ברוך אתה בבואך בעיר ובשדה
תמלול השיעור
השלום והברכה וכל טוב סלע, פרשת השבוע שלנו, פרשת כי תבוא. אבל ברשותכם, הרשו נא לי להביע את הזדעזעותי העמוקה ביותר מן הנבלה שנעשתה בישראל לפני כשבועיים באונס הקבוצתי שהיה באילת. איך אומרים? קשה מאוד מאוד לעכל, קשה מאוד להבין זאת. וברשותכם, אני רוצה לחזור חזרה לכמעט 2,900 שנה לפני על מקרה שהיה דומה. ובספר שופטים מסופר, אני אצטט על איש לוי שגר בירכתי אפרים וחי עם פילגש מבית לחם יהודה.
והפילגש אותה זינתה והוא כעס עליה, היא הלכה לבית הוריה, ולאחר ארבעה חודשים הוא ביקש להשלים איתה ולהשיבה הביתה. לאחר שהשיב אותה הביתה בדרך, הם עברו דרך ירושלים, ונערו מבקש ממנו ללול בירושלים, ואחר מכן להגיע למחוז חפצו. ואז הוא אומר שתשמע, ירושלים זאת עיר היבוסי, ושם זו עיר אשר כולה גוייל, ויש פחד שם לישון במקום כזה, זו סכנה.
והם הגיעו לגבעה ברמה, ולאחר עד בנימין, זה היה בלילה, איש לא הציע להם לבוא ללון במקום. והנה מגיע אדם זקן שבא מהשדה בערב, רואה אותם עומדים שם בחוץ ברחוב ולא יודעים לאן ללכת, כמובן ביקש לאסוף אותם, כיבד אותם וכולי. והנה, לאחר שסיימו לאכול, כתוב שם: "לפתע אנשי העיר בני בליעל". שימו לב את התואר הזה שנותנים לאנשים הרעים. דופקים בדלת להוציא את הגבר ואת מה שיש שם למשכב זכר.
זה בדיוק כמו שהיה בסדום עם לוט כאשר הוא אירח את האורחים. הוא התחנן לפניהם: תעשו טובה, אני מבקש מכם. ואז הוא אומר להם: אני מוכן למסור לכם את ביתי, ואת הפילגש, ובתנאי: אל תרעו לאורחים. כמובן, הם לא שעו לדבריו, והוא הוציא את הפילגש החוצה, ולהם לקחו את הפילגש, ובמשך כל הלילה כל האנשי הבליעל האלה, משבט בנימין, אנסו אותה, התעללו בה, עד כדי כך בבוקר מוקדם.
היהודי הזה, איש לוי, פותח את הדלת ורואה אותה שוכבת, ואין לו רוח חיים. והאיש הזה, כדי לזעזע את העולם כולו, ולזעזע את עם ישראל, שהוא עם קדוש, שהוא עשה את הנבלה הזאת, לקח סכין, חתך את הפילגש הזאת ל-12 חלקים, ושלח לכל שבט חלק, כדי להראות לכל שבט ושבט מה זה, את גודל הזעזוע שנעשה בשבט בנימין. ואז הוא אמר דבר אחד מעניין:
לא נהייתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים, עד היום הזה, קדימה ונבלה נעשתה בישראל. אנשים כל כך הרבה הזדעזעו אז, ויצאה החלטה של כל בני ישראל, מדן ועד באר שבע ועד ארץ הגלעד. מוריי ורבותיי, 400 אלף איש עלו לגבעה ודרשו למען ירו ויראו את הסגרתם של בני הבליעל האלה אשר בגבעה. שפסקו עליהם פסק דין מוות והם לא הסכימו למסור את האנשים האלה.
ואז יצאו למלחמה, ובמלחמה בפעם הראשונה כתוב 22,000 איש מתו. וזה לא הספיק ולא רצו למסור. ושוב יצאו עוד פעם למלחמה, ושוב נהרגו 18,000 איש. ואחר כך נהרגו עוד 25,000 איש. והמעניין מאוד, לאחר כל פעם במלחמה כזאת היו אלה שיוצאים למלחמה, צמים ובוכים. למה? כי המלחמה זה אצל האחים, זה מלחמת האחים ביניהם. זה הדבר הכי קשה.
כמו שאומר יהודה, כאשר המכה באה מבית אבא היא הכי כואבת. לא מבחוץ, מפנים, פנימה. המלחמה הקשה שלנו היא המלחמה הפנימית. ובסופו של דבר הייתה החלטה שאיש מבני ישראל לא ייתן את ביתו לאיש משבט בנימין. רק תראו כמה גודל הזעזוע שנעשה כשנעשים דברים כאלה. וללכת לחפש כרגע מי אשם ומי לא אשם ולמה ואיך ומה, זה לא מצדיק בכלל בכלל כל הנושא הזה.
זה צריך לעורר אצל כל אחד ואחד מאיתנו, כמו שאנחנו אומרים בבוקר בסליחות: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך. בלי לחקור את הדברים האלה, בלי לבדוק מה הנוער רואה, מה מלעיטים אותו, מה הוא עושה בשעות הפנאי שלו, מה אנחנו לא יודעים עליו כלום, העיקר כדי, הנה אנחנו רגועים. הוא מסתכל, הוא מביט, הוא רואה את כל הדברים, כל הליכנוך שמביאים לו, שמלעיטים אותו מבחוץ.
העיקר אנחנו, ברוך השם, יושבים בשקט. לא, זה לא ככה, צריך להיות. חוסך שבטו, שונא בנו. אנחנו צריכים לבדוק כל ילד וילד מה הוא עושה, מה כואב לו, מה רע לו, מה נעשה לו כל יום, כדי שלא יהיה מאוחר בלבד בנושא הזה. ברגע שאנחנו מתחילים, הסברתי היום, דווקא בדברים הקטנים אנחנו צריכים להסתכל ולהביט. אם אנחנו מסתכלים בדברים הקטנים, לא נגיע חלילה לדברים הגרועים שהיו שם.
אני רוצה לספר סיפור אישי. אני זוכר לפני כמה שנים הייתי בביקור, מולדת, אני קורא לזה, המולדת שלי זה ארץ ישראל, אבל מקום שנולדו אבותיי ואבות אבותיי בתוניס, והיינו בעיר ג'רבה. יש שם מנהג בעיר ג'רבה, שהרבה הרבה יהודים בהרבה מקומות, אגב גם יהודי אשכנז משתמשים בזה, שהיו נוהגים בשבת החודש, כשהם מברכים את החודש, היו מתכנסים גברים ונשים פשוט בבית כנסת גדול, ושם הרב הראשי של העיר היה נותן את ההדרשה שלו. שבת החודש קראו לזה, הייתה שבת מאוד מאוד מעניינת.
ובמקרה הייתה שבת החודש. ואני מגיע לשם, לבית הכנסת, שם בג'ריבה, ומגיע רבי חיים אדר, זכר צדיק לברכה, שהוא היה הרב הראשי של תוניס, ועולה לתיבה, וכל כולו רועש וגועש. מה אני אגיד לרב עובדיה? לא תהיה כזאת, בנבלה כזאת, בישראל, בעיר הקודש, הוא קורא לזה ג'רבא. חשבתי, מה קרה? ואז הוא אומר, הגיעה לאוזניי שמועה שבנות הביאו מודירה, הביאו מורה, שתלמד אותן צרפתית, שתלמד אותן את השפה הזרה.
אצלנו הרי בית ג'רבא לא נכנסת, חוץ משפת הקודש, לא נכנסת שום שפה, שם, אגב, לא נתנו אפילו לאליאנס להיכנס ללמד. הוא אומר, הביאו מורה, למד באופן פרטי, כולה למד צרפתית. לא תהיה כזאת בישראל. מה אני אספר? וכל כולו ככה אדום וצועק ומראה. בהתחלה אני לא יחסתי חשיבות, אבל לעומק, כשישבתי, חשבתי. הוא כבר מתריע מההתחלה.
כשמתריעים בדברים הקטנים, לצערנו הרב, אנחנו לא מגיעים, איך אומרים, לדברים הגדולים. ואת זה אנחנו רואים בפרשה שלנו. הפרשה שלנו, פרשת כי תבוא, נקראת גם פרשת התוכחה, תוכחה. ואחד המשפטים שמאוד מאוד מדהימים, שכל הצער וכל הצרות, אגב, מתחילים לומר, הרי יש לנו בשתי פרשיות, יש לנו את התוכחה, יש לנו בפרשת בחוקותיי, יש לנו מ"ט קללות.
ובדיוק כפול, צח קללות, יש לנו פרשת כי תבוא. חז"ל אומרים, פרשת חוקותיי, זה כנגד בית המקדש הראשון. החורבן, מנבאים על החורבן הראשון. בחורבן הראשון יודעים שעל שלושה דברים מעשה נחרבה ירושלים וגלינו מארצנו, שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. אחרי שבעים שנה חזרנו. חורבן בית המקדש השני, שהיה בו הכל טוב, ולמדו וכולי, וחז"ל אומרים, למה?
בני שנאת חינם. מלחמה פנימית. כשיש שנאת חינם, יש לנו בעיה. אלפיים שנה לא הצלחנו לתקן את זה, עד ששבנו אל הארץ הזאת. והוא אומר לנו כאן, את הסיבה לעונש. אנחנו לא צריכים לחפש אותה כל כך, איך אומרים, מתחת הרדאר, לא. תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב קול. כשיש לנו הכול, אנחנו לא יודעים להתייחס.
אנחנו לא יודעים להעריך מה יש ומה אין לנו. אנחנו לא יודעים כמה טוב הקדוש ברוך הוא נתן לנו. כמה עושר, כמה עושר, כמה טוב, כמה מה שנתן לנו. ואנחנו לא יודעים להתייחס לזה. אנחנו לא יודעים להוקיר את הטוב לבעליו. אתם יודעים, בפרשה הזאת, הודאה ובקשה ודרישה שלא מובנת, שמשה רבנו מתבקש על ידי הבורא: "והיה בעוברכם את הירדן" לקחת 12 אבנים מתחתית הירדן ולכתוב עליהם את כל התורה כולה.
ויש כאלה, חז"ל אומרים גם בשבעים לשון, וכו'. בשביל מה זה? יש לנו ספרי תורה, נמצאים בבתי כנסת, נמצאים במקומות. מה הסיבה לכך? ניסיתי קצת להעמיק ולראות קצת ככה מן הצד. ולעניות דעתי, תורת הנצח נחרטת על אבן. אתם יודעים שבלוחות הראשונים חז"ל מסבירים שהם היו חרוטים. נכתב אלוהים, חרוט על הלוחות. משה רבנו, כששבר את הלוחות, חז"ל אומרים שהאותיות פרחו להם.
הדבר היחיד שלא פרח ונותר בתוך הלוחות, כך אומר הזוהר, זכור את יום השבת לקדשו. זה נשאר. ולכן, מאיפה לומדים את זה? לומדים בתפילה בשבת אנחנו אומרים, ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו. במתנת חלקו, הקדוש ברוך הוא נתן לו את המתנה הזאת, שהוא למעשה הציע אותה לפרעה כשהוא היה נסיך במצרים, להתחיל בשמירת השבת.
ולכן הנושא של השבת זה דבר משמעותי מאוד מאוד. זה שינוי דרסטי של, איך אומרים, מעבדות לחירות ומשעיגוד לגאולה. זה יום של גן עדן ממש עלי אדמות בנושא הזה. ולכן הכתיבה על האבנים האלה. עכשיו, מה קרה שם? האבנים האלה שהיו בירדן, מסופר שכאשר יעקב אבינו בא מהבריחה מלבן ועומד על הגבול, וכל-כולו יראה בפחד ושמה יהרוג ושמה יהרג מול לבן, מול עשיו, והוא יודע בדיוק, והנה ארבע מאות איש עמו, הוא עומד עכשיו, איך הוא יעשה כדי לעבור את הירדן, והירדן עמוק, והוא עם תינוקות, צאן ובקר.
האבנים האלה שלמטה, שלא רואים אור, שהמים כל הזמן עובר מעליהם, באו ואמרו, המסכן הצדיק הזה, בוא נסייע בעדו. מה הם עושים? עושות האבנים האלה מתרוממות כלפי מעלה ונותנים לו כר ומשענת ליעקב, כדי שיוכל לעבור את הירדן ולהעביר, כתוב, ויעבר יעקב את כל אשר לו. עבר משם, העביר את הכול. אומר הקדוש ברוך הוא, צריך להוקיר טובה גם לאבנים האלה, שלא ביקשו כלום, אבל בכל זאת הם רצו להיטיב.
אבן מעשו הבונים הייתה לראש פינה. אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, בעבריכת הירדן, תעלי את האבנים האלה, תן להם את שכרם. הם יהיו לנצח. ומסופר שכאשר מבוחד נצח ראה את הפלא העצום הזה על האבנים האלה, הוא רצה לגרור אותן ולקחת אותן לבבל. הוא קשר את זה, חבלים וכו', אבל קרה לו דבר מעניין, שהאבנים האלה שבו למקומם והם נמצאים, וכולנו מאמינים באמונה שלמה שבסופו של דבר, בביאתו של משיח הם יעלו עוד למעלה, כדי שנוכל לראות בדיוק את תורת האמת, את כל העוצמה האדירה שיוצאים מהאבנים האלה, שהם המשך ושרשרת לאבות.
כי אבן, חז"ל אומרים, זה אב, בן ונכד, או אם, בת ונכדה. זה למעשה ההמשכיות בנושא הזה. ולכן, אחת הנקודות שמביאים לנו בה לפני התוכחה, ארמי עובד אבי וירד מיצרימה. כשאדם מביא את הביקורים שלו, צריך לעמוד, ועמדת והשתחווית וכולי, וצריך להביא את זה לבית המקדש כאות הוקרה ותודה. מי זה ארמי עובד אבי? יש שתי דעות. יש דעה אחת, שארמי עובד אבי זה היה אברהם אבינו.
אברהם אבינו שבא מארם נהריים, מי רצה באמת להרוג אותו? רצה נמרוד. ואנחנו יודעים שכאשר שמע נמרוד שהוא למעשה מתחיל להפיץ את עולם האמונה באל אחד, כולם יודעים שהנס הראשון והניסיון הראשון שעמד בו אברהם אבינו, כאשר זרקו אותו לאש, כתוב: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מאור כשדים". מאור כשדים, מאותו אש, זה האור שזרק אותו נמרוד.
לכן ארמי עובד אבי. אותו נמרוד שהיה בארם נהריים, שם באזור הזה, עובד אבי רצה לאבד את אברהם אבינו ולא הצליח. יש דעה שנייה, ארמי עובד אבי, זה יעקב אבינו, שלמעשה לבן הארמי רצה ורץ אחריו כדי להרוג אותו. הוא בא לאנשי לבן, לאנשי חרן, ואמר להם הפעם: אתם לא משאירים לו מחיים כל נשמה. אמרו לו: תשמע, אבל זה הבנות שלך. הוא אומר: זה לא מעניין.
אין לי, אני לא רוצה שיישאר מהם זכר. ופה היה הנס הגדול שהקדוש ברוך הוא נתגלה ללבן, למה לא יישאר לך מדבר עם יעקב? מיטו ועד רע, או מרע מעם טוב. כי אצל הגוי עצם העובדה שהוא לא עושה לך רע זה כבר טוב. לא צריך יותר מזה. ומכאן אנחנו למעשה, לפני התוכחה, יש לנו אחד המשפטים שמאוד מאוד מעניין. ברוך אתה בבואך וברך אתה בצאתך, ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.
יהודי צריך להבין שברוך אתה בבואך. נכון, שרש"י אומר לנו ברוך ביאתו אדם שביאתו לעולם, כשם שהיא ברוכה ללא חטא, ככה גם הוא יחזור לעולמו ללא חטא. הלוואי וזה יהיה כך. אבל נראה לי להבין דבר אחד פשוט: תדע לך אדם, אתה באת לעולם כדי להיות ברוך. באת לעולם כדי להיות מבורך. באת כדי שיאמרו עליך ואתה חסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו.
באת לעולם כדי שתבוא ותאמר בשבילי מברא העולם. ואתה צריך להוכיח את זה הלכה למעשה. כי אשרי מי שבא ותלמודו בידו. וברוך אתה בצאתך. לפחות אתה יודע, הצעת את המוטל עליך, היעד, כבשת אותו, אתה יכול להיות כבר רגוע. אני את שלי עשיתי, זה מה שאני עשיתי, ואני הופך להיות דגם ודוגמה למעשה לאחרים. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.
אדם צריך לדעת איפה ההתנהגות שלו. כשם שבבית, ואנחנו הזכרנו לצערי הרב את המקרה המזעזע שהיה באילת. כשם שבבית, החינוך צריך להיות טוב, זה יכול להשפיע גם על בחוץ. לא סתם ביום בהיר אחד קורה שאנשים הופכים להיות, מעבירים את היצר הבהמי שלהם, שטמון פנימה, מוציאים אותו החוצה ושולט בהם, ולא רק שולט בהם, גם מפגינים אותו כאילו שזה דבר מאוד מאוד גדול.
אתה צריך לדעת איך לעשות את זה, איך זה מתחילה. ברוך אתה בעיר, ברוך אתה בשדה. כשאתה בעיר, כולם מכירים אותך, אה, הנה פלוני, הנה אלמוני, איך הוא מתנהג, איך הוא מתייחס, הכל טוב ויפה. אבל ברוך אתה בשדה, כשאתה יוצא מחוץ לעיר, כשאיש לא מכיר אותך, או נוסע לחוץ לארץ, ואתה מגיע לבית מלון שהוא לא כשר, ואתה צריך לדעת איך להתנהג, איך להתייחס.
כשאמר לי מישהו פעם, אני הייתי בחו"ל, הייתי בבית מלון נכון, לא כשר, אבל לא אכלתי שום בשרים, אמרתי לו אז מה אכלת? אמרתי דגים, אמרתי לו ואיפה תיגנו את הדגים? ואיפה עשו את שאר הדברים האחרים? ובא במה תיגנו את הצ'יפס? ומה כל מה שיש מסביב? ואיפה חתכו? ומה עשו? איפה כל הדברים האלה? והגבינות, שלום לא כשרות הרי יש לך, ואמרתי לו, והתולעים שנמצאים בתוך כל הפירות והירקות, שלא ניקו ושלא עשו אותם?
הוא, על זה לא חשבתי. אלה לא דברים קטנים, אמרת לו כן. אלה הדברים קטנים שמהם אנחנו לומדים על הדברים הגדולים. כי יהודי, יש רק דבר ראשון שמסתכל, מה, לא אוכל חזיר? לא, אני לא אוכל בשר לא כשר, אבל משהו מסביב. לכן, ברוך אתה בשדה, אתה יודע גם להתנהג גם בשדה. איך שתוכל לדעת להתנהג בשדה, ככה יהיה במקום הזה. לכן, דווקא בפרשה הזאת, אחת הנקודות שמעוררות את השאלה שלצערנו הרב שאלו אז ושאלו גם בדור שלנו בשואה.
ובתקופת השואה שתי שאלות מרכזיות היו בנושא של התוכחה. איך ייתכן שיש אשם והוא נותן לדברים כאלה להתרחש, כמו השואה האיומה, כמו שעבר העם שלנו? והשאלה השנייה, אם יש אשם, מדוע זה קרה? התשובה לשאלה הראשונה, מסבירים חכמי הדורות שלנו: יש אשם בארץ, והוא סידר את הדברים כעונש על מעשינו הרעים. איך, מה, לא יודעים. לשאלה השנייה, השאלה למה, מדוע זה קרה, אינני יודעים.
גם דברים יותר פשוטים, לעולם לא נוכל לראות אותם ולא נוכל לדעת ולא נוכל להבין. אני רוצה דווקא לסיים בתוכחה בדבריו של אחד מהאדמו"רים שהובל במחנה הריכוז לתאי הגזים. הוא ראה את האש שבוערת לפני שהוא נכנס, אמר ריבונו של עולם, באש הזאת שאנחנו כרגע הולכים להישרף, אני מבקש ממך, קח את האש הזאת בעתיד ובה יידלק אש על המזבח, תוקד, לא תכבה.
את הגוף הם יכולים לקחת, את הנשמה הם לא יכולים לקחת. ואז הוא אומר בסיום את דברי הנביא כי באש היא צטה ובאש אתה עתיד שימו לב, באש אתה עתיד לבנותה. עכשיו אני רוצה לסיים בקטע שאנחנו אומרים בסליחות כל פעם, נביא קטע. אומרים בסליחות: ענינו אלוהי אברהם, ענינו, ענינו ופחד יצחק, ענינו אביר יעקב. ענינו אל אברהם, אנחנו יודעים שהיהודי הראשון שהכיר את בוראו זה אברהם אבינו.
הוא למעשה הביא את האמונה, ואיך אומרים? שפשטה ועשה את הכול כדי להפיץ אותה בעולם כולו, הוא ורעייתו. כתוב את הנפש אשר עשו בחרן. חז"ל מסבירים שאברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים, וככה למעשה החלה האמונה באל אחד בעולם כולו, נגד כל עובדי הילידים וכו'. והוא לא פחד, למרות כל הסכנות שהוא עבר במשך ימי חייו.
ענינו הוא פחד יצחק. יצחק זה הצבר הראשון שנולד בארץ, חי בארץ, עומד בארץ ולא עזב את הארץ. זה היהודי הראשון שנימול בן שמונת ימים, אמנם לא מוזכר הרבה בתורה שלנו, אבל המילה הוא "פחד, יצחק" זה משמעות מהמילה ירעה ופחד. יצחק אבינו, כוחה של ארץ ישראל לא רק שהגנה עליו, אלא בכוחה של ארץ ישראל הוא לא פחד מאיש. וכאשר גירש אותו אבימלך, מלך גרר, לאחר תקופה מסוימת, כששמע אבימלך שיצחק העשיר והצליח ויברכהו ה' וימצא מאה שערים וכולי, בא אליו כדי להשלים איתו.
ויצחק לא מקבל אותו בזרועות פתוחות, ולא אומר לו בוא נעשה שלום תמורת שלום, אלא קודם כל הוא מוכיח אותו: מדוע באתם אליי ואתם גירשתם אותי ואתם שנאתם אותי? מי אתם בכלל? הגוי כנראה לא רואה ולא מבין רק את שפת הכוח. הוא אומר כך, אמרו לו, רעו ראינו כי ה' עמך. כשהגוי רואה שה' עמנו, הוא בעצמו מתחיל לפחד. ולכן, הוא פחד, יצחק.
כמה עוצמה יש לאיזושהי. אביר יעקב, יעקב אבינו, בכמה מקומות אנחנו ראינו שמאוד מאוד דאג. כל מי שמסתכל חושב שהוא דאג מתוך חולשה. כאשר היה האונס האכזרי, של שכם בן חמור לגבי ביתו דינה. כאשר הוא עמד לפגוש את עשיו אחיו, וכתוב ב-400 איש אימו, גם שם כתוב, וירא יעקב ויצר לו. וכי יעקב אבינו באמת פחד? האיש הזה שגלל את האבן כשהייתה כפקק, שכל הרועים לא יכלו להזיז אותה?
האיש הזה שהיד שלו, כשהוא בא לברך את הילדים שלו בסוף ימיו, את הנכדים, יוסף ניסה להזיז את הילדים ולא הצליח, ואמר לו, אלפים כמוך לא יוכלו להזיז את הילד הזאת של נצחת המלאך. אז איך? אז כתוב שם, וירא יעקב ויצר לו. יעקב אבינו מתוך עוצמה, היראה הזאת שבאה מתוך עוצמה. כשיראה באה מתוך עוצמה, זה כבר, אנחנו אומרים, אביר יעקב.
זה גדלות. לכן אנחנו מבקשים שהתכונות האלה, שהאבות שלנו נתנו לנו, שנוכל ליישם אותם לילדים, כדי שנוכל באמת, כפי שציינתי בהתחלה, כדי שנוכל לגדל דור ישרים ומבורך, כדי שנוכל להגיד: וכל בנייך לימודי השם, אל תקרא בנייך אלא בונייך. אם לא נדע לבנות את הבנים שיהיו בונים ולא חלילה יהיו סוררים, אז ויהיה שלום במחניך.
יהי רצון, בעזרת השם, בחודש הזה העושה באמת חושבים, וניקח אחריות לעצמנו כדי שנוכל לראות ולגדל את הילדים שלנו, שלא יסטו מן הדרך, שילכו בדרך התורה והיראה, בדרך ארץ, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר השם ורפאתיו, שתהיה רפואה שלמה לכל עם ישראל, ולא יהיה הסגר הזה. ואיך אומרים?
נוכל וירחיב את השם אותנו, כי פרינו בארץ, אמן ואמן.