שיוויון בין המינים

תמלול השיעור

, השלום והברכה וכל טוב סלע לכל צופינו ומאזיננו, ברכת השם עליכם, השבת פרשת ויקהל, גם שבת שקלים נקראת, וגם השבת אנחנו מברכים את ראש חודש הדר ב', אז ודאי מי שנכנס הדר מרבין בשמחה. פרשת ויקהל למעשה היא המשך וחזרה על כל עשיית המשכן. ללא כל צל צילו של ספק, כל הנושא הזה של המשכן בא אחרי חטא העגל. כנראה שבעולם שלנו, כאשר אדם מקלקל, צריך תמיד למצוא את הדרך כיצד לתקן.

והתיקון הוא תמיד הרבה יותר קשה מאשר הקלקול, כי לקלקל זה הדבר הכי קל. להרוס, למהר מאוד, לבנות, לתקן, לשפר, להשתהל, לשפץ, זה הדבר הכי קשה שיכול להיות. והתורה נתנה למעשה את כל עשיית המשכן כדי לכפר על חטא העגל. אבל המשפט הראשון, שכאשר משה רבנו למחרת יום הכיפורים מקהיל את עדת בני ישראל, המשפט שהכול סביבו הולך, מאז ועד ימינו אנו.

ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זאת אומרת, הכול הולך סביב השבת. הברכה סביב השבת, ההצלחה סביב השבת, כל הכול הולך סביב השבת. אהבה היא שתראהו, בן אדם לחברו, בין איש לאשתו, עם הילדים, הכול סביב השבת. המשפט הזה אומר לנו דבר מאוד מעניין.

הוא מסר לדורות. ששת ימים תיעשה, לא תעשה. אם אתה תכוון ותעשה את כל המאמצים כדי לכבד ולהעריך שבמרכז החיים שלנו היא השבת, המלאכה תיעשה מאליה. במלאכה תהיה הברכה. אין לך מה לדאוג. כמה עוצמה יש בדבר הזה. וביום השביעי, שבת, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. אש זה לא רק האנרגיה של האש שאנחנו מדליקים. לא תבערו אש של המחלוקת, לא תבערו אש של הריב, לא תבערו אש שכאשר אדם נכנס הביתה בערב שבת והדברים עוד לא גמורים ומושלמים, פתאום מתחילים הצעקות, למה לא הכנת? למה לא עשית? מה קרה? איך? מה? שכחת? וכולי.

לא, לא תבערו אש. עוד הדברים יזרום. כפי שהם, אדרבה ואדרבה, הדברים לא מתוקנים, תושיט יד, והכול יעבור בשלום. תלוי איך שאנחנו מסתכלים על הנושא הזה. וכאן במשכן, מוקד העשייה שבמשכן היא למעשה דרך הנשים הצדקניות. ומעניין מאוד התורה מביאה לנו מספר פסוקים כדי לשבח את פעילותן של הנשים שאנחנו יודעים שהם לא השתתפו בחטא העגל.

וכאשר באו הגברים לבקש מהם את הזהב, הם לא רק לא נמנעו, אלא סירבו בסירוב כזה מוחלט ואמרו לגברים, אתם לא מתביישים? רק לא מזמן אמרתם, נעשה ונשמע. אנחנו אחראים, כותאמר לבית יעקב, אלו הנשים. אנחנו עכשיו נבגוד באלוהי ישראל? וגירשו אותם מחיכף. הנשים האלה נכנסו כולם לארץ, כי חרבו את ארץ ישראל, וראינו את זה אצל בנות צלפחד.

הנשים הצדקניות, אנחנו יודעים בדיוק, לאורך כל הדרך, כל מה שעשו, אם זה דרך מרים, הנביאה ש"ותיקח מרים הטוב בידה", ולא יכלו גם להתמהמה, כל הניסים והנפלאות דרך המליאה. וכאן, ברגע שנתבקשו למשכן, כתוב בהתחלה כך: "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביא וחח ונזם וטבעת וחומז, כל כלא זהב". פתאום, ברגע שזה לדבר ה' לקיום המצווה, לבית אלוהינו, לא רק שנהלך ברגש, אנחנו נהיה הראשונים.

חז"ל מסבירים, כשבאו הגברים בבוקר כדי להביא את התרומות למשכן, פתאום הם רואים את הנשים לפניהן, הגיעו למקום, עמדו עמומים. כן, הן הראשונות לדבר המצווה. עוד יותר מזה, הצורה אומרת לנו כאן, וכל אישה אחמת לב בידיה תבוא ויתביא ומתווה את התכלת, הארגמן, תולעת השני ואת השש. זאת אומרת, כל מלאכת הטביעה, כל מלאכת הרקמה, הכול הנשים הצדקניות, הן עשו את זה בידיהן.

חז"ל אומרים, גם נשים עשירות, שיש להן משרתות ויש להן משפחות וזה לא, דבר שבקודש אני עושה את זה בעצמי. פסוק נוסף נותנת לנו התורה, וכל הנשים אשר נשא לי בן אותנה בחוכמה, טבו את העזים. חז"ל מסבירים שכאשר האישה הייתה בנידה ולא יכולה לעסוק בקודש, הייתה לוקחת את העז שהיא בחיים, כי העז בחיים אינה מטמאה, קושרת אותה, טבעת את המתמטבע הזה על העור שלה כשהיא חיה, כאשר היא טהורה, היא שוחטת את העז, לוקחת את העור הזה, מביאה אותו למשה רבנו, למשכן, וחכמינו אומרים, איזה נס עצום קורה שם.

ניסים קורים כאשר אנחנו עושים את ההשתדלות. הגודל של העור הזה אולי מטר, מטר ועשרים, ואנחנו עובדים אורך העירייה האחת, עשר באמה, זאת אומרת שישה-שבעה מטר פתאום גדל העור הזה, כדי שיוכלו לעשות יריעות למשכן. ואנחנו בהמשך רואים, וכל איש ואישה שנדב ליבן אותם, להביא לכל המלאכה. הם לא בחלו בכל כמה שאפשר לעשות ולתת לעבודת השם.

אולי אחת הנקודות המאתגרות ביותר הביאו את המרות הצובעות. המרות הצובעות האלה הן מרות מנחושת שמשייפים בהן, והיו רואות, הבנות ובנות ישראל היו מתקשטות בהן. וכשהביאו אותן ממשה רבנו, אומר להם, אני לא מקבל את זה, זה לא מתאים לעבודת המשכן. אומר לו הקב"ה, חביבים עליי המרות האלה שבהן פרה ורבה עם ישראל במצרים, כבניגוד לכל הגזרות של פרעה.

ומה עושים בהן? עושים בהן את הכיור. והכיור שנמצא בחוץ, וכתוב שם על הכיור, אחת הנקודות המדהימות. עכשיו, הכהן, ברגע הכוהנים שצריכים לטיוב את ידיהם ורגליהם, בבואם אלוהו אל מועד, ירחצו מים ולא ימותו. עד כדי כך הוקמת העוצמה של קדושה בכיור הקטן הזה, ששמו אותו בכניסה למשכן, וזה בזכות הנשים הצדקניות. אולי בהזדמנות הזאת, ברשותכם, תמיד אני נשאל לגבי מעמד האישה.

באחד השיעורים שנתתי בתל אביב, שאלו אותי האם יש מעמד, האם התורה מתייחסת? האם חכמינו מתייחסים למעמד האישה? ומהו מעמד האישה? אמרתי להם תשובה קצרה ביותר שראיתי ברבותיי. אישה לא צריכה מעמד. למה? כי האישה היה מעמד עצמו. עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה. היא עיקר הבית. היא הכול. ולכן חכמינו מסבירים שהמילה איש נגזרת מהמילה איש.

האישה נגזרת מהמילה איש. למה? כתוב, ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמיים ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת. זאת אומרת, היא לא רק דבר זר, היא חלק אינטגרלי ממנו. הגבר הוא חפלה גופה, הוא חצי. השלמות שלו זה כך, דווקא דרכה. ולכן חכמינו אמרו, הדבר מלמד שאישה שהיא נגזרת מאיש, יסוד גדול לומדים את זה. עניין אחד, מין ייצור אנושי שכזה, שיש לו פנים לכאן או לכאן.

בתורש בתורה, חכמינו כתבו, מסבירים את הפסוק הזה, שהוא מדהים. זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו. זכה ומקבה ברעם, ויקרא את שמם אדם. פירושה דברים, שניים שם אחד. אצל בני אדם זה לא סוס וסוסה, רק לארבעה. אצל בני אדם זה חלק אינטגרלי ממנו. זו השלמות שלו. חכמינו הסבירו להבדיל אלף הבדלות, שלמשל בנצרות קבעו שהאישה זה הייצור השטני ביותר שהיא גרמה לה.

לעומת בעם היהודי אנחנו יודעים בדיוק. התורה מנחה אותנו לשוויון איכותי, אבסולוטי, אלוהי והרמוני. והגמרא אומרת, לעולם יהיה אדם זהיר בעונאת אשתו. שהיא למעטה מצויה. האישה היא רגישה יותר ופעילה יותר. אנחנו רואים בתפילה, האישה מברכת שעשני כרצונו. זה לא פחיתות כבוד. הגבר מברך שלא עשני אישה, כי הוא פחד כנראה מהריונות, מלידות, מאותן בעיות שעוברת האישה.

האישה בו מברכת שעשני כרצונו של הבורא. למה? את האדם ברא, קדוש ברוך הוא עפר מן האדמה. את האישה הוא ברא ללא שותפים. יצירה אלוהית נטו, וזו הבינה היתרה. אמרו רבותינו לגבי היהודייה הראשונה שלנו, שרה אמנו, ששרה הייתה גדולה מאברהם בנבואה. עד כדי כך. אותו דבר אם אנחנו נסתכל על רבקה, על רחל, מרים הנביאה, חנה, דבורה, כל אלה.

עילת העילות. אי אפשר לתאר לאיזה מדרגה הם הגיעו. מעניין מאוד, מדרש רבא למה שמביא כדי להאדיר את מעמדה של האישה, אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, אנדרוגינוס ברא אותו, שכתוב זכר ונקבה, ברא אותם. אמר רב שמואל בן נחמן, בשעה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון, דו פרצופי בראו, ונסרו ועשאו גב אל גב, לכאן ולכאן.

בהמשך הדורות אנחנו יודעים דבר אחד, כתוב, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. השלמות שהייתה בתחילת הבריאה, שהופרדה, מתי היא חוזרת? ברגע שמתחברים יחד כבעל ואישה. הוא אומר, יש הבדל גדול. חכמינו אמרו דבר אחד פשוט: אצל האישה נכון שהרגש פועל יותר. אם לארוך, כך הסבירו חז"ל, נשים דעתן קלה. רבותיי, יש כאלה שמסבירים את זה בשלילה, וזה לא נכון.

דעתן קלה לא במובן שטחיות נפשית. הדעת היא דעת עליון, מובנת מהר יותר מהאיש, כי האישה נבנתה מחומר אלוהי ולא מעפר. לכן דעתן קלה, אנחנו אומרים, אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. זאת אומרת, הדעת הזאת, שהיא דעת עליון, האישה מבינה את זה הרבה יותר מהר. האיש פועל אצלו הצד השכלי והמעשי. אמורי ורבותיי, האישה, אנחנו יודעים, כתוב, אם הבנים שמחה, עקרת הבית.

עקרת הבית זה עיקר הבית. לכן כתוב, חכמינו אמרו, לעולם יהיה אדם זהיר בהונאת אשתו, שמתוך שנמעטה מצויה, הונאתה קרובה. הרגישות הזאת מחייבת אותנו בזהירות. זה לא רק הונאה, דברים אחרים. גם הונאה, לא רק בהונאת ממון, אלא בדברים, לא יפגע בה. ואנחנו, חכמינו, עוד מוסיפים. כל כבודה בת מלך פנימה. נפשה של האישה פנימית יותר, אישית יותר.

ואנחנו יודעים בדיוק מה שאומר שלמה המלך, חוכמת נשים, חכמות נשים בנתה ביתה. מה הפירוש של הדברים? פירוש הבניין של בינתה היתרה, הבניין הפנימי זורח אורה ומאיר את מעשי האיש. ברגע שאישה חכמה, ברגע שאישה מנווטת לצורה נכונה, ולא בכדי שלמה המלך אומר, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. התורה היא של האישה, כי היא יודעת לנווט. היא כל הזמן בבית, היא עוקבת אחרי ילד, אחרי ילדה, לראות מה קורה.

אישה היא דגם ודוגמה לילדים שלה. אנחנו יודעים דבר אחד. כאשר הקדוש ברוך הוא ברא את האישה, כתוב ויבן. ויבן פירושו בניין. איך לבלוט את הדבר הזה? מעניין מאוד אחד האנשים שהגמרא הזאת תעלה מלוות הדעת, זאת אשתו של רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגנה עלינו ועליכם, ברוריה. חכמינו אמרו, היא יוצאה מאוד מקום מאוד מאוד נכבד, והייתה חכמה מאוד, הייתה בתו גם, של רבי חנינא בן תרדיון.

חכמינו אמרו שהייתה מחנכת תלמידי חכמים. וכאשר ראתה תלמיד חכם לומד בלחש, גערה בו, ואמרה לו, התורה ערוכה בכול ושמורה. אם אתה רוצה לשמר את התורה, אם אתה רוצה ללמוד אותה בצורה לא שטחית, תלמוד אותה ביסוד, תעמיק בה, בסופו של דבר אתה תגיע למה שצריך. הגמרא מביאה פעם על ברוריה, שרבי יוסי הגלילי היה צריך להגיע ולא ידע את הדרך ללוד, וראה את ברוריה, שאל אותה באיזה דרך נלך ללוד?

גערה בו, ואמרה, גלילי שותה. לא כך אמרו חכמים? אל תרבה שיחה עם האישה? אמר לו, אז מה היה לי לומר? אמרה לו, היה לך לומר במשפט הכי קצר, באיזה לילוד? תראו ככה כמה עוצמה יש לדברים האלה של כוחה של האישה. אנחנו יכולים גם לראות את זה אצל האימהות הקדושות. שרה אימנו. מביטים בדברים האלה, אי אפשר לתאר, שהקדוש ברוך הוא אומר לו, כל אשר תאמר אליך שרה, שמעה בקולה.

למה? כי היא מבינה. אמרנו, בינה יתרה, קדוש ברוך הוא נתן לאישה. היא יודעת שבחינוך אין משחקים. בחינוך לא לוקחים ריזיקה. חוסך שבטו, שונא בנו. היא צריכה לעמוד על שלה. ולכן כשרצה שתצחק, שעומד חלילה, התקלקל דרך ישמעאל, היא לא הסתסה אפילו, לא התייעצה. וירש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בנה האמה הזאת עם בני יצחק.

וירע מאוד לאברהם על אודות בנו. אנחנו רואים את זה גם בהמשך. רבקה אימנו, רבקה אימנו, שני בנים נולדו לה. בראייה שלה, בבינה היתרה שהיא רואה, היא אוהבת את שני הילדים. אלה שני הילדים שלה. היא אוהבת את שניהם בוודאי, לא יש כל אפליה. אבל בגלל הבינה היתרה שיש לה, מה שלא ראה יצחק, היא ראתה דבר אחד פשוט: מי שיכול להוביל את דרכו של אברהם אבינו, את העם היהודי לדורותיו, זה יעקב ולא עשיו.

ולכן, ורבקה אוהבת את יעקב. לא כתוב למה, לא כתוב כלום. היא יודעת בדיוק מה שצריך. זה לא שהיא שונאה את עשיו. העובדה שהבגדים החמודות של עשיו נשמרו על ידי אמא שלו. וכאשר היא ראתה שעומד ללכת פה חלילה אסון ואחי יהרוג את אחיו, היא יודעת באיזה דרך לפנות כדי לא להכאיב לבעל, איזו אהבה מיוחדת הייתה ביניהם. ומה היא אומרת לו?

אם לוקח יעקב, אם נותחת, למה לי חיים? הוא קורא לו. הוא לא שואל שאלות יצחק, כי הוא יודע בדיוק, זה השלמות. הוא לא שואל. הוא בא ואומר ישר, לך, קח לך אישה לחיים ימיך. לך, אמא ביקשה, קדימה, עבודה. לכן, זה האימהות הקדושות. רחל אימנו. כשאני מסתכל בראייה הזאת, וזה אי אפשר פשוט לתאר. כשהיא עומדת בערב חופתה עם השמלה הלבנה, ובא אבא ואומר, שבע שנים יעקב אבינו, ויהיו בעיניו כימים אחדים.

היא יודעת שאבא שלה רמאי, ויעקב נותן לה את הסימנים, את הכול. ופתאום בא אבא ואומר לה, את לא נכנסת. אחותך נכנסת במקומך. אישה אחרת אתה בא, נערה אחרת. אני מחכה לבחיר ליבי שבע שנים, ועכשיו אתה אומר לי, לא, זה לא בא בחשבון בכלל, או לפחות תודיע ליעקב מה קורה. אבל על כף המאזניים, מה שעמד בפני רחל אימנו זה האם לוותר על בחיר ליבה או אחותה תתבייש ותיכלם.

והחליטה, כדי שאחותה לא תתבייש, הייתה מוכנה לוותר על בחיר ליבה. ולכן, ברגע שהוכנסה לאה בדרך-לא-דרך, ובבוקר יעקב הוא מתעורר, אנחנו לא ראינו אפילו מילה אחת שהוא אמר על רחל: למה לא הודעת לי? למה לא עדכנת אותי? וכולי. הוא שותק. וכשהוא רואה את תעצומות הנפש של רחל אימנו, הוא בא, לא שואל שאלות. הוא מוכן לעבוד עוד שבע שנים.

ואת זה הוא מזכיר רק בסוף. בסוף ימיו, הוא אומר משפט מאוד מהדהד, למי? ליוסף. ואני בבואים מפדן מתה עליי רחל. לא הכרתי, לא ידעתי את עצומות הנפש שלה, לא ידעתי את הדרך שלה, לא ידעתי למה היא מכוונת, כמה היא מוכנה למסור את נפשה. ואז הוא אומר לו, תשמע, לעתיד לבוא, כאשר עם ישראל יבקש מהאבות שיתפללו כדי להשיב את...

אותנו חזרה לארץ הקודש? רק תפילתה של רחל תתקבל, שכתוב, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש זכה לפילובולתך ושבו בנים לגבונם. ברשותכם, אני רוצה לסיים בכמה משפטים נופח פשוט של רבי צבי יהודה, זכר צדיק וקדוש לברכה הכהן. הוא אומר דבר... כותב כאן דבר מדהים. הוא אומר שמורגל היה בפיו הבנים והבנות. הוא היה אומר, הם הבנים, הם הבונים והבונות, כדי להדגיש את שוויון המינים, ואת עיקר מגמת הצעירים שצריכה להיות לבנות.

הוא אומר ככה, מעניין מאוד שמורנו הרב אמר על נחמה ליבוביץ', שהיא כמו תלמיד חכם. הוא הפליג בשבחה, ברצינות שלה ויראת שמיים שלה, וכאשר שמעה התייחסות זאת, היא התמוגגה מנחת והרגישה כבוד אדיר. אומר כאן, רבנו הקפיד מאוד מאוד בכבודן של הנשים בפני נשים בעלות מידות וחוכמות. וכאשר לא היה צורך להסתכל בהן, נמנע מזאת אפילו בשעת שיחה.

אומר כאן, וכשבית המדרש היה בבניין הפנימייה, ועזרת הנשים סמוכה לכניסה בבית המדרש, תלו פתק. נשים מתבקשות לא להתעכב במסדרון אחרי התפילה. שלא התערבו. וכאשר ראה זאת, רבנו אמר, להוריד מהר את הפתק הזה, ולכתוב בסגנון כללי. הציבור מתבקש לא להתעכב אחרי התפילה במסדרון. וזאת למה? כדי לא לפגוע בכבודן של נשים. הוא כותב כאן עוד, אחרי שהוקמה התנחלות קדום, בא רבנו לבקר, נתן שיעור ארוך, אשר כמעט כולו היה מופנה לנשים בלבד.

הוא אומר דבר אחד פשוט. הוא אומר, במצב מיוחד אמר רבנו לאחד האברכים לצאת לטייל עם אשתו, אף שזה היה בזמן הלימודים, והסביר לו שלפעמים ביטולה של תורה הוא קיומה. יהי רצון, בעזרת השם, שנוכל באמת להיות שניים שהם אחד, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ויגלו לעתיד לבוא, אמן ואמן.