מטומאה לטהרה ומנגע לעונג
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, ברכת השם עליכם ביום הזה, יום הזיכרון. חללי מערכות ישראל שמסרו את נפשם על קידוש השם, כל מה שנאמר יהיה לזכרם ולעילוי נשמתם, למרות שבאמת הם לא זקוקים לנו, כי הם קדושי עליון שנמצאים בדרגות ובמעלות הגבוהות ביותר, ובפרחי גנו של הקדוש ברוך הוא למעלה ודאי הם מביטים בנו ואומרים דווקא ביום הזה.
הם אומרים לו ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, זה אש הנשמות הקדושות שמסרו את נפשם על מזבח הארץ, העם והתורה. ודאי אין איש שיכול לעמוד במחיצתם כאשר הם עשו את המעשים האלה, הגדולים האלה, ואני חושב שדווקא בימים האלה עלינו באמת לא רק לזכור את פעולם, אלא ללמוד את מעשיהם, כי משה רבנו עלה לשמיים כדי להביא את התורה רק בדבר אחד:
"ויחן שם ישראל נגד ההר ומושע עליה אל אלוהים" רק כאשר העם מאוחד. צבא ההגנה לישראל איחד את כל העם כולו, וגיבוריו וקדושיו, ודאי אם כרגע היינו שומעים מהם, היו אומרים לנו: אנחנו היינו מאוחדים, תתאחדו גם אתם. אז ודאי עליהם דוד המלך מקונן בקינתו על שאול ויהונתן: "עצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים".
הרבה פעמים, אני אומר לכם כקצין בצה"ל וכמי שנפגע במלחמת יום הכיפורים, כשאנחנו נזכרים באותם אנשים שנראים לכאורה פשוטים ביותר. אבל המסירות שלהם כל כך גדולה, שמעולם לא הביטו על עצמם, כל המטרה והמגמה הייתה איך להציל עוד אחד ואיך לעמוד ולומר: רבותיי, אחריי. אני זה שעומד קדימה. לא משנה שהכדור יפגע בי ולא יפגע בחבריי.
ואנחנו ראינו הרבה הרבה מקרים של מסירות נפש שוודאי שאיש לא יכול לעמוד במחיצתם. ואני חושב שבזכותם ומכוחם ומכוח כוחם, קמה מדינת ישראל וגם ניצבה, ואנחנו, ברוך השם, העם שראוי לתפארת. כל האומות וכל העולם כולו מביט בנו ואומרים: "בשוב השם את שיבת ציון, היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים, הגדיל השם לעשות עם אלה, היינו שמחים".
שימו לב, העמים מתפלאים, לא יכולים להבין, איך יכול להיות בתקופה כל כך קצרה של 73 שנה, שהמדינה הזאת קיימת, שחזרנו סוף-סוף, אחרי אלפיים שנות גלות, נרדפים ונרמסים בכל המקומות. אין דור, אין מדינה שאין בה שנאה לעם היהודי הזה. אני חושב שהשנאה הגדולה התחילה אז אצל יצחק אבינו. כתוב, ויקנאו בו פלישתים רק מתוך קנאה.
לך מעימנו, כי עצמת מאוד, עצמת ממנו מאוד, לך מאיתנו. והם מגרשים אותו. אבל בסופו של דבר, הם יודעים דבר אחד, שבלעדי עם ישראל כל העולם כולו לא יוכל להתקיים. בלעדי עם ישראל אין זכות קיום לעולם, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי. זאת אומרת, מי שקיבל את חוקות השמיים והארץ זה העם היהודי, עם ישראל.
ולכן, דווקא בדור הזה, דווקא בתקופה הזאת, אני ברשותכם מבקש לצטט רק אמרה קטנה שמסביר אותה, דבקו גזצל, ואומר, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תלמיד מעשה בראשית. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. שימו לב, איזה השקפת עולם. הוא אומר, אנחנו לא צריכים לפחד.
אם אנחנו רואים בעל מלחמות, אנחנו צריכים לדעת דבר אחד פשוט: הקדוש ברוך הוא זורע לעם ישראל צדקות. ומתוך המלחמות האלה, מתוך השואה הזאת, מתוך הכאב, מתוך השחוכות, מתוך כל הדברים הקשים שעבר העם הזה, רק בשבוע שעבר ראינו בדיוק, התאחדנו עם קדושי העליון, של כל אלה ששתה מיליון של אחינו, נפגעו בשואה הארורה הזאת. אז אנחנו רואים דבר אחד, דווקא מזה יבוא הרפואות, דווקא מזה יבוא התהילות, ומשם הקדוש ברוך הוא מאירה לארץ הזאת.
אכן, העמים, כשרואים את הדברים האלה, לא מסוגלים להבין איך העם הזה קם וניצב על רגליו, חיל גדול ביותר, ואיך הוא עומד לתפארת כל העולם כולו. וזה בא בזכותם של הבנים, של האחים, של האחיות, של ההורים, אלה שמסרו את נפשם על קידוש השם, שתהיה נשמתם צרורה וצרור החיים. הם שמורים לנו את הדרך, הם שבאים ואומרים לנו, אנחנו ניצחנו, נתנו לכם את הארץ, עכשיו תדעו איך לתחזק אותה ולהחזיק אותה בדרך הראויה והטובה ביותר שנמצאת.
פרשת השבוע, פרשת הזריע המצורע, מדברת על נושא של טומאה וטהרה. רבותיי, טומאה זה לא אסון. טומאה זה לא נגע. אדם טמא יש לו מגבלות מסוימות, והוא נטהר אחר כך. הקדוש ברוך הוא ברא את זה כדי שאדם יוכל להגיע לדרגה יותר גבוהה ביותר. הנה דוגמה. יש מאבק בדרך כלל בין כוחות הקדושה לטומאה, בין עם ישראל לעמים. יש תמיד את ההבדלים האלה, בין הקודש לחול, התורה מתחילה, אישה כי תזריע וילדה זכר.
לטעמה שבעת ימים כי מנידת דבותה תטמאה. לחכמינו שואלים, הרי ידוע, שלושה שותפים באדם, אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. לכן חכמינו מסבירים שדוד המלך אומר, ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות, שמונים שנה. אז אומר, ימי שנותינו בהם, שבעים שנה, כאשר שלושת השותפים האלה, אביו, אמו והקדוש ברוך הוא, שותפים ביחד שלושתם.
כאשר שלושתם נמצאים, ואנחנו מכבדים את שלושתם, אז ודאי אנחנו יכולים להגיע לשבעים שנה, ואפילו גם להגיע יותר, אם מביאים בכך רמז. אומרים שדורשי רשומות, שאם בגימטריה ארבעים ואחת, אב בגימטריה שלוש, שלוש ועוד ארבעים ואחת, ארבעים וארבע, י"כ ו"כ עשרים ושש, זה שבעים, ימי שנותינו בהם. מה זה בהם? אומרים, אלה סופי אותיות של שלושת השותפים לאדם.
ב' זה אב, האות האחרונה של אב זה ב'. אחר כך ה', האות האחרונה של בורא עולם, י"כ ו"כ, זה ה'. מ', זה האות האחרונה של אם. ימי שנותינו בהם שבעים שנה רמז של נתן. לכן חכמינו מסבירים שהיצירה המופלאה הזאת של האדם, זה לא נתפס בטבע, זה רחוק מבינתו של האדם. אלא מה? אנחנו רואים דבר מעניין, שהקדוש ברוך הוא אומר שאני כרגע, באותה טיפת זרע קטנה, שחסרת משמעות, שלא צריכה לראות עור ולא כלום.
אני נותן נשמה פנימית, בפנים, ויותר מזה, אני נותן שמלאך מלמד את התינוק, את העובר הזה, את כל התורה כולה, ונר דלוק לראשו. זאת אומרת שכשהאישה בהיריון, למעשה ההיריון הזאת, שהיא שותפה לבורא עולם לקטבל ולהחזיק ולתחזק את הנשמה היקרה שמגיעה טהורה ונקייה לגופה, אז למעשה הרחם הוא קודש קדושי. והנה מה קורה, הפלא ופלא, ברגע שהתינוק יוצא, האישה הופכת להיות טמאה.
למה? הרי עד לרגע הזה, היא לא הייתה בכלל טמאה. מהו מקור הטומאה שבה, כשהייתה כל הזמן קדושה פנימה? יתרה מכך, אנחנו רואים את התינוק הזה שבא מרחמה, מה קורה איתו? ברגע שאנחנו באים לעשות לו ברית, חכמי הדורות הקודמים של ברית המילה, היו לוקחים את הדם של הברית והם מוצצים את הדם של הברית. והערך מתבוססת בדמייך, והמענק בדמייך חיי.
דם הברית הוא דם עצום, יש בו קדושה מיוחדת. אני זוכר, לפני כמה שנים היה בבית הכנסת שלנו, בראש השנה היה ברית מילה, והיה הרב דב קוק, שהקדוש ברוך הוא ישלח לו רפואה שלמה פה, ואז את הברית עשינו אחרי שסיימנו את קריאת התורה, ועמדנו לתקוע בשופר. ובסיום הברית הוא בא אליי, אמר לי, רבשאול, קח את הדם, תמרח אותו על השופר ותתקע.
זאת הייתה הרגשה של עילאית, בלתי תתואר. אי אפשר לתאר איזו התרוממות נפש והתרוממות הנשמה שהייתה באותן מתקיעות. ומתברר אחר כך, הוא הסביר שכל המטרה של יצחק אבינו, שאנחנו שרים לפני זה ואומרים את הפיוט, העוקד והנעקד והמזבח, ונזכור את תהלו של יצחק אבינו בעקדה, ואז מה קורה? הנימון הראשון שהיה עלי אדמות בגיל שמונה ימים היה יצחק אבינו.
הוא הנימון הראשון בין שמונת ימים, הוא האיש הראשון שנולד בארץ, ולא עזב את הארץ ונשאר בארץ. שימו לב כמה כוחה של ארץ ישראל עזר, ולכן, מה קורה? אז אם הדם הזה הוא דם טהרה, אז איך הדם של האישה הוא דם טומאה? אלא יש לנו בעולם שלנו שני כוחות. כוח קדושה וכוח טומאה. כוח הטומאה של הנחש הקדמוני, הוא עומד המום ברגע שהוא רואה שיש פה קודש קודשים, ברחמה של האישה, הוא ממתין לשנייה הזאת כדי שלא ייווצר ואקום ברגע שהתינוק יוצא לפתח חטאת רובץ.
חודרת הטומאה, אבל הטומאה היא לא קבועה. הטומאה עוברת, לכן כתוב, "ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה". זאת אומרת, הדם הזה זה דם של טהרה, אדם שיש בו קדושה מיוחדת של יצירה, של שותפות לבורא בבריאה. וזה למעשה הנושא הזה של טומאת לידה לידה. לכן, גם ברית המילה שניתן לנו, עכשיו הוא ביום השמיני מול בשר ארנתו.
אנחנו לא יודעים איזו עוצמה אדירה ורוחנית שזה מעל הטבע. מוריי ורבותיי, אישה שילדה בלידה רגילה, ויום השמיני של הברית, אפילו אם הוא נופל ביום הכיפורים, לא דוחים את הברית. זאת אומרת, זה מעבר לכל דרגות הקדושה שיש לנו, אם זה בימים הנוראים, אם זה בחגים, אם זה בכל המצבים. הסיבה היא פשוטה. יום השמיני הוא מעל הטבע.
לכן הבן שחי אומר, אם לא בריתי יומם ולילה, ארקות שמיים וארץ לא שמתי, אם לא הברית שאנחנו הולכים איתה יומם ולילה, שהיא למעשה אחד האותות ואחד הסמלים שבורא עולם נתן לעם היהודי, שזה שבת, מילה ותפילין, אלה האותות האלה, אי אפשר לוותר עליהן. אלה האותות האלה. לכן הוא ביום השמיני ימול בשר עורלתו, גם אז וגם בעתיד.
לא אשכח, בשנות ה-90, סיפר לי אחד מהעובדים שעבדו במחלקת הקליטה והעלייה מברית המועצות, הוא אומר, תשמע, אני הייתי קולונל בצבא הרוסי, והיה איסור בכלל לעשות ברית או להתחתן כדת משה וישראל וכו'. ונולד לי בן, מה אני אעשה? אין מוהלים, אין כלום. באתי ושאלתי, היכן יש מוהל? ואמרו לי, תשמע, בכפר מסוים היה מוהל, אבל עכשיו הוא כבר לא עובד, כי אסור לו.
ואם הוא נתפס, חלילה, עלול להיעצר ויכניס אותו שמה לכלא בסיביר, והוא לא יודע מה יהיה סופו. אז הוא מספר, לקחתי את הרכב שלי בחצות לילה, נגעתי לכפר, שאלתי על האיש, הגעתי שם, הקשתי בדלת. הבן אדם פותח את הדלת ואומר לו, שלום. הוא נבהל, רואה קצין גבוה במדים של קצין רוסי, מי יודע מה עשה. אמר לו, תגיד, אתה המוהל? הוא אמר לו, לא, לא, לא, אני לא המוהל, אני כבר סיימתי מזמן.
אמר לו, תקשיב טוב, אני נולד לי בן, עכשיו אתה בא איתי לעשות לו את הברית, אם לא, אני אורה בך. הוא אמר, תשמע, אין לי, אני לא עושה, הוא רצה. אומר לו, שום דבר, עכשיו אתה בא איתי. כשהוא ראה שבאמת הוא לחץ, עלה כמובן לעליית הגג, הביא את הכלים שכבר החלידו, ועלה איתו ברכב, ובטח המסכן הזה, כל הדרך הוא לא יודע מה הולכים לעשות איתו ומה הולכים, זוממים כדי לפגוע בו. והנה הוא מגיע לבית, ונכנסים למרתף ורוא אישה יולדת ותינוק, וזה האבא בלבד.
אומר לו, עכשיו תמול אותו. גמר, עשה לו ברית, החזיר אותו הביתה בשלום. כמובן שכאשר נפתחו השערים, והנה אותו קולונל הגיע לארץ ועובד בסוכנות היהודית, ומקבל גם אנשים, עולים חדשים שהגיעו מברית המועצות. והנה, בתוך הרשימה הוא רואה בדיוק את המוהל שמל את בנו לפני כ-20 שנה. הוא מסתכל עליו, אומר לו, תגיד, אתה זוכר אותי? הוא אומר לו, לא.
הוא אומר לו, זכור לך שלפני 20 שנה באתי בחצות לילה ולקחתי אותך, ואת קולקל, קולך רועד, ומלת בן של קונולל, רוסי, הוא אומר לו, בטח שאני זוכר, לא אשכח בחיים שלי את כל הטראומה שעברתי. אז הוא אומר לו, תשמע, כדי שיהיה לך נחת ולשלם לך, איך אומרים, תגמול טוב, הוא קורא לזה קצין אחד, אומר לו, אתה רואה את הקצין הצעיר הזה?
זה הילד שאתה מלת אותו באותה תקופה שהבאתי אותך. מראה דבר אחד, נושא של ברית המילה, שחכמינו הסבירו שבכל הדורות מסרו את נפשם על הנושא הזה. כמובן, בהמשך של תזריע ומצורע, יש לנו את נושא הנגעים. מוריי ורבותיי, בנושא הנגעים, פרשת מצורע, חכמינו מסבירים, מה זה מצורע? זה מוציא שם רע. כמה אנחנו כיהודים משתדלים ועושים את כל המאמצים איך לשמור ולשמר מה שאנחנו מחבירים לפינו.
הלוואי והיה מחצית מזה, שנשמור ונשמר מה אנחנו מוציאים מפינו. הצהרת שהתורה מדברת עליה, רבותיי, זו לא מחלה ויראלית. זו לא מחלה של הבעבועות ולא מחלה של באמת של הורדת כיסוי העור של האדם או פצעים בכל מיני מקומות. זו מחלה שאין לה תרופה בכלל, ושום חיסון לא יחזור לה. ומהו החיסון האמיתי שבחברה, לא פייזר, זו החברה הטובה ביותר שיכולה להיות.
הוא אומר, אחפץ חיים, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. זה החיסון הטוב ביותר. לכן כשאדם נידון בצרת, והכהן בא לראות אותו, הדבר היחיד שהוא נותן לו, הוא מסגיר אותו שבעת ימים, בדד יהיה מושבו. צריך להיות בשם. לעשות חושבים על מי הוא דיבר רע, במי הוא פגע, מדוע הוא עשה את זה. תראו מה קרה. מילה אחת יכולה להרוס עולמות שלמים, ומילה אחת יכולה גם לחבר את הדברים האלה.
אני רוצה לציין אישית השבוע, אין מקריות בעולם, אני מחנה את הרכב בטבריה מול בית הדין הרבני, ואני יורד, ואני יורד זוג שחיתנתי לפני חמש שנים. אז שלום, שלום הרב. אני אומר לו, לאן זה? אומר לבית הדין הרבני. למה קרה? אומר, עומדים להתגרש. אמרתי לו, על מה? מה קרה? לפני שאתם עולים למעלה, בוא תגידו לי מה קרה. לא, זהו, גמרנו, מיצינו את הכול, אי אפשר.
אני אומר לו, ומה עם הילד שביניכם? עליתי איתם לשם, באתי לרב דידי, אמרתי לו, כבוד הרב, לפני שאתה הולך לפתוח תיק, תן לי קודם כול לזכוח איתם. באתי, אמרתי לו, תגידי, היא בגדה בך? הוא אומר, לא. אתה בגדת ב... לא. אז מה הבעיה? מה, אנחנו לא מסתדרים, כל היום צעקו את כל זה. אמרתי לו, אתה לא מתבייש? אתה היית רוצה שבמקום אבא שלך יבוא אבא אחר?
או את היית רוצה שבמקום באמת אימא, תבוא אימא אחרת לבן שלך? אז קצת סבלנות, כל אחד ישתדל לתת. חוץ מזה, מה קרה? אדרבה ואדרבה, תפרגנו איש לרעהו. אדרבה ואדרבה, תגידו מילה טובה אחד לשני. לזרום, להסתכלת בחיוב שבשני. איך לחבר את החיבור הזה למען הילד הזה? הרב דידי אמר לי, אתה יודע מה, הרב שאול? יש לי בקשה אליך.
קח אותם ככה, קצת לשיחה ולייעוץ, כדי שבעזרת השם יוכלו לחזור איש לשני. לשון רכה כשבר גרם. כמה חשובה המילה הטובה על הדען השני. ולכן הנושא של הצהרת, חכמינו כתבו, "נגע הצרעת כי תהיה באדם". אומר, את הנגע אני יכול להפוך אותו לעונג. את הצהרת, למותם אותיות. אני יכול להפוך אותו לעצרת. אמרתי לו, זו זוג, אתה יודע מה זה איש?
הוא אומר לי, כן, איך כותבים איש? א' יו"ש. אמרתי, תקרא את זה הפוך. אם אני קורא איש הפוך, אני מקבל שיא. אמרתי לו, ואישה, תקרא אותה הפוך, השיא. זה תלוי בך. אם אתה יודע לפרגן ויודע להגיד מילה, אני אוהב אותך, ויודע להגיד פרח, ויודע לקבל שעת איכות בינך לבינה, ולדעת איך אומרים לפרגן, זה כל העולם כולו שלנו. וזה, אז אנחנו, את העצרת נהפוך לצרעת.
את הצרעת נהפוך לעצרת. את הנגע נהפוך לעונג. וזה הנקודה. ולכן, חכמינו מביאים שלוש דרגות בצרעת. צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבית. ובכל דרגה כזאת, אנחנו אמורים לעשות חסד. רבותיי, יהודי, הבית שלו צריך להיות פתוח לרווחה לאורך כל הדרך. ברגע שהבית פתוח והנתינה נמצאת, הברכה שורה. אבל אם הבית הוא נעול והבית הוא סגור, והוא לא מוכן לתת לאף אחד לעוד מישהו ולסייע ולעזור, בסופו של דבר מגיעה מגיעה צרעת הבית, והם מוציאים את כל מה שבבית, ופתאום מתחילים לראות שכערורות ירקרקות בקיר, ותחים את הקיר ואת הכול.
רבותיי, גם הדומם שאנחנו חושבים שהוא דומם, גם הוא סופג את כל מה שאנחנו עושים בבית. אם אנחנו מחייכים בבית, הקירות סופגים את זה. אם אנחנו צועקים, גם הקירות סופגות. אם אנחנו לא יודעים להוציא כלום והבית שלו הוא רק מבצר, ולא אין לו פתח בית, ולא ביתנו פתוח ירווחה, בסופו של דבר נאלץ להוציא את הכול החוצה, והכהן, הוא בא וראה כנגע נראה לי בבית.
אותו דבר גם בבגד. איך זה מגיע לבגד? הבגד, הקדוש ברוך הוא, כשראה את האדם ערום, כתוב, ויעש השם אלוקים קטנות עור, לאדם ולאשתו וילבי שם. רבותיי, הבגד אסור שהבגד יהיה בוגד, אסור שהמעיל יהיה מועל. הבגד הוא כיסוי לנשמה. בגדים צנועים, הצנע הלכת לפני השם אלוקיך. אדרבה ואדרבה, ככל שאישה יותר צנועה, ככל שהיא לבושה יותר בצניעות, היא יותר יקרה.
הגוף שלה שייך לה ולבעלה בלבד, הוא לא שייך לאחרים, אין שום סיבה. לכן רבי שמעון בר יוחאי, זכותי הגן עלינו, ורבי מאיר בעל הנס אומר, ויעש השם אלוקים קטנות עור. אל תקרא קטנות עור אלא קטנות עור. שימו לב, זה מאיר על האדם, זה נותן על הנשמה עצמה. כי מה שקורה, קורה דבר אחד פשוט. הבגד הוא הכיסוי, הכיסוי, רבותיי, לעור של האדם.
הנשמה היא הכיסוי הפנימי. שימו לב, יש דרגות בדברים האלה. ולכן, אם חלילה אדם לא מקפיד על זה, בא פתאום הצרעת הבגד. והצרעת השלישית היא צרעת האדם עצמו. אדם צריך לדעת כמה חשוב, מה הוא מוצא מפיו, מה הוא אומר, איך הוא מקבל את האנשים, איך הוא חי בכלל בחייו. האם באמת יודע להעניק ולתת ולהסתכל על אחרים בחיוב. וברשותכם, כיוון שאנחנו נמצאים בשבועות האלה, לקראת חג השבועות ובספירת העומר, נוהגים ודאי לקרוא פרקי אבות כל שבוע פרק.
ובפרק הבא, הקרוב, שאנחנו עומדים לקרוא, הייתי לנכון להעביר רק נושא אחד קטן. בפרק ב' במסכת אבות, חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. וכי באמת לרבן יוחנן היו לו רק חמישה תלמידים. היו לו מאות תלמידים, אלא הוא רצה לתת ייחודיות לאותם התלמידים. ואלו הם. אומר רבי אליעזר בן ארקנוס, ורבי יהושע ורבי חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
הוא אומר, מהי התכונה המיוחדת לכל אחד ואחד שהייתה בתלמידים האלה? אומר רבי אליעזר בן ארקנוס, בור סוד שאינו מאבד טיפה. זאת אומרת, קליטה כזאת הייתה לו, מיוחדת במינה. מספרים זכר צדיק וקדוש לברכה על הרב עובדיה יוסף, שכשהיה נער והמצב הכלכלי היה קשה, היה מגיע לחנות של ספרים, עולה, רואה את הספר, רק פותח, מביט בו, זה כמו צילום רנטגן.
היה מצלם את אותם עמודים וזוכר אותם בעל פה. זה הכישרון המיוחד שהקדוש ברוך הוא חנן אותו. זה מביא בור סוד שלא מאבד שום טיפה. מה שהוא מקבל ישר סופג את הכול. רבי יהושע בן חנניה אומר פה "אשרי יולדתו". מה פירוש? לאושר במידות טובות, עד שכל העולם אומרים עליו "אשרי יולדתו". ויש אומרים, על שם שהיא גרמה לו, שאימו גרמה לו שיהיה חכם.
יש אומרים שבזמן שאתה בהיריון, אתה בא לבית המדרש כדי שבאמת העובר יספוג את דברי התורה. היא אומרת, הייתה אימו מחזרת על בתי מדרשות שבעיירה, היא אומרת להם, בבקשה מכם, בקשו רחמים על העובר הזה כדי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה ערסתו מבית המדרש כדי שלא ייכנסו באוזניו אל דברי תורה. אז זו אימא מיוחדת שבאמת כל הונה ועונה וכל חוכמתה וכל מה שצריך, נתנה לילד כדי ש... לכן הוא זכה, אשרי יולדתו.
אבל מי יוסי הכהן? חסיד. מה פירוש המילה חסיד? שעושה לפנים משורת הדין. כרגע שמשהו תמיד היה יותר. אדם, למשל, בבית הכנסת באו להתרים אנשים ואמרו, כל אחד צריך לתת, נגמר, נניח, מחצית השקל, 30 שקל, הוא ייתן ארבעים. באו ואמרו, רבותיי, התענית מתחיל משעה עד שעה, הוא תמיד יש לו את הדברים. תמיד מעבר למה שמותר, שנותן.
רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, מחמיר על עצמו, ואוסר עליו אפילו דברים מותרים, עד כדי כך. ולכן הוא זכה לזה. רבי אליעזר אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר. מה זה מעיין המתגבר? יש אנשים באמת, כמו שאמרנו בראשון, רבי אליעזר בן ערך היה כולל בור סוד, רבי אליעזר בן ערך היה לא רק קולט, מוסיף גם מאצלו. גם מקבל וגם מוסיף מאצלו.
וזה נקרא כמעיין המתגבר. ולכן הוא אומר, הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בקו מאזניים אחת, ולעזר בן אורקנוס, רבותיי, בקו שנייה, הוא מכריע את כולם. עכשיו, באמת, אנחנו רואים כמה עוצמה לאותן המידות האלה שיש לנו. נכון, אלה ענקי הדור. אלה אנשים שהיו מסתכלים על דבר מסוים היה נשרף. אלה הדברים שכאשר רבי אליעזר הגדול, רבותיי, החליטו לנדות אותו, פחדו אפילו להודיע לו.
רבי עקיבא, אחד מגדולי חכמי ישראל, שהוטלה עליו המשימה, הוא פחד לבוא לבשר לו, ועשה את זה בדרך לא דרך, שהוא הלך לאחור ולקט בבגדים שלו, ולבש בבגדים הפוכים, ושאל אותו מה היום מיומיים. הוא ענה לו בתשובה כזאת, שאי אפשר להבין אותה, כמדומני שחבריך בדלים ממך. חכמינו אמרו שברגע שהוא רק שמע את זה, שלוש דמעות ירדו מעיניו.
אומר, אישה שהיה לה בצק החמיץ. אומרים, היו פשוט עמד לעלות על גדותיו, ועל כל מה שהוא הסתכל ונשרף. אלה גדולי עולם. אבל מה הטענה מסתכל, רבי יוחנן מסתכל? על המידות הפשוטות שאנחנו כיהודים, שאנחנו כעם ישראל, בתקופה הזאת ובזמן הזה יכולים באמת לקחת המידות האלה ולנסות ליישם אותן הלכה למעשה ולהעביר אותן לדורות הבאים.
אני מבקש לסיים בדבריו של הרב קלחיים, שכתב דווקא ביום הזיכרון, על תלמידיו שנפלו על קידוש השם במלחמות ישראל. וכך הוא כותב: הרגבים נזרעים בדמעה, דמעת המלחמות והשכול, בדומיה נחרים הקברים, ובקרבם נטמנים חיים צעירים, תוך תקווה ואמונה שהם יצמיחו אור חדש על ציון, ונשיאת האלומות תלווה ברינה של נחמת ציון וירושלים.
שנוחם בציון וירושלים היא רצון בעזרת השם. כמו שאומרים הנביאים, בעל מלחמות זורע צדקות, אור ציון, בעזרת השם, אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה בביאת משיח צדקנו ובתחיית המתים, ואני סמוך ובטוח שהראשונים שיקומו בתחיית המתים, אלה כל אלה שמסרו את נפשם על קידוש השם, והראשון שיקבל אותם זה יהיה משה רבנו, כיוון שכולם הם ניצוצות ממשה רבנו, ששאל את נשמתו, בתי לאן את הולכת, שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, ואז היא אמרה לו, את הלך לפני השם בארצות החיים.
כל מי שמוסר את נפשו על ארץ החיים, על ארץ ישראל, הוא ניצוץ ממשה רבנו. שיהיה לנו חג, אני אומר, עצמאות שמח, ויה המחנה הנשאר לפליטה גדולה, ובאו העובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש, ונאמר הלל בהודיה, בשמחה, ביום הזה שגאל אותנו וגאלת אבותינו, מה שלא זכו אבותינו ולא אמות אבותינו, זוכים אנחנו, אבו כולנו, כאיש אחד, ובלב אחד נהיה ראויים לארץ הזאת, לעם הזה ולתורה הזאת.
אמן ואמן.