? אומר הזוהר הקדוש, מזה דאגה שרה אימנו, שראתה ברוח קדשה, כתוב, וצחוק עשה לאלוהים.

היא פוחדת שברגע שהם מהמילה יצחק ייקחו את האותיות שהיא עשרת הדיברות, ומה שכתוב שם, לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי, אתם באים ואומרים, אלה אלוהיך ישראל, מה שנשאר מיצחק יישאר צחוק. עשה אלוה ויקום ולצחק. זה לעומת זה עשה אלוהים. וכאן, אחת הנקודות המדהימות שאנחנו רואים כאן, את מסירות הנפש של משה רבנו. הקדוש ברוך הוא אומר לו, לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים, אשר העלית מארץ מצרים, כאן?

לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. בורא העולם אומר את זה, ואז קורה דבר מעניין. משה רבנו אומר לו, למה יחירה עפיך בעמך? אשר הוצאת מארץ מצרים. נכון, אני העליתי אותם, והם באו ואמרו, כי זה האיש משה אשר היה לנו מארץ מצרים, אבל אתה הוצאת אותם, אני השליח שלך, אני לא רציתי להוציא אותם. אני אמרתי שאני כבר פה וכבד לשון, מי אני ואילך אל פרעה, וכל זה לא עזר.

שלחת אותי והלכתי בעל כורחי. ואם הלכתי בעל כורחי, ריבונו של עולם, אנחנו לא בורחים ממציאות. בוא תסייע בעדי כדי לשקם את העם. רק אתה ואני ביחד נוכל לעשות את זה. אני לבד לא אוכל לעשות את זה. חכמינו מסבירים שבמילה לחרד, מי שרואה בספר התורה, יש ריש גדולה ודלת קטנה. אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, החליפו את הדלת ברש, כי שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, יש שם דלת גדולה.

אחר החליפו במקום השם אחד, עשו אותו השם אחר. לחרב, כי שייחת עמך. ומשה רבנו לוקח את הלוחות. הרי אחד הדברים המוזרים או המעניינים, אנחנו מאמינים לבורא עולם. הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, כי שייחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. עשו להם עגל מסכה, וישתחבו לו, אלה אלוהיך ישראל. משה רבנו היה צריך לעשות דבר פשוט, להשאיר את הלוחות, לרדת, לראות מה קורה, לתקן את העניינים, לסדר, ואחרי זה לחזור חזרה.

אולי לקחת, איך הוא יכול להוריד לוחות מכתב אלוהים, חרוטים על הלוחות, להוריד אותם עכשיו למקום באבי אבות הטומאה, איפה שנמצאים שם כל כוחות הטומאה, שם במקום עם העגל, ובכל זאת הוא לוקח אותם. חז"ל אומרים ששישה טפחים היה גודלם של לוחות, שתי טפחים הקדוש ברוך הוא תופס, ושתי טפחים משה רבנו תופס, כאילו מעין נורדת ידיים, כי מישהו יכול להוריד את ידו של בורא עולם, אלא כשאדם בוסר את נפשו.

על עם ישראל הבורא נותן לו את הסיוע. וכאן חכמינו אמרו, וכאן גברה ידו של משה. ואת המילה הזאת היא מוזכרת בסוף הפרשה, סוף חומש דברים, הולכו ליד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, זאת היד שהורידה, שניסחה והורידה. ומדוע? הוא הוריד את הלוחות. הוא הוריד את הלוחות בגלל שני הדברים. א', כדי להראות להם שלא העיקר הלוחות ולא העיקר התורה.

התורה היא האינדקס, המדריך, כדי לעבוד את הבורא. אנחנו לא עובדים את התורה, אנחנו עובדים את הבורא דרך התורה. אם אתם חושבים להחליף את העגל בלוחות, גם אלה יהיו עבודה זרהם. אתם תעבדו את הלוחות. אנחנו לא עובדים את הלוחות, אנחנו עובדים את הבורא דרך הלוחות. ולכן, מה עושה משה רבנו? ברגע שהוא שורף את העגל וכותש אותו ומשקה את בני ישראל, ויש לכל אחד ואחד בתוכו, עד ימינו אנו.

יש לנו מעט מחטא העגל ואנחנו צריכים לתקן אותו, הוא שובר את הלוחות. וכתוב, ואשברם לעיניכם. אחד מחכמי הסוד אומר, אילו לא היה יורד משה עם הלוחות, היו אומרים, בו די אתה. בטח הלכת שם ארבעים יום, ברחת לנו, ועכשיו אתה בא ואתה אומר שאתה, איך אומרים? כמו שהרבה, הרבה מאוד אלה, נביאי השקר שאומרים, היה לנו התגלות אלוהית.

והשברם לעיניכם. והקדוש ברוך הוא אומר לו, יישר כוחך ששיברת למרות שלא עשית, לא נצטווה לעשות את זה. וכאן, רק אחרי השבר אפשר לחנך. רק אחרי השבר, ושנותנים את החיל והרעדה לעם שלם להראות להם, תראו מה הפסדתם. אתם לא ראויים לזה. וזו סדרת חינוך שמשה רבנו בחטא העגל נתן. אז אנחנו רואים בדיוק, והייתה בלוע עם מאוד, והורידו איש עדיו, כל המצב הזה.

וכאן משה רבנו מטיל את כובד המשקל על הארון. מה עשה לך העם הזה? כי הבאת עליו חטאה גדולה. זה אחיך. מסכן כמעט רצו גם אותו להרוג. הרי את חול הרגו. הוא ניסה לאורך כל הדרך. הוא הכניס שם שמיים בתוך כל התרומה הזאת. ויעש מזבח להשם. ובכל זאת, אהרון קיבל עליו את האחריות. חז"ל אומרים, חגר את נותניו, והיה הולך מבית לבית עד סוף ימיו ללמד את עם ישראל תורה ומצוות.

הרחמה היא, כשאנחנו נופלים וחוטאים, איך לדעת להתרומם. כשיהודי יודע להתרומם, אז ודאי מהנושא הזה יכול רק לעלות כלפי מעלה. ואת זה ראינו ונראה בפרשיות הבאות, כאשר עם ישראל מתבקש לעשות את המשכן, ואנחנו רואים בדיוק כל אחד ואחד נדבו ליבו וכל הנדבות וכל הטוב, וכל הטוב שעושים, וארצים, ועושים הכול, איך אפשר לתקן?

לכן, רק אחד כמו משה רבנו מסוגל לבוא לנער את העם הזה, והוא יודע בדיוק. עם קשה עורף אומנם, אבל הוא אוהב אותו מאוד. לכן הוא אומר לקדוש ברוך הוא, ואם אין, מחני להם ספריך אשר כתבת. אם אתה לא מוחן לעם הזה, אין לי זכות קיום, אני לא שווה כלום. זה האיש, זה המנהיג, שגם בשעות הקשות, כאשר הקדוש ברוך הוא מורה ועשה אותך לגוי גדול, אומר לו, לא, אני לא צריך את זה.

אני, אין לי שום טעם בחיים בלי עם ישראל. זה החיבור האמיתי בין העם אלינו. שזכותו של משה רבנו בתקופה הזאת יעמוד לנו ומלא משולטים בכם לטובה ולברכה, לששון ושמחה, ורפואה שלמה וגאולה קרובה, אמן ואמן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,