שבילים לקדוש ברוך הוא
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע ברכת השם עליכם השבת פרשת ראה אולי ברשותכם אני רוצה להקדיש את הפרשה הזאת לעילוי נשמתה של הצדקת שונטל שרה בת רחל שנפטרה לבית עולמה אתמול ערירית שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים אמן ואמן. בפרשת ראה הפרשה פותחת ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה. זהו הסיפור הידוע תחילה ביחיד ראה בלשון יחיד ואחר כך ממשיכה בלשון רבים אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.
מה זו ברכה ומה זו קללה. אולי לפני זה אני ברשותכם רוצה להעיר הערה ואני חושב שהיא מאוד מאוד חשובה לנו. לא מזמן יצאנו מיום תשעה באב, האבל הלאומי של עם ישראל בשני האסונות הגדולים בעת מקדש ראשון ושני ובשני מדובר על הנושא של שנאת חינם. ואני לא רוצה להביע דעה פוליטית. אבל כדי לקחת אדם וכל היום לצלוב אותו. זה לא משנה אם הוא טוב או לא טוב.
וסיסמה אחת, זה אותה המעניין, רק לא ביבי. זו שנאת חינם. שנאת חינם שאין לה אח ורע. לא רק זה, שמותר, אני אומר, לבקר, מותר לא להסכים. רבי יוחנן האריך ימים, שאלו אותו מה המתכון להערכת ימים. אמר להם שני דברים. הראשון, מעולם לא הקדימני אדם בשאלת שלום. כל אדם שאני פוגש אותו, לא משנה מי הוא, מה רמתו, מה דרגתו, באיזה מעמד הוא, אני אומר לו שלום.
זה חשוב. והדבר השני, מעולם לא התכבדתי בקלון חבריי. אתה רוצה לומר, במה אתה טוב תאמר. אל תאמר, תבחרו בי, או שתקבלו אותי, או שתרצו אותי, או שהדרך שלי טובה. למה? כי הדרך של השני היא קלוקלת. וזה נקרא, לא התכבדתי בקלון חבריי. כמה שיש לזה משמעות, ואני אומר לכל אלה שמבקרים, וכל אלה שמפגינים, וכל אלה שעושים, אדם צריך להסתכל.
קודם כול, מה אתה רוצה, או איך אתה הולך להתקיף את היריב. ואנחנו יודעים מה זה. אני אומר היום, פחד להיות שליחי ציבור. כי אתה אומר, רגע, רגע, אם אני כרגע הולך לתרום, ולתת לעם ישראל, ולתת לציבור, וכולי, ואחר כך, בסופו של דבר, רק ירדו אחריי, ויקניטו אותי, וייכללו, וייגדפו, וכל הזמן אני עורך רק שנאה. חבל על כל העסק הזה.
אנשים לפעמים נרתעים אותם, אנשים טובים, שרוצים ללכת לשרת את הציבור באמונה, אנחנו אומרים: הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם. זה מזכיר לי בתקופה שהייתה מחלוקת עם רבן גמליאל, וחכמינו החליטו להוריד אותו מנשיאותו, ורצו לבחור נשיא. והם באו, הביאו את ההצעה, לא פחות או לא יותר, ורבי אלעזר בן עזריה. היה צעיר, חז"ל אומרים, היה בגיל 17, אבל אלה עוד כל הנתונים.
באו אליו, אמרו לו, תשמע, מציעים לך נשיאות. יש דבר יותר גדול מזה. היה צריך לקפוץ על המשימה הזאת ועל התפקיד הנכבד. אומר להם: אלך ואמלך באשתי. אני זוכר לשאול אותי את הצד השני, החצי השני שלי, מה קורה? הוא ניגש לאשתו, כנראה כל-כולו מרוגש, אמר לה: אשתי היקרה, עקרת הבית, עם הבנים שמחה, תגידי לי, מציעים לי הצעה מאוד מכובדת ומפתה, מהי להיות נשיא?
אמרנו: מה? שררה אתה מחפש? עבדות אתה מחפש. הרי מה קורה? כמו שיעלו אותך, יכולים גם מהרמון להוריד אותך. כמו שהיום ניסו ועשו הכול כדי להוריד את רבן גמליאל, גם אותך. אין חוכמות, שכח מזה, לא לעולם חוסן. תורות שהם רוצים אותך, הם ירעיפו עליך את כל השירים ותשבחות. ברגע שאתה סוטה טיפה מהדרך שלהם או משהו לא נראה להם על מה שאתה עושה, הם יתקיפו אותך לאורך כל הדרך.
אז במחשבה שנייה הוא אומר לה: בכל זאת, אם יטילו עליי את השליחות, אני אקבל אותה לתקופת מעם. חכמינו הסבירו, ולא בכדים, שברגע שהוא קיבל על עצמו, למחרת הוא מתעורר, ופתאום גדלו לו שערות לבנות. עכשיו הוא עוד לא התחיל, רק תחילתה של הדרך. הוא אמר: "הרי אני כבן 70 שנה". רבותיי, מ-17 ל-70 שנה יש בכל זאת 57, שלוש שנים שמעבירים. פתאום הוא מתחיל להזדקן.
פתאום המחשבה שלו מתחילה להיות אחרת. פתאום הוא מתחיל להכין לעצמו שכפ"ץ, ככה רציני, לדעת איך להתמודד מול היריבים. ואחר כך תקופה קצרה, הוא אמר משפט מאוד מאוד מדהים, ופה תמיד שואלים אם מנהיגים מתקיפים אותם כל כך הרבה, מדוע הם לא פורשים? זו שאלה שאלתית. רבי אליעזר בן עזריה אומר דבר פשוט. אחר תקופה קצרה, כשהוא ראה בדיוק את העומס שמוטל עליו, אמר: "תעו לכם רבותיי".
כל מי שיאמר לי להיות נשיא, הכוונה לעלות לגדולה, אני כופתו לפני האר"י. אבל אם עליתי והגעתי לתפקיד הרם והנישא הזה, והגעתי לגדולה, ויאמרו לי: הרד ממנה, רד מזה, אנחנו מורידים אותך. אני שופך עליו קומקומים של חמים. אז חמינו שואלים: מה יותר מסוכן לקשור אדם ויניח אותו לפני האר"י שעלול לטרוף אותו? או לשפוך על אדם מים חמים.
מעניין שהם הגיעו למסקנה שלשפוך על אדם מים חמים זה יותר מסוכן, כי בטוח שהוא ייקבע. אבל כשקושרים אותו לפני האר"י, יכול להיות שהאר"י גם לא יאכל אותו ולא יטרוף אותו אם הוא שבע או לא משנה באיזה נתונים, הוא עלול להיות. זאת אומרת, יש לו חצי-חצי. למה אנחנו מביאים את זה? מביאים את זה לדבר פשוט. הרבה אנשים כשעולים לגדולה ובאים להיות שליחי ציבור, אנחנו תמיד, לצערנו הרב, דנים אותם לקו חובה.
הנה, תראו מה יש לו, ותראו איזה תפקיד, והוא עלה, והוא לא מסתכל עלינו, ואין לו זמן, ועכשיו הוא דואג לבני ביתו, ודואג למקורבים, וכו' וכו' וכו'. על כל הדברים הטובים שהוא עושה, שהוא משקיע יום ולילה, הרבה פעמים הוא אומר שיגידו מה שהם רוצים, אבל יש לי משימה, יש לי שליחות, אני רוצה לסיים אותה. ולכן רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אני כבר עליתי, אני רוצה להשלים את המשימה שלי.
אני לא עושה למען בית אבי, אני עושה את זה למען כלל ישראל. אותו דבר משה רבנו. כשבאו אליו בטענות, הוא אמר, לא חמור אחד עשיתי, לא ארעות את אחד מהם. שמואל הנביא, אותו דבר. את מי עשקתי, אומר, ואת שרמות, שורמין לקחתי. שימו לב. ולכל זאת באים אליו בטענות. ככה שמנהיגים צריכים להיות מחוסנים וחסינים בפני כל הדברים האלה שבאמת חשובים לעם ישראל.
וכל מי שעוסק, אני אומר לכל מי שמנהיג, שעוסק בצורכי, בציבור, באמונה, הוא צריך לצפות, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם. ואנחנו באים כאן לפרשת השבוע. צריכים להסביר מה זה ברכה ומה זה קללה. אומר הארי הקדוש, ברכה זה הורדת השפע מלמעלה למטה. עכשיו, איך אנחנו יכולים לראות את זה? איך אני יכול? היום יבוא יהודי ויגיד לי, שמע הרב, אני באמת רוצה להוריד את השפע, אבל זה הליך אני עושה.
אז מסביר הארי ואומר, כדי להוריד, את השפע מלעילה לטאטה אתה צריך לעמוד ולקיים מצוות ולעשות רצון בורעך ולסלול את הנתיב מלתתא לעילה. ואז ברגע שאתה סולל את הנתיב, ככל שהנתיב הזה, השביל הזה, שאתה סולל אותו למעלה לקבלת הברכה, ככל שהוא יהיה יותר גדול, הברכה, השפע יורד יותר. וקללה, מה זה? קללה, אני חושב, לעניות דעתי, זה אי מתן ברכה.
הקב"ה אומר לך, תסתדר לבד, נראה אותך. זה קללה. תחייה על פי הטבע, זה קללה. כי אי ברכה זה כבר קללה. אתם יודעים, חכמינו מביאים את אותו משפט כשאומרים אותו שני אנשים. דוד המלך, כשהיה יוצא למלחמה, היה אומר, ריבונו של עולם, הלא אתה זה נחתנו, ולא תצא בצבאותינו. איך הוא אומר את זה? בסימן שאלה. אני מבקש ממך, אני יודע שאני לא זכאי, אבל אני יוצא כרגע יוצא למלחמה, אני מבקש את העזרה שלך.
לעומתו, היה אחד המצביעים הגדולים, שקראו לו בר כוכבא. בסוף הדרך שלו, כשהוא ראה בדיוק את כל הקשיים, את כל הרומאים, את כל הסבל שעושה העם הזה, כנראה הייתה לו ירידה רוחנית. ואז מעין כפירה, ריבונו של עולם, הלא אתה זה נחתנו? לא תצא מסביבותינו. כאילו, לא צריך אותך. תן לי להסתדר לבד. תלוי בדיוק איך אנחנו מגישים, איך אני מגיש את הנתיב, את המסלול.
ברגע שאני עושה את הנתיב הזה, ואני עושה אותו נכון, זה מקבל חזרה, דביג. הדרך היא דו צדדית. אתה נותן, ובורא עולם גם נותן לך. אולי אחת הדוגמאות לשבילים, ליצירת שבילים, אלה שבילים רוחניים, הגמרא מספרת לנו על רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא, הגמרא אומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. וחנינא בני ניזון בקו חרובים מערב שבת לערב שבת.
מה זה בשביל חנינא בני? ועבור חנינא בני. אז אומרים חז"ל שהשביל, כמו שלכל יהודי ישנו, רבי חנינא, השביל שלו היה לדעתי כביש 6 קטן עליו. ולמה השביל שלו כזה גדול שהוא יכול, כשכל העולם כולו יהיה ניזון בשביל חנינא. אנחנו יודעים בדיוק מה ערבי חנינא בן דוסא. אני מרוד, אין לו כלום, אבל אצלו יש לו את הכול. אצלו דבר אחד פשוט, אני עושה את זה בשביל הכלל.
כשאני נותן ומשקיע את כל כולי בשביל הכלל, בשביל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, השביל שלו כזה גדול, שכל העולם ניזון ביותר. אבל בשביל עצמו, מה הוא צריך? מערב שבת לערב שבת בכף חרובים. נראה לי להסביר, עניות דעתי, מה זה כף חרובים? קודם כל כף זה נתינה. אתם יודעים, אחת האמרות היפים שאנחנו אומרים בתורה, לגבי הנושא של צדקה, אנחנו יודעים שבזמן שהקריבו קורבנות אותם השבטים בחנוכת המשכן, כתוב: כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת.
חכמינו אמרו, מה המשמעות? כף אחת עשרה זהב מלאה. אם הכף הזאת של היד של האדם עשרה, היא נותנת מעשר, והיא יודעת להעשיר את השני שאין לו זהב מלאה. למה? כי הכף של האדם היא למעשה גם הנותנת וגם המקבלת. לכן, לא בכדי אנחנו בערב שבת אומרים: "כפה פרסה לעני וידיה שלחה לאביון". כפה פרסה לעני. כשאדם פורס את כפיו ונותן את זה, את הנתינה שלו בכל כך הנאה, יש לו משמעות לדבר הזה.
יש לזה משמעות. אנחנו נראה בהמשך הפרשה, עשר תעשר. כמה שיש לזה משמעות, הנושא הזה. אתה רוצה להיות עשר? אתה רוצה לעשר, אתה רוצה להיות עשר. היום קוראים לזה שלם ושלם. תיתן את זה פי כמה וכמה. פי כמה תיתן? פי ארבע מאות. מה זאת אומרת פי ארבע מאות? עשר תעשר. מה מוסיפים לך לעשר שלך? עוד תף, עוד ארבע מאות. תראה כמה שאתה, ברגע שאתה נותן, אל תהיה מודאג.
ולכן, כפ אחת עשרה, אם אתה נותן את המעשר הזה, זהב מלאה. אל תדאג. וזה הכף חרובים של רבי חנינה בן תוסא. מה זה חרובים? חרובים, אני חושב שזה מהמילה חרוב, או חרב, או יבש, כי אתם יודעים מה זה חרוב, מהמילה כמו חרבות. אלא תלוי איך אני נותן את זה. אני יכול לקחת את המילה חרוב, ואני גם יכול להפוך רק את האותיות. ומה אני מקבל?
אני מקבל רוחב. ברגע שאדם יש לו רוחב לב והוא נותן, והוא שמח בנתינה של האחר, זה הדבר הכי חשוב. ולכן, דווקא בפרשה הזאת שלנו, בפרשת ראה, בנושא של הנתינה יש כפל מילים. נתון תיתן, ענק תעניק, פתוח תפתח, עשר תעשר, עוות תעוותנו. שימו לב, אל תפחד, כי קשה לאדם לתת, קל מאוד לקבל. אל תדאג, תיתן, אין לך מה לדאוג. אתם יודעים, אחת הנקודות, שזה מחוץ לטבע.
ואתה רואה את זה שחכמינו אמרו, והתורה אומרת לנו, אומר הקדוש ברוך הוא, בחנון יוראו, בנושא של שנת השמיטה. יהודי שש שנים, זורע, קוצר, עובד, עובד את מטו, יסבע לחם. פתאום הקדוש ברוך הוא בא ואומר לו, אדוני, ובשנה השביעית שהשבת שבתון יהיה לארץ. שימו לב, רבותיי, לא רק שבת, אלא שבת שבתון. עניות דעתי, מה זה שבת שבתון?
דעתי האישית. אנחנו יודעים דבר אחד, ששבת היא מקור הברכה. אמרתי את זה אתמול, תראו כמה עולם שאי אפשר לתאר אותו. יהודים ביום שבת ולכבוד שבת הם כל הזמן רק נותנים ונותנים ונותנים ומוציאים ומוציאים ולא עובדים. ובכל זאת יש להם את הברכה לכל השבוע. שימו לב, זה נגד ההיגיון. אתה מוציא, אתה גם לא מקבל, לא משלמים לך עבור עבודת השבת, ובורא העולם נותן לך עבור עבודת השבת, לכן היא מקור הברכה.
אומר לך הקדוש ברוך הוא, תהיה שנה שלמה. אל תעבוד. מה תעשה? תקדיש את השנה לעולם הרוחני. תשמט. מה זה? שנת השמיטה? יותר מזה, גם את אחיך תשמט ידך. אם יש לך איזה הלוואה והאדם הזה אין לו במה לתת, שנת השמיטה תשמיטה. אל תדאג. איך אני עושה? יש אנשים שהאמונה שלהם היא בינונית, והיא טבעית. מה הם אומרים? וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נקצור.
יש בזה צדק יהודי רגיל, לא סומך על הנס, אבל מה יהיה? אומר לו הקדוש ברוך הוא, אם אתה לא סומך, למרות הכל אני אתן לך. אבל אני אתן לך במגבלה. מה המגבלה? והיה התבואה של השנה השישית, ועשה את השנה השישית לשלוש השנים. זאת אומרת, אתה מקבל תבואה ופירות וירקות וכל מה שאתה צריך, תוצרת חקלאית, בשנה השישית פי שלוש.
זאת אומרת, אם אתה רגיל לקבל, נניח, חיטה באותו שדה שלך כל שנה, בשנה השישית תקבל לשלוש שנים. בשישית, שביעית ושמינית. כדאי, תשמע, זה קטני אמונה, או אמונה שלהם בינונית. אבל אלה שמאמינים באמונה שלמה, שמות את ידך, תמנע את הנגיסה מאחר, אל תהיה מודאג. ונתתי את ברכתי עד בלי די. אתה לא יודע מאיפה זה בא. אתה אומר, ריבונו של עולם, לא עבדתי השנה כולה.
ישבתי רק השערתי ולמדתי. ולמה שנה שמיתה ניתנה לי? כי אני, בדרך כלל, מגיע לי דבר אחד פשוט. חז"ל אומרים שחודשיים בשנה חכמים התירו לחקלאים לא ללמוד תורה, כי הם עסוקים בחקלאות. אתם יודעים, תחילת החורף ותחילת הקיץ כדי לקצור ולאסוף. אז כמה זה יוצא להם? יוצא להם חודשיים שהם לא עוסקים בתורה בכלל. ברגע שבחודשיים האלה לא עוסקים בכלל בתורה, יוצא ככה שכפול שש שנים, שש כפול שתיים, שתיים עשרה חודש לא עסקו בתורה.
אומר להם הקדוש ברוך הוא, תשלמו את זה. מתי? שנת השמיתה. יש לכם 12 חודש, מה שהחזרתם תשלימו. הכל בא על מקומו. אבל עם כל זה, אנחנו אמרנו, דיברנו על הנושא הזה של כף חרובים, שאתה יכול לעשות את זה חרב, אתה יכול לעשות את זה חורבן, אתה יכול לעשות את זה גם ברוחב. והדבר הנוסף שהיה בסיפור של רבי חנינה בן דוסא, מערב שבת ער ערב שבת, הוא אומר, יש גם כן מכסה שהיא נקבעה הברכה השבועית.
הברכה השבועית שהיא מכל הברכה, ערב שבת. חכמינו אמרו, בחנוני הוראו. אין לכם מה לדאוג. ואני יכול רק לומר לכם, מתוך הניסיון, היו לי הרבה מקרים, לא לי אישית, אבל לאותם אנשים שאני פוגש, שבאים היום לאחרונה לשיעורים אצלי בתל אביב, שעומד הרב שאול ושמע, פתחתי מסעדה הכי יוקרתית. בצפון תל אביב, איך קוראים לזה? שמה?
במזח. מה? אמר לי, כלום. עובד יום, לילה, עשרה עובדים, הכל, לא נשאר כלום. שאלתי אותו שאלה פשוטה. עומד בשבת, אומר לי, מה זאת אומרת? העיקר זה בשבת. אמרתי לו, אחד. ב', המסעדה שלך קשרה, תתחיל לחייך. אמרתי, תשמע, בוא אני אעצה איתך הסכם. אתה רוצה, אני מוכן להיות שותף איתך. התחיל לצעוק. אמרתי לו, תשמע, קבל על עצמך, מהשבת אתה לא פותח.
א', ב', הרי כל המוצרים שלך קשרים, אז מה קרה? א', תביא לך משגיח, אז פרנסת אותו, נתת בכל ההוצאה, מוכר הרי בחשבון שלך. אז נתת אלפיים שקל לאותו משגיח, ואתה יודע, לא רק זה, שגם אנשים דתיים ושומרי מסורת, שאוכלים כשר, ייכנסו אליך. אני צריך גם לציין. אמר לי, הרב שאול, מי יכול עליך אתה? שיחקת אותה. אמרתי לו, מה? הוא אומר לי, שישה חודשים.
בתקופה של הקורונה, בתקופה של כל זה, שמע, והמסעדה עובדת. ברוך השם, לא תיארתי לעצמי. הוא אומר לי, יותר מזה, עכשיו החלטתי לעשות את המהדרין, כי רציתי שגם החרידים יבואו לאכול במקום הזה. אמרתי לו, אתה רואה? זה כוחה של השבת. זו העוצמה של הנושא הזה. זאת הברכה, כי היא מקור הברכה. ובאמת, אם אנחנו הגענו לזה, בפרשה הזאת גם התורה מצווה אותנו, או שחוזרת, על הנושא הזה, מה אנחנו מכניסים לפה.
מה עם החיות הכשרות? מה עם העופות הכשרים? מה עם הדגים הכשרים? אני חושב שהמכנה המשותף לכולם זה אותם בעלי חיים שלא נועדו לטרוף את האחר. אותם בעלי חיים שלא נועדו כדי לצמצם את הטבע. ברגע שאותם בעלי חיים, אותה תאכלו, שהסימנים שלהם הם פשוטים, שאותם בעלי חיים שמעולם לא יזיקו לבעל חיים אחר. אותם בעלי חיים, אותם תאכלו. למה?
כי ממה שאני אוכל אני נבנה. כל מה שאתה, אתה נבנה רוחנית, ואתה נבנה גם גשמית. ותסיימו למה שקורה. כשאני מסתכל, אם אני לוקח אפילו סתם את העוף, לוקח את העוף הזה, אני צריך לשחוט אותו. מי שוחט אותו? שוחט שבודק את הסכין, של הבגימה, של הכול. הוא צריך גם לשחוט, קנה ווושט, ואחרי שהוא שוחט, שימו לב מה קרה. הוא מברך אשר קדישנו במצעדיו יציבנו על השחיטה.
זאת אומרת, בעל החיים הזה, העוף הזה, קודם כל זכה לדרגה של קדושה. קודם כל דרכו עליו. גמרו לברך עליו, אשתו של מישאל, מישאל, ואומרת לו, אדוני, אני צריכה גם להכשיר אותו. אז, ומלח, והכשרה, כדי, למה? כי הדם הוא הנפש. נגמר להכשיר אותו. אמר לה, תראי, אם כבר הכשרת ועשית את המצווה הזאת, יש עוד מצווה. תבשלי אותו בכלי בשרי, לא בכלי חלבי.
עוד מצווה. ואם כבר את מבשלת אותו, תבשל אותו לכבוד שבת. יופי, מבשלים אותו לכבוד שבת. גומרים לבשל אותו לכבוד שבת, אנחנו עושים נטילת ידיים. גם זה מצווה. ברכת המוציא. אוכלים את העוף שהוא לכבוד שבת, ובסוף הולכים לברכת המזון. תראו כמה העוף הזה, הכלי הקטן הזה, כמה מצוות הוא עבר, כמה דרגות עבר. מערכת שלמה של התעלות בנפש, כמה שיש לזה כל כך הרבה משמעות.
עוד יותר שהחליט הפעם, מישאל, ולומר לאשתו: אם עשית שני עופות, אני רוצה גם עוף אחד לתת צדקה למי שאין לו. אז עוד העוף הזה גם זכר. אתם יודעים, הזכרתי, תוך כדי שמספרים לפני כמאה חמישים שנה, בתוניס, בערב חג השבועות, היו עושים תיקון ליל שבועות, כמו בכל הארץ, בכל העולם, היו עושים גם בבתים. ובנוסף לבית הכנסת, עשו תיקון ערב שבועות בבית של הרב הראשי של תוניס.
ובבית של הרב היה לו בן, לא עליכם ולא עלינו, שנולד בעל מום הכי גדול. פעם לא היה, לא מוסדות, ולא פנימיות ולא מקומות אחרים, איפה לאליה, היה בבית. והילד הזה מיום שנולד, הוא לא דיבר, לא רואה, לא צועק, לא כלום. גוש בשר. נותנים לו לאכול אוכל, לא נותנים לו לא אוכל. וככה זה נמשך כמה שנים. ובאותו ערב חג השבועות, אחרי שגמרו את תיקון ליל שבועות, החליטו גם ללמוד בגמרא, הלכות שחיטה.
ועוד הלכת שחיטה, התחילו. הגיעו לנושא של העוף, ואז היה דיון אם יש פצע או יש שבר לעוף, מהרכובה ולמעלה ומהרכובה ולמטה. אז נכון שההלכה אומרת מהרכובה ולמטה העוף כשר, רק חותכים אחר כך את הפגע הזה וזורקים, מהרכובה ולמעלה העוף טרף, כשוחט אני אומר לכם. ואז היה דיון שם, וזה היה באמצע, לא למטה ולא למעלה. וזה אומר כשר, וזה אומר טרף, והרב אומר כך, והתלמידים מביאים ראייה ממסכת זאת וממסכת אחרת, טרף וכשר.
והנה לפתע, בדיוק עד עלות השחר, לפתע הם שומעים מילה אחת. אותו גוש בשר, אותו אדם שלא דיבר מעולם, הוא עומד, אומר כשר, ומוסר את נשמתו לבוראו. בכל העיר תוניס. מה קרה? הרב ראה את הדבר הזה, עשה תענית חלום. ברגע שהוא עשה תענית חלום, לפתע הוא רואה אחד השוחטים, שהכיר אותו אז, שהיה שוחט במשך שנים רבות. הוא אמר לו, למה אתה נבהל?
הוא אמר לו, כן. הוא אמר לו, אל תהיי מודאג. הגוש, הבשר הזה שנולדת אצלו, זה אני הייתי. ירדתי בגלגול, ואתה היית צריך לתקן אותי. אמר לו, למה? הוא אמר לו, תשמע, פעם אחת בערב שבת שתיתי כנראה כוסית והייתי קצת ככה לא מיושב בדעתי, והביאה לאישה ענייה, עוף, הרב תשחט לי אותו, אני רוצה להכין אותו לשבת. וכנראה אטרפתי את העוף הזה.
אמרתי לה, אומר אותו שוחט, כשעליתי לבית דין של מעלה, בא העוף אליי וטבע אותי. אמר לי, אני הייתי צריך להישחט בברכה, היוצאה צריכה האישה הזאת לאכול אותי לכבוד שבת, ואת כל הדברים האלה מנעתם ממני. ואני יצא בדיני לרדת למטה כדי לבוא ולהגיד כשר. תראו כמה בתורת הסוד יש לדברים האלה כל כך משמעות לדבר הזה. אני רוצה לומר בסיום, עברתי על הפרשה מתחילתה ועד סופה, וראיתי דבר מהמם.
מוטיב מרכזי. דווקא כשאנחנו מתחילים מברכה, ואחר כך גם קללה. אני דווקא רוצה לסיים במוטיב המרכזי, את יכולו לראות אותו. וזו המילה שמחה. שבע פעמים כתובה המילה שמחה בפרשה הזאת. וזה מדהים. בעיניי, המילה שמחה זה דבר מעבר לטבע. אנחנו תמיד אומרים, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. זה מעבר. אדם שישר לב, אדם שתוכו כברו, אדם שמחייך לחברו, הוא בעל דרגה הרבה הרבה יותר גדולה מאשר הצדיק.
וברשותכם, רק במהירות הבזק. בפעם הראשונה כתוב כאן בתורה, בפרשת ראה, "ושמחתם בכל משלח ידכם". איזה כיף שאדם מעשה ידיו להתפאר. עשיתי את זה באמון, עשיתי את מלאכתי, וזה לא משנה מה. חכמינו אומרים אחרי 120. אחת השאלות, משלושת השאלות שאוליב פעם, נדון עליהן. שואלים את האדם, נסעת ונתת באמונה. זה לא משנה איפה עבדת, בעירייה, בזה, עבדת עצמאי.
לא משנה, עבדת מורה, עבדת רב, לא משנה. האם נסעת ונתת באמונה? זו השאלה הראשונה השונה. למה באה לעצמאות? "והוסמחתם בכל משלח אתכם". השמחה השנייה, שמביאה אותה הפרשה, "ושמחתם", שימו לב, ברבים, "לפני השם אלוקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם". אל תהיה אגואיסט. אתה רוצה לשמוח? חשובה מאוד. אתה רוצה להיות תלמיד חכם? הכל טוב ויפה.
אבל תסתכל מהר, דור ההמשך. בניכם, בנותיכם, איפה הבת שלך הולכת? עם מי אתה צריך להשיא אותה? איפה הבן שלך עושה? מה אתה צריך להכין אותו? מה אתה צריך לחנך אותו? כמה אתה הולך להשקיע בו? פעם אמר רבשך, זצ"ל, שמעתי שבשעה ארבע, כשהאברכים היו יוצאים מישיבת פונוביץ', אז הוא היה יורד. הוא רואה איזה אברך שיושב ועוד רוצה כביכול להמשיך בלימודים.
הוא אמר לו, קום, לך תעזור לאשתך. הילדים שלך לא פחות חשובים. עכשיו אתה את שלך, עשית את מבורך. לך תיישם את זה על הילדים שלך, על אשתך. הוא אומר להם, לכו הביתה כדי לעזור לאנשים. תראו כמה. הוסמכתם, אתם ובניכם ובנותיכם, כל המשפחה כולה. וברגע שאתה עושה למען הציבור, גם אל תשכח את המשפחה שלך. הבית הקטן שלך, המבצר שלך ושמחת בלשון יחיד אתה וביתך.
אין דבר גדול מאשר אדם ששמח. מה זה ביתך? זה אשתך. אדם צריך לדעת כמה חשוב לתת ולהעניק לצד השני. שהוא למעשה הצד המשרים מהכול. כי אם יש ברכה בבית, כי דיברנו בהתחלה על הברכה, זה בזכות האישה. ואחר כך, שוב אחרי ששמחת את בביתך, תזכור מי נותן לך את השמחה. ושמחת לפני השם אלוקיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ובמתך ולוי וגר ועני ויתום.
תן גם להם לשמוח. לא רק אתה, ברוך השם, הסלים שלך מלאים ואמרת לכבוד שבת, תראה מה אתה יכול גם לתת עוד לאחרים. אחר כך, איך אתה הופך את החג שהקדוש ברוך הוא נתן לך, שהתורה נתנה לך, להכניס בו קדושה. ושמחת בחגיך, אתה ובנך ובתך וכל זה. גם את החג הזה, אל תעשה אותו רק הוללות, תעשה בו את השמחה. אנחנו לא ככל הגויים שהולכים ומשתוללים ומשתגעים, ושמענו רק ביום אדם, שהיה בתחילת השנה האזרחית, כמה מקרי אונס היו בגרמניה ובשווייץ ובצרפת וכל הדברים האלה.
זה השמחה אצלהם. אם הם לא יכולים לפגוע באנשים אחרים. והשמחה הבאה, ושמחת לפני השם אלוקיך בכל משלח ידיך. לא משנה מה שאתה עושה. אז רב, אתה רוצה להתחיל לעבוד? תגיד, ואינו עם השם אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כולנו עלינו, ומעשה ידינו כולנו. ריבונו של עולם, אני מתחיל, אני מתחילה, עכשיו מתחילה לעבוד, תן לי סיוע, אני לא עושה את שלי, אבל אני צריכה את הברכה שלך.
זה לעדו כל אחד. ואחרון, אחרון חביב, מהשמחה, אם אתה מבצע את הכל והיית אך שמח. יהי רצון, בעזרת השם, שהשמחה תישארו בבתיכם, אתם ובניכם ובנותיכם וכל אשר לכם. והראייה של היחיד, ראה אנוכי, שלא תהיה אנוכי. תהיה אנוכי, נותן לפניכם כדי שנתת לאחרים, ולא רק לעצמך, ברכה והצלחה. ואמלא ממשלת לבכם לטובה ולברכה. ואסר מעלינו ומעליכם כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אדוני רופאיך. אמן ואמן.