ברכת השם היא תעשיר

תמלול השיעור

השלום והברכה וכל טוב סלע, שבת פרשתנו, פרשת בלק, פרשה מאוד מיוחדת, בעלת מסרים רבים, אז והיום. כאשר בתוכה שאלת השאלות, מה המשמעות של ברכה או של קללה? אולי בקיצור נמרץ, על מה נדבר את הפרשה? עם ישראל לקראת הגעתו לגבול ארץ ישראל, לאחר שני הניצחונות המזהירים ביותר שביצע משה רבנו, שני ראשי התנינים הגדולים, עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי, שהטילו את חיטתם על כל עמי האזור, והנה הפחד הגדול מגיע גם למואב, למרות שמואב, לכאורה יש הנחיה מפורשת בתורה שאנחנו לא מתעסקים עם מואב בכלל, כיוון, כי לעשו נתתי אותה.

היה שייך. מואב שייכת לעשו. לא נוגעים בהם. אבל הפחד שלהם היה כזה גדול, שחיפשו את כל הדרכים איך לפגוע בעם ישראל. גם אז וגם היום. הפגיעה בעם ישראל, כל האמצעים כשרים. זה לא משנה אם זה פיזית, אם זה רוחנית, אם זה בכל דרך שיכולה להיות. ואז פתאום נבחרת דרך חדשה שמאמינים בה, כולל החוזים בכוכבים, כולל המחשבים, כולל אלה שעוסקים בכוחות הטומאה של אהובות ואידי אונים.

אפשר, דרך הקללה. שאלת השאלות, האם באמת קללה מתקבלת או לא מתקבלת? האם ברכה מתקבלת או לא מתקבלת? חז"ל נותנים לנו שרשרת של דברים מתי זה מתקבל ומתי לא. הן לטובה והן לרעה. א', מי האיש שמוסר את הדברים האלה? את הברכה. דוגמה, כשאני מסתכל על אברהם אבינו, למשל. אברהם אבינו הקדוש ברוך הוא אומר לו: ונברחו בך כל משפחות האדמה.

אברהם אבינו לא יכול לכלל. כתוב: מברכך ברוך ועורריך ערור. זאת אומרת, אברהם אבינו לא מקלל. אברהם אבינו, מי שמקלל אותו, מתקלל. הוא לא מקלל. בפה שלו הוא לא יכול. הוא לא יכול להוציא מנפשו, מנשמתו, אנרגיה שלילית לאדם אחר. הוא לא מסוגל. ככה זה יהודי צריך להיות. הוא לא יכול. הוא לא חייב גם. הוא גם לא צריך. עכשיו, יש גם מי המקבל.

מי הכלי קיבול שמקבל את הברכה או חלילה את הקללה. האם הוא ראוי או לא ראוי. אתה צריך להיות כלי קיבול כדי שתוכלו למה לקבל. רבותיי, האנרגיות החיוביות האלה, יש להן משמעות. גם השליליות יש להן משמעות. עובדה קיימת. חז"ל מסבירים לנו שבעיקר שלמה המלך אומר: הורכב עצמות קנאה. אדם שמקנא, מסכן. כל הגוף שלו, כל הנפש שלו, כל העצמות שלו, כל הזמן רקובים.

גם כשהוא מת, הוא נרקב הכי מהר. לעומת זאת, לשון רכה תשבר גרם. זאת אומרת, אדם שומע בשורה טובה, שומע מאדם משהו טוב, משהו בחיוך, אז ודאי עולמו נפתח, נפשו מתרחבת. חז"ל אומרים: אישה שעיניה יפות, הם בודקים בגופה. מה זאת אומרת? איזה מין משפט זה? אלא לא יפות בגלל זה מהעיניים של הכחולות או ירוקות או שחורות. לא, כי היא מקרינה טוב.

כשאדם מקרין טוב, אתה מקבל. זה מה שאומר הבעת שם טוב. תחשוב טוב, יהיה טוב. גם תאמר טוב, עוד יותר טוב. כמה יש חשיבות לאמרה הזאת. עכשיו, בלעם הוא לא מסוגל להגיד טוב. כתוב, בלק אומר: ידעתי את אשר תברך מבורך. את מי הוא בירך, אני עוד לא יודע. ואת אשר טהור יוער. את מי שאתה מקלל, הוא יקולל. הבעיה היא מי אמור לקבל את הקללה, והאם הקללה הזאת היא ראויה לו, ובאיזו סיטואציה ובאיזה זמן מגיע הדבר הזה.

הרבה פעמים חז"ל מסבירים לנו שאנחנו זרעו של יעקב אבינו ומזרעו של יוסף. בדרך כלל לא שולטת בנו הקללה. לא שולטת בנו כוח הסטרה אחרה. לא שולט בנו הכישוף. אתם יודעים, אני אתן לכם סיפור קצר, אמיתי, שקרה לי אישית. לפני כמה שנים נסעתי לערוך חופה של גיורט בפריז, ובבוקר הלכתי להתפלל שחרית עם רב העיר של פריז. וכשיצאנו מבית הכנסת, יש להם שם בפריז יום אחד, הם לוקחים רחוב שלם, סוגרים אותו, וברחוב הזה יש כל מי שיש לו אנתיקות ודברים, שרוצה למכור אנטיזכן, כזה מביא אותם שם עד הצהריים, בצהריים, מפזרים את הכול.

ופתאום אני רואה, מתוך רחוב, מתוך סקרנות, אני רואה המולה, ואני רואה איזה אדם, לבוש תרבוש, יושב על הרצפה, יש לו ארגז כזה עם חול, ויש לו ילד לידו, והוא אומר, כל מי שייתן לי עשרה יורו, אני אגיד לו את השם שלו, שם משפחה ומספר תעודת הזהות שלו. ואם אני לא אדע לומר, נכון, הנה הילד פה מחזיק אלף יורו. אנשים סקרנים לדעת.

אתה רואה בן אדם בא, נותן עשרה יורו, והוא אומר לו, השם שלך כך וכך, מספר תעודת הזהות, ויכול כדי להראות שזה נכון. עומדים המומים כולם, עוד אחד ועוד אחד. אני התקרבתי מתוך סקרנות, והוא אוסר את כל החגיגה הזאת שלו, והוא מתחיל בקללות בצרפתית, פירושם, לא רוצה אפילו לומר אותם: תעוף מפה, תסתלק מפה, אני לא זז ולא ממשיך עד שאתה לא עף. אומרים לו, מה הוא עשה לך? הוא אומר, זה פאפוסיבלי, עכשיו אתה זז עוף מפה.

אני אלך לריב איתו, הלכתי. שאלתי את רב העיר, אמרתי לו, תגיד לי, מה קרה פה? הוא אומר להם, אני מתפלא עליך. זה מוסלמי שעובד בכוח אטומה. בכוח אטומה כנראה שהוא מעלה איזה אוב או ידיעוני או איזה רוח שהוא מעלה. ולפי זה היא אומרת לו: ברגע שאתה היית שם והיית עם ציצית וביד שלך תפילין וטולית זה שיבש לו הכל. אי אפשר, לא הולך כוח אטומה עם קדושה, זה לא הולך.

לכן אדם צריך לדעת אם אני ראוי לברכה או לא ראוי לברכה. זה ההבדל בין בלעם לבין אברהם אבינו. בלעם את אשר את העור יואר. אני יודע בדיוק מה קורה, זה המסוגל. עכשיו, בלעם, הייחודיות שלו הייתה דבר אחד פשוט, שהוא ידע מתי בעולם נמצאת מידת הדין והקדוש ברוך הוא כועס. כי רגע באפו חיים ברצונו. זה הדבר היחידי שהייכה לעשות אצלו. אבל גם זה הוא רצה להשתמש.

אצלם לא משנה איך, מה. כי לפעמים אתה בא ואתה אומר: רגע, מה עשו לך עם ישראל? לא באו אליך, לא נכנסו למדינה שלך, לא עשו כלום. למה לבוא להתגרוד בהם? למה לבוא... לא, זו שנאה תהומית שנמצאת לאורך כל הדרך. אי אפשר לתאר כמה עוצמה יש בשנאה הזאת. זו שנאה שאין לה אח ורע בכלל בדבר הזה. ולכן מעניין מאוד שאצל בלעם הוא מוזכר בעוד מקום.

בלעם מוזכר, הגמרא מספרת לנו, מביאה לנו סיפור מעניין במסכת גיטין על אונקלוס. רבותיי, כדאי שנדע, אונקלוס מתרגם התורה, לארמית אנחנו רואים אותה, את כל התורה הוא תרגם. הבחור הזה גר, בן אחותו של טיטוס הרשע, שהחריב את בית המקדש ועגלה את עם ישראל. והאיש הזה, אפשר חשקה לחזור לכלל ישראל. זה לא פלא, כי מי שעוסק עשרים שנה בגיור, אני רואה כל מיני נשמות שאי אפשר שלא להאמין שהם באו פתאום כדי להתגייר. ואתה עומד, האו"ם, אנשים מסודרים, לא צריכים כלום, לא צריכים להתחתן, לא באו בשביל אישה, לא כלום, אלא מתוך הנפש שלהם.

לדוגמה, היה לי אדם אחד שהוא דוקטור מחיפה, מוסלמי, מסודר, מרצה בטכניון, בא כדי להירשם לגיור. באתי לו, אמרתי לו, מוסא, מה אתה מחפש? אתה מסודר, אשתך עובדת בעבודה מכובדת, הילדים שלך מסודרים, אתה מרצה בטכניון, מה לך וליהדות, למה לך? הוא אומר לי, אני מתפלא עליך, הרב שעון. אתה יודע למה אני בא להתגייר? אמרתי לו, לא.

הוא אומר לי, אני אגיד לך. אני את עבודת הדוקטורט שלי עשיתי על דתות. עשיתי על אסלאם, נצרות, יהדות ובודהיזם. אם כל הדתות זה היהדות, אז למה שאני לא אלך למקור? הוא אומר לי דבר יפה. הוא אומר לי, תשמע, כל הדתות האחרות זה תקריבן, זה בערך. לקחו מפה, לקחו משם, נותנים לך, וזה עשית, לא עשית, זה לא פחות מעניין. היהדות היא לא דת, היא אורח חיים.

כשזה אורח חיים, כל העולם הוא שונה. ולכן אונקלוס החליט כדי ללכת על בטוח, הוא רוצה לדעת בעולם האמת איפה מעמד עם ישראל. והגמרא אומרת שהוא העלה באוב, קוראים לזה היום סיאנס, העלה שלוש נשמות. העלה קודם כול את טיטוס, הדוד שלו. אמר לו, תגיד לי, מי נחשבים בעולם האמת הכי יותר? אמר לו, ישראל. אמר לו, אני רוצה להידבק בהם, אמר לו, מה קרה לך? השתגעת?

בשום פנים ואופן. כל המצב לישראל נעשה ראש. כדי לך להציק להם עוד יותר. וככה הקדוש ברוך הוא ממנה אותך ראש, למה? אתה הופך להיות השוט של הקדוש ברוך הוא, שברגע שהם לא בסדר, מכלאים בהם. הוא אומר, לא הולך. הוא מעלה את בלעם. האיש הרשע, בלעם הרשע אנחנו לא קוראים לו. אמר לו, תגיד לי, מי נחשב הכי יותר בעולם האמת? אמר לו, ישראל.

אמר לו, מה דעתך שאני רוצה להידבק בהם? אמר לו, תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. זה מייאש, אדם אחר היה הרבה טוב, אם לא, הולך הביתה. את מי הוא מעלה השלישי? את ישו. מעלה את ישו. אמר לו, תגיד לי, מי נחשב הכי יותר בעולם האמת? אמר לו, ישראל. אמר לו, אני רוצה להידבק בהם. מה אתה אומר? אומר לו, לך תידבק בהם. דרוש, אמר לו, דרוש טובתם ואל תדרוש עתם.

לך תידבק בהם. חז"ל שואלים, למה הראשונים, איך אומרים, מניעים אותו מלהתגייר? וישו כן. כנראה שלא יעזור שום דבר, אנחנו חוזרים לשיטה של רבי מאיר. ישראל שחטא, אף על פי שחטא, ישראל הוא הישו הזה שעשה, ואנחנו אומרים, הוא אחר, והלך והקים, איך אומרים, עבודה זרה. בכל זאת, הניצוץ שמתחילת ליבתו של היהדות, בסופו של דבר הוא מסתובב ויודע בדיוק את האמת ואת המקוריות.

ולכן זה מה שקרה כאן. כאן בלעם ובלק. אגב, חמנו אומרים: זה שני כוחות הטומאה הכי גדולים. ומישאל, אתה תאמר את זה גם במקומות אחרים. ומדוע? הסיבה היא פשוטה. בלעם, זה בא מכוח הטומאה והסתרה האחרונה של מי? לא פחות ולא יותר. של עבד. ובלק של קין, מכוח זוהמת הנחש של קין. הרי שניהם נולדו אחרי זוהמת הנחש, כל אחד לקח את הרע שבהבל ואת הרע שבקין.

ומה נוצר משניהם? זה פשוט מדהים. רק האר"י הקדוש סוגל לחשוב על הדבר הזה. נוצר מהם עמלק. איך? בלעם, שתי האותיות האחרונות של בלעם זה עם. שתי האותיות האחרונות של בלק לק, עמלק. מה נשאר בתוכם מתוך הבלעם והבלק? אם אני לוקח את העם ואני לוקח את הלק, מה נשאר לי? בית, בית למד, משניהם, בבל. בבל, שהחריבה למעשה חורבן הבית הראשון, שהציקה לנו ועשה לנו את המוות במשך שלוש שנים, צרו על ירושלים, ועם ישראל מת מרעב, ואחר כך הגלו אותנו לגלות הראשונה, הגלו אותנו לבבל.

תראו איזה כוח של טומאה של האנשים האלה. ולכן הם לא בחלו בשום דבר. אחד מחכמי הסוד אמר דבר מדהים. אמר שבלק בן ציפור היה מכשף יותר גדול מאשר בלעם. עד כדי כך שבכוח הכישוב שלו ראה מי יוצא ממנו? רק שיוצאת ממנו רות המואביה. הוא בא לבלעם ואומר לו: הרה לי את העם הזה, כנא אותי, קודם כל. למה? כדי שלא תצא ממני רות המואביה.

ומילות המואביה צריכה לצאת, צריך לצאת דוד המלך ואחר כך מלך המשיח. שום דבר, הרה לי. אתם יודעים מה אומר לו בלעם בסוף הנבואה שלו? הראינו ולא קרוב, אל תהיה מודאג. המשיח לא יבוא עכשיו, הראינו, אני רואה אותו, אבל לא קרוב. אל תדאג. נתן לו כדי להרגיע אותו. עכשיו, באמת, במצב הזה, למעשה התורה בכלל לא הייתה צריכה להכניס אותה.

שייכלל, שיעשה, הרי אנחנו יודעים שבכלל לא מתקבלת. אלא כדי שלא יהיה פתחון פה לגויים שיגידו, תשמע, אם היה לנו נביא כמו משה רבנו, בעת אשר היינו חוזרים, מה נתנו לנו? אומר הקדוש ברוך הוא, נתתי לכם נביא יותר גדול ממשה רבנו, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. בישראל לא קם, באומות הגויים קם בלעם. עכשיו, אם אני מסתכל על השרשרת של בלעם, לא יעזור כלום.

שורש הרע נשאר רע. השורש שלו, שאביו זה היה לבן הארמי. ולעבר הארמי, לא בחל בשום דבר. הבנות שלו זה רחל ולאה. הנכדים שלו זה השבטים שלנו. ברגע שיעקב ברח, הוא בא לאנשי חרן: לכו, תרצחו את כולם. אמרו לו, תשמע, אבל זה הבנות שלך, זה הנכדים שלך, לא מעניין אותי כלום. שלא יישאר זכר מעם ישראל. ארמי עובד אבי. אני צריך לעשות לחסל את הכול.

כנראה שזה בגנים. הוא אמר כנראה לבלעם, לנכד שלו, לנכד שלו: תקשיב טוב, מה שאני לא הספקתי, תגמור אתה. קדימה, בדרך תעשה. מי מבין את הדברים האלה? לא פחות ולא יותר. הקדוש ברוך הוא שולח לו, לנביא הגדול הזה, שיכל להחריב עולמות, דווקא את האתון. הפשוטה שבבעלי החיים, שסבלה סבל איוב ממנו שהוא היה בכוח הטומאה, רוכב על אתונו ושוכב איתה בכוח הטומאה.

ומה קורה? קורה דבר פשוט. הוא הולך לקלל את ישראל. הקדוש ברוך הוא כועס, "ויחר אף אלוקים כי הולך", כי יש הבדל בין איתם לאימם. איתם זה משהו אחר, אימם זה משהו אחר. איתם, אתה יכול ללכת אבל בדעה אחרת, אבל אימם אתה באותה דעה שלהם, מחפש את הדרך. לא משנה, שנאה מבעבעת, העיקר לא יגיע כדי לבצע את המשימה שאני רוצה לעשות.

והאתון הזאת, שיש לה שליחות, כל דבר בעולם שלנו, הדומם, החי, הצומח, העם חי מדבר, יש לו שליחות. לא משנה איפה, לא משנה מה. גמרת את השליחות שלו, זה הדבר הכי חשוב. והאתון הזאת, מה השליחות שלה? השליחות שלה, להזכיר לו מה עשה סבא שלו, שהוא עשה הסכם וכרת ברית עם יעקב כששמו גלעד ושמו גל אבנים. הוא קרא לו איגר סעדותה, יעקב אבינו קרא לו גלעד.

ואמר יעקב, עד הגל הזה, עד המצבה הזאת, אתה לא תעבור אליי ואני לא אעבור אליך, בוא נחיה בשלום, כל אחד בגבול שלו. ובלעם רוצה להפר את זה. הפשוטה שבעלי החיים מבינה את זה, והיא הולכת ועוברת במשעול הכרמים. צריך לומר, אני ידעתי. מה המשמעות משעול הכרמים? ישראל, קודם כל, נקראים ככרם, ולכרם יש משמעות מאוד גדולה.

אנחנו יודעים שיש בין כל הכלאיים גם כלאי הכרם. הכרם יש לו ייחודיות. עם ישראל הוא ייחודי, לא עזוב. הן עם לבדד ישכונו בגויים לא יתחשב. היא חוברת בין הכרמים. אתה בלעם לא יכול להטיל בו דופי. אתה לא יכול בתוך הכרמים האלה להכניס את הזוהמה שלך. למה? כי מתחת לכרם כל מה שאתה תזרע, חייבים להוציא אותו. אסור לגדל שום דבר. ואם גדל, אתה חייב להוציא.

עץ רגיל, אם גדלו דברים אחרים, אין שום בעיה. אתה יכול לאכול. מתחת לכרם חייב להיות ארבע אמות כדי שמסביב לא יהיה כלום. היא מעבירה אותו בין הכרמים. אומרת לו, תשמע, מהכרם הזה יוצא בסוף היין. והיין הזה שצריכים לברך עליו. שלוש רגלים, אנחנו מברכים, מקדש ישראל והזמנים. תראו כמה שזה חשוב. ומה קורה? כשהיא עוברת בין הכרמים, כתוב שם גדר מזה וגדר מזה, והיא רובצת.

ואז רש"י הרבה פעמים כותב לנו משפט ואומר שבירות הראש. ורש"י כותב לנו הסבר פשוט: סתם גדר אבנים. מה זה משנה לי אם זה גדר אבנים או גדר מעץ או גדר מברזל? מה זה משנה לי? מה זה אכפת לי? איזה גדר זה? אל המסבירים חזר כך: האתון באה להבהיר לבלעם הסבא שלך נשבע, הנה העד, הנה הגל הזה, שאתה לא עובר ולא ממשיך ולא הולך לקלל ולא עושה שום דבר.

ולכן, אם אלה העדים ואתה רוצה לעבור, יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. כל האבנים האלה נופלות על הרגל. אני שואל: וחיל חכם, החכמים אמרו: חיגר היה בלעם האבנים האלה. תדע לך, האבנים האלה יש להם משמעות. כי אבן פירושה שלוש דורות. אב, בן, נכד. זה אבן. אבן, מעשו הבונים, הייתה לראש פינה. תדע לך דבר אחד. ואז הוא כועס ורובץ, וכל הנבואה שלו וכל הקללות שלו, פתאום ירדו תהומות.

ומה קורה? קורה דבר פשוט. פויכת את הזה שלוש פעמים במקל. אתה צריך להכות במקל. אתה הולך עם להכות אותו בהבל פיך. אתה צריך בהמה כזו פשוטה, אתה צריך בשבילה מקל. אם אתה לא יכול לשלוט בבהמה, אתה יכול לשלוט בעם. ואז מה שקורה, קורה דבר פשוט. מגיע מלאך השם, והמלאך הזה מתגלה לבהמה הפשוטה ביותר. המלאך הזה מתגלה לבהמה, ובלעם הגדול והענק לא זוכה לראות אותו.

והנה ויגל השם את עיני בלעם, והנה רואה את המלאך. הוא לא רואה מלאך סתם. אני רוצה שתדעו דבר אחד פשוט. איזה מלאך הוא רואה? הוא רואה מלאך, שימו לב, דבר אחד פשוט. הוא הולך ורואה מלאך השם. הנה. ויגל השם. ויהיה מלאך השם נישא וחרבו שלופה בידו. זה לא מלאך של שלום. זה מלאך שלמעשה, אתה מדבר על מידת הדין, אני בא במידת הדין.

חרבו שלופה בידו. ואז הוא רואה בדיוק את המקום. אני בטוח שכל כבודו, המעלה, הרמה שלו, ירדה תאומות. הבהמה הפשוטה מסוגלת לראות מלאך, ואני האיש הענק, שאני בא לקראת בלק, לא מסוגל להגיע לראות את זה. הקב"ה מוריד שאול ויער. הקב"ה מוריד אותך למטה, רב למטה. מי אתה בכלל? אתה חושב שאני יכול לעשות? אני אגיד לך מה לומר ואני אגיד לך מה לעשות.

האתון הזאת, בפני כבודו של בלעם, חז"ל אומרים, לאחר שפתח השם את פיה והיא דיברה, היא אמרה לו, למה זה הקטני? זה שלוש רגלים. הקטת מה? מה עשיתי לך כי קטני זה שלוש רגלים? אז נכון, רש"י, מה מסביר לנו? למה אתה הולך לקלל אומה שהיא למעשה הגה את שלושת הרגלים? מה הקשר בין זה לבין עכשיו המכות שהיא קיבלה? בלעם, בתוכנית שלו הייתה תוכנית מאוד מעניינת.

איך הוא יביא את מידת הדין כדי שהקב"ה יכעס? הוא יזכיר להם את מה? את חטא העגל. יזכיר להם את חטא העגל? יגידו, תראה, הם החליפו אותך אל אל אלוהיך ישראל. אומרת לו האתון, זה שלוש רגלים. אתה יודע איך הם מחפרים על חטא העגל? כשעולים לרגל ירושלים ומתפללים ומבקשים סליחה מבורא עולם בשלושת הרגלים האלה, זה מתחפר להם כנגד חטא העגל.

זה רק כזאת. זה מה שאני אומרת לך. וכאן, לכאורה, האתון הזאת, פעם כתבתי מאמר מטאפורי מאוד מעניין, סתם בדמיון שלנו. בהתחלה, בתחילת הבריאה, בעל החיים הראשון שדיבר, והיה הולך על רגליו, הנחש. והנחש הזה, הקדוש ברוך הוא נותן לו כוח דיבור, מה הוא עשה בו? כמו בלעם. הביא את היגון, את המחלות, את המוות, את הכול. הרס את האדם וקלקל אותנו עד היום הזה.

נתן כוח דיבור לשפלה שבעלי חיים. היא באה לתקן. ואז מה שקורה, קורה דבר פשוט. לעניות דעתי, בעולם האמת ייפגשו החמור של אברהם אבינו והאתון של בלעם. אמר לה החמור של אברהם אבינו, איזה כיף לי. אני הייתי חמור של אברהם אבינו, ויש כאן אברהם בבוקר, והחמור של חמורו. לאיפה אני הולך איתו? למצווה. אדרבא, אני רץ. ולא רק זה, מלאכי אלוקים עולים ועולים בו, הוקים את המצווה הכי גדולה שאני הסעתי אותו כביכול לקיים את המצווה. את מה?

את עקידת יצחק, עוקד ונעקד, והמזבח והכל. עונה לו האתון, זו לא חוכמה. לגדול אצל אברהם אבינו זו לא חוכמה. לגדול אצל בלעם הרשע, נראה אותך מסתדר. נראה אותך את הסבל שאתה תעבור. מה שעברתי אני מקטנותי, מעודי ועדת ההסכן, הסכמתי לך לעשות כל חז"ל אומרים: "בכוח התאומה אש שוכב עם אתונו". תארו לעצמכם איזה סבל של בעל החיים הזה, מסכן, שפתאום משנים ומביאים לו את כל כוחות התאומה דרכו.

הוא אומר: "תבל עם כל הסבל הזה, אני זכיתי מה שאתה לא זכית. אני זכיתי קודם כול לראות המלאך, חרבו שלופה בידו. אני זכיתי לעצור את בלעם שלא יעבור את הגדר. ואני זכיתי לדורי דורות". למה אני זכיתי? שכשיוולד ממני עי"ר הראשון שיוולד ממני: "קדש לי כל בכל פטר כל רחם באדם ובבהמל הוא". שימו לב: שמתקדש דרך בגלל האתון הזאת שהיא עשתה את הקדוש ברוך הוא לא מקפח שום סחר.

איזה זכות זאת פטר של חמור לעשות את הדבר הזה. אני חושב שמכל הדבר הזה שאנחנו מבינים מהפרשה הזאת של בלעם, באמת התחילה בהתחלה ברעות העין, בדרך. אבל בלעם יודע דבר אחד פשוט: יש שתי דרכים כדי לפגוע בעם ישראל. יש דרך, דרך הכוח, אבל היא בדרך כלל לא מוצלחת. איך אומרים? אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו עם שם השם. עובדה קיימת, בדרך הכוח ניסו שבעת העמים, ניסה סיחון, ניסה עוג, ניסה מלך מצרים, זה לא הלך.

ניסו בשואה, זה לא הלך, בנינו את עם ישראל והנה קם האלומתי וגם ניסה, וזה לא הלך. יש דרך שנייה, שהיא המסוכנת ביותר, ואת זה בלעם ידע בסוף הימים. אין עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אם הוא עם לבדד, הוא ישכון, לא מתחשב. בגויים. אבל, ובגויים, אם הוא ילך בדרכי הגויים וירצה לאמץ את הדרך שלהם ואת העולם שלהם ואת הכול, הוא לא יתחשב.

הוא הולך בצורה כזאת. יש הבדל בין ישמעאל לבין עשיו. ישמעאל, תשימו לב, עד היום, האסלאם, העולם של עודה נגדנו בדבר אחד, לא בדת. הוא אומר, על הקרקע, אל-ערב הוא אל-ערב, זה מה שצריך. ואז המלחמה שלהם כל הזמן רק על אדמה ועל הקרקע. אדמה שלי, פלסטין, אל-קודס, זה מה שמעניין אותם. זו מלחמה שאנחנו נגבר בה, בעזרת השם.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, על פי תורת ישראל, לא יעזור לאף אחד כלום. ירצה, לא ירצה. איך אומרים? בורא עולם ייתן לנו אותה, שייכת לנו, זה חלק אינטגרלי, אף אחד לא יכול לסחור בה. אמרתי להם פעם, כמו שבספר תורה, אות אחת, אם אתה מוריד מספר תורה, הספר תורה פסול. אותו דבר גם בארץ ישראל. אם אתה מוריד ממנה משהו ואתה נותן, זה לא שלנו, זה של בורא עולם.

הוא נתן לנו אותה בהשכלה לנו. נהיה בסדר? נקבל. נקבל מכות עד שנקבל אותה בצורה הטובה ביותר. זה הדרך של ישמעאל. יש לה פתרון. הדרך הקשה יותר היא של עשיו. אחי, אלך ואלך נגדך. בוא נהיה ביחד, בוא נתחבר. הנה המועדוני לילה מוכנים לפונך, הנה הדיסקוטקים שלך. בוא תהיה ככל העמים, בוא תקים חוקה ולא חוק ישראל. בוא תעשה כך, בוא תעשה כך. כן, ואז מה קורה?

ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. זו הדרך היעילה ביותר, חלילה, כדי לגמור את עם ישראל. אנחנו רואים היום, לצערנו הרב, בארצות הברית כמה מקרים של התבוללות. הסיבה היא פשוטה. אדוני, ברגע שאתה מחובר, זה הולך ומתקלקל. אני רוצה לסיים בדבר חשוב. היה לי יהודי שהכרתי שנים רבות, שעזב את הארץ, הלך לעשות כסף בחוץ לארץ.

הוא באמת התעשר בארצות הברית. לפני כמה חודשים, הייתי באזכרה של המחותנת שלנו, אמא של השרה גילה גמליאל, ואני רואה אותו שם. שמריה, מה אתה עושה פה? הוא אומר לי, חזרתי לארץ. אתה חזרת לארץ? הוא אומר לי, מה קרה? יש לך את כל טוב, התעשרת שם, יהיו לך עסקים. הוא אומר לי, הכל טוב ויפה. בוא אני אגיד לך למה חזרתי. הוא אומר לי, הלכתי, התעשרתי יותר מכורח.

הוא אומר לי, הבת שלי גדלה, גיל שמונה עשרה, תשע עשרה. פתאום הביאה חבר מהמכללה לקיר. הוא גוי. אמרתי, אולי זה לא רציני, עד שתמצא יהודי טוב שתוכל להתחתן איתו. אבל יום אחד היא חוזרת אליי ואומרת לי, אבא, הייתי בבית של ג'וני, ואתה יודע מה אמא שלו אמרה לי? שברגע שאתם תתחתנו וייוולד לה נכד, וזה יהיה הנכד הראשון, היא תוכל לזכות לקחת אותו לכנסייה כדי להטבין אותו, ואז הוא יהיה באמת נוצרי טהור מהטהורים שיש.

הוא שמע, איך אומרים? ליבו נפל. הלך באותו זמן, מכר את כל העסקים שלו. אמר, חוזר חזרה לארץ ישראל. כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם. זו הדרך של בלעם שעושה. יהי רצון בעזרת השם. כמו שאנחנו אומרים, הטובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. הגויים רצו שאנחנו נהיה אוהליך, שנהיה באוהל, שנהיה ניידים. הקדוש ברוך הוא אומר למעלה, משכנותיך ישראל. לאוהל יהיה משכן, יהיה מקום קבע שנוכל לבוא ולומר, ואני ברוב חזבך אבוא ביתך אשתחווה אליכל קודשך בירתך.

אתם שלום, ביתכם שלום וכל אשר לכם שלום, ויבטל מעלינו ועליכם את כל המחלה הזאת, כמו שנאמר: "כל המחלה שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אדוני רופאיך". חזקו ואמצו.