אחריות והנהגה

תמלול השיעור

שלום והברכה וכל טוב סלע לכל צופינו ומאזינינו היקרים שבת חומש החמישי, משנה תורה, ספר דברים, פרשת דברים ושבת מיוחדת שבת חזון על שם ההפטרה חזון ישעיהו בן אמוץ זו שבת בדרך כלל שחלה לפני יום תשעה באב, יום החורבן של שני בתי מקדש והעם שגלה מארצו, זה יום האסון הלאומי שלא ניתן לא רק לשכוח אלא חייבים לזכור אותו.

חכמינו אמרו, כל המתאבל על ירושלים סופו שבעזרת השם יראה בבניינה ובתפארתה. ואת זה אנחנו מקווים ומתפללים, ואנחנו אומרים תמיד: יהי רצון שזה יהיה תשעה באב האחרון, ובמקום זה זה יכול להיות רק חג ומועד. סופר על נפוליאון שעבר בערב תשעה באב ליד הכותל המערבי בירושלים, וראה אנשים יושבים על הרצפה ובוכים עם נרות ועם ילילים, קונים קינות כנראה, והוא שאל את אחד העוזרים שלו: תגידו לי, למה האנשים האלה בוכים?

הוא אומר לו: מה, אתה לא יודע? הוא אומר: לא. הוא אומר: תשמע, הם בוכים על חורבן בית המקדש ועל גלותם מן הארץ. הוא אומר: מתי זה יהיה? ואני לא יודע. הוא אומר: מה זאת אומרת? זה לא היום, זה לא אתמול, זה לא לפני חודש, זה לפני אלפיים שנה. הוא אומר: מה, לפני אלפיים שנה הם עוד בוכים? אז הוא אמר: עם שזוכר את עברו, עתידו מזהיר ביותר.

אם אנחנו לוקחים את העבר ולומדים ממנו להווה, לעתיד, זה סימן שהפקנו לקחים והסקנו מסקנות. תלוי הרבה מאוד בראייה של האדם. יש אנשים שרואים טוב, בסוף יקבלו את הטוב. יש אנשים שרואים את הרע. אם הוא ראה רע, תמיד יהיה רע. אחד מחכמי ישראל, מגדולי התנאים, שתמיד ראה את הטוב, גם בזמנים הכי קשים, זה רבי עקיבא. מסופר על רבי עקיבא, ואני אקריא ברשותכם, פעם אחת, זה היה בדיוק אחרי החורבן של בית שני כמובן, היו עולים לירושלים, רבי עקיבא וחכמים.

כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הן בוכים, ורבי עקיבא משחק צוחק. אמרו לו, מפני מה אתה משחק? ענה להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב, ועזר אקרב יומת, מי שאינו כהן או לוי יקרב וקרב למקום שאסור בכניסה לישראל, חייב מיתה, ועתה שועלים הלכו בו, ולא נבכה.

אמר להם, לקח אני משחק. אמר להם, תראו, דכתיב, והעיד על יעדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברך יהוו. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? הרי אוריה היה במקדש הראשון, וזכריה היה במקדש השני. אלא תלה, כתוב, נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. לכן הוא אומר דבר פשוט. אוריה כתוב, לכן בגללכם ציון שדה תחרש. והנה אני רואה כאן שבאמת ככה קרה עכשיו, ציון שדה תחרש, החורבן היה גדול.

ואנחנו רואים בזכריה מה כתוב, עוד ישבו זקנים וזקנות בחולצת ירושלים. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירש שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. כיוון שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. זאת אומרת, ברגע ששמעו את זה, אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו. הם ראו את העכשו, הם ראו את החורבן, הם ראו רק את הרע, את העם כבר שגלה מארצו, שהתקווה נגוזה, אין סיכוי.

היינו העם לתפארת ופתאום אנחנו עם בזוי ועושים מאיתנו מה שהם רוצים. רבי עקיבא מסתכל על העתיד. דווקא מתוך השואה, דווקא מתוך החורבן, צומחת הנבואה, צומחת הגאולה, כי ההבדל בין גולה לגאולה זה האל"ף. זה כוחה של אמונה, אל"ף של האמונה. אם מאמינים ויודעים לקחת אחריות כדי להמשיך קדימה, אז ודאי העתיד הוא זוהר. לכן, משה רבנו, דווקא בתקופה הזאת של עמידה לקראת הכניסה לארץ, ודווקא כשהוא מסיים את תפקידו הוא בא ואומר דבר מעניין.

הוא אומר בתחילת הפרשה, אומר: "איכה אשא לבדי" שימו לב רבותיי, "מסעכם איכה אשא לבדי", הנה, "טורחכם ומסעכם ורבכם". יש אנשים בעולם שלנו שלא אוהבים לקחת אחריות, כי הם תמיד בהרגשה פנימית שהאחרים הם לא בסדר. הם אכלו, הם שתו לי, הם עשו לי, הכול. אני, הכול בסדר. זה התחיל, רבותיי, במילה "איכה". למעשה המילה "איכה", אומר הבעל שם טוב, כל יהודי ויהודי כל בוקר שואלים אותו את המילה "איכה".

הכוונה "איכה". או איך אתה? מה עשית? מה תרמת? האם אתה הולך לשפר? האם היום הנוסף שנתתי לך, אתה ממלא אותו בתוכן או לא? את תחילת המילה "איכה" קראנו אצל האדם הראשון. יציר כפיו של הבורא, חסריהו מעט מאלוקים, כבוד והדרת עתריהו. הקדוש ברוך הוא ציפה ממנו גדולות ונצורות. כשהוא חטא בעץ הדת, הדבר הפשוט ביותר, הוא ברח מהמציאות.

הלך, הסתתר, הוא ואשתו, ראו פתאום שהם ערומים, עלי תאנה. והקדוש ברוך הוא שואל אותו: "אייכה". אחי בורא עולם לא יודע איפה הוא, אלא בורא עולם שואל אותו: נו, מה הלאה? מה אנחנו עושים? איך אנחנו מתקדמים? היום קראת תקלה, איך אנחנו מתקדמים קדימה. וזה לא משנה מה בחייו של האדם, בין בפרט ובין בכלל. להסתכל מה קרה זה חשוב כדי ללמוד לעתיד, אבל איך מתקדמים קדימה?

לצערנו הרב, האדם, במקום לקחת אחריות, הוא ברח מאחריות. האישה שנתת עמדי, הנחש, כל האנשים, העיקר לא, אני הכול בסדר. אז הקדוש ברוך הוא אומר, תשמע, אם אתה לא לוקח, לא יודע לקחת אחריות, אז חבל לך על הזמן. אין סיכוי שתמשיך להטיף בעולם הזה שלנו. לעומתו, משה רבנו, בסוף ימיו, הוא יודע שלא נכנס לארץ. האדם כזה, אחרי ארבעים שנה, כתוב שם, ארבעים שנה אקוד בדור, ואומר עם תוהל ואב אם, והם לא ירודר, אחי.

כל בוקר וכל ערב משה רבנו היה ממתין רק מה יהיה, איזה הפגנה חדשה, מה יוציאו עליו, מה יספרו עליו. אין דבר שלא אמרו על גדול הנביאים הזה. ובכל זאת הוא סבל אותם, הוא אהב אותם, אבה עשה, התפלל בעבורם, והכל עשה למענם. ושימו לב, לפני פטירתו הוא בא ואומר, איכה אשא לבדי, כורחכם עשה ערכם לריבכם. ריבונו של עולם, אם העם הזה צריך להיענש, אני מוכן לקבל את כל האחריות עליי.

אני לוקח את האחריות. ולכן, חכמינו אומרים ששלוש פעמים בתנ״ך אנחנו נפגשים דווקא בתקופה הזאת במילה איכה. אומרים, ירמיה הנביא ראה אותם בחולבנם והלך איתם לגלות. ומה הייתה ראייתו של ירמיהו? הייתה מאוד קשה, אגב. הוא אחד האנשים שלא רצה גם הוא לצאת, להילבא על צל עם ישראל. והוא טען, בדיוק כמו משה רבנו, נער אנוכי לידעת ידבר, מישהו אחר, איש לך לא רצה ללכת.

אבל כשהוא יצא הוא ראה דבר מעניין. איכה ישבה בגד העיר רבת יעם. איך יכול להיות שכל אוהביה, כל אלה שבאמת נתנה להם ועשתה איתם הסכמים וכולי, הם המתינו רק לרגע לנפילה כדי שיוכלו לחגוג ולשמוח. איכה ישבה בגד העיר רבת יעם. איך? איך יכול להיות? זה לא מתקבל על הדעת. איפה החוכמה היהודית? איפה כל מה שעשו? ירמיהו לא יכל בכלל לסבול ולראות את הדברים האלה.

אתם יודעים, יש מדרש פליאה מסביר שבאחד ההתגלויות של ירמיהו אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך לאבות, תבקש מהם, להתפלל, מה פתאום? פתאום הם יוצאים לגלות. ובאמת ירמיהו הולך והוא מגיע לחברון, למערת המכפלה, הוא מעורר את ישני העפר וישני העפר באים אחריו. שמעתי לך ממש תיאור מדהים שמה, ולהיכן הם הולכים? הם באים לירמיהו ואמרו לו, תשמע, הבנים שלנו הולכים לגלות ואתה יושב ככה בתל?

אנחנו מסרנו אותם בידי גדול הנביאים, משה רבנו. אמר להם, לא יודע איפה הוא. אמרו, תעמוד ליד הר נבו ותצעק משה. שבכלל, כל התיאור מדהים שמה ומפליא שירמיהו עומד ליד הר נבו וצועק, משה, משה, ופתאום יש תגובה. ואברהם אבינו, איך אומרים? אברהם הוא אבי, שנקרא. אביטו לאברהם אביכם, אומר לו, היכן דנאי? יפה אל תרמיהו, איפה הם? אומר לו, יצאו בגלות. הוא אומר לו, יצאו לגלות, איפה התפילה שלך?

והאם עשית מספיק ודי כדי למנוע את האסון הזה? כל אחד ואחד מאיתנו תמיד ישאלו, כשחלילה יש איזה אסון, האם עשית מספיק? האם עשית די? האם עשית את המוטל עליך? לא מבקשים מעל, אבל אתה מוטל עליך. במסגרת שלך הקטנה, פעם אחת יהודי אמר לי, מי אני בכלל שאני יכול לתקן את העולם? אמרתי לו, גם הבעל שם טוב חשב שהוא מתקן את העולם כולו, בסופו שלו הוא אמר, הלוואי ואני אצליח לתקן את עצמי.

אבל הנקודות הקטנות האלה, כמה משמעות יש להן בחיי היום-יום? כי אם כל אחד ואחד מתקן במסגרת שלו, אנחנו לא נגיע לנושא הזה של החורבן, השלם שהיה ולצערנו הרב. את צפיחיו אנחנו רואים בכל הדורות באינקוויזיציות, והאחרונה שבהן, השואה הארורה שהייתה, שהיא גם היא חורבן בפני עצמו. אתם יודעים, היה לנו פעם יהודי זקן שהתפלל אצלנו בבית הכנסת, מהאנשים הקדמונים, עם השרוואל ועם כל אלה.

אני לא אשכח, ליל תשעה באב היה שם קרטון פה בתוך בית הכנסת, מביא אבן או בלוק והיה בוכה בזמן שהיינו אומרים את הקינות ואומרים את מגילת איכה, והיה ישן בבית הכנסת, שם את הראש שלו על האבן. ויום אחד באתי אליו, אמרתי לו, סבא יקר, למה אתה בוכה? הוא אומר, אני מתפלא עליך, למה אתה לא בוכה? אמרתי לו, לא, תסביר לנו.

אז הוא אומר, לי יש בית, איפה לגור. וביתו של הקדוש ברוך הוא שרוף ואני לא אבכה. אני חושב שהדברים האלה חלחלו כל כך הרבה אצלי ואצל הרבה אנשים. איך הראייה שלו, שהנה, אני לא צריך לדאוג רק לעצמי. כשרע למישהו אחר, וכשיש איזה צער אצל מישהו אחר, אני גם צריך להצטער. אני גם צריך להיות חלק מאותם הדברים האלה. ולכן, זה ירמיהו, ישעיהו.

הרב יכלה בנבולם לגמרי. אמר, איכה הייתה לזונה קריה נאמנה. איך ההידרדרות הגדולה עד כדי כך. היכן היו כל המנהיגים? היכן היו כל גדולי העם שהם צריכים להיות לנו דוגמה? הם המראה שלנו. ולכן, לא בכדי כאן ישעיהו אומר: חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה ועל ירושלים. רבותיי, דבורה הנביאה אמרה משפט מאוד מעניין. באין חזון ייפרע עם.

כשאדם אין לו חזון, אין לו עתיד, לא יודע למה הוא מתעורר בבוקר, מה המסלול שלו ייפרע עם. אז סימן, הוא מסכן. ואז הוא נכנס, ובמה הוא מאשים את העם? לא בחילול שבת, לא באכילת טרפות ונבלות. הוא מאשים אותם בצורה הכי פשוטה. שימו לב, רבותיי. הוא אומר: כספי חיה נסיגים. טוב, איך מעול במים ההונאה הזאת שנעשית בין אדם לחברו?

לפעמים בדברים הפשוטים אתה מרמה במשקל, או שאתה בא ואתה אומר: שמע, הסחורה הזאת, תאמין לי, זה סוג א' הכי טוב שיכול להיות. ובסופו של דבר העמסת לאיש סוג ג'. זוכר, לפני חודש אנחנו תמיד נוסעים לירושלים דרך הבקעה, אז עצרו בדרך ורצו לקנות ענבים. הייתה איזה בסטה שם. אז אמרתי: חבר'ה, לפני שהם הולכים לקנות, תסתכלו מה יש מתחת לארגז של הענבים.

ומתברר דבר מעניין. אתה רואה אותו בחוץ, ענבים חייפים, סודרים, ומלמטה יש קרטונים ויש את כל הענבים הרקובים, שמים מלמטה. זה נקרא "כספיך היה לסובעך מעול במים". גם את היין הזה, שאתה צריך לקבל יין טוב, יין משובח, ואתה משלם עבורו, הם חייבים להוסיף לו עוד מים כדי לדעת איך לעולות ואיך לרמות. כספיך היה לסיגים. פעם היו משתמשים, בכסף היה בערך המשקל שלו, אם זה כסף, אם זה לחושן, אפילו עם זהב.

לאט לאט מה התחילו לעשות? כיוון שידוע, נניח, שמשקל של מטבע, נניח, עשרה גרם, התחילו להוריד ממנו, תשעה-שמונה גרם, או היו עושים דבר אחר. פנימה היו מכניסים מתכת, ברזל או נחושת, ומצפים אותו בכסף או בזהב. "כספיך", על שרייך סוררים וחברי גנדים. הוא לא אוהב שוחד, אוהב שוחד ורודף שלמונים. יש הבדל בין אוהב שוחד לרודף שלמונים.

יש שופטים, לצערנו, שמביא אותם כאן הנביא, שהיו שם באותה תקופה, אומרים: שמע, אוהב שוחד, הוא לא מקבל. רק בדלת האחורית כבר משמנים לו את הגלגלים, וזה מגיע בדרך לא דרך. למה? כדי שאם חלילה ייתפס, יגיד, מה אתם רוצים ממנו? אני לא קיבלתי כלום, בואו תראו לו. אם אני קיבלתי, אם נתנו לי, אם ביקשתי כלום, זה כביכול בדלת האחורית, בדרך הכי מחוקמת שיודעים.

אתה שימנת לו את הגלגלים בדרך לא דרך. לדוגמה, פעם הייתה תביעה משפטית נגד אחד מחברי הכנסת, ואז טבעו שכשעשה חתונה לבן שלו, אז אחד מבעלי העסקים הביא לו צ'ק מתנה של עשרת אלפים שקל. אז אמרו, זה לא צ'ק למתנה. יש גבול מסוים למתנה, 500,000, 1,000, 2,000 שקל. אבל אם זה עשרת אלפים שקל צ'ק, זה סימן שכביכול שוחד בדלת האחורית.

אז זה נקרא, כולנו אוהב שוחד. ורודף שלמונים, הוא בא ומבקש. אם אתה רוצה שהדברים יסודרו, אז שתדע לך דבר אחד, אני העולה ביוקר, אני צריך כך וכך. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא להם. יתום לא ישפוטו. מסכן היתום הזה בא כדי לבקש צדק. למה? מוציא עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו וכולי. הוא רוצה משפט צדק כדי לקבל את מה שמגיע לו.

ואם אין לו כסף ואין לו שוחד לתת או אין לו עורך דין שישלם לו, אז כנראה לא היה אז עורך דין של המדינה. ומה קורה? הוא מגיע לשם ושופטים אותו, איך אומרים? לחובה, כי הנתבע כבר את השוחד שלא נתן. המסכן הזה יוצא, איך אומרים? בפחי נפש ויוצא החוצה. בדרך פוגשת אותו אלמנה. אומרת לו, תגיד לי, מה יצא במשפטך? אומר לה, חבל לך על הזמן, אל תיכנסי בכלל.

האנשים האלה פשוט, אין, זה עיבוד דין לאורך הדרך, כל הדרך. היא חוזרת חזרה ואפילו לא ניגשת לבית המשפט, וריב אלמנה לא יבוא להם. הם לא עושים את זה. תראו היכן הנפילה הגדולה של עם ישראל. זה במנהיגות, במשפט, לא בכדי פעם אמר ראש הממשלה, זכר צדיק לברכה, מנחם בגין, יש שופטים בירושלים. הוא קיבה שיהיו שופטים בירושלים.

וזה כל התפילה, ולכן אנחנו כל יום אומרים, אשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. כמה יש לזה משמעות. ואלה בדברים האלה. ולכן אומר הנביא, איך אנחנו בונים את האמון בחזרה. איך ירושלים הופכת להיות עיר הצדק. איך יהיה באמת, ניקרא הלכה למעשה, יש שופטים בירושלים, ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה. ואחרי כן ניקרא לך עיר הצדק, עיר הנאמנה.

אז איך עושים את זה? תראו כמה משמעות יש לדבר הזה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. לא בצדק. כי יש צדק שזה משורת הדין ויש צדקה. צדקה זה לפני משורת הדין. צדקה זה שהשופט עיני בראשו ורואה בדיוק. האם אני צריך לעבוד כמו רובוט כי יש אחד ועוד אחד שניים, או יש מצב שאותו אדם באותה עבירה, זה בא מבית טוב ואין שום סיבה שיעבור את העבירה, והשני בא מבית הרוס, אני לא מצפה ממנו להרבה, איך אני משקם אותו, לא פוגע בו, איך אני מנסה להושיט לו יד כדי שלהבא הוא לא יעבור עוד הפעם על העבירה הזאת.

זה הדבר הזה שנקרא, קוראים לזה היום בתקופתנו שיקום האסיר. זה הדבר שלמעשה מביא את ההרס ואת החורבן. ולכן מביאים דורשי רשומות שמשה רבנו אומר, איכה אשר רבדי, אני מוכן את כל האיכות האלה, את כל החורבנות אני מוכן לקחת על אחריותי להתפלל עבור עם ישראל שלא יהיה, שלא תהיה גלות. ולכן עולה לו בורא עולם רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום.

חכמינו אמרו, הרמז בא במילה היא, הי"א אומר לו הקדוש ברוך הוא, כל האיכות יתקיימו, כשהקדוש ברוך הוא כועס הוא לא מעניש, הוא מחנך. לכן ההיא, ההיא של המילה היא, זה איכה הייתה. היו"ד של המילה היא איכה ישבה. והאל"ף של המילה היא איכה אשא לבדי. כל הדברים האלה יתקיימו. ולכן כשאנחנו דווקא בימים האלה, דווקא בזמנים האלה, אנחנו צריכים תמיד להתלבש ולראות את הנקודות הקטנות, את הנקודות של האמונה האמיתית שהיו של אבותינו ואבות אבותינו.

אני זוכר כשהיינו ילדים ביום תשעה באב. אחרי חצות היום, פתאום ההורים כילדים קטנים היו מקלחים אותנו ומלבישים אותנו בגד חדש. כשהתבגרתי, באתי ושאלתי, מה זה, ביום תשעה באב לובשים בגד חדש? אני זוכר את הסבתא ז"ל, הייתה אישה מאוד צדקת, ואמרה לי, היה בני, רבי כלפון הכהן אמר דבר אחד פשוט, שביום תשעה באב, באותו יום, ייוולד מלך המשיח.

ואם ייוולד מלך המשיח, אנחנו צריכים לקבל את פניו בשמחה. ולכן את הילדים האלה ילבשנו בגד חדש, כדי שתהיה לכם זכות לקבל את מלך המשיח. כמה הנקודות האלה, יש להם משמעות? אני כל שנה חוזר ואומר לתלמידיי, מה אנחנו לומדים מהסיפור הגרנדיוזי הזה, שכל עם ישראל יודע אותו בכל הדורות ובכל הזמנים, על קמצא ובר קמצא? אני לא מנסה לספר את הסיפור, אבל האם באמת בגלל קמצא ובר קמצא, כפי שחז"ל אומרים, חרבה ירושלים?

אלא, כנראה יש דברים הרבה הרבה יותר עמוקים. בסיפור של קמצא ובר קמצא יש כמה נקודות שהן בניגוד לחינוך כל יהודי ויהודי. הדבר הראשון, לא תשנא את אחיך מלבביך. ואותו עשיר, לא רצה, שימו לרעד כדי כך, לא רצה להזמין את בר קמצא, כי הוא שנא אותו. פעם שאלתי את הרב מרדכי אליהו, אדם שעשה לי רע, איך אני יכול לאהוב אותו?

הרי המצווה והכלל הגדול בתורה זה ואהבת לרעך כמוך. אומר לי, יא הבני, תקשיב, לפחות אל תשנא אותו. עכשיו, אותו עשיר יש לו ויכוח, ולא משנה אם הוא צודק או לא צודק. אם הוא מגיע לדרגה כזאת של שנאה כזאת תהומית, שהוא לא מוכן להסתכל על האדם הזה, והאדם הזה מגיע בטעות, והטעות הייתה של אותו עשיר ששלח את עבדו עם ההזמנה כדי להזמין אותו לחתונה של הבן שלו, ובמקום להזמין את קמצא הוא הזמין את בר קמצא.

הוא כבר הגיע. אז בסדר, אל תתייחס אליו. אבל תשאיר איתו במקומו. מה זה מפריע לך? אדרבה ואדרבה. איזהו הגיבור העושה שונא אבו. וכאן, לא רק שהוא לא מתייחס, אלא לעיני הכול. קדימה, עוף מפה. וזה לא משנה מה קרה שם, וכמה שהוא ביקש, כדי שלא יבייש לו לעיני הרבים, ולא הלבין את פניו, הוא מוכן לשלם עבור הרוחב, עד כדי כך חכמנו אפילו מרחיקים לכת ואומרים שהוא מוכן היה לשלם עבור כל האירוע עצמו.

האמת היא, אני כועס על בעל הבית. אני כועס עוד יותר על אותם חכמי ישראל שישבו שם בסעודה, אותם מנהיגים שאכלו ושתו ושחקו וראו את המראה המביש לעיניהם, ולא נעו ולא זעו. זה נקרא שנאת חינם. שנאת חינם פירושו שלא אכפת לי מאחר. אתם רואים את כל מה שקורה, דבר כזה? אם אתם לא אכפת לכם, אתם לא ראויים להיות הנהגה. לכן סוף הנהגה כזאת היא כיליון ממש.

לכן כאן למעשה אנחנו רואים, ברגע שהנהגה, לא אכפת לה מהאדם, אתם יודעים, גדולתו של יוסף הצדיק וגדולתו של שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרון, שכתוב משה ואהרון וכוהניו, ושמואל בקורא שמו, שהם לא הביטו מלמעלה אלא היו בתוך העם. אומרים חכמינו ששמואל היה יורד אל העם והולך לעם ממקום למקום. יוסף הצדיק זכה להיות משנה למלך.

מה קורה איתו? ויהיה בו יוסף וירד, אלא הוא יורד אל העם ובודק ומחלק וקורא מה קורה. כשאתה נמצא בתוך עמי אנוכי יושבת, אתה יודע מה קורה. אתה מצטער בצרתם ואתה שמח בשמחתם. וגם משה רבנו, בסוף הדרך שאומר בעצמו, הוא הברורה ביותר. רבותיי ורבותיי, כל מה שאני עושה זה למענכם. אסיים בדבר שמדהים, כשהוא עושה את החזרה על הכול, הוא אומר, בנושא הזה של שהקדוש ברוך הוא למעשה מעניש אותו שלא ייכנס לארץ, מה הוא אומר?

ויתעבר השם בי למענכם. כל מה שעשיתי והכיתי בסלע ולא דיברתי על הסלע למענכם, כדי שתהיה לכם אי סנגוריה. למה? אם אני הייתי מדבר על הסלע, והסלע היה עונה, מה היו אומרים? תראה, סלע שאין בו דעת, מדברים אליו, עושה את רצון כולו. אתם, עם הסגולה, שקיבלתם את התורה, שהוציאו אתכם מהקדוש ברוך הוא באותות ומופתים, אתם לא יכולים לשמוע זה קטגוריה.

הוא אומר, ריקיתי, ויתעבר השם בי למענכם עשיתי את זה. זה מסירות נפש של מנהיג אמיתי וטוב בישראל. לכן, על כולנו, דווקא בימים האלה, לעשות את חשבון הנפש האישי, לא רק מעל מה שעבר, אלא מה אנחנו מתקדמים קדימה. איך אנחנו מונעים שנאת חינם? איך אנחנו לא דנים את האדם לכף זכות? איך אנחנו יכולים להושיט יד לנזקק, לנצרך?

איך אנחנו צריכים לשמוח בשמחתו של האחר, וגם חלילה, כשהוא נמצא במצבים הקשים, להושיט לו יד ולחזק את רוחו. כולנו תפילה, בעזרת השם, שצום הרביעי וצום החמישי יהיה, כפי שאמרו חז"ל, וששונו שמחה. אנחנו מאמינים בממונה שלמה. יהי רצון שבעזרת השם זה יהיה התענית האחרון, ואנחנו מקווים ומתפללים שהקדוש ברוך הוא יש לנו עוד שלושה ימים.

יש לנו שלישי, רביעי, חמישי ושישי, שנתבשר בבשורתו של ביאת משיח צדקנו, בערב, במוצאי שבת, נבוא פה לבית הכנסת ונחגוג ושוב השם את שיבת ציון, היינו כחולמים, ואז ימלס חוטפינו ולשוננו רינה בעזרת השם. אז יאמרו בגויים, הגדיל השם לעשות עמנו לעשות עם אלה. שברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם. אתם שלום, ביתכם שלום, וכל אשר לכם שלום, אמן ואמן.

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.