ועשו לי מקדש

תמלול השיעור

...והברכה וכל טוב סלע לכל צופנו ומאזיננו, ברכת השם עליכם. שבת פרשת תרומה. החלה למעשה עבודת המשכן. יש סברה שפרשת תרומה היא אחרי חטא העגל, יש סברה שלפני, ואז אלה שאומרים שזה יהיה אחרי חטא העגל, כנראה כדי שהמשכן, עבודת המשכן, באה כדי לכפר על עבודת שהייתה לצערנו הוראה ולחטא העגל. עד לעבודת לפרשת תרומה ולבקשת הקמת המשכן וכליו, עם ישראל רק קיבל.

כל הזמן, כל הזמן נתנו להם, שמילחם לכם ואתם תחרישון. יצאו למדבר, צלם, מן, מים, הכול, ענן, הכול. קיבלו, לא היו צריכים בכלל לעמול בכלל. כנראה שהבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי עבירה. וכשאתה עוסק במשהו, בעיקר ובעיקר, כשאתה עוסק בקודש, אתה מתרומם כלפי מעלה בהתרוממות גם רוחנית, גם נפשית וגם מעשית.

כשיהודי בבוקר מתעורר ואומר: "מודה אני לפניך", וקם לעבודת בוראו, אז כל היום מתחיל ללכת לו ברגל ימין ובדרך טובה ומסודרת. פרשת תרומה פותחת: "ודבר ה' למשה לאמור, דבר בנט ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידיבנו ליבו תיקחו את תרומתי". חיימנו מסבירים שיש לנו שלושה סוגים של אנשים בנותני תרומה, וכל אחד לפי האופי ולפי מה שהוא גדל ולפי גודל אמונתו.

יש סוג של אנשים "ויקחו לי", רש"י מסביר, לי לשמי. הקב"ה ביקש לתרום, הקדוש ברוך הוא ביקש לתת צדקה. התורה מבקשת לעזור לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. למה, איך, מה, מדוע? לא שואל, נותן. זה נקרא "ויקחו לי" לשמי. אגב, דורשי רשומות ראיתי פעם, אמרו דבר יפה. המילה "לי" זה האות הגדולה באותיות התורה והאות הקטנה ביותר.

אם יודעים לחבר את האותיות, את האות הגדולה עם האות הקטנה, לא, מזל המעשה לשמי. זה לשמות ברח. הקב"ה ביקש, אני עושה. יש קבוצה שנייה שהם נדיבי לב. אשר הידבנו ליבו. הוא נדיב לב, זה מה שהוא גדל עליו, באדם, מושיט יד, נותן לו. בגלל נדיבות לב. לא בגלל שהקב"ה ביקש, לא בגלל שזה מצווה, לא כלום, לא הצדקת תציל ממוות, לא כלום כך.

יש כאלה, ולא עלינו ולא עליכם, שלעולם לא ייתנו כלום. ותמיד יש להם תשובות עם מחרוזת, מוכנים. שילך לעבוד, למה הוא קסלן, למה הוא כך, למה הוא זה, למה הוא פרזיט, הולך לבקש ביטוח לאומי, הולך לבקש עזרה סוציאלית, הוא נראה כמו שור בריא שלם. יש תמיד את התשובות. אני עובד קשה על הכסף, מה פתאום שאני צריך לתת אותו לאחרים?

וכל מיני פרזיטים, זו התשובה. אבל מה עושה הקדוש ברוך הוא כדי להוציא ממנו בעל כורחו, כי הוא לא יודע שכל מה שיש לו זה לא שלו, זה רק בחזקתו? אז תיקחו את תרומתי. מביא עליו, לא עלינו ולא עליכם, איסורים ובעיות וכל מיני דברים שבכלל הוא לא מבין אותם, ואז הוא נאלץ לתת. לכן, חכמינו הסבירו שהתרומה במשכן היא זהב, כסף ונחושת.

אז הוא אומר, זהב זה ראשי תיבות. זה הנותן באהבה. אדם שנותן, זה נקרא זהב. כסף, כשרואה סכנה, פזר. רק כשחלילה קרה משהו, יש איזה אסון או משהו, בוא בוא. הילד חולה, בוא ניתן צדקה, לרפואתו וכו'. נחושת, כפי שציינו, הדרגה הנמוכה ביותר שלא נתן כלום, אלא נהיה חולה, שואג תנו. אין ברירה. הוא כבר לא יודע שהוא בדרך החוצה.

איך אומרים? והלך לפניך תתקה, כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו, אז הוא מתחיל לתת. וכאן, אחת הנקודות שהגמרא אומר, מסבירה, והיא אומרת, ארבעה, אין הדעת סובלתן. ואחד מהם זה עשיר מכחש. זאת אומרת, יש לו הכל, וכשבאים לבקש ממנו צדקה או תרומה, תמיד יש לו את התשובות המוכנות: מה אתם רוצים ממני, אני לא יודע, לא הרווחתי השנה, לכו' לאחרים וכו' וכו'.

וזה, הדעת אינם סובלתן. וכן, אנחנו רואים, מבקשים מאיתנו לעשות את המשכן. תכלת וארגמנט, תולעת שני, עורות אלים, מאודמים וכו'. מה האריכות הזאת? ורק שיהיה לנו מושג. שלושת הפרשיות, תרומה, תצווה, ויקהל, פיקודי, כי תישא, הכל חוזרים וחוזרים וחוזרים וחוזרים וחוזרים, על כל הנושא הזה של הקמת המשכן, שהוא בסך הכול אוהל ארעי.

אלא המסר שלנו הוא לדורות: ועשו לי מקדש, שכנתי בתוכו. בתוכו לא נאמר. כל אדם ואדם, בתוך-תוכו, בביתו, במשפחתו, יכול להיות מקדש. חכמינו הסבירו, אל תקרא מקדש אלא מקדש. אנחנו לא שולטים בזמן, אבל אנחנו יכולים לקדש אותו. וכשיהודי בא ומתחיל לבדוק את עצמו כל פעם ופעם, איך האוהל שלו, איך המשכן שלו, האם המשכן שלו מסודר, האם באמת המנורה דולקת, האור דולק, האם השולחן נמצא בסדר עם המזבח, האם הארון שיש בו ספרי הקודש, שם באמת נשאל כמו שצריך, האם חדר השינה שלו עובד בקדושה?

זה המשכן החשוב ביותר בכול. לכן חכמינו מסבירים שמשה רבנו, כאשר היה במרום, ואחד הדברים שנרתע לאחוריו ולא הבין, כאשר אמר לו הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש, שכנתי בתוכה. מה הוא אמר? ריבונו של עולם, עין השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, ואתה רוצה להיכנס לתוך כמה אמות. אמר לו הקדוש ברוך הוא כזה, ראה וקדש. תסתכל, אתה לא מבין.

המטרה שלי היא לא זאת. נכון שאני השמיים ושמי השמיים, וכל העולם כולו מלא כבודו, אבל כל יהודי ויהודי, וכל אדם שנברא בצלם אלוהים, שברגע שהוא יבקש אותי, הוא ידע שאני תמיד מצוי. השם צילך על יד ימיניך. ולכן, כל כלי המשכן, וכל מה שנתנה התורה והסבירה, ואפילו שילשה והכפילה ושאלה עוד כמה פעמים והסבירה לנו וחידשה, זה מסר לדורות.

סודות עמוקים ביותר נמצאים בתוך הפרשיות האלה. וברשותכם, הבה נצא לדרך. במנורה נתחיל. זה הכול, במנורה. במנורה יש שבעה קנים. חכמינו מסבירים שבעה קנים כנגד שבע מילים הפותחות לספר בראשית. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. שימו לב, שבע מילים. 11 כפתורים כנגד 11 מילים בפסוק הראשון של ספר שמות. תשעה פרחים כנגד, תשע מילים ראשונות בספר ויקרא.

17 טפחים הגובה כנגד 17 מילים בפסוק הראשון בספר במדבר. 22 גביעים כנגד 22 מילים בספר דברים בפסוק הראשון. ועל כך אומרים חז"ל, פתח דבריך יאיר. הדבר הזה, רואים בדיוק כמה שיש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה. יתרה מכך, תראו כמה סודות ישנם בפרשה הזאת. חכמינו מחלקים את שלושת המתכות. זהב, אלה בעלי תשובה. כסף, צדיקים.

שימו לב, במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גדולים לא יכולים לעמוד. נחושת, רשעים, מלשון נחש שגרם לחטא אדם הראשון. וכאן, במשכן עצמו, אומר בעל התורים דבר מדהים. אומר, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נחרבו. למה לא החזיקו מעמד לעד? אומר, מכיוון שיד של גויים הייתה בהם. מי שבנה אותם ומי שהיה בבנייה והשתתף בבניין, אז הם נחרבו.

המשכן לעומתו, גנזו יהושעיהו, בעזרת השם לעתיד לבוא. ולכן, בית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו כתוב, מקדש השם, כוננו ידיך. זאת אומרת, הקב"ה בכבודו ובעצמו, שתהיה עבודה עברית. תראו כמה חשוב העבודה הזאת של הקודש, היא נמצאת שם במקום. לכן בעל התורים אומר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה, זה רק בעל התורים מסוגל להיכנס לגימטריות כאלה, אומר בגימטריה אך בני ישראל יהיו תורמים, לא הגויים.

זה הנושא של, מעניין מאוד, המדרש הגדול, המדרש התימני, שוב, נכנס לעומקם של דברים לגבי כל החלקים והאביזרים האלה. אומר כך, אומר זהב, כנגד מלכות בבל, לצערנו הרב. כסף, כנגד מלכות מדי. אנחנו יודעים במגילת אסתר, ועשרת כיכר כסף, אלפים כסף אשכון לגנזי המלך וכו'. נחושת, מלכות יוון, מלכות אדום. שמן למאור, מלכות מלך המשיח.

ואנחנו רואים כאן משה רבנו נצטווה על ידי הבורא שכל מלאכת המחשבת תיעשה על ידי מי? שני נערים. בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ויעוליה בן אחי שמח למטה דן. לוקחים מכאן את השבט החשוב ביותר, שממנו למעשה אמורה לצמוח מלכות ישראל וביעתו של משיח בעתיד. והאוליה בן אחי שמח למטה דן, הפחות שבשבטים, שבאו מהאימהות. שימו לב, מהשפחות.

וזה החיבור של ביחד. משכן עושים אותו כדי שיחבר את כולם ביחד. אחד המדרשים היפים שמספרים חז"ל שכאשר עמד משה רבנו להעמיד את המשכן, אז הוא ביקש עצי ארזים, קרשים גדולים, כדי שיוכלו לעמוד, להעמיד את האוהל הזה. והוא מצא. במדבר הרי אין לא מפעל לעץ ולא עצים כדי שאפשר לחתוך. כרגיל, הוא מאוד מאוד דאג, הוא אמר, בוודאי, עכשיו יבואו ויגידו שאני בודה מליבי את כל הנושא הזה.

במדרש לספר שהוא הלך אצל זו ששרדה וחיה שנים רבות, סרח בת אשר. הגיע לסרח בת אשר ואמר לה, סבתא יקרה, יש לי בעיה. אמרה לו, מה יום מיומיים הבאים? מה רוצים? אוכל. מה, יש להם בעיות? טענות תמיד יש. אמר לה, לא. אני מחפש עץ גדול, ענק, כדי שיוכל להעמיד עליו את המשכן. ואין לי. ואין מאיפה, ומה שהביאו זה קטן. אומרת לו, תשמע, מה שיש לי אצלי בארגז, מה שהבאתי איתי ממצרים, זה המטה של יעקב אבינו.

אבל הגובה שלו כמה? מטר, מטר ועשרה. זה לא דבר שאתה מחפש שישה, שבעה מטר. אין לי את זה. אומרת, יודעת מה? אולי בזכות יעקב אבינו, שאמר בפעם הראשונה, אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ואמר שוב, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים וכל השאלה, תתן לי עשר, עשר וכולי. אולי בזכות זה יקרה משהו. הוא לקח את המטה הזה והכניס אותו לאוהל, והוא רואה שהמטה עולה ועולה ועולה וצומח.

ועולה. הוא מרים את כל האוהל, את כל המשכן, הוא מקיף את כל המשכן מסביב. כתוב, והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. ארור הכהן עמד המום, אמר לו, משה אחי, למה לא לקחת את המטה שלי או שלך, שפקענו בהם את הים, ועשינו בהם את האותות ואת המופתים במצרים? מה, למה? אמר לו, אני מתפלא עליך. המטה שלך ושלי בלע טומאה. המטה של יעקב אבינו היה כולו קודש.

וברגע שהמטה כל-כולו קודש, אז ודאי הנס הגדול יכול להיכנס לתוך המשכן רק מטה של יעקב אבינו, שיכול לרומם את הכול במקום הזה. ובאמת, אנחנו רואים בהמשך כמה סודות גדולים החז"ל מסביר על המדרש הגדול. ביום שהוקם המשכן, הוא אומר, כנגד בריאת העולם. והוא נותן הקבלה, הקבלה מאוד מעניינת. הוא אומר כך, הוא אומר, ביום הראשון בבריאת העולם נבראו שמיים וארץ.

כנגדם נעשו המשכן יריעות וארון עץ. בשני נברא הרקיע המבדיל בין מים למים. כנגדו נברא הכיור לרחצה. בשלישי נבראו הדשאים וזרעים ואילנות. כנגדם עשו את השולחן ולחם הפנים. ברביעי נבראו המאורות בבריאת העולם. כנגדו עשו את המנורה ושבעת הנרות. בחמישי נבראו העופות. כנגדם עשו את הקרובים פורסי כנפיים. אגב, לגבי הקרובים, פורסי כנפיים זה אחד הדברים שפשוט לא מוסברים ולא מובהרים איך.

זה נראה מעין מי שמסתכל במראה הראשוני, כאילו חלילה נכנסים שני פסלים שם במקום. אלא הקב"ה אומר, תעשה מה שאני אומר לך, אבל אל תעשה מה שאתה חושב. ומה תפקידם שם של שני הקרובים האלה? פורסי כנפיים ופניהם איש אל אחיו. ואיפה הם נמצאים? מעל הארון הקדוש. תראו כמה קדושה. אלה, חז"ל, מצד אחד תינוק ותינוקת וזקן וזקנה.

ואז הגמרא אומרת שכשהיה במשכן היו אופניהם איש אל אחיו. כששלמה המלך בנה את בית המקדש כתוב "אופניהם אל הבית". ואז הגמרא אומרת כשעושים רצונו אופניהם איש אל אחיו. כשידב פניו איש אל אחיו ודואג וחושב מה השני, מה הוא יכול לעזור, מה הוא יכול לסייע, זה נקרא עושים רצונו. אבל אם אופניהם אל הבית, חושב רק על הבית שלו ועל עצמו, ואנוכי ואנוכי ואנוכי, זה אין עושים רצונו של בורא.

ולכן, נבראו, אמרנו, הקרובים. בשישי נברא האדם, והכניסו הקדוש ברוך הוא לגן עדן, לגן כנגדו, אומר כאן, מה קרה? נכנסו ונתקען אהרון ובניו להיכנס לאוהל מועד. בשביעי כתוב "ויחולו השמיים והארץ", כתוב "ותחל כל עבודת המשכן". ומה שמביא את זה. מה שמעניין מאוד, הם נכנסים עוד יותר לעומק, והם אומרים: מה למעלה שרפים עומדים בשמיים, אף למטה עצי שיטים עומדים.

מה למעלה יושב הקרובים בורא עולם, אף למטה והיו הקרובים פורסי כנפיים. מה למעלה ואופנים לעומתם, אף למטה ומעשי האופנים, כמעשי אופן המרכבה. מה למעלה הכוכבים, אף למטה קרסי זהב ביריעות. תראו מה שקורה. יותר מזה, נכנסים אותנו יותר לעומק ואומרים שהמשכן סמל להיסטוריה של עם ישראל. אומר כך, לא סתם, כל המידות יש להן משמעות לדורי דורות.

כתוב: עשרים קרשים צריכים לאוהל. זכר ליעקב אבינו, שאמר זה לי עשרים שנה בביתך כשעבד אצל לבן והונה אותו ורימה אותו ומה הוא לא עשה ובכל זאת הקדוש ברוך הוא סייע בעדו. זה אומר זכר לעשרים קרשים של המשכן. שמונה קרשים ברוחב כנגד שמונת ימי מילה. שני אדנים כנגד העולם הזה והעולם הבא. כנגד שני אדנים כנגד שני לוחות הברית.

ארבעים, אדניהם כסף, כנגד ארבעים שנה שעשו בני ישראל במדבר. שישה עשר אדנים כנגד שישה עשר מלאכים שהיו בירושלים משלמה ועד יאשיהו. תראו כמה עוצמה המשכן הזה זה לא עוד חפץ או עוד כלי או עוד מקום שהקדוש ברוך הוא צריך אותו. יותר מזה, חכמינו נכנסים עוד יותר לעומק ואומרים כל המשכן הוא סמלים למידתו של האדם. ואומר כך, תנו רבנן, שני מזבחות היו במשכן ובמקדש.

אחד זהב ואחד נחושת. אומר ככה, משבח הזהב נפש האדם העלומה. מזבח הנחושת רומז אל הגוף. חמש אמות רוח וחמש אמות רוח עורך כנגד חמשת החושים של האדם. רבוע יהיה המזבח כנגד ארבע מידות טובות שיש לאדם אמונה, צדקה, חסידות ואריכות רוח. שלוש אמות קומתו כנגד שלושת חלקים באדם, בנפש, מחשבה ותאווה רצויה. יותר מזה, כלי המשכן מסמלים את תוכן התורה.

והוא אומר כך, וחיברת את חמש היריעות כנגד חמישה חומשי תורה. שש היריעות כנגד שישה סדרי משנה. כרסיו, כרשיו, בריחיו, עמודיו והדניו, כולם מתחברים להיות אחד, תורה, נביאים, כתובים, משנה והלכה והגדה. יותר מזה, אומר, המשכן הוא גם כסמל לגוף האדם ולעולם כולו. במשכן הקרשים קבועים בתוך האדנים, ובגוף האדם הצלעות קבועות בתוך החוליות.

וההרים קבועים בארץ. הקרשים מצופים זהב. בגוף הצלעות מלובשות בשר, ובעולם אהרים מלובשות עפר. במשכן, הבריחים מתוך הקרשים, ובגוף איברים וגידים נמתחים ומעמידים את הגוף. ובעולם, יש לנו ארבעה יסודות, אוחזין זה בזה. אש, מים, רוח ועפר. ארבעת היסודות האלה מעניינים, ועוד שנכון יש כל דבר בניגוד לחברו, בזמן שהקדוש ברוך הוא עשה את מכות מצרים במכת הברד, כל היסודות האלה התחברו יחד לעשות רצון קוניהם.

בארון יש בו תורה שיש בה רמח מצוות עשה ושעשה מצוות לא עשה. זאת אומרת, יש בה למעשה 248 מצוות עשה, 365 מצוות לא תעשה. מעניין מאוד שגם בגוף האדם יש רמח איברים ושסה גידים. זאת אומרת, 248 איברים ו-365 גידים. בעולם יש שסה אימות החמה, 365 אימות החמה, ורמח כנגד ירחי לדם. רק תראו מה שמעניין. עבודת המשכן מכילה 450 פסוקים, חוזרים על עצמם. מה אנחנו מכאן לומדים?

אומרים דבר אחד פשוט, שכל עבודת המשכן זה אנחנו, זה עם ישראל, זה הבית הפשוט, הכניסה, הגישה לכל נקודה ונקודה. זאת התרומה. חכמינו מסבירים, וזאת התרומה. תרומה, אומר, תורה מי? כל התרומה. הכל נמצא הפוך בה, והפוך בה דקולאבה. אנחנו כאן רואים דבר אחד, שגם כשמשה רבנו לא הבין את המשמעות של הדברים האלה, הוא הבין בדיוק את העוצמה שבנושא הזה.

ובאמת חז"ל מסבירים מדוע לא קראו למשכן מקדש. הרי כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו". רבותיי, אני רוצה שתדעו. כתוב: "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם". קודם כול, קראו לזה משכן, כי כאשר משה רבנו היה בשמיים, לא הבין איך עושים את הדבר הזה. אמר לו: "כזה ראה וקדש". מה הוא ראה? הוא ראה את חנוך, סנגורם של ישראל, שהקים גם הוא משכן שם למעלה.

אז הוא אמר לו: "כזה": כמו שהקים חנוך את המשכן פה בשמיים, אתה תקים גם בארץ. חכמינו מסבירים שעל שם מי יקרא הבית הזה, האוהל הזה? אם יקראו לו על שם משה, זה לא פייר. מה עם חנוך? ואם יקראו לו על שם חנוך, מה עם משה? הקדוש ברוך הוא תמיד מחפש את שביל הביניים כדי לחבר את שניהם, שאף אחד לא ייפגע. אז הוא לקח את שתי האותיות הראשונות של משה, זה מ"ם, ש"ן, ולקח את כ"ף, נ"ן, של חנוך את שתי האותיות האלה, וחיבר את שניהם והוקם משכן.

תראו כמה עוצמה יש בדבר הזה של המשכן. כמה יש, כשאנחנו מסתכלים ורואים את כל הדברים האלה, זאת אומרת, האדם בכוחו לקדש. בכוחו להעלות לא רק את עצמו, את העולם כולו, את הדרגות הכי גבוהות. זה תלוי בנו. איך אנחנו עושים את זה? אם אנחנו מסתכלים, ויקחו לי לשמי, אם אנחנו מסתכלים על עוד אחד, אם אנחנו רואים מה אנחנו יכולים עוד דבר קטן להצמיח ולתת, זה למעשה התרומה הגדולה ביותר שנמצאת בעולם שלנו.

לכן, אני אסיים בנקודה הזאת, שקצת קשה לנו להבין, שבעורות שהיו, כתוב העורות האלים האלה, הרי עיל, כמה יכול להיות הגודל של העור שלו? מטר, מטר עשרה, מטר עשרים. ומה אנחנו רואים כאן בהמשך? עשר אמות אורך היריעה האחת באמה. איך? חז"ל אומרים דבר אחד פשוט: בזכותן של הנשים הצדקניות, שהן רצו בכל מצב להשתתף בנויות שותפות פעילות יותר מאשר הגברים.

בנושא הזה של עבודת המשקל. חז"ל מסבירים שכאשר אישה הייתה בנידה ובכל זאת רצתה להשתתף בקודש, הייתה לוקחת את העז, קושרת אותה, כל עוד שהעז חיה, הייתה עושה את העור אצלה למעשה גובלן על העור, וכאשר היא טהורה, היא שוחטת את העז, לוקחת את העור הזה ומביאה אותו אל בצלאל ואולייו, וכאן נעשה בו הנס. עור של מטר אחד פתאום התרחב והפך להיות לשמונה ועשרה מטר.

זה כוכב של הנשים הצדקניות. ברגע שמקיימים מצווה ועושים אותה בדרך הנכונה והאמיתית ומכל הלב, הכול מתרחב. יהי רצון שבעזרת השם, כל עולמנו באמת אנחנו נמצאים בתקופה הקשה ביותר, שבאמת נזכה, איך אומרים, למשכן הבורא, ובניית בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן.