גולה גאולה ואמונה תמימה
תמלול השיעור
, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל מאזיננו וצופינו היקרים. השבת, פרשת שמות, סבח אומה שני, לאחר שדיברנו על אבות, עכשיו אנחנו עוברים לבנים, אבל הרשו לי להזכיר ביום הזה את יום ההילולה של הנשר הגדול, שאנחנו מצטופפים סביב קדושתו, עוצמתו האדירה של מורנו הנשר הגדול, הרמב״ם, שזכותו יגן עלינו ועליכם, אמן ואמן. אחת הנקודות שראינו פעם, שאלנו, אין דבר שאינו רמיז באורייתא.
לא בכדי חכמינו אמרו שממשה ועד משה לא קם לא קם כמשה. אחד המפרשים הביא את זה ואמר שגם הרמב״ם מוזכר דווקא בפרשיות האלה, בפרשיות שבמצרים, כי כיוון שבאמת את רוב ימיו, את רוב כתביו עשה במצרים, הוא נפטר גם שם, ואז ושימש גם כרופא וגם איך אומרים, כאיש בעל אשכולות שיצאו ממנו דברים ענקים שלומדים כל העולם כולו את תורתו, גם הרוחנית וגם הגשמית.
והפסוק אומר, למען רבות מופתיי בארץ מצרים. דורשי רשומות אומרים, רבות ר', מופתי מ', בארץ ב', מצרים מ', רמב״ם. רבות מופתיי בארץ מצרים. אנחנו יודעים כמה מופתים שהוא עשה שם, שזה היה חלק רגיל מחוכמתו של האיש הזה, שאי אפשר לתפוס, זה לא נתפס, לא בהיגיון, לא בשכל, עם כל כתביו, עם כל מה שהוא עסק. אמר לי פעם פרופסור מאוניברסיטת בר-אילן, אמר לי, אם היה רק נותנים למישהו, רק לכתוב, לא לחשוב, את כל מה שיש לנו כאן של הרמב״ם, זה חוץ מאשר 70% או 80% שרפו לו, כי התנגדו לדרכו, רק אדם שיכתוב, כל החיים שלו לא יסיים.
הם לא מבינים את זה. איך האיש הזה עשה גם ברפואה, גם בעבודה, גם טיפול בקהילה היהודית, גם מכתבים שהוא שלח לכל מיני קהילות בכל האינקוויזיציות שהיו, בכל מסעי האסלאם ומסעי הנצרות בכל הצרות שהיו, והאיש הזה ידע איך לחזק אותם, וזה הרמב״ם. אולי אחד הדברים העצומים שניתן ללמוד מהרמב״ם, וזה למעשה הדרך של הפשטות, של ההיגיון, שכל יהודי ויהודי באשר הוא יכול להבין את עוצמתה של התורה.
ברשותכם, אני רוצה לצטט פסקה קטנה מדבריו של הרמב״ם שהוא מדבר על ההבדל בין האבות לבין הבנים, ובעיקר, בעיקר, מהי אמונתם של האבות, ובעיקר, נתמקד באב הראשון, אברהם אבינו. והרמב"ם כותב בחיבורו הגדול "משנה תורה", והבוא הנפלא שלו להלכות עבודה זרה בספר המדע מציג את אברהם אבינו, אותו הוא מכנה בשם איתן, על בסיס הכינוי איתן האזרחי, בספר התהילים שכתוב כך.
והוא אומר כך, והוא כותב כך, כמובן, איתן רומז לאברהם אבינו: כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והתחיל לחשוב ביום ובלילה, הוא היה טמאה איך אפשר שיהיה גלגל העולם נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג. הוא מסתכל, הוא רואה את השמש, את הירח, את הכוכבים, את כל ה... איך זה יכול להיות שאין מישהו שמנהיג את העסק הזה?
ומי יסובב אותו? לפי שאי אפשר שיסובב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עבודה, עובדי עבודה זרה, טיפשים, ואבי ואימו וכל אלה עובדי עבודה זרה, והוא גם עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, תראו את דבריו של הרמב״ם, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתמונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוהו אחד והוא ברא כל, ואין בכל הנמצא אלוהו החוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים, ובני ארבעים שנה הכיר, בין ארבעים שנה הכיר, אברהם, את בוראו, כיוון שהכיר וידע להתחיל, התחיל להשיב, למעשה, לבני עור כשדים ולערוך עימהם דין ודברים, ושיבר, רבותיי, את הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד עליה לאלוהו.
הדבר הזה מאלף מיותר לימוד גדול כזה, שאנו מכירים את השם מכוח נפשם הם. זאת אומרת, ידיעת השם לא באה מתוך שראו ניסים ונפלאות. כשאתה רואה ניסים ונפלאות והתחלת להכיר את השם, זו לא חוכמה. זה היה צריך להיות לאותם בני ישראל ששקעו במ"ט שערי תאומה, שכבר אי אפשר להבדיל בינם לבין הגויים, והם התרגלו לכל הכשפים ולכל העבודות הזרות וכל הדברים האלה של כוחות הטומאה, ולכן היו חייבים לקבל אותות ומופתים.
היהודי המאמין אומר לו, ברוחם וחוכמתם אינם זקוקים כלל להתגלות השם בניסים ונפלאות. האבות לא היו צריכים את זה, והם מכירים את השם לא מבחינת מפעליו ומעל עליו במציאות או בהיסטוריה. מה שהם כן, רוב המאמינים ובדרך כלל מגיעים להבין את האלוהים מתוך ציפיות שהוא ייתן להם, שיעזור להם, אם יהיה, על תנאי וכו' וכו'. לכן ראוי לחזור ולציין כי מאמינים מסוג זה זקוקים תמיד לעוד מופתים וניסים ונפלאות, אף על פי שאמונתם נותרה תמיד רופפת.
מי שרק מאמין על פי ניסים ונפלאות ורעה וכו', אמונתו רופפת. הרמב"ם אומר שאמונה ברגע שאדם מגלה בתוך נבחי נשמתו, שיש מנהיג לבירה ויש צדק בעולם, וכפי שכמו כל מה שנברא, יש לו סובב ומסובב לדבר הזה. זו עוצמתו של הרמב"ם. אבל אמונה תמימה, אני חייב לומר אותה על הטבריאנים במשך דורות אשר שמעתי מפני זקני העיר טבריה.
הייתה להם אמונה שאם אדם חולה, מה היו עושים? היו מגיעים בלילה, ליד ציון קברו של הרמב"ם, אומרים כמה פרקי תהילים, שמים בקבוק מים, מניחים אותו שם, ולמחרת בבוקר השכם היו באים, לוקחים את בקבוק המים האלה, ומהמים האלה היו למעשה לאותו חולה, יוטמים אותו, ושופכים עליו את המים האלה, סחים במים האלה את גופו, והם מאמינים שזכותו של הרמב"ם התפלל עבורו, והוא באמת כך היה נרפא. הייתה אמונה שקיימת, ואי אפשר להוריד את זה. זה רק מראה, רק כדי לחזק, מהי אמונת נימה.
בספר שמות אנחנו כאן רואים גלות וגאולה. גלות, עמך ישראל, חושבים, שכל מה שנוצץ הוא זהב. ודאי. נכון שהייתה גזירת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו, אבל עבדו ועיינו אותם ארבעה מאות שנה, אבל האדם בעצמו צריך לעשות השתדלות. הרי אתם באתם לפרעה, הוא שאל אתכם, מה מעשיכם? אמרתם, ערב האב כבד, באו עבניך, ייגמר על האב, ואנחנו יושבים הביתה.
ואתם לא שווים. אם האוכל בא תיאבון, אבל אנחנו לא יודעים מה זה אצל הגויים. הפך ליבם לשנוא. אצל הגויים יש כלל אחד. הם מתפללים שיהיה להם יהודים, בעיקר המנהיגים. למה? תמיד יש להם על מי להשליך את הכישלון. תראו היום גם בימינו, בעזה. יכולה להיות שוויץ של המזרח התיכון, לא. אבל כדי שהמנהיגים האלה, תמיד כשבאים אליהם בטענות, איפה הכסף שנלקח מהם, ואיפה הם לקחו את הילדים שלהם ללימודים, והם מקריבים את עצמם.
אמרו מה, היהודים. ישראל אשמה. תמיד זה, תמיד כך. אותו דבר גם כאן. ויקום מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף. הוא יודע את יוסף. כנראה גם הוא נכשל. אבל הוא אמר, רבותיי, אתם יודעים מה הסיבה לכישלון? הנה, הנה עם בני ישראל, רב ועצום ממנו. ראינו באף מדינה בעולם שהייתה התקוממות של יהודים מול הרודים, מול האנשים שלהם באותה מדינות, בכל הגלות.
אדרבה, הנאמנות הכי גדולה הייתה אצל היהודים. הרוב ועצום ממנו, אבא נדחק מעלו. עכשיו, לצערנו הרב, אנחנו מתעוררים מאוחר. שנאת הגויים תמיד קיימת. לעולם עשת שונא ליעקב. אז מה עושים? מה שהיה הוא שיהיה. עושים את זה בשלבים. תשימו לב, הדבר מדהים, איך נתחכמה לו. קודם כול, שמים עליו שרי מיסים. איזה יופי. דבר ראשון, מתחיל קודם כול לפגוע בכיס.
אחרי זה, זה לא עוזר, ויעבדו משרים בפרך. מתחילים עם עבודה קשה. אחר כך, וימררו את חייהם. הדבר הכי קשה בחיים של האדם, זה מרר לו את החיים. אדם יכול לעבוד 14, 15, 16 שעות ביום. מגיע הביתה עייף, כמה כיף שכל העייפות יורדת ברגע שאשתו, או הפוך, האישה עובדת והבעל בא, אומר מילה טובה, יודע להעריך את מה בן הזוג או בת הזוג עשו.
כל העייפות יורדת. אבל אם ישנה התנפלות חזיתית מולו בן זוג או בת הזוג, איפה היית עוד עכשיו? מה עשית? מי אמר לך לך לעבוד וכו'? הכול מתפרק. נכון שחז"ל אומרים, וימררו את חייהם במה עשו? נתנו עבודת האיש לאישה ועבודת האישה לגבר. זה לא הולך. רבותיי, גם היום מנסים בצבא פתאום לקחת את הבנות לכל מיני יחידות קרביות, כדי שיהיו דומות.
למה? צריך לתת שוויון זכויות לכול, אבל יש דברים שבביולוגיה אי אפשר לעשות אותם. ועובדה קיימת, אלופים שנמצאים שם, והם לא אנשים שומרי תורה ומצוות. אמרו, זה לא הולך. יש כישלון. ואם אתה רוצה... אני אומר את זה מתוך הניסיון. אני רואה את זה בצורה הברורה ביותר. תאמינו לי. לפעמים אני מרחם על אשתי אז, כשאתה עם הילדים בתינוקות, היא יושבת ומטפלת בהם ועושה בהם.
אני מוכן לעבוד 18 שעות ביום, ולא לטפל בתינוק אחד, כי אני לא מסוגל, לא בנוי לזה. אז יש דברים ששייכים לאנשים, דברים של הגברים צריכים להעריך. כל אחד, נכון, צריך לתת סיוע, לעזור, איש ירחו ויעזרו, אולי אחיו יאמר חזק. אבל מבחינה ביולוגית, הקדוש ברוך הוא נותן את ההבדילים בין הבעל לבין האישה, בשביל זה גם ההלכה אומרת, שאסור לאדם ללבוש בגדי אישה ואישה אסור לה ללבוש בגדי גבר. ואותו דבר גם באיפור ובתסרוקות ולכל מה שצריך.
גבר זה גבר ואישה זה אישה. אישה מברכת בבוקר שעשני כרצונו. הגבר מברך שלא עשני אישה. אמרתי פעם לאחת הבנות שמתגיינות, אומרת, מה, זו אפליה? אמרתי לה, בדרמבה, בדרמבה, זה לא רק שלא זה אפליה, זו גדולה ועוצמה גדולה. מה שהגבר לא זוכה, שנשמה גדולה נכנסת לתוך הרחם שלך, ואת גדלת אותה ושותפה לבורא בצורה הכי ישירה, שעשני כרצונו, כמו שרצונו של הבורא נתינה, גם את יותר נותנת יותר מאשר הגברים.
וכאן, ויביאו בפרף ובחניהם בחמות הקשר ובחומר ובלבנים. וכל זה, זה לא עוזר. ומהיכן תעצומות הנפש? מעניין מאוד. אצל עם ישראל, כשהוא נמצא בשקיעה, פתאום, מתוך השקיעה הזאת, בא הניצוץ של הגאולה. ההבדל בין גאולה לגאולה זה האלף, וזאת האמונה. וחז"ל לא בכדי ניסו לחפש מהו המקור? מהיכן העוצמה הזאת? הרי כל הגזרות האלה היו אמורים למעשה, חלילה, כל עם ישראל שילך לאיבוד.
ואנחנו יודעים את זה, שחז"ל מסבירים שברגע שגזר פרעה, כל הבן לאאורא תשליכו, כל הגברים גירשו את נשותיהם, אמרו, בשביל מה? ללדת ילדים כדי לזרוק אותם, ועדיף לא ללדת. אבל בתוך המערכת הזאת יש את הנגלה ויש את הנסתר. הנגלה זה פרעה, ונרבה, ובנוסף גם הוא על שוננו וכו'. יש את הנסתר של מסירות הנפש, וכאן נכנסות דווקא הנשים הצדקניות.
ולא בכדי החז"ל אומרים שבזכות נשים צדקניות נגלו ישראל ממצרים. ואם אני עובר איתכם בקצרה על מספר נקודות של הגיבורות האלה שאני קורא להן גיבורות בעל כורחן, אלה מנהיגות העתיד בעל כורחן. לא בנו את זה. נוסתרה סיטואציה מסוימת שלקחו את המנהיגות בידיים. אם אני מתחיל, אני אקח לדוגמה את אחותו של משה רבנו, מרים. אי אפשר להבין שאישה כזאת, נערה כזאת, צליחה ילדה כזאת, סוגלת לעמוד מול אבא שלה ולהגיד לו, אבא, אתה כמנהיג של בני ישראל, יכול להיות שאתה צודק בראייה של הפשטות הזאת, שגירשת את אימא וכל הגברים בגללך גירשו את נשותיהם.
הגזירה שלך יותר גדולה משל פרעה? פרעה גזר רק על הגברים. ואתה גזרת גם על הגברים וגם על הנשים, על הבנים ועל הבנות שניהם יחד. איך אתה מסוגל לעשות את זה? תן לבורא לעשות את שלו. אז קודם כול, הרבה מאוד, אנחנו לומדים פה חומר למחשבה, שאסור לנו לזלזל באבחת. גם בילד הקטן הזה, לעיתים הדעה שלו, שהוא נותן אותה מתוך נבחי נשמתו, נותן אותה בתום, היא משפיעה.
אני אתן לכם דוגמה. כשהייתי ערב במגדל העמק בישיבה, אז כל יום שישי הייתי מגיע לגן ילדים אחר, ושם הייתי מסביר, אומר דבר תורה, פרשת שבוע, מברך את אותו ילד שעושים לו יום הולדת. ופעם אחת אמרתי, אני זוכר, כל יהודי שמגיע בערב שבת לבית הכנסת, ברגע שהוא מסיים את תפילת הערבית של שבת, מלווים אותו שני מלאכים עד הבית.
והנה, יום אחד מגיע אליי יהודי לבית הספר ואומר לי, הרב, אתה יודע איך חזרתי בתשובה? אמרתי לו, לא. הוא אומר לי, תשמע, זה בזכות הבן שלי שבגן. אמרתי לו, מה קרה? הוא אומר, תשמע, היה יום גשום, ערב שבת, ופתאום הילד התחיל לבכות. אמרתי לו, למה אתה בוכה? אמר לי, אבא, תקשיב, הרב אמר שכל יהודי שהולך לבית הכנסת, מלווים אותו שני מלאכים.
אתה לא הולך לבית הכנסת, המלאכים נשארו עכשיו בחורף, בגשם ובקור בחוץ, מסכנים, אני כואב לי עליהם. אולי אם תלך תביאו אותם? אי אפשר לא להביא אותם. זלגו לי דמעות מהעיניים והחלטתי ללכת לבית הכנסת, וככה לאט-לאט חזרתי בתשובה. הדברים הקטנים, יש להם משמעות. לכן, כשמסבירים חז"ל שעמד ונשקה על ראשה, הוא ראה את הדברים האלה, יכול להיות שהאישה הזאת צודקת.
וברגע שהוא החזיר את אשתו, כל העולם כולו, כל עם ישראל החזיר את נשותיהם. וכאן, בהצעה הפשוטה הזאת, הרי אנחנו צריכים להיוולד מושיעם של ישראל. ונשמה הגדולה שיורדת לעולם, היא חייבת לעבור דרך כל האיסורים. נכון, אדוני, את התורה. דרך כל הביובים, כל הטומאה והסתרה אחריו. בואו נסתכל דוגמה. כיצד נולד משה רבנו? אם היינו שופטים את זה היום, הוא נולד מכל העריות.
וייקחווה עמרן את יוכבד דודתו, אסור להתחתן עם דודה. התורה אוסרת את זה, זה העריות. עוד יותר מזה, משבט לוי. לוי, כאשר שבט הכהנים, אדם שמגרש את אשתו, כהן לא יכול להחזיר את אשתו. הוא גירש אותה והחזיר אותה. עוד יותר מה שהתורה אומרת, אם אדם מגרש את אשתו ואם היא מתחתנת עם מישהו אחר ואותו אדם גירש אותה שוב או נפטר, לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה.
כך כתוב בתורה. ומה קרה? יש מדרש שאומר שברגע שעמרן גירש את אשתו, התחתנה לאלצפן בן פרנח, ילדה את אלדד ומדד, התגרשה ממנו וחזרה-חזרה לעמרן. וכל זה כדי שנשמה כזו גדולה וענקית, ואמרתי פעם שרוח אלוקים מרחפת על פני המים, זו רוחו של משה רבנו, שהיא למעשה הייתה חייבת דרך כל הדברים האלה. ומעניין, כל הגיבורים האלה, והיום דיברנו על נשים, כל הגיבורות האלה, השם שלהן לא מוזכר.
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. מי זאת? לא כתוב. ותצו אחותו מרחוק, לדעה מה יהיה לו. היא עומדת לידי אור. והיא יודעת, אבל היא מאמינה דבר אחד פשוט, שאם התינוק הזה שנולד, ואימא הסתירה אותו, והיא עשתה את כל הזה, אז הקב"ה חייב לעשות משהו. חייב להיות המשך בדבר הזה. והנה, היא מסתכלת ועומדת מרחוק, לראות מה יקרה בתיבה הזאת.
כי היו צלמים שם, במקום, היו צריכים לראות שאין אימא יהודייה שתיקח את התינוק שלה ותזרוק אותו לתוך הייאור. בטוח שכל אחד ואחת אתה שמה בתיבה או בגיגית או משהו, ושמה אותו בייאור, כדי שלא תוכל לראות, לצערנו הרב, במיטתו של התינוק הזה. והנה קורה דבר מעניין. עשרות של תיבות על הייאור מוצפות. וכל התיבות האלה תובעות.
והנה, תיבה אחת לא תובעת. והנה, שאלו אותי פעם, למה התיבה הזאת לא תובעת. לעניות דעתי, הייתה עוד תיבה נוספת בתחתית הייאור. ובתוך התיבה הזאת, בתחתית הייאור, נמצאים עצמותיו של יוסף. ויוסף יודע שללא משה הוא לא ייכנס לארץ. ומשה יודע שלא יוכל להוציא את בני ישראל בלי עצמותיו של יוסף. זאת אומרת, יש תיבה גדולה למטה ותיבה קטנה למעלה.
ומי יורדת לידי אור? שוב, בת פרעה. לא כתוב מי, הכול בשקט, הכול ביעלם, הכול בחשיכה. לפחות וליותר בבת פרעה, בתוך כל עולם הרשע הזה, פתאום צפה מילה אחת, ותחמול עליו. היא אומרת מילדי העברים, היא יודעת שזה יהודי. הרי באופן אוטומטי אבא אמר שכל הבני אירו תשלחו. ואונקולוס אומר, כל בר להודאייה לנילתר מאון. זאת אומרת, הכוונה היא נכון שהוא נתן הוראה מפורשת, כל בן, זאת אומרת, גם מצרי גם זה, אבל לא, למצרי אל תתייחסו, זה לא משנה, אבל יהודי ישר.
תלשינו ותעשו כדי שתוכלו לעשות. ובלי הרבה חוכמות. ומה קורה שם? פתאום שונה מן הטבע, שונה מן ההיגיון. כשיש מסירות נפש, באהסיעה עד ישמעיא. אתה לא יכול לעמוד כך, נגיד לריבונו של עולם תעזור לי. ובת פרעה, לא כתוב את השם שלה. גם זה נסתר. שום דבר. והנה, היא לוקחת אותו, ואיפה היא מגדלת אותו? היא מגדלת אותו דווקא בארמון.
פרעה אמר, "פן ירבה", ומלמעלה יש אורה שונה, כן ירבה. זה, כנגד זה עשה אלוקים. ושם מבהילה לבן. ופתאום יש לנו עוד דמויות נוספות, שפתאום אנחנו לא יודעים גם מי אלה. נכון שחז"ל עם שמות אחרים. פתאום אנחנו רואים דבריו היה מעניין. ויאמר מלך מצרים במיילדות העבריות, שם האחד שפרה ושם השני תפועה. מי אלה העבריות? אנחנו לא יודעים.
יש בכלל סברה שהמיילדות, שמיילדות את העבריות, שהיו גויות. יש סברה, כמובן, שר"ש, שמסביר לנו וכולי, בשביל זאת הייתה אם וביתה. אז יש שאומרים שיוכבת ומרים, כל מיני דעות. אבל שפרה ופועה, לא יודעים כלום. ויאמר בי ילדכן את העבריות ורותן מעל האובניים, בין הובא מיתן אותו בת איב החיה. פעם שאלתי את ד"ר לוי, זיכרונו לברכה, היה פה רופא נשים ומנהל במשרד הבריאות, הרבה פעמים יושבים ללמוד ככה.
הייתי אומר לו, הרב, תגיד, איך יודעים? הרי אם התינוק מוציא את ראשו, איך יודעים אם זה בן או בת? אז הוא אומר לי, תראה, אתה לא יודע כמה שהתורה וחז"ל והרמב"ם, הדעה שלהם היא מדויקת. בן, פניו כלפי מטה. כשהוא יוצא ומוציא את ראשו, למה? הוא מתבייש מאמו. בת, פניה כלפי מעלה, כי היא בפניה ביולוגית כמו האימא. אז הוא אומר, הוא ייתן על האובניים עם בנו ועמיתנו, ישר. אז שאלתי אותו כמה זמן לוקח על להרוג תינוק.
הוא אומר לי, עשרים שניות. אם לוחצים לו על שתי הרכות ברגע שהוא מוציא את הראש, הוא מוסר את נשמתו לבוראו. ואז מה שקורה? יש הוראה של הגנגסטר הזה של פרעה. מי שלא ממלא את הוראתו של המלך, הרי אחד דתו להמית. ותיראנה מילדות את האלוהים. ולא פרעה את האלוהים. ולא רק ולא עשו כאשר דיבר עליהם מלך מצרים, אלא ותחיינה את הילדים.
מה זה, אנחנו יודעים, אם הם לא עשו, מתי שיחיו את הילדים. חז"ל מסבירים, ותחיינה את הילדים המתים. אלה שנולדו מתים, היו עומדות בתפילה ואומרים, ריבונו של עולם. אנחנו לא שמענו, וממרים את פיו של המושל האכזר הזה של פרעה. מה יגידו עכשיו עלינו שאנחנו הרגנו את הילדים האלה? ואז, ותחיינה את הילדים שנולדו מתים, בזכות התפילה שלנו עומדים בתפילה.
ומה היו עושות לאותן בנות ישראל? כי לא, שימו לב, כי לא חמישים המצריות, כי חיות הנה. מה היו עושות הנשים? זה מסירות נפש. גם לא אומרים מי הנשים. אנשים היו הולכות ליער, כדי ללדת. למה? כי הן לא יכולות ללדת בבית, לרגע שירגישו בהן, יזרקו את התינוקות. היו יולדות, יש אומרים שישה וקרס, שניים, לא משנה, כמה שהיו יולדות.
50 יולדות חותכות בפה את הטבור, ומשאירות את הילדים שם, אומרות לברונו של עולם, אנחנו עשינו את שלך, עכשיו אתה תעשה את שלנו. הנה הילדים, טפל בהם אתה. אומר הזוהר הקדוש, הייתה נבלעת האדמה, והיו מלאכים לוקחים את התינוקות האלה, מאכילים ומשקים אותן, וכשהם גדלים, פתאום לבד חוזרים הביתה. שנאמר, ויציצו מעיר כעשף הארץ.
המצרים עמדו המומים, וירבו ויעצמו ותמלא ארץ אותם. מאיפה באו? עד עכשיו האיש הזה לא היה לו שום ילד. פתאום 20-30 ילדים בכל בית, בתים מלא ארצות העם. זה היה פשוט על טבעי. מאיפה הגיעו הניסים הגדולים האלה? מאותה מסירות נפש של אותם אנשים. עוד אישה שחשוב להזכיר אותה, והיא למעשה ציפורה אשת משה. משה רבינו יוצא לשליחות, אבל הוא לא אמר את הבן שלו.
וכשהוא לא מעלה את הבן שלו, ויבקש השם עמיתו. שימו לב, משהו מדהים. ואז ותיקח ציפורה צור ותכרות עורלת בנה, ותגע לרגליו ותאמר, חתם דמים אתה לי. הקדוש ברוך הוא רצה, מלאך המשחית רצה להרוג את משה. בכלל, בטמיון. אבל אתה יוצא לשליחות, לא משנה. מצווה לא מעכבת מצווה. תגמול קודם כול את הבן. כדי שהוא ייכנס לארץ מצרים, היא יגיעה מהול.
היא יגיעה מזרעו של אברהם. וברגע שהיא אגבה, אז מה שקורה? סיפורה מבינה את זה. היא רואה בדיוק את הסכנה, והיא תיקח צור, והיא עושה ברית לבן שלה. אינסטינקטיבית, בלי להבין, בלי לדעת. ככה צריך לעשות, ככה חינכו אותה, והיא ממשיכה לעשות. אלה הנשים הצדקניות, שאנחנו הרבה פעמים רואים בדיוק את העוצמה שלהן, שלא בכדי עשו את זה.
הרבה פעמים יש תיאור מדרשי מאוד מעניין, כשהגברים היו חוזרים הביתה מהעבודה הקשה, מהחומר והלבנים וכל הקושי. היה, איך אומרים, חוסר תקווה, אין שום דבר, אופק עתידי, כלום, ייאוש שלם של כל העם הזה. ופתאום מגיעים הביתה. והאישה הייתה מתקשטת ואומרת לו, עזוב, הקב"ה חנון ורחום, תאר כמה אני יפה, אנחנו נעשה את שלנו, ובורא עולם יעשה את שלו. אל תדאג, הובטח לנו שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו.
זו דרכה של הגאולה. אלה הגאולה שאנחנו מבינים בדיוק מה שקורה. אולי מילה אחת על האיש משה. כתבתי פעם מאמר שמנהיג בעל כורחון. משה נולד, גדל בארמון, הכול טוב ויפה, מה רע לו? שמה הוא צריך עכשיו להיכנס? יכול להיות שבאמת בדרך-לא-דרך, בדרך-לא-דרך, ידע שהוא יהודי. ידעה הפוליטיקה, עבדה שם, והיו בטח כנגדו עוד מועמדים נוספים כדי לארשת את פרעה, ואמרו לו בסופו של דבר, מי אתה בכלל אתה יהודי.
אבל זה לא הפריע לו. אחת הרקודות שהוא עשה, הסביר המדרש, כאשר הוא יצא וראה את העובדים, את אחיו, עובדים כל כך קשה, בא והציע לפרעה ואמר לו, אם אתה רוצה שהעובדים שלך יהיה להם כוח ויוכלו לעבוד בצורה מכובדת ומסודרת ולא יחלו, תן להם יום חופש, יום מנוחה, יצברו כוח, ואז יהיה להם לכל השבוע כוח. שמע בקולו ונתן להם את יום השבת.
ואת זה אנחנו אומרים בתפילה כל שבת ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת אלות, לי תפרט בראש הנתת. ישמח משה במתנת חלקו. זה חלקו הראשון שהוא התחיל לעשות את זה. אני חושב שהמפגש שלו בהתגלות של משה בסנה, זה לא היה דבר קל. יש צדק בדברים שלו. הקב"ה מבקש שהוא יצא לשליחות. ראינו שליחויות קודמות של יוסף, שלא שאל שאלות יעקב, אמר לו לך, אבל הוא הנני.
הנה אנחנו רואים כאן, הוא בא, מבקש ממנו, הקב"ה כדי ללכת, ופתאום מתחילים טענות מטענות שונות. א', לא איש דברים. אני 40 שנה לא הייתי במצרים. את השפה אני כבר לא מכיר. אחר כך, כבד פה וכבד לשון. אחר כך, הנה אחי, מומחה לדבר הזה. אחר כך, יש, הרי יש פסק דין מוות עליי כשברחתי ממצרים. ולבסוף, הן בני ישראל לא שמעו אליי.
איך שמעיני פרחו, איך יכול להיות? מה יאמרו לי? מה שמו וכו', חיפש התחמקויות. על פניו זה נראה נכון, כי האיש הזה 40 שנה היה רועה במדבר. הוא לא עסק בצורכי ציבור, הוא לא יודע בדיוק מה קורה, לא במצרים ולא כלום, אלא היא אין נותנת. מתוך הענווה היתרה שהאיש משה ענו מכל האדם, למה באה דווקא העוצמה של המנהיגות. מידת הענווה שלו אומרת דבר אחד פשוט:
ריבונו של עולם, אני לא מוכן לקחת את התפקיד של אחי. אחי איש דברים, אחי מנהיג כבר שמה במצרים. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אם כבר אתה אומר ואתה מכבד אותו, אל תדאג, הוא יהיה לך אלפי, הוא יהיה לך אלוהים, קח אותו. פעם ראשונה שאנחנו רואים סוף-סוף מפגש בין שני אחים, אהבה אמיתית. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תחשוב, זה לא השבטים, זה לא יעקב ועשיו, זה לא קין והבל, זה משה ואהרון ורעך ושמח בליבו.
הוא נותן לך את התפקיד שלו, שהוא ממלא אותו. הוא יהיה הסגן שלך, הוא יהיה העוזר שלך, שהוא יעשה את זה כל כך בשמחה, למרות שאתה יותר צעיר ממנו, הוא יבין את הדברים האלה. זה כוחו של אהרון, ברעך ושמח בליבו. וחז"ל אומרים שבמשך שבעה ימים הקדוש ברוך הוא מנסה ומנסה ומשדל את משה, ומשה לא רוצה. ורק ביום השמיני הוא הולך, ואיך אומרים, בורא עולם אומר לו, אל דאגה, יגיע היום שגם אתה תצטרך אותי, וגם אני לא אענה לך בשבעה ימים.
והיכן זה היה? כאשר הקימו את המשכן, וברגע שהקימו את המשכן, משה רבנו מתפלל שתרד השכינה. ביום הראשון הוא מתפלל, כלום, שני, שלישי, רביעי, עד יום השביעי, כלום. ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון, זקני ישראל. אמרו לו הקדוש ברוך הוא זכור לך, כאשר ביקשתי ממך להוציא את עמי בני ישראל במשך שבעה עמים, סירבת? הנה, גם אני מחזיר. אין אמונה ואין עם ואין צדיק וישר הוא.
הנקודה האחרונה שהכי מעניינת, שכאשר משה יוצא לשליחות והוא רואה שעם ישראל סובל עוד יותר בגלל השליחות שלו, מה אומר רבותיי פרעה? נרפים הם, נרפים, על כן אומרים לך לדברותינו, ועתה לכו עבדו תוכן ותתנו לבנים. למה? ואל ישעוק דברי שקר. זאת אומרת, אנחנו חייבים להכביד עליהם את העבודה. המסכנים האלה, מצד אחד הם האמינו שהקדוש ברוך הוא בא לגאול אותם, אבל בגלל שהיו טבועים במ"ט שערי טומאה, הם לא ראו את האור בקצה המנהרה.
והם יודעים, כל הדברים, הגאולות הן קשות. וכאן, אני חושב, מה שפגע במשה קשות, האיש הזה שמסר את נשמתו על עם ישראל, הרועי הנאמן, רעייה מהם נא. ויבדעו את משה ואת אהרן ואומרו עליהם, ירא אשר אל ערכיו ישפוט, כי הבאשתם את רחינו בעיני פרעה בין העבדיו. לתת חרב בידם להורגן. כל התקווה שהייתה אצל משה רבנו פתאום נגוזה.
וכי באמת משה רבנו לא מאמין? האמונה של משה רבנו לא כך. משה רבנו אומר, ריבונו של עולם, אני מוכן לגאול את ישראל, אני מוכן להוציא אותם, אבל אני לא מוכן שיסבילו על ידי, בגללי. לכן, וישב משה אל ה' ואומר, למה ריעות על העם הזה, למה זה אשלחתני? אני מוכן להיות שליח. שליח, שליח מצווה לדבר טוב, לא שליח מצווה לרעה, כדי שיוזק להם עם ישראל יותר.
ריבונו של עולם, תזרז את העניינים. אבל מידתו של האדם, לא כמידתו של בורא עולם. יש שלבים בגאולה, והשלבים האלה הם שלבים לא קלים. חבלי גל וגאולה וחבלי משיח הם חבלים מאוד מאוד מאוד קשים. וכאן התשובה, ויאמר ה' למשה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה וביד אשלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו. אנחנו התחלנו ברמב"ם, אחד הספרים שלו, הכתבים שלו, זה היד החזקה.
אומרים חז"ל שיש שלושה סימנים לידיים. יש יד הגדולה, ויאת היד גדולה, יש יד חזקה, ויש ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אלה שלושת הגאולות. לפעמים צריך בחזקה, לפעמים יד גדולה, רואים, אבל הגדול מכולם ביד הרמה. שהקדוש ברוך הוא לאומן את עם ישראל ויבטל מעלינו ומעליכם כל גזרות קשות ורעות. לשילח לנו מי שיצדקנו, ונבקש ממורנו הנשר הגדול, הרמב"ם, שהתפלל למעלה כדי שיבטל את כל המחלה הזאת אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני אדון הרופאיך, אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום. אמן ואמן.