הסודות של האבות
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, פרשתנו, פרשת עקב. אולי מכאן שלוחה ברכתי לאיש שקיבל את האחריות על עצמו הפרויקטור, שבאמת משתדל לאחד וללכד את כל הגורמים, כי הוא שליח דה רבנן, אני קורא לזה, ושליח של ההשגחה, והשם מדבר בעד עצמו. זה פשוט הזכיר לי את אחד מגדולי התנאים, רבו של רבי עקיבא, שקראו לו נחום איש גמזו. ושם היה מקרה שחכמים שלחו דורון לקיסר, כנראה יהלומים וזהב, ושלחו אותו עם אדם נאמן, כמו נחום איש גמזו.
קראו לפני זה נחום. ובדרך, כשהוא עצר במלון, כנראה שדדו אותו השודדים, הוא לא הרגיש בזה, ובמקום הכסף והזהב הם הכניסו שם עפר, והוא מגיע לתומו, מגיע לקיסר ומוסר לו את המתנה הנכבדה שחכמי ישראל נתנו לו. כמובן, ברגע שהקיסר פתח רעש שזה עפר, כעס ורגז ואמר, מה, זה מה ששלחים לי היהודים? צריך להעניש אותם בעונש הכי כבד.
ואחד השרים אמר לו, שמע, היהודים כל כך חכמים, שאם הם שלחו לך עפר, כנראה שיש לזה משמעות מאוד גדולה, בוא ננסה מה זה. אמר לו מישהו, תגיד לי, מה המשמעות של העפר הזה? שמע, אני יודע, בסיפורים של היהודים, כשאברהם אבינו, כאשר נלחם עם חמשת המלכים, הרי סך הכל כמה היו לו? 318 נערים, הוא יכול להילחם מאת כל אלה? אומרים, בברכתו של הקדוש ברוך הוא, "והיה זרעך כעפר הארץ".
כנראה הוא הבין את זה, והוא לקח את העפר וזרק עליהם. כשזרק עליהם זה הפך להיות ניצוצות של אש וככה הם ברחו. אמר לו, תנסה את זה. הוא באמת ניסה וזה פעל. זה כמובן מכוחו של הכוחו של הנס הגדול של נחום, שבאמת כל מה שהוא רואה וכל מה שנעשה לו אומר גם זו לטובה. אצל נחום יש גם זו. אין דבר כזה משהו רע, יש רק טוב. גם דבר שנראה לנו כרע בשבילו זה דבר טוב.
הוא למעשה חינך ולימד את רבי עקיבא, שרבי עקיבא אומר: "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". זאת אומרת, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה. אבל, זאת אומרת, מהרע יוצא טוב. הוא לא הבין את זה. מתי הוא הבין את זה? מבינים חז"ל את זה ממש בסיפור קצר, אבל זה לא העיקר הסיפור, אלא העיקר התוכן ומה אנחנו לומדים מזה. כשרבי עקיבא עמד, התאחסן באיזו אכסניה באחד העיירות, ובעל אכסניה אמר לו, אדוני, אני מצטער מאוד, אין מקום ללון.
אין מקום ללון. הוא הלך בלב היער, שם, רחוק מאכסניה, ואמר: אני נשען שם בחוץ. חז"ל מסבירים שרבי עקיבא, הרכב שלו, עצמות זה היה חמור, ומי שמעורר אותו, שעון המעורר, זה היה תרנגול, ובמה שהוא צריך ללמוד גם בלילה היה נר. הוא באמת ישב בפנה, הדליק את הנר, ישב ללמוד. והנה בא זאב, טרף לו את החמור. בא חתול או חיה אחרת וטרפה את התרנגול.
ובאה רוח וכיבתה את הנר. הוא עומד המום, ריבונו של עולם, שליחי מצווה הרי לא ניזוקים. למה קרה לי דבר כזה? למה מנעת ממני את הדבר הזה? אז קודם כול, אני חושב ששלושת הסמלים האלה הם סמלים מאוד מאוד מעניינים. החמור זה החומר. אדם צריך לדעת שהחומר יהיה אמצעי ולא מטרה. ברגע שהחומר הוא אמצעי אנחנו יכולים לקדש שם שמיים ואנחנו יכולים לקדש את החומר.
כי כל המטרה, מתחילת ירידתו של הקדוש ברוך הוא להר סיני, וירד השם על הר סיני, למעשה כאן בורא עולם הפך להיות קרוב אלינו, הלכה למעשה מתחילת הבריאה. עשב מזריע זרע עושה פרי למינו. זאת אומרת, כל דבר של אוכל שאדם אוכל אותו, למעשה יש בו קדושה, בפוטנציה. ואנחנו ברגע שמברכים עליו, מעלים אותו לדרגה של קדושה, ולמעשה מסיים כך את תפקידו ומתחבר הכול, מתנקז לנקודה אחת של הבורא.
אנחנו יודעים מה זה, אנחנו אומרים בבוקר, הנותן לשכבי בינה להבחין בין יום ובין לילה. שימו לב, בורא עולם נתן לאותו עוף להיות גם הוא שליח. אני רוצה שאתם, שאתה תקרקר, תתחיל לקרוא כדי להיות שליח של אותו יהודי שיקום לעבודת הבורא ויודה לבוראו שהנה עוד יום חדש התחיל. הנר, נר מצווה, ותור האור. אנחנו יודעים, אחת הנקודות, אני חושב, שמהנר, כל דבר בחומר מסתיים.
אם אתה מחסיר ממנו, מסתיים. הדבר היחיד שלא מסתיים זה אם אתה מדליק נר, אתה יכול להדליק ממנו מיליון נרות אחרים. זה נהנה וזה לא חסר, ואפילו זה נהנה. לכן אנחנו, כנר מצווה ותור האור. יש לזה משמעות, לדבר הזה. אני מבין את זה רבי עקיבא, כאשר באו שודדים ושדדו את כל האורחים באכסניה, אמר ריבונו של עולם, כל מאן דעביד לחמנה לטב עביד עכשיו. אני מבין את כל המשמעות של הדבר הזה, שאתה גרמת לי כביכול לא להבין למה קרה לי.
תמיד אנחנו שואלים, הרבה פעמים, כשקורה לנו חלילה משהו, למה זה קרה לי? יום אחד באתי לנחם אבלים, מקרה מאוד מאוד טרגי של אחד החיילים שנפל. אני זוכר זה היה אצל, בביתו של, אצל האימא של שאול אורון, אורון שאול. ואחרי שסיימתי את ההדרשה, אז היא באה אליי ואומרת לי: כבוד הרב, למה קרה לי כך? אמרתי לה: תראי, אני לא הסגן ולא היועץ ואפילו לא עוזר הכי הכי זוטר של הקדוש ברוך הוא.
אבל דבר אחד, אני יכול לומר לך דבר אחד פשוט: שכל נשמה שבאה לעולם אינה נמדדת בזמן, היא נמדדת במעשה. הנשמה הגדולה, המתנה הגדולה שקיבלת אותה במשך עשרים שנה, המטרה שלה הייתה אחת ויחידה: למסור את הנפש על קיום עם ישראל ועל ארץ ישראל. אני יכול רק לומר לך דבר אחד: שכל מי שמוסר את עצמו על ארץ ישראל, על תורת ישראל, על עם ישראל, הוא ניצוץ ממשה רבנו.
כי משה רבנו שאל את נשמתו לפני פטירתו: ביתי, לאן את הולכת? ואז היא ענתה לו: את הלך לפני השם בארצות החיים. הוא אמר לה: שובי נפשי למנוחי הכי, כי השם גמר עלייך. זכית בנשמה גדולה מאוד. שעשתה את שלה, נא לך. תראי בתחילת הבריאה. אנשים חיו 900 ו-950 ו-800 ולא עשו כלום. ויחי כך וכך ויאמוד, ויחי ויאמוד. כלום. אישו חסרי ערך, חסרי תולעת.
יש אנשים שקונים עולמם ברגע. זה התפקיד שלו של המנוח. אז היא אמרה לי: ניחמתני. רבי עקיבא ראה את זה כשראה בצורה כזאת שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא עושה את זה לטובה. אנחנו מקווים ומתפללים שהפרויקטור הזה, פרופסור גמזו, שגם הדבר הזה יהיה רק באמת לטובה. מכאן דווקא אני רוצה להתחיל, ברשותכם, דווקא בהפטרה. אחד המשפטים ששבה את ליבי:
"ותא אומר ציון עזבני ה' וה' שכחני". זה טבעו של כל אדם כשבאים על הצרות, כשיש אבלות, כשיש גלות "ותאמר ציון עבד אז עזבני ה' וה' שכחני". ובסוף ההפטרה אומר ישעיהו דבר מעניין, מדהים ביותר, ולדעתי זהו מסר לכל החיים שלנו. אומר: הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה נחוללכם. קודם כל הוא אומר: הביטו אל אברהם אביכם, לא אבינו.
אברהם של כל העולם כולו. ואל שרה הוא לא אומר: תביטו, תחול עליכם. מה המשמעות? אמונה קונים כשמביטים על הצמד הזה. כשמביטים על אברהם שבגיל שבעים וחמש הקדוש ברוך הוא אומר לו: "ואעברך ואגדלה שמך", ועד גיל 88 או שמונים בכלל, בלי ילדים, והוא עקר. עוד יותר מזה, אצל אשתו כתוב "ושרה עקרה אין לה ולד". חז"ל אומרים:
מה זה אין לה ולד? אין לה רחם. כשאין רחם, אין סיכוי אפילו שמשהו יתפתח. הרי צריך להיות משהו בהתחלה, ועליו הקדוש ברוך הוא תמיד מנהל את עולמו. על פי הטבע, ומשם הוא ממשיך הלאה. והפעם: "אבי אפשרת איחול עליכם" זאת האישה שאין לה ולד, שאין לה כלום. מה היא הולכת לעשות? היא לוקחת את המשימה, היא ואברהם אבינו, והולכים ביחד, והפנים רק קדימה, לא מסתכלים לאחור.
הגיל לא מהווה בכלל, בכלל בעיה. המצב לא מעניין אותם כלום. מה מעניין אותם? "ואת הנפש אשר עשו בחרן". שימו לב, התפקיד שלנו, לקרב עוד יהודי, עוד יהודי לאביו שבשמיים, עוד יהודי לעשות אותו, להושיט לו יד. זה לא משנה מה הדעות שלו לשמאל, לימין, לאנולקיסטים, עם כיפות סרוגות, לא משנה מי, בלי כיפות. כל עוד שיש בו את הנפש לנשמה, יש סיכוי שאני יכול להחזיר אותו.
ולכן אל אברהם אביכם שרה תחול עליכם. עובדה שכל... איך היא אמרה? ממילל לאברהם הביאה את השרים, ילדי, ילדה, שרים, שרה. איך אפשר דבר כזה? לא יכול להיות, יכול לתאר את הנס הגדול הזה. אפילו היא שחקה בקרבה ולא הבינה מאיך יכול להיות. ואני זקנתי ואברהם זקן, כולם, ובכל זאת זה קרה. זה התשובה, ואת אומר ציון עזבני השם.
והשם שכחני. השם לא עזב אותנו, כי הוא זוכר תמיד את ברית האבות. אנחנו צריכים להגיע לדרגה שלהם, למה היא? יהיה השם אלוקינו עימנו כאשר היה עם אבותינו. אפילו אברהם אבינו, יצחק, יעקב, לא שאלו שאלות. כי ידעו, יש להם תפקיד, הם צריכים למלא אותו. אתם יודעים, ראיתי משהו מדהים אתמול ועמדתי נפעם. איך אומרים, התחתתי ואומר היום, כמה שאנחנו לומדים, כמה שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים.
משה רבנו, בזמן שהוא רצה להתפלל על אביו עם ישראל בכל המצבים, אם זה בחטא העגל ואם זה בנושא הזה של המרגלים, אם זה בנושא של קורח. תמיד הוא מזכיר שם: "זכרון לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך". מה זאת אומרת? מסביר הזוהר הקדוש משהו מדהים. אומר אברהם אבינו: כדי שהקדוש ברוך הוא ירחם על בניו, היה צריך להוסיף לו את האות ה'.
היה אברהם, נעשה אברהם. ואז ברגע שהוסיף לו את האות ה', הוא הפך להיות בגמטריה רחם או רמ"ח. אנחנו יודעים בדיוק, וזה כי אנחנו יודעים בדיוק אותן מצוות עשה, יש לנו רמ"ח, מצוות עשה שהתורה... זאת אומרת, זו הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאברהם אבינו הגיע אליה. אברהם אבינו זאת אומרת 248 זה בגמטריה רמ"ח, ואנחנו אומרים גם בתפילה: "ברוגז רחם תזכור", "ברוגז אהבה תזכור".
רגע, זאת אומרת, זה אברהם אבינו. עכשיו, יצחק אבינו מעניין. יצחק, נכון שהוא שמונה פעמים שם הוויה, אני קצת מכניס אותם קצת לעומק, הוא 208. שמונה פעמים, 26 זה 208. הוא צריך להגיע ל-248, כמו בדרגה של אבא שלו, כדי שהוא יגיע לדרגות העליונות, ובזכותו הקדוש ברוך הוא יכול, איך אומרים? לרחם על בניו. הוא צריך להגיע לריגה של רחל.
מה כתוב? מתי הוא יתחתן? "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה אשתו". רגע שהוא הגיע לגיל ארבעים שנה, ועוד שמונה, 248, הוא כבר הגיע לדרגה של אברהם אבינו. יעקב אבינו, יעקב אבינו, יעקב בגימטריה 186. עכשיו, אין חוץ כדי להגיע ל-248, הוא צריך, סליחה, 182, יעקב אבינו, צריך להגיע ל-66 נוספים כדי להגיע ל-248.
מתי הוא מגיע? בזמן שהוא יורד למצרים. הקדוש ברוך הוא אומר, אנוכי העלך גם עלו. זאת אומרת, הוא הגיע לדרגה גבוהה, כמו האבות. ויהיו בני ישראל 66. הרגע שהוא הגיע ל-66, הגיע למעשה לדרגה הזאת של 248 בהרוג אזרח למרץ עסקולה. מה עושה משה רבנו כדי שיוכל להשתמש באבות וייתן על פניו, אתה זוכר, מישאל? מסווה. מה זה מסווה?
מסווה כותבים מ', סמ"ך, ו"ו, ה'. מ"ח זה 40 של יצחק כדי להגיע לדרגה הגבוהה. סמ"ך, ו"ו זה 66 של יעקב כדי להגיע. ה' זה של אברהם אבינו כדי להגיע. וייתן על פניו מסווה. הוא לקח את הכוחות האלה, הרוחניים האלה, שהבינו אותם רק כשהוא עלה לשמיים לראות מהיכן שואבים האבות ואז הוא אומר, זה כל עבדיך לאברהם ויצחק ולישראל.
ויינחם השם על הרעש שדיבר לעשות לעמו". פתאום אנחנו הופכים להיות עמו של הקדוש ברוך הוא. זה אומנם קצת עמוק, אבל ראיתי לנכון לומר את זה. ובפרשה הזאת, אני חושב שמסר אחד חשוב מאוד מאוד, שנוכל אנחנו להבינו. והיה עקב תשמעוני את המשפטים. המילה "והיה", חכמנו אמרו שזה לשון שמחה. "ויהיה" זה לשון צר, "והיה" זה לשון שמחה.
ושרבנו אומר דבר אחד פשוט: "ויהיה עקב תשמעו". נכון, העקב זה המצוות שאדם דש בעקביו, אבל גם את הדברים האלה שאדם דש בעקביו, תקשיב אליהם. תקשיב. אני לא מסכים איתך על הנושא. אני נמצא חנוק איתך על הדרך, על כל העולם שלנו, על היהדות, על כל דבר, על ארץ ישראל, על הכול. יש מחלוקות תמיד בין כל הקציהם שפרצופיהם שונים, כאן דעותיהם שונות.
אני חנוק איתך. אבל בוא נשמע. אולי יכול להיות שמתוך השמיעה הזאת אני אדע להעריך, לא להסכים, אבל יכול להיות שהדברים שלך הם אקטואליים, לא לעכשיו, יותר מאוחר, יש דבר מסוים, בוא נשמור את זה. אסור לנו לוותר. בסך הכול את המשפטים. לא אומרים לך לא חוקים, לא מצוות, לא דברים שהם קשים. הדברים הפשוטים של כל אדם ואדם, איך אני יכול לכבד את השני?
איך אני יכול ללכת ולהגיד, אני הולך עם המסכה, למה אני צריך ללכת עם המסכה? לא רק בשביל לשמור על נפשם את נפשותיכם, אלא שחלילה אני לא אסכן מישהו אחר ולפגוע בו, וזה בגדר למעשה רצח. ואסור לנו לעשות את זה, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. עוד הבתן, צריך לשמור על אדם אחר. אלה משפטים. ואז הוא אומר לנו, הדבר הכי פשוט, הדברים הפשוטים ביותר הם איך אנחנו מגיעים אליהם.
מגיעים אליהם דבר אחד פשוט: לא על הלחם לבדו יחיה האדם. רבותיי, אני חושב שבתקופה הקשה הזאת שעם ישראל והעולם כולו עובר, צריך להביט ולראות את האמת, המיטה שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. רבותיי, הרבה פעמים התנאים במסכת אבות אומרים: פת בלחם תאכל, במים תאכל, ולחם על הר תשב, אשריך וטוב לך. מה זה פת? במלח תאכל ועל הארץ תשב.
אם אתה מסתכל אם אתה אוכל רק כדי לסבוע זה לא משנה מה שייתנו לך, ומה שייתנו לך הוא תמיד טעים לך, כי המחשבה שלך היא אחרת על דברים הרבה יותר חשובים. אבל אם אתה מסתכל הפוך רק, שרק על הלחם אני רוצה לחיות, זה לעולם לא תשבע. אומרים חז"ל, שאדם סגי נאור עיוור לעולם אינו שבע. למה? כי הוא לא רואה מה שהוא אוכל. אנחנו רוצים לדעת וליאות, ולכן התורה אומרת לנו דבר אחד פשוט:
"ואכלת ושבעת וברכת". הברכה באה בדיוק באותו כמות שיש לנו. זה לא משנה מה יש לנו וכמה יש לנו. וברגע שאני מסתכל כאילו על מוצא פי ה', כל מוצא פי ה', יחי אדם, אנחנו רואים בדיוק הרבה אנשים אוכלים מעט ותמיד צבעים, כל החיים שלהם. סופר על מורנו הרב מרדכי אליהו, זכר הצדיק לברכה, שכשהיה בבית החולים הבת שלו הכינה לו עוגה שמאוד מאוד אהב.
והביאו לו את העוגה ואמרו לו הרב: תברך, זאת עוגה שהבת שלך עשתה והיא יודעת שאתה אוהב את העוגות האלה. הוא לקח פרוסה קטנה, אכל ממנה, מעט, בירך ועצר. אז אמר לו הבן שלו, הרב שמואל, אבא: היא לא טעימה. אמר לו: לא, היא מאוד מאוד טעימה ולכן אני עוצר. למה? כדי שאני לא אגיע ליצר התאווה. תראו לאיזה דרגה, כדי שאני לא אגיע ליצר התאווה.
אני אכלתי, היא טעימה מאוד. בירכתי עליה ובזה אני אומר. ולכן בפרשת העקב אנחנו רואים בדיוק התשובה אחר כך של "ותומר ציון" הזה, שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך. אני רוצה לומר לכם, אחת התמונות המרהיבות, כשאני בא לערוך חופה ואני רואה חתן מיוצא אתיופיה וכלה מברית המועצות ואלי ממרוקו והשניים מאוקראינה וכל התרכובת הזאת, אני נזכר, ראי סביב עינייך וראי כולם באו נקבצו לך.
כולם נקבצו ובאו לך. ולכן מסביר אורח חיים הקדוש שבפרשת העקב יש לנו מחויבות דו צדדית. מה המחויבות שלנו? המחויבות שלנו, דבר אחד פשוט: ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת השבועה לאבותיך כדי שתוכל להיכנס לארץ. כמו שהקדוש ברוך הוא היה לו מחויבות. ואחרי כל הגלות שהייתה אנחנו חזרנו חזרה לארץ כי הייתה לו מחויבות. אשר נשבע לאבותיך לאברהם יצחק וליעקב.
גם לנו צריכה להיות המחויבות. ובסוף הפרשה שוב אנחנו מגיעים לפרשה השנייה של קריית שמע, והיה אם שמעו. רבותיי, שני עולמות שונים. פרשת קריית שמע למעשה מנוגנת, מי שמסתכל, ל"והיה אם שמוע". בפרשת קריית שמע זה עבודה אהבה נשגבה. עבודת ה' לשמה, ועבודת ה' אלוקיך וכל אופן וכל אופן שלך וכל מותן. אין שום לא משא ומתן, לא נתינה, לא כלום.
זה פשוט נתינה ישירה. שאתה צריך לאהוב את בורא העולם. ב"ויהיה אם שמוע" יש פה למעשה תביעה לעבודת ה' בהנמקה תועלתית, הקשורה בשכר מוחשי. עכשיו, יש תמורה לקיום המצוות. אנחנו יודעים בקיום המצוות מה התורה אומרת לנו כאן. הנה, בצורה הברורה ביותר, הנה. בכל לבבכם, בכל נפשכם, ונתתי את ארציכם בעיתו, יורה ומלקוש, אספת דגניך, את ירושך ויצריך, ונתתי עשק בצדך על ימתך, ואכלת וסבבה".
יש שפע כלכלי לאורך כל הדרך. עכשיו, אבל, אם אתה מפר את זה, וחרף ה' חרן אף ה', עבדתם מהרה מעל ארץ טובה, אשר ה' נותן לכם. למעשה, יש לנו כאן בעיה. הרמב״ם אומר לנו, השלמות האנושית, שיראו את ה', זה תכלית מעשי המצוות. ואהבת זה אהבה לשמה, והיה זה לא אהבת ה' לשמה. לכן אומר הרמב״ם כאן, אומר דבר אחד פשוט: תחילתה של הדרך באמת לאדם הרגיל, לאדם הפשוט, שמתחיל את המסלול שהתחיל והיה אי אפשר מאוד לשמועו.
כי מתוך שלא לשמה, בסוף הוא יגיע לשמה. המטרה היא לא זאת. אברהם אבינו בהתחלה הלך גם כן בדרך השם. אבל מה אמר לו הבורא? וגדלה שמך ואברכך ויהיה ברכה ונתתי לזרעך והכל. יש שמורה בעד ההגרע. אבל אחר כך, מתי הקדוש ברוך הוא בא ושם את חותמו על "אביטו לאברהם אביכם"? ברגע שהגיע לעקדה, אומר לו הקדוש ברוך הוא: "עתה ידעתי כי ירא אלוקי מטה ולא חסקת את בנך את חידך".
התורה מסתכלת, אומר הרמב״ם, על מגוונותיו של האדם. יש טבע טבעי, אדם שעובד את בוראו, וחשוב לו, הוא רוצה להיות קשור אליו כמו אבא לבן. וכשהבן צריך משהו והוא נזקק, הוא בא ומבקש מבורא עולם, מאבא שלו. אמנם משה רבנו, כאשר רצה להיכנס לארץ, חז"ל אומרים שביקש מתנת חינם. הוא יודע כי כביכול הוא לא מגיע לו. כל מה שהוא עשה לבורא עולם זה היה חלק אינטגרלי מאורח חייו, והוא היה חייב לעשות את זה.
אבל הוא מבקש דבר אחד, פשוט מתנת חינם. ובא מהנושא ואהבת את השם אלוקיך. אני רוצה לסכם בשני מקרים של ואהבת את השם אלוקיך ו"והיה עם שמוע". למעשה שני תנאים, אלישע בן אבויה, שקראו לו אחרי זה אחר שכפר, ורבי עקיבא. אלישע בן אבויה לקח את המושג הזה של "ונתתים את הרצחה בעיתו", "מלכו", שאתה עובד את השם, אתה תקבל שכר.
יש פה מקרה שהוא ראה אותו, ומספרים, הוא היה עד למקרה שאדם בא לבן שלו, אמר לו תעלה על ראש האילן, תקיים מצוות שילוח הקן. למה? כי בשילוח הקן כתוב שמה "וארכת ימים". וגם בנושא הזה של כיבוד ההורים, כתוב "קבל את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". אלה שני המצוות שהתורה נתנה להן את השכר המסודר בהן. הילד הזה עלה, הגיע למעלה, נפל מראש העץ ומת.
המקרה הזה זעזע את אלישע, והוא אמר, מה, זו תורה וזו שכרה? ולכן הוא כפר. השתבשה עליו דעתו ולא הבין שכל הדברים האלה הם רחוקים מבינתו. לעומתו, רבי עקיבא, שהוצא להורג בעינויים קשים, ואנחנו יודעים שברגעיו האחרונים, כשהיה מתייסר וסובל, הוא אמר, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד. שאלו אותו תלמידיו, רבנו, עד כאן.
הוא אומר, לזה אני ממתין. "לוואבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך". בכל לבבי עשיתי, בכל מאודי עשיתי, כי התעשרתי וחילקתי ונתתי. בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, לא ביצעתי את זה הלכה למעשה. עכשיו אני מבצע. ולכן את "ואהבת את השם אלוקיך" את הדרגה הגבוהה ביותר, שהרב אומר שזה לשמה "אני עושה את זה" ביצע רבי עקיבא.
לכן רבי עקיבא, על פי תורת הסוד, הוא הגיע לדרגה החמישים שעליו אומרים, אמר "אשריכם ישראל, לפני מי אתם נטהרים ומי מטהרתכם אביכם שבשמיים". אז אומרים, לפני מי? ארבעים ותשע. לפני מי זה ארבעים ותשע? רבנו הגיע לארבעים ותשע. ומי מטהר אתכם? רבי עקיבא הגיע לדרגה החמישים בכל נפשך שמסר את נפשו על ואהבת. לכן שתי הפרשיות האלה, של ואהבת את השם אלוקיך והיה אם שמוע, למעשה אלה שתי דרגות שאדם מתחיל לעלות בסולם של האמונה.
והדרגה השלישית, חכמים שלא שייכת לפרשיות האלה, שייכת לפרשיות במדבר, בפרשת שלח לך אנשים בפרשת המרגלים, והיא פרשת ציצית. שמה כבר אנחנו מגיעים וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם. שמה זה הדרגה של ההתקדשות. אני עברתי את הדרגה הראשונה של בעיה, עברתי את הדרגה השנייה, ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך של שמע ישראל. עכשיו אני מרגיע דרגה של הקדושה.
דרגה של הקדושה איך אומרים, הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידיהם. הלוואי ואנחנו נגיע כרבי ישמעאל ועלתה בידינו. יהי רצון שימלא משהו את ליבכם וליבנו לטובה ולברכה, ויאסר הקדוש ברוך הוא מעלינו ומעליכם. איך אומרים, את המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני אדון הרופאיך. אתם שלום, ביניכם שלום וכל אשר לכם שלום, אמן ואמן.