להיות יהודי כיהודה
תמלול השיעור
, שלום והברכה, וכל טוב סלע, ברכת השם עליכם, שבת פרשת ויגש, סוף הדרמה, בין יוסף ואחיו, קץ שם לחושך. האמת היא שכל פעם שאני מגיע לפרשת ויגש אני לא שולט בדמעות זולגות מעיניי, בעיקר בעיקר, כאשר אני שומע כאילו שזה נעשה עכשיו, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי. כל כך תעצומות מיוחדות. לא בכדי חז"ל כתבו במפגש הזה של שני האישים, שני מנהיגים בעלי עוצמה גשמית ורוחנית, יוסף ויהודה.
אלה למעשה שני העצים שצריכים להיות לאחדים בידיך, ככה אומר הנביא. עליהם נאמר, הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו. עד עכשיו עסקנו באישיות של יוסף במסלול שהוא עבר. מסלול לא קל. כל הירידות, בכל התחומים, בכל הנפילות. ואחר כך בעלייה שלו. אחר כך במפגש שלו, של האחים. ההתרגשות שלו שהוא רואה את אחיו, את בנימין. כל הבכי שלו במשך כל הזמן.
והנה, כל זה לא שבר אותו. מה ששבר אותו זה העמידה האיתנה של האחריות, של הערבות של יהודה. אנחנו מסתכלים למעין מפגש כזה, שכל האחים עומדים מן הצד, והנה דיאלוג. מי יותר צודק? אני כרגע לא רוצה להיכנס לכל המדרשים, שמדברים על כל המאבק הזה ומה עונה זה ומה עונה ההוא וכולי. יוסף מחפש את המומנטום האמיתי הנכון מתי להתוודע לאחיו.
וחז"ל אומרים שאם הם לא היו מתחרטים על מעשיהם ולעולם לא הם יתגלה אליהם. והוא מעדיף להישאר כך כי הוא לא רוצה עוד הפעם פירוד של המשפחה. ולכן יהודה מתחיל לספר עבדך ארב את הנער והיה כי רוטות הנער ומת. והורידו עבדך צוות עבדך אבינו. ושום פעם ערימות ועובת הפמה כי עבדך ערב את הנער. ועתה יושב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל אימיו.
זאת אומרת כל הדרכים שאני בטוח שלא נאמרים כאן שיוסף בא כדי לוודא שאכן באמת העריבות היא לא הצגה. האחריות היא לא הצגה אלא ממש מתוך נבחי נשמתו של יהודה ושל האחים שהם מינו אותו כביכול, הנציג שלהם כדי לייצג אותם, ברגע שלא מעניין אותו מה עשה בנימין אם הוא צודק, אם הוא גנב, אם הוא לא גנב. זה לא מעניין אותי. מעניין אותי דבר אחד פשוט.
אני עברתי מכשולים די קשים. ראיתי את אבא סובל במשך 22 שנה. אני באתי לתקן. עכשיו התור שלי עד עתה היה יוסף. הוא משיח בן יוסף, הוא האיש שצריך לבוא, הוא האיש שצריך ללכת ולהתחיל בכל מה שקורה בגלות מצרים. אבל עכשיו תורו של יהודה. המנהיגות של יהודה התחילה, לעניות דעתי, בנקודה הקטנה הראשונה, בבצע כי נהרוג את אחינו וכיסון את דמו, כי אחינו בשרנו הוא.
הוא נתן את ההצעה, לא משנה. אני לא רוצה אותו, אבל אני לא יכול בלעדיו. בהמשך, אנחנו רואים את העמידה האיתנה של יהודה שבא בנושא הזה, אם תמר צדקה ממני, היה האיש הזה שהיה מוכן להתבזות. בצעד השלישי שהוא עשה זה כאשר הוא בא אל אביו ואמר לו את הדברים האלה. הנה, הוא אומר לאבא שלו, שלחת הנער, הנה, ויאמר אליו יהודה העד יעיד בנו האיש וכולי ויאמר שאול שאל על איש ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחת הנער ונקום ונחיה ולא נמות.
אנוכי הערבנו מידי תבקשנו אם לא אביא אותיו אליך והצטקים לפניך וחטאתי להביא לך כל הימים. גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. חז"ל אומרים שהשבועה הזאת והערבות הזאת שהיה צריך להביא את בנימין חזרה לאביו למרות שיעקב ירד למצרים ולמרות שכל המשפחה הייתה חדה, יהודה לא הביא את בנימין לאבא שלו ולהגיד, לומר לו: הנה, קיימתי את ההבטחה שלי, את הערבות שלי.
אז אומרים, התגלגלו עצמותיו של יהודה במשך ארבעים שנה במדבר. ולא נח. עד שהתפלל עליו משה רבנו וכתוב: "שמע השם כל יהודה ואל עמות אביאנו". זאת אומרת, כדי שאת מוטב כמה עוצמה, כמה אחריות, כמה כוח יש לערבות הזאת. לכן, בפרשה הזאת שלנו, מה ששבר את יוסף לא יכול יוסף בצורה הברורה ביותר, להתאפק, וכאן מורגשת גם גדולתו של יוסף, כדי שאחיו לא יתביישו, כדי שהמצרים לא יגידו: רגע, אחים שמסוגלים למכור את אח שלהם, אין להם מה לחפש פה.
לא. הוציאו איש מעליי. ואנחנו רואים: "ולא עמד איש בהתוודה יוסף אל אחיו". חז"ל אומרים: "שלא כהוגן נהג יוסף". ויש אומרים שעמדו להורגו מרוב הבושה. עמד המלאך גבריאל והציל אותו מידם. הוא אמר: "מוטב ליפול בכבשן האש, ובלבד לא לבייש את האחים שלי". זה כוח של יוסף. "ולכן ולא יכלו אחיו לענות אותי כי נבהלו מפניו".
וכאן, המסר הוא מאוד מאוד גדול. משנאה, מקנאה, מתחרות אין מנצחים. כולם יוצאים מפסידים. מעניין מאוד שהמאבק בין יהודה לבין יוסף היה על בנימין. וכאשר הוא מתוודה עליהם, מעניין מאוד. כתוב כאן שיוסף בוכה על צווארה, על צווארי בנימין, ובנימין בוכה על צווארו. ושוב, כאשר הוא נפגש עם האחים והוא מתוודה אליהם, יוסף בוכה על צווארי אחיו, והם לא בוכים על צוואריו.
כנראה שהחרטה הייתה לא מושלמת. יוסף בוכה על צווארו של בנימין. חז"ל מסבירים על מה? על חורבן בית המקדש שיהיה בחלקו של בנימין, ועל משכן שילה שיהיה בחלקו של יוסף. אילו הם גם היו בוכים, בית המקדש היה נבנה ולא היה נחרב, כי הצער צריך להיות משני הצדדים. ולכן, יהודה, בדרך הזאת, הגיע הזמן שהוא עכשיו יתחיל להוביל את המערכת.
ולכן אנחנו רואים ואת יהודה שלח לפניו להורות. משיח בן יוסף זה החומרנות. זה הדרך האמיתית. ואנחנו יכולים לקדש שם שמים דווקא בחומר. אנחנו רואים את יוסף, שימו לב, מדברים היום, לצערנו הרב, על כל מיני שחיתויות בכל מיני מדינות של המנהיגים. אם יש אדם שאפשר ללמוד ממנו מהי כלכלה נבונה ונכונה, מהו יושר לבב, מהו נקיות כפיים, ואנחנו רואים את זה.
הדבר ראשון, ויכלקל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. אין פרוטקציות, אין קרוב למלכות, כולם שווים בעיני החוק. לחם לפי הטף, כל אחד ואחד. יש רעב, כולם צריכים לשאת בנטל, כולם צריכים להיות שווים. הדבר השני, מה עושה יוסף? ולקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים, בית היוסף, בית הפרעה. אין אצלו, הכל גלוי.
והייתם נקיים מהשם ומישראל, הכל מגיע. יש שם מלכות, זה מה שמגיע. אני צריך לעשות, באתי למלא שליחות, לא עלי. בדרגה השלישית שהוא עושה כאיש כלכלה בריאה, הוא קונה את המקנה. אנשים כבר אין להם במה לאכול. לאחר מכן הוא קונה את האדמה. אבל הוא לא משעבד אותם. הוא לא עושה מהם עבדים, כי הוא יודע שמצרים זו מדינת העבדות.
אנשים במצרים, רבותיי, מצרים, תחילתם הם פתוחה וסופם הם סגורה. מי שנכנס, לא יוצא. ולכן הוא קונה את האדמה. ומה הוא עושה? כדי שהאחים שלו לא ירגישו שהם כביכול אנשים זרים, הוא משנה את, הוא עושה הלאמה. משנה את כל המקומות, למרות שהוא קנה את האדמות. זה שהיה בפתאום עובר לרעמסה. זה שהיה בארץ גושן עובר עם כל אחד למקום אחר.
כדי שלא תהיה חזקה על איש. הדבר הנוסף שהוא עושה, הוא יודע לכבד, ואת זה הם זוכרים לו. את אדמת הכהנים לא קנה, כי הוא יודע גם לשמור על כבודה של מלכות. וכבודה של מלכות, עם ישראל בגלות תמיד שמר על זה. אתם יודעים, לולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. מסופר פעם על רבי כלפון הכהן, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה רבה של יהדות ג'רבה ואב בית הדין, שהייתה הוראה בתוניס שאסור לייצר משקאות חריפים.
ופעם אחת הוא חזר מערב שבת בית הכנסת, ואשתו אומרת לו, תברך שהכול ושהחיינו, היו לי קצת תמרים, ועשיתי מהם ערק, הנה בקבוק ערק. שמו את זה על השולחן, חשבה ככה לטומאה שעבריו יברך את זה. לקח את בקבוק הערק, הלך לחוץ מכבודכם לשירותים, ושפך את כל הבקבוק. אמר לו, הרב, מה עשית? זה לא בל תשחיתו, אמר לה לא. זו הוראה של מלכות, ואני צריך לקיים אותה.
לולא ככה החוק אני חייב לבצע ולקיים את החוק של הקורבן. לכן, אדמת הכהנים לא קנה את כבוד המלכות מתפרנסים. הדבר הנוסף שהוא עשה, ברגע שהוא בא, כדי למנוע ספסרות, הוא נותן זרעים לאנשים, נותן להם קרקע שהיא לא שלהם, ואומר להם, לכו, תפרנסו את עצמכם. ו-20 אחוז, איך אומרים, ארבע ידות יהיו לכם, והחמישית תהיה לפרעה.
הרמב״ם, עליו השלום, לימד אותנו מהי, יש דרגות בצדקה. הוא אומר שהדרגה החשובה ביותר של צדקה זה לא נתינת כסף לעני, אלא לדאוג לו לפרנסה ולעבודה שיוכל לכלקל את עצמו. זה מה שיוסף עשה. לכן, לא בכדי באו ואמרו לו, ויאמרו לך איתנו נמצא חן בעיני אדוני. היושר הזה, זה היה אזור חלציו של יוסף. ואנחנו רואים, כאשר האחים שלו באים, איפה הוא מושיב אותם?
הוא מושיב אותם בארץ גושן. "והיית קרוב אליי וישבת בארץ גושן". למה? אני רוצה דבר אחד פשוט. א', שהילדים שלי יתחנכו על חינוך של בית אבא, ובכל זאת אני רוצה שגם יהיו רחוקים, רחוקים מעיניהם של המצרים, רחוקים מהתרבות המצרית, כדי שלא יוכלו לספוג בגלות את התרבות המצרית שמה במקום. אתם יודעים, אחת הנקודות החשובות שיעקב אבינו, אמרתי היום שכאשר הוא נפגש עם יוסף, אז כתוב דבר מאוד מדהים.
רבותיי, כאשר הוא נפגש איתו, יוסף בוכה. וכאשר הוא בוכה, אנחנו רואים שיעקב לא בוכה. שימו רב, ויעשור יוסף מרכב טוב, ויעל לקראת סל אביב, גושנה, ויפול על צוואריו, ויבקע על צוואריו עוד. יוסף בוכה, יעקב לא בוכה. חז"ל אומרים שבאותו הזמן היה עוסק וקורא בקריית שמע. באמת, יעקב אבינו לא מצא קריאת שמע רק עכשיו? 22 שנה לא ראית את הבן שלך.
אתה לא יודע אם הוא חי או מת. סבלת סבל איוב. עכשיו, סוף סוף, רבותיי, פירוש המילה קריאת שמע זה מעין מסר ליוסף, האם נשארת יהודי או לא. אם לא נשארת יהודי, אני מעדיף למות. תמשיך הלאה. אני לא רוצה אותך. אבל ברגע שהוא ראה בדיוק "ויפקע על צוואריו עוד", אבא, נשארתי יהודי, אני יוסף. את הילדים שלי קראתי להם אפרים ומנשה.
למה? למה קראתי לו לילד הקטן מנשה? כי נשאני אלוהים את העבנית בית אבי. למה קראתי לו אפרים? כי אפרן היא השם בארץ עוניי. מצרים, למרות שאני היום משנה למלך, היא ארץ עוני. המקום שלי זה לא כאן. המקום שלי זה מאיפה ששלחת אותי, אבא. אני צריך לחזור חזרה. פקוד יבקוד אלוקים אתכם, ועליתם את עצמותיי מזה איתכם. אני צריך לחזור חזרה.
הייתי יוסף, ממשיך להיות יוסף, ואני בטוח שכאשר יעקב קרא קרית שמע, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, אני בטוח שיוסף ארא לו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשיעקב שומע את זה, ויאמר ישראל אל יוסף אמות האפם, הרי ראותי את פניך כי אותך חי. חי כיהודי, חי במשמור, חי שידעת לשמור את ברית המילה שלך, זה אותך חי. לכן יעקב קיבל את הרגע של נחת.
הרגע של נחת שאנחנו מקבלים מהילדים, כאשר אנחנו ממשיכים ללכת בדרך שלנו. זו הגאווה, זו הדרך. לכן חז"ל אומרים, מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ונכדו תלמיד חכם, ומובטח לו שהאכסניה של התורה לא תמוד מהם, שכתוב לו יאמרו שהוא מפיך ומפה זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. אלה האבות הקדושים. אלה האבות שכל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו.
אלה האבות שאנחנו באים ואנחנו נראה אותם אושפיזים בחג הסוכות שמגיעים. אלה האבות שכל אחד בפני עצמו הוא עולם ומלואו ואנחנו אומרים את זה בתפילה כל יום שלוש פעמים בתפילת העמידה. אלוהינו ואלוה אבותינו לאברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. למה אנחנו לא אומרים אלוהי אברהם, יצחק ויעקב? כל אחד ואחד הביא את הנכס הגדול של כוחה של אמונה, של אהבת עם ישראל, של הכוח שממשיך לכל הדורות, כל אחד ואחד במקום שם.
ולכן אנחנו יודעים דבר אחד, אצל עם ישראל האבות האלה הם ממשיכים חיים איתנו לאורך כל הדרך. פעם אמרתי לתלמידים שלי כשביקרנו במערת המכפלה, לקחתי את הגיורים, אמרתי להם, תראו, אלה האבות שלכם. זה אברהם וזו שרה. אלה הראשונים שעסקו בגיור. אבל אתם צריכים לדעת דבר אחד: אלה לא נחים בכלל, אם אתם חושבים שהם נחים או לא נחים.
תארו לעצמכם דבר אחד פשוט, שבעולם כולו יש 15 מיליון יהודים. בואו נניח רק שני מיליון מתוך ה-15 מתפללים כל יום. אתם יודעים מה זה? שלוש תפילות ביום כפול שני מיליון, שש, שישה מיליון איש. אלוהינו ולא אבותינו לאברהם, אלוה יצחק ואלוה יעקב, אלוהינו אבותינו לאברהם, אלוה יצחק ויעקב. איך אם אתם חושבים כשאברהם ויצחק ויעקב נחים בשום פנים ואולי אופן לא.
אבל דבר אחד אני רוצה שתדעו, דבר אחד. אהבות לימדו אותנו מה זה אהבת האדם. מה זה אהבת האדם בכל מצב. כל יהודי ויהודי, מהנושא הזה שביגש אליו יהודה צריכים לדעת איך לגשת אליו, וזה לא משנה מה דרכו ומה הוא ואיך הוא. כולנו צריכים להיות סנגורם של ישראל, כמו רב רבי יצחק ורדיצ'ר. אחד המפרשים הסביר שיש ארבעה סוגים של אנשים שבאים לבית הכנסת, לבית השם.
אז הוא אומר, יש כאלה שבאים באמת כי כיף להם לראות את החבר'ה, אבל הם באים. אז הוא אומר, קונה הכול, הקדוש ברוך הוא. בכל זאת, עשו את המאמץ ובאו, ובמקום לחלל העיקר באו לבית השם, איך אומרים? הקדוש ברוך הוא מקבל את התפילה שלהם. יש כאלה שבבית הכנסת אף פעם לא באים, אבל מה קורה? אבא שלו נפטר, חייב להגיד קדיש. הוא בא מבויש.
זוכר חסדי אבות. בא, אומר קדיש, הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו גם. יש כאלה שאם אבאו נפטר הם הולכים רק לבנק, זה לא מעניין אותם, אבל קורה מקרה. נולד לו נכד, והנכד הזה, הברית עושים לו בשבת, והבן בא ואומר לו, אבא אתה הסנדה. מה עושים? מביא גואל לבני בניהם, אף על פי כן, כשהוא בא, אפילו באותה פעם, הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו.
ויש דרגה רביעית שמעטים יכולים להגיע אליה למען שמו באהבה. כמה שזה חשוב. יהודי צריך לדעת למען שמו באהבה. אנחנו נמצאים, רבותיי, המשפחה נכון התלכדה, נכון, המשפחה התאחדה, אבל הפצעים לא הגלידו. הפצעים האלה לא הגלידו, ומתפקידנו אנחנו, כצאצאים שלהם, לבוא ותקן. וכל דור ודור בא לתקן. אותי תמיד מרגש הסיפור הידוע של, ואיתו אנחנו נסיים את הסיפור עם עשרת הרוגי המלכות, שכאשר בא רבי עקיבא ואמר לרבי ישמעאל, כהן גדול, תגיד, למה אנחנו?
מה קרה? אנחנו צדיקים, תנאים, גדולי עולם, הפצנו את התורה, כל חיינו בתורה, למה אנחנו? אז רבי עקיבא אומר, רבי ישמעאל, תבדוק למעלה מאחורי הפרגוד כדי שתוכל לדעת. וודאי הסיפור הוא ידוע, אבל מה אנחנו לומדים ממנו? הוא קורא שם, המפורש עולה, רוגש תוך אחד המלאכים, והוא לא תגיד לי, למה אנחנו לא צריכים להיות הרוגי המלכות?
אז הוא אומר לו, שמעתי מאחורי הפרגוד שלא מצאה הקדוש ברוך הוא לכפר על הדורות כמו שאותכם, אתם גדולי העולם. זו מינימוס גזורה משמיים, אנחנו מקבלים אותה. אני חושב שעשרת הרוגי המלכות בכל דור ודור נמצאים. בכל מקום ומקום יש מסירות נפש, בדרכים-לא-דרכים. אנשים מוסרים את נפשם על תורת ישראל, על עם ישראל, על ארץ ישראל.
מסירות נפש. גם עכשיו שמענו בכל מה שקרה בקורונה הזאת, שרופאים, כשראו חולה שהוא במצב אנוש, וכבר היו צריכים ללכת הביתה. והם עצרו והם המשיכו איתו עד הסוף. 24 שעות לא נחו. וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. זו הדרך וזו העוצמה שיהודה מלמד אותנו בפרשה, פרשת ויגש. ויגש אליו יהודה. בי אדוני. המפרשים אומרים, מה זה בי אדוני?
בי אדוני. שם ה' נמצא בי, כי יהודה זה י' כו', לד' ו-ה', יש שם ה' בפנים. בי אדוני. ברגע שבי אדוני, שם ה' נמצא בכל יהודי ויהודי. איך צריך לדעת קצת ככה, לטאטא, לנקות את הזה, ואז אפשר להיכנס. בכל המקומות אנחנו רואים את הדברים האלה. לא אשכח, לאחרונה היה בשיעור אצלי הרב לאו, שיריח עמם בטוב בשנותיו בנימים, האבא.
אז בא לראות ולהאמין שאיך יכול להיות שישים ושבעים איש באים כל יום ראשון מכל הברנז'ה של תל אביב לשמוע שיעור תורה. אז הוא שאל, אני לא אשכח את מוטי גלעדי. אמר לו, למה באת? אמר לו, זה עיסוי לנשמה. זאת אומרת, כל אדם ואדם יש בעיגה של אבי יהודה. אז אומר הרב, אתם מדברים רק על כל ההפגנות, על הדברים האלה. אתם מדברים על החילוניות בתל אביב, שהיא עיר החופש.
אני רוצה רק לומר לכם שבנמל הייתה פעם מסעדה אחת כשרה. היום מעל 15 מסעדות כשרות בנמל. זה סימן מה זה. אם הן כשרות, הן לא פותחות בשבת. תראו כמה עוצמה, רק צריכים לנגוע בכל יהודי ויהודי. זה יהודה. ולכן, כשהוא נוגע בכל יהודי ויהודי, אנחנו מגיעים ליוסף, ולא יכול יוסף להתאפק. זה מרגש אותנו לראות כל יהודי ויהודי עושה למען אחיו.
זה מרגש אותנו, זה לא משנה מי שמגיע יהודי לבית הכנסת, גם אם הוא לא הכי הכי שומר. אמר לי, יהודי אחד מתפלל איתי כבר אולי עשר שנים. אני לא אשכח. אומר לי רב שאול, אתה יודע מה? האדרנלין שאני מקבל בבוקר, יהודי עילוני, שאני מניח תפילין בבוקר, זה עושה לי את כל היום. ואני לא מוכן לוותר על זה. ואז, אני לא אשכח.
פעם אחת באתי ואמרתי לו, תבוא אליי ערב שבת אצלי בבית הכנסת. אומר לי רב שאול, אני אגיד לך את האמת, אני לא יכול לבוא. אני מתבייש. למה? אני מחנה שבת בפרסיה והכל. אמרתי לו, לא משנה. תבוא בערב שבת, רק תגיד לך, דודי, לקראת כלה ותלך. אני רוצה לומר לכם, הוא בא, בירכנו אותו וכו'. אחרי איזה חודשיים אני פוגש את אשתו.
הוא אומר, תגיד לי, מה עשית לבעלי? אמרתי לו, מה עשיתי? אמרתי לו, ברוך השם, הוא בא ערב שבת, שומע קצת דברי תורה, פרשת שבוע וזה. אז הוא אומר לי, תשמע, מאז, קודם כול אני רוצה לציין, הפסקנו לעשן בשבת, הפסקנו להדליק אש בשבת, עשינו פלטה ועושים קידוש. נשאלה לנו רק הנסיעה שאנחנו נוסעים. אמרתי, ולו רק בשביל זה דיינו.
זה נקרא "מו שכנך ארוך ארוצה", זה נקרא "ויגש אליו יהודה". אנחנו עלינו לגשת לכל יהודי ויהודי באשר הוא ולקרב אותו לאביו שבשמיים. יברא ליבשות לבכם, לטובה ולברכה, לששון ושמחה, ביתכם שלום, ובעזרת השם שהשלום ישרור בביתנו כשם ששרר בביתו של יעקב אבינו, שכל השבטים התאחדו יחד והפכו להיות לעץ אחד בידי אבינו שבשמיים.
חזקו ואמצו.